ראשי » חדשות » בארץ

האזהרות והמסע: הישראלים כובשים שוב את סיני

מבט על חוף הים הכחול מול ההרים החומים של סעודיה שנשקפים מרחוק. שקט מחשיד. מתחת לעצי הדקלים שליד המים פרוסות מיטות שיזוף שוממות. קיאקים מושלכים על החול, עמדת מציל נטושה. "וואו, זה מטורף. אין פה אף אחד", פולט אחד החברים. "הכול שלנו"

הודעת כריזה אירונית מקדמת במסוף טאבה את גדודי הישראלים שיורדים מצרימה: "המטה ללוחמה בטרור מפרסם אזהרה חמורה לסיני, וממליץ בתוקף לכל אלו המבקשים לצאת לסיני להימנע מלעשות זאת". בלי ספק, ברכת פרדה חמה בסגנון פולני. "שלא תגידו שלא הזהרנו אתכם". הרי אין באמת ציפייה שמישהו מהישראלים יאזין להתרעה ויגיד "זהו חבר'ה, חוזרים".

מי ומי ביוצאים: הורים וילדים, חבורות צעירים וצעירות, זוגות בכל הגילים ואפילו סבא וסבתא עם הנכדים, כולם ממתינים לצאת לעבר מה שיתברר לאחר שעה קלה כגן עדן עלי אדמות בצל גל הטרור שמכה בצפון חצי האי, הרחק מהמפרץ שאליו מועדות פני התיירים.
 
"קוראים לי סלימאן אבו-דאוד, ואני אחכה לך ביום שישי בעשר וחצי בגבול טאבה. אל תדאגי", הודיע לי בעברית נהג המונית הבדואי שאת פרטיו מצאתי בקבוצת הפייסבוק "אוהבי סיני". המיקוח על המחיר התבצע בהודעות. הוא נפתח ב-50 שקלים לאדם, "ואפשר גם לשלם בשקלים, אל תפחדי חבר שלי", אמר בעברית משובשת. סגרנו על 25 שקלים לאדם עבור נסיעה של שעה למלון "קורל-הילטון" בנואיבה. מצרים זולה.

עברנו את המסוף אל צדו המצרי. השעה המקומית הייתה תשע וחצי בבוקר. עשרות נהגי מוניות בלבוש בדואי מסורתי המתינו שם כציידים סבלנים לטרף התיירותי. התברר שאבו-דאוד הבריז לנו ונסע עם חבורת תיירים אחרת. אחרי משא ומתן קצרצר הוחלט שנשלם ליוסוף, נהג מזדמן, 20 שקלים לאדם. ישראלים אף פעם לא יצאו פראיירים. "אתם ממש זריזים", אמרו לנו שני צעירים שהמתינו בנחת למונית בדרך לחושה בביר-סוויר. "פה זה זמן סיני, אין לחץ". 

מִסי המעבר בטאבה עומדים על 120 פאונד מצרי (כ-60 שקלים לאדם), ואפשר גם להיכנס ברכב ישראלי בחצי מחיר. אגב, עדיף להצטייד בדולרים. שער הדולר מול המטבע המצרי עומד על 1 ל-9 בבנקים. מהר מאוד התברר שיוסוף, דובר עברית ("שוויה שוויה") כמו רוב הנהגים, הוא גם חלפן כספים לעת מצוא. אחרי המחסום הראשון שבו נבדקו ונרשמו מספרי הדרכונים שלנו, הוא הציע שנחליף מאה דולר תמורת 1,200 לירות. כלומר בשער של 1 ל-12. החלטנו להמתין להצעה טובה יותר מזו של הנהג החביב, ובינתיים להתייחס בכבוד לנוף עוצר הנשימה שנגלה לפנינו: מדבר קסום שמעליו הרים, ולצדם מחייך אלינו הים האדום שקט ורוגע.

יוסוף, שהבין שנפל על לקוחות קשוחים, החליט לרכך את לבנו עם הסבר קצר על המקום ומעט מידע על עצמו. "פה זה ביר-סוויר", תיאר לנו את המראות בחוץ, "אחריו ראס א-שטן. הרבה חושות, הרבה ישראלים". הוא בן 23, תושב פאתי נואיבה, נשוי לאישה אחת בלבד ואב לשני ילדים. "בנובמבר בשנה הבאה אתחתן עם עוד אחת", אמר ביובש, כאילו היה מדובר בקניית רכב. "מותר לנו רק עד ארבע". "רק", חזרנו אחריו בצחוק. הוא הפעיל מוזיקה מקומית, וכמו ישראלים טובים הצטרפנו במחיאות כפיים.

עוד מחסום. יוסוף כיבה את המוזיקה וביקש שלא נדבר. שוטר מתקרב אל הרכב ומתחקר את הנהג על הנוסעים. הדרכונים נלקחים לבדיקה ומוחזרים אלינו תוך זמן קצר. ממשיכים בנסיעה. "ניתן לך 200 דולר ותיתן לנו 3,000 פאונד מצריים", הצענו בלי להתבלבל. יוסוף מחה בתוקף. "לכו לבנק. תראו כמה ייתן לכם. אני נותן 1,200 לירות ל-100 דולר. 2,400 ל-200". החלטנו בינינו שנסגור איתו על מחיר סופי כשנגיע לנואיבה.
 

 
במחסום השלישי התקרב אלינו שוטר לבוש אזרחי מלווה בחיילים חמושים. "סלאם עליכום", אמר בטון רשמי וביקש את הדרכונים. אחרי בדיקה קצרה ורישום יצאנו שוב לדרכנו. הגענו אל נואיבה. יוסוף ניגש לכספומט במרכז הקניות היחיד במקום, המכיל שלוש חנויות. אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים הוא החליט להביא לנו כסף מהבית שלו. עצרנו בפאתי העיר, סמוך לשורות של קרוונים ישנים בעלי שני חדרים. יוסוף נכנס לדירה והשאיר אותנו לבד ברכב מונע כשהסמארטפון שלו אצלנו, ממתינים לכסף. עד כדי כך סומכים פה על התיירים הישראלים. בסוף הוא נתן לנו 2,600 לירות תמורת 200 דולר. שער של 1 ל-13. כל הצדדים, פחות או יותר, יצאו מרוצים.

מאבטח חמוש פותח לנו את המחסום בכניסה למלון. "אהלן וסהלן", הוא אומר בחיוך רחב כאילו חיכה רק לנו. המקום מעוטר בעצי דקלים, שיחי פרחים צבעוניים ודשא ירוק ומטופח. בפתח מבנה הקבלה צועקת לנו ישראלית ממרפסת חדרה: "אהלן. מה נשמע? מלון מדהים. יתייחסו אליכם כמו אל מלכים". "יש פה עוד ישראלים?" תהינו בקול. "יש פה אולי עוד שני זוגות", השיבה.

המלון גדול ומחולק לשני מתחמים נפרדים לאירוח, כולל אזור עם סוויטות ואפילו וילה פרטית. בריכה ענקית ניצבת במרכז המקום, ולצדה בר משקאות מעוצב כקונכייה ועליו צדפות. וגולת הכותרת: רצועת חוף רחבה ומזמינה. פקיד הקבלה חוסאם מקדם את פנינו בשמחה. הוא שולף נייר, מביט בו ומדקלם בעברית: "שלום לכם, איך הייתה הנסיעה".

אנחנו מבקשים לקבל שני חדרים צמודים. פקיד הקבלה מסתכל עלינו במבט מופתע משהו, ואחרי שיחה קצרה עם המנהל מביא לנו שני זוגות מפתחות. התברר שבסך הכול מתאכסנים במלון מלבדנו עוד 11 אורחים. שני זוגות, ומשפחה שכללה סבא וסבתא, הורים ושלושה ילדים. שני חדרים צמודים זו כנראה לא בקשה מסובכת מדי.
 

מהעיצוב בחדרים נראה שהמקום היוקרתי (בעלות של 60 שקלים ללילה) קפא בתחילת שנות ה-90. וילונות ישנים, מיטה רחבה מעץ, מזגן מרכזי עם רעש מנוע חזק, ומכשיר טלוויזיה ישן תוצרת 'סאבא'. עובדי המלון מקפידים לתחזק את המקום: גננים גוזמים את השיחים ומשקים את הדשא, פועל מנקה את הבריכה, ופועל נוסף מטאטא את הרחוב. למתבונן מבחוץ נדמה כאילו בכל רגע צפויים להגיע מאות אורחים למלון השומם.

אנחנו מתארגנים בנחת לים, מתחילים לאמץ את הרעיון של "זמן סיני". בדרך לחוף עוצר אותנו סמי - רב מלצרים, ברמן ונער הבריכה, ומי שבהמשך יתברר כרוח החיה של המקום היפה והשומם. "אהלן. אני סמי, כמו 'סמי וסוסו'" (סדרת טלוויזיה ישראלית בערבית מתחילת שנות השבעים, א"מ), הוא אומר לנו בעברית וצוחק. "עבדתי פעם באילת לפני האינתיפאדה. התארחו פה הרבה ישראלים ורוסים".

"לא מפחיד אותך לגור בסיני עם כל המצב הביטחוני?" אנחנו שואלים, ומעדכנים אותו על מתקפת הטרור שהתרחשה יממה קודם לכן נגד כמה קצינים מצרים באזור אל-עריש.

"הזמן קצר. צריך לנצל אותו כדי לחיות בטוב ובכיף. העיקר שאינשאללה יבואו הרבה תיירים", מסכם סמי את המוטו שלו לחיים, שעליו יחזור עוד כמה פעמים במהלך ארבעת הימים הקרובים שבילינו בסיני.

"מתי תחזור לאילת?", שאלנו. "אי אפשר, זה הרבה בלגן", הוא עונה בעצב.

מבט על חוף הים הכחול מול ההרים החומים של סעודיה שנשקפים מרחוק. שקט מחשיד. דממת מדבר. מתחת לעצי הדקלים שליד המים פרוסות מיטות שעליהן מזרנים לשיזוף ולצדן שולחנות. קיאקים מושלכים על החול, סירות פדלים, מגרש מאולתר לכדורעף חופים, שולחן פינג פונג, מבנה מעץ ועליו שלט באנגלית "מגבות ושתייה", עמדת מציל נטושה. גשר קטן חותך את הים ועליו ספסלים לדייגים. "וואו, זה מטורף. אין פה אף אחד", פולט אחד החברים. "הכול שלנו".

אחרי בדיקת דרכונים ורישום בשלושה מחסומים אנחנו מגיעים בשעת ערב מוקדמת לדהב, די-זהב, עיירה קסומה בין שארם א-שייח' לנואיבה ובה בין השאר בזארים צבעוניים, אתרי צלילה, מסעדות וחנויות מזכרות לתיירים. נהג המונית פאראג', דובר עברית, משמיע לנו בדרך שירי שנות התשעים. הוא מודה שהבדואים מתגעגעים לשלטון הישראלי. "סבא שלי קיבל תעודת זהות אלקטרונית בתקופת השלטון הישראלי, אבל אחר כך הכול נעצר.
 

רישיונות נהיגה אלקטרוניים קיימים רק ב-15 השנים האחרונות". לדבריו, הישראלים דאגו לתשתיות במקום וסיפקו עבודה רבה לבדואים. "עכשיו השוטרים מושחתים. הם יכולים לעצור אותך במחסום, ואם הם רואים שאתה עם תיירים הם מבקשים שתביא להם כסף, סוכר, שמן או כל מוצר אחר - אחרת הם לא מעבירים אותך".

גם בדהב כל הרוכלים מדברים עברית. המיקוח הוא חלק מחוויית הקנייה בבזארים, ואפילו במסעדות הדגים במקום. את הטיילת מציפים בעיקר ישראלים, וכמה תיירים ממצרים ומרוסיה. "עד לפני חמש שנים היו פה הרבה ישראלים. הם אחלה מן אחלה", אומר לנו חאלד, רוכל בחנות מזכרות.

במסעדת הדגים זכינו לכבוד מלכים. בכל רגע הגיע מלצר והתעניין אם הכול בסדר והאם אנחנו צריכים עוד משהו. על השולחן הונח מגש ועליו דגי לוקוס ובורי שהוכנו בעבורנו, שומרי הכשרות, בתוך נייר כסף על הגריל עם מעט שמן זית, לימון ושום. בתום הארוחה הובא לשולחן כלי, והמלצר סחט על כפות ידינו לימון ומזג מים מקנקן כדי לרענן את הידיים מריח הדגים. אחרי טקס הניקיון הונחה על השולחן צלחת פירות מפנקת. "מתי תבואו עוד פעם?" שאל השף ברצינות כשעזבנו. אולי בעוד כמה חודשים, הבטחנו.

לראס אבו-גאלום אנחנו יוצאים כבר בשבע וחצי בבוקר. אחרי טיול ג'יפים בהרים עוצרים להפסקת תה בחושת "הלגונה הכחולה", אף היא בשליטה ישראלית מוחלטת. עולם המים שנגלה לפנינו בצלילה ובשחייה עם שנורקלים במים מרהיב ביופיו. אלמוגים, דגים צבעוניים, קיפודי ים, צמחים וכוכבי ים - נוף ייחודי בתוך רצועת הלגונה הקסומה.

ארוחת הצהריים בתום הצלילה כוללת דגי לוקוס על האש, כשבעלי החושה מקפידים לוודא כל הזמן שאנחנו מרוצים. אנחנו ממשיכים לטיול רגלי לאורך ההרים בקניון הלבן, מרחק נסיעה קצר מאבו-גאלום. מסביב גוונים משתנים של לבן, אדום וחום. רוח חזקה מנשבת. אף סימן למתקפת הטרור שמתרחשת שבע שעות נסיעה מכאן בכיוון צפון, שום זכר למלחמה הבלתי פוסקת בין פעילי דאעש לצבא מצרים. רק אנחנו והטבע הדומם, בתוך דממה ושלווה ממכרות.
 

חוזרים אל המלון לפנות ערב. פקיד הקבלה חוסאם מספר שכל 11 אורחי המלון הישראלים מתכננים לחזור על הבוקר הביתה. "רק אתם תהיו פה מחר", הוא נאנח. לשיחון ערבית-עברית שמשרבט חוסאם על הנייר מיתוספות עוד מילים שהספיק ללמוד מהאורחים הבודדים. "להתראות", הוא חוזר אחרינו בעברית, "כמה כסף זה עולה". 

את היום האחרון אנחנו מעבירים בבריכה, על חוף הים ובקיאקים. בשש בערב הגיע נהג המונית להחזיר אותנו אל מסוף טאבה. מנהל המלון מחלק לנו כרטיס ביקור, לא לפני שהוא מברר מתי נחזור שוב לקורל-הילטון. "תיירים ישראלים זה הכי טוב. בבקשה תבואו שוב, נשמח מאוד לארח אתכם", הוא מבקש ורושם גם את שמותינו בפייסבוק.

שמונה בערב, הצד המצרי של מסוף טאבה. תור של עשרות ישראלים ממתינים לשוב לארצם. שוטרים מצרים חמושים ומחויכים נפרדים מאיתנו לשלום. חזרנו ל"זמן ישראל", והאזהרה הקולית של המטה ללוחמה בטרור שוב מהדהדת באוזנינו. אפשר כבר להתקשר לאימא ולספר לה איפה ביליתי את הימים האחרונים.
 
יממה לאחר מכן מתרחש אירוע ירי במרחב חריף, שבו נהרג נימר אבו-עאמר, נער בן 15, עובד קבלן מלקיה שביצע עבודות תחזוקה על גדר הגבול. בקבוצת הוואטסאפ של הטיול, "בהיאחזות החבר'ה בסיני", כותב אחד החברים: "היה פיגוע על הגבול, רחוק מטאבה". "כן. הר חריף. רחוק, ליד הגדר. לא קשור אלינו", מגיבה מישהי. "יאללה, חוזרים לשם בחנוכה?" מציע אחר. "בטח", משיבים כולם פה אחד. שום דבר לא יפוצץ לנו את בועת סיני.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg