על הרצפה: המתמטיקאית שחשפה את רצפת בית המקדש
בלי פרנקי שניידר כנראה שלא היינו יודעים איך נראו רצפות הפאר שהציב הורדוס בבית המקדש השני. חושפת האריחים העתיקים גדלה כנוצרייה בארה"ב, גילתה את שורשיה היהודיים, עלתה לארץ ופתחה במחקר כדי לגלות על מה פסעו עולי הרגל לפני אלפיים שנה
כשהוועד המנהל של אונסק"ו החליט לאמץ ברוב קולות את הצעת ההחלטה הפלסטינית שמטילה ספק בזיקה היהודית להר הבית, הוא לא לקח בחשבון את פרנקי שניידר. בשנים האחרונות, בעבודת נמלים שמשלבת שני תחומים רחוקים לכאורה – ארכיאולוגיה ומתמטיקה - הצליחה שניידר במו ידיה להביא עוד הוכחה ניצחת לקיומו של בית המקדש השני, שתאיר את החלטת ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם באור מגוחך והזוי, כמעט מעורר רחמים. שלל אבנים צבעוניות שליקטה שניידר התגלו כשריד מהריצוף המפואר שכיסה את מבואותיו ומסדרונותיו של בית המקדש.
במאה הראשונה לפני הספירה שופץ בית המקדש השני במימונו של הורדוס. כחלק מהתהליך נבנה ריצוף מחודש בשיטה הרומאית המכונה "אופוס סקטילה": חיתוך ושיבוץ של אבנים בצורות, גדלים וצבעים שונים, היוצרים תבניות מרהיבות עין על פני משטחים נרחבים. "וכל הכיכר מתחת לרקיע היה רצוף אבני צבעונים, אבנים מאבנים שונות", כתב ההיסטוריון החשוב של התקופה, יוסף בן מתתיהו, בספרו "מלחמת היהודים" (ספר ה', פרק חמישי, בתרגום ד"ר י"נ שמחוני, הוצאת שטיבל 1923).
המראה היה מרשים עד כדי כך שאפילו הוא, אמן המילים ואשף התיאורים, התקשה להביע בכתב את יופיו כשסיפר על רצפה דומה במגדלי הורדוס במערב העיר: "מי יוכל לתאר את מרצפת הבניינים האלה, אבנים מאבנים שונות ויקרות אשר הובאו מכל הארצות למכביר" (ספר ה', פרק רביעי).
צחוק הגורל הוא שהתגלית המרעישה והיפהפייה הזו של שניידר לא הייתה באה לעולם אלמלא הרס הווקף המוסלמי בנובמבר 1999 ממצאים בני אלפי שנים, בברוטליות ובחוסר אחריות. בתוך פחות משבוע הוצאו אז ממעמקי הר הבית כמויות עפר עצומות שנחפרו בהוראת הווקף לצורך הכשרת רחבת כניסה למסגד תת-קרקעי חדש באורוות שלמה. החפירה נעשתה ללא פיקוח ארכיאולוגי, ו-400 משאיות העפר נשלחו לשפוך את מטענן בכמה מקומות ברחבי ירושלים. רובן עשו זאת באפיק נחל קדרון.
לאחר כחמש שנים קיבלו אנשי רשות העתיקות אישור להתחיל לחקור את ערמות העפר העצומות ולנסות לדלות מהן פריטים ארכיאולוגיים מכל התקופות. עד היום מתנהל מיזם סינון השפוכת, בהובלת ד"ר גבריאל ברקאי והארכיאולוג צחי דבירה, ובמימון עמותת עיר דוד והקרן לקידום הארכיאולוגיה בישראל. שם, בגן הלאומי עמק צורים שבאפיק נחל קדרון, מצאה שניידר את התגלית הארכיאולוגית המרעישה.
נעזוב לרגע אחד את נחל קדרון, נמריא מעל ירושלים העתיקה, נחצה את הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי וננחת בעיירה השלווה ריצ'מונד שבווירג'יניה, ארה"ב - בשנת 1948. בבית קתולי אדוק נולדה אז פרנקי שניידר. כמו חמשת אחיה ואחיותיה גם היא גדלה כנוצרייה קתולית לכל דבר, אבל התלחשויות הרכילות בכנסייה דיברו על היסטוריה אחרת לגמרי: פרנקי גילתה שסבתה מצד אמה הייתה יהודייה.
"קראו לה סטלה שוורצברג. בגיל חמש היא הפכה לחירשת, לאחר שלקתה בדלקת קרום המוח. כשהייתה בת שמונה אמה נפטרה, ואביה הבין שלא יוכל לבדו לטפל בחמישה ילדים. את שני הגדולים השאיר בבית, ואת שלושת האחרים, כולל סבתי, שלח לבתים יהודיים בג'ורג'יה. אבל סבתי לא למדה בבית הספר היהודי אלא בבית הספר לחירשים, שהיה נוצרי.
"גם כשסיימה את חוק לימודיה בגיל 16 וחזרה לבית אביה, היא המשיכה להיות חלק מקהילת החירשים, ולא מהקהילה היהודית של ריצ'מונד שהייתה קטנה מדי ולא ידעה להכיל בעלי לקויות. שם היא פגשה את סבי, ויחד הם הלכו לכנסייה אפיסקופלית – לא כי הם השתייכו לזרם הזה בנצרות, אלא כי זה היה מקום התפילה היחיד באזור שהשתמש בתרגום לשפת הסימנים. אמי, שנולדה ב-1921, כבר החשיבה את עצמה לנוצרייה, ונישאה לקתולי".
ההתלחשויות בעניין דתה של שניידר לא פסקו. "איכשהו כל הזמן היה דיבור על כך שאני יהודייה, כי לפי היהדות הכול הולך אחר האם, וסבתי מצד אמי היא יהודייה. שאלתי את אמי על כך כמה פעמים, אבל היא תמיד ענתה את אותה התשובה: 'סבתא כבר לא הייתה יהודייה, גם אני לא, ולכן גם את לא. אנחנו לא הולכים לבית כנסת אלא לכנסייה, וכך גם את'. בזה תם הדיון. כשאומרים לילד אותו הדבר כמה פעמים, בסוף הוא מאמין".
ב-1970 התחתנה פרנקי שניידר עם טייס בחיל האוויר האמריקאי. השאלות על אודות האמונה הקתולית התגברו אצלה, והיא עברה לקהילה פרוטסטנטית. "שם קרה משהו שלא היה בכנסייה הקתולית. קראנו את התנ"ך בעצמנו, בלי תיווך. כמו כל הנוצרים התחלתי לקרוא כמובן את הברית החדשה, ואז החלטתי לעבור לברית הישנה ולראות מה כתוב שם. ברגע שהתחלתי לקרוא בבראשית, הבנתי מיד שאני שייכת לעם היהודי.
"אלא שאז הייתי כבר בת שלושים, נשואה, אם לשני ילדים. היה קשה מאוד לעזוב את הנצרות ולעבור ליהדות, בעיקר כשעקב השירות הצבאי של בעלי גרנו במקומות שאין בהם כמעט יהודים, כמו גואם, אלסקה ודקוטה הדרומית. הרבה שנים לא יכולתי להצטרף לקהילה היהודית, פשוט כי לא הייתה כזו".
המפנה בחייה של שניידר הגיע בזכות בתה הבכורה, ג'ניפר. "היא התחילה ללמוד בקולג' בבוסטון, ואחרי גירושיי עברתי לגור לידה. פתאום היו יהודים בכל מקום סביבי. הבת שלי היא דור רביעי לנשים יהודיות שלא גדלו ככאלה, והנה רבע מדיירי הפנימייה שלה הם יהודים. אז כבר היה הרבה יותר קל לי ולה, ובעקבותינו גם לבני ג'פרי, לחזור ליהדות".
בבוסטון היא גם למדה לתואר שני ביהדות עם התמחות בתנ"ך, ואז הבינה שהיא עתידה לעלות לישראל. "זה לא היה עניין של 'מחר קמים ועוזבים', אלא מתישהו. וכשהתנאים הבשילו, אמרתי לילדיי – 'טוב, אמא עוזבת'. הם בסך הכול יצטרכו לעלות על טיסה כדי להגיע אליי, לא ביג דיל. אנחנו באמריקה רגילים לזה".
זה היה בתחילת קיץ 2007. שניידר הגיעה לישראל ושכרה דירה בירושלים, בלי להכיר כאן איש. ענייני טפסים וביורוקרטיה מילאו רק חלקית את זמנה כשהמתינה לפתיחת האולפן ללימוד עברית. "היו לי כמה שבועות פנויים וחשבתי להתנדב בתקופה הזו", היא מספרת.
"שמעתי על פרויקט סינון העפר בעמק צורים, הגעתי וביקשתי להצטרף. שבועיים עבדתי בהתנדבות, ואז פשוט שכרו אותי לעבודה קבועה. אני כאן פחות מחודש, לא יודעת לחבר אפילו משפט אחד בעברית, וכבר יש לי משכורת חודשית. אחרי כמה חודשים נוספים הציעו לי להעביר שיחות והרצאות לקבוצות מתנדבים דוברי אנגלית. הייתי מורה בעבר, אני יודעת לעמוד בפני קהל, יש לי תואר ביהדות ועכשיו גם קצת ניסיון ארכיאולוגי – אז הלכתי על זה".
ההדרכה באנגלית הייתה עיסוקה העיקרי של שניידר בעמק צורים, אבל בין הרצאה לשיחה היא המשיכה לסנן את העפר יחד עם כל המתנדבים. "פעם בכמה ימים היינו מוצאים אבן או חתיכה של אבן בעלת צורה גיאומטרית מיוחדת. יש לי תואר ראשון במתמטיקה וסטטיסטיקה שקיבלתי מאוניברסיטת וירג'יניה-טק, ועשיתי גם תואר שני במתמטיקה בטקסס, אבל לא סיימתי אותו כי היינו צריכים לעזוב. כך שהגעתי לפרויקט הסינון עם הרבה רקע מתמטי, והתברר שזה בדיוק הידע הנדרש כדי לחשוף את המרצפות".
האבנים הפכו לפרויקט האישי של שניידר. "יום אחד, אחרי שמצאתי עוד שתי אבנים מיוחדות, שאלתי את הארכיאולוגים בעמק צורים אם מישהו מנסה לעשות איתן משהו. למדוד, להשוות, לנסות להבין איך הן מתחברות. אמרו לי שלא, שכרגע אנחנו רק אוספים ומתעדים. הבנתי שאף אחד לא מנסה לחבר את הפאזל, ושאנחנו עלולים לפספס את התמונה הגדולה. כששאלו אותי אם אני רוצה לעשות את עבודת החיבור, אמרתי 'ודאי'. התחלתי לעבוד על האבנים בקיץ 2008, כארבע שנים אחרי תחילת פרויקט הסינון. כבר היו לנו כמה קופסאות מלאות באבנים ושברי אבנים, כך שהיה עם מה להתחיל.
"זה היה מצחיק, או אולי עצוב. שאלתי את הארכיאולוגים כאן אם יש להם מד-זווית. הם שאלו אותי מה זה, ואמרתי להם - מכשיר שמודדים בעזרתו זוויות. אמרו לי שלא. למחרת הבאתי בעצמי מד-זווית ומחוגה, והתחלתי למדוד את האבנים ולהכניס את המידע למחשב. מהר מאוד הבנתי שיש המון סוגים. חלק מהאריחים נראו מודרניים, חלק מאוד עתיקים, על חלק אי אפשר לומר בוודאות. הלכתי לספרייה באוניברסיטה העברית וחיפשתי מידע על האריחים האלה, מאיפה באו ומתי".
לאחר חקירה ודרישה היא גילתה שבידיה אריחים המייצגים אלפיים שנות היסטוריה. "המלך הורדוס היה הראשון שהביא את סגנון הבנייה המפואר לירושלים, ומאז חיקו אותו בסגנונות שונים. יש לנו אריחים מארבע תקופות עיקריות: ההרודיאנית - כלומר מימי הבית השני - ואחר כך הביזנטית, הצלבנית והאסלאמית. מה שמפתיע הוא העושר היחסי שאנחנו מוצאים באריחים של ימי בית שני".
כדי לתארך את האבנים היא מיינה אותן לפי צבע, חומר, גודל וצורת החיתוך. "למשל, מצאנו אבני שיש. הורדוס לא השתמש בשיש - אנחנו יודעים זאת בוודאות מהמקורות - ולכן לא נשייך את האבנים הללו לתקופתו. יש גם אבנים שאנחנו לא יודעים לתארך, והן נמצאות כרגע בצד ומחכות לפתרון חידתן".
ואז הייתה לך ערמת אבנים שידעת שהן שייכות לתקופת בית המקדש השני.
"נכון. האבנים של הורדוס חתוכות לפי קנה המידה של ה'רגל' הרומאית, שהיא 29.6 ס"מ. הכול מאוד מדויק, ממש יפה לראות את זה. ניסינו להרכיב תבניות. אם נעביר את המשימה שעמדה בפנינו לשפה שמכירים בכל בית, זה בעצם להרכיב פאזל של המון פיסות, בלי שיש לך תמונה מלאה בקדמת הקופסה, וכשברשותך נמצאים בערך עשרה אחוזים מהחלקים. האם אתה יכול להרכיב את זה? באופן מפתיע, התשובה שלנו היא כן".
איך באמת עושים את זה?
"בראש ובראשונה באמצעות השוואה לאתרים מאותה תקופה. בישראל ובסביבה יש כעשרה אתרים כאלה, וביקרנו בכולם. במצדה, בארמון ביריחו, בבניאס, בטבריה, בקיסריה ובהרודיון. בכל המקומות הללו אריחי הרצפות הצבעוניים עצמם נשדדו כמעט לחלוטין, אבל הטביעות בטיט נשארו. כך אנחנו ממש יכולים למדוד ולחוש במו ידינו את הצורות והגדלים. יש גם אתרים ברחבי העולם שמתוארכים לאותה תקופה, ואנחנו יודעים שנעשה בהם שימוש בשיטת חיתוך דומה.
"ההשוואות נתנו תשובה חד-משמעית: יש לנו כאן אריחים מתקופת הורדוס. אחרי שהגענו לנתון הזה, התחלנו להסתכל על תבניות שיוצרות את הרצפות המעוטרות. יש הרבה תבניות, וצריך לראות אם זו אכן תבנית שהשתמשו בה בעולם הרומאי. כשמצאנו מועמדים טובים לתבנית, ניסינו להרכיב אותה באמצעות החלקים שמצאנו".
התבנית הראשונה שהצליחה שניידר להרכיב דווקא לא הייתה קשורה לבית המקדש. "עברו כמה שנים עד שמצאנו תבנית צלבנית", היא אומרת. "האבנים היו בצורת האות האנגלית L. הזווית הישרה קשה מאוד לחיתוך, ובתקופה הרומאית עוד לא היו הכלים ליצור אותה. ראינו תמונות מכנסיות עתיקות, וההתאמה הייתה מושלמת.
"ב-2012 הצלחנו להרכיב תבנית הרודיאנית ראשונה, שככל הנראה הייתה במקדש. במשך תקופה ארוכה הייתה לנו רק התבנית הזו, אבל היום אנחנו עם שבע תבניות המשויכות לתקופה – חלקן קיימות גם באתרים רומאיים אחרים, וחלקן ייחודיות לבית המקדש השני".
הבנייה ההרודיאנית, מסבירה שניידר, היא בעלת קווי אופי ייחודיים, שלא חוזרים באתרים אחרים בעולם. "יש זוויות שכשאתה רואה אותן, אתה מבין מיד לאן הן שייכות. משולשים שבהם נעשה שימוש בעולם הרומאי היו בעלי זוויות סטנדרטיות, אבל המלך הורדוס, או הבנאי שלו, אהבו מאוד משולש מיוחד - משולש שווה שוקיים שאורך בסיסו זהה לגובהו. הוא בעל זוויות לא אופייניות - 52, 64 ו-64 מעלות. המשולש הזה נקרא 'משולש הרודיאני', והוא נמצא רק באתרים בארץ ישראל. הצורה הייחודית שלו אפשרה לשחק באופן מרהיב עם צורות גיאומטריות וליצור תבניות יוצאות דופן.
"למשל, יש תבנית רומאית קלאסית של שמונה משולשים שנפגשים במרכז, וכולם בעלי זווית של 45 מעלות. בתבנית המקבילה מתוצרת הורדוס נראה משולש אחד שבו זווית של 52 מעלות, לצדו משולש עם 38 מעלות, וחוזר חלילה. זה נשמע מאוד מתמטי ומסובך, אבל השורה התחתונה פשוטה: ברגע שאנחנו מוצאים בערמות העפר כאן אבן צבעונית עם זווית של 52 או 38 מעלות – זה בינגו מיידי. אנחנו יודעים בוודאות שזו אבן מרצפת בית המקדש השני. הורדוס עשה לנו עבודה קלה כשהשתמש במשולש שאף אחד אחר לפניו או אחריו לא השתמש בו".
בשלב הזה של הריאיון מבחינה שניידר שמוח שלוש היחידות במתמטיקה שעומד מולה המום משטף המספרים והזוויות. "קצת מוזר השילוב הזה בין הדיסציפלינות", היא מחייכת. "מכיוון שכל חיי התעסקתי בגיאומטריה ואני אוהבת את זה, קל לי לראות את התבניות הללו בעיניים. רצה הגורל, ויש לי מצד אחד ידע ביהדות ומצד שני ידע מתמטי וגיאומטרי. מצד שלישי, תמיד אהבתי להרכיב פאזלים - ומצד רביעי, כשהייתי קטנה וכל החברות אספו בובות, אני אספתי אבנים".
האדם הנכון הגיע למקום הנכון בדיוק בזמן הנכון.
"אכן, זו התחושה. בדרך כלל ארכיאולוגים רחוקים ממתמטיקה, ומי שלא אוהב מספרים יהיה לו קשה מאוד להתעסק בתבניות האלה. מדהים ליצור אותן באמצעים חישוביים ולומר: הנה, אני יודעת מה עשו כאן. זה ממש להיכנס לראש של הבנאי של הורדוס, ולהבין איך הוא עיצב את הרצפה בעזרת הכלים שעמדו לרשותו".
חיתוך האבנים עדין ומדויק מאוד. אנחנו יודעים כיצד הוא התבצע?
"פליניוס הזקן - מפקד צבא רומאי, חוקר טבע וסופר שחי במאה הראשונה לספירה - כתב ספר על עבודת האמנות, ולמזלנו הספר שרד. פליניוס מתאר שם במדויק אילו כלים היו להם ואיך המלאכה נעשתה: כאשר רצו לחתוך אבן בעדינות, הבנאים השתמשו במסור ברזל כדי ליצור בה סדק. הם שמו על האבן מים וחול, והשתמשו במסור שלא באמת חתך אותה, אלא למעשה דחף את החול לתוך הסדק. החול הוא זה שחתך את האבן, כשנכנס פנימה יחד עם המים. בנוסף פליניוס ציין ממש מתכון - מקומות ספציפיים שמהם צריך לקחת חול זה או אחר כדי לחתוך סוגים מסוימים של אבנים".
את הריאיון אנחנו עורכים בעמק צורים, באתר סינון שפוכת העפר. מאוהל הסינון עולים מפעם לפעם קולות התפעלות מעוד ממצא, ועוד אחד. כמה מטרים לידנו מגלה אחת המתנדבות מטבע בן 2,000 שנה, ועוד שריד ארכיאולוגי חשוב ניצל מאובדן. ניכר כי בשניידר מפעמת תחושת שליחות עזה, ובכל זאת אני מנסה להעלות שאלה שבהתחשב באופוריה מסביב עלולה להיחשב ככפרנית.
גם אם הוכחנו שהאבנים הללו ייחודיות, הרי לא מדובר במנורת הזהב או בשולחן לחם הפנים. בסך הכול חתיכה מהרצפה.
"יש פה כמה דברים שצריך לזכור", שניידר לא נבהלת. "קודם כול, איזו רצפה זו? ריצוף כזה לא שמים מתחת לחלל פתוח, כי הוא עלול להינזק בגשמים או בשמש העזה. לכן יש סיכוי טוב שמדובר ברחבה הגדולה מחוץ למקדש, שאליה הגיעו עולי הרגל בדרכם לירושלים, ושבה התקיים המסחר. אבל, וכאן מגיעה התשובה לשאלתך, יש גם אפשרות שהריצוף הזה היה בבית המקדש עצמו. למשל, ליד המזבחות היו גגות שהגנו עליהם. גם ההיכל שבו עמדו המנורה ושולחן לחם הפנים בהחלט יכול להיות מועמד טוב למיקום הרצפות הללו.
"אם אכן מדובר במיקום כזה, זה כבר ממש חלק מהקודש. תחשוב רגע: אתה מחזיק עכשיו ביד אבן שכוהנים ולוויים היו פוסעים עליה בדרך להקרבת קורבנות. זו פיסת היסטוריה שאנחנו יכולים לחוש בעצמנו, יש בזה ערך עצום".
יש בטקסט כלשהו זיהוי של מיקום הרצפות?
"במשנה ובתלמוד כתוב כמה פעמים שהיו רצפות אבנים במקומות שונים במקדש, אבל אין תיאורים מדויקים. לדעתי מושב הסנהדרין הוא מועמד טוב לרצפה המעוטרת הזו. גם השם 'לשכת הגזית' מתאים לתיאור, כי גזית היא אבן. אבל זו רק השערה".
אחרי כמעט עשור של עיסוק ברצפה, אין לך רצון לעבור לאלמנטים אחרים, אולי קדושים יותר, שהיו בבית המקדש?
"את זה אנחנו משאירים למכון המקדש", צוחקת שניידר. "תראה, לאורך השנים הרבה אמנים ציירו את המקדש, וכל אחד רצה להראות לעולם כיצד לדעתו המקום נראה. אבל זה לא היה אמיתי. עכשיו יש לנו אבנים שממש היו על הר הבית. עולי הרגל עמדו כאן ואמרו: המקום הזה כל כך יפה.
"הם חיו בכפרים עם דרכי בוץ ואבק, וגם הדרך לירושלים לא הייתה משהו, אבל כשהגיעו לכאן הם ראו את הריצוף היפהפה הזה, עם אבנים בשלל צבעים שהובאו מכל העולם – טורקיה ויוון, מצרים ותוניסיה. זה משהו שהורדוס עשה כדי לומר לאנשים - 'חשוב שהמקדש שלכם יהיה יפה. זהו ביתו של האל, והוא אמור להיות יפה'. והנה אני כאן היום אוחזת בידי חתיכה מהבית השני, מהיופי העצום שהוא יצר. אי אפשר לא להתרגש".
רוב הארכיאולוגים מתרגשים יותר ממטבעות.
"המטבעות חשובים כי לרוב מוטבע עליהם תאריך, ולכן הם עוזרים מאוד בשיוך אתר לתקופה מסוימת. אבל האבנים שמצאנו נותנות את הצבע, את הבינלאומיות, את הפאר שמייצג מקדש הורדוס. יש קטלוג: אנחנו יודעים בדיוק מאיפה הגיעה האבן הירוקה, הצהובה או הוורודה, מי נחצבה בארץ ישראל ומי נדדה לכאן ממכרות רחוקים. כולן נמצאות כאן".
כשאת שומעת הכרזות של אונסק"ו המפקפקות בקשר של עם ישראל להר הבית, מה את חושבת?
"האו"ם מנסה לדחוק הצדה אלפיים שנים של היסטוריה יהודית; לקחת מברשת, לצבוע מחדש ולהגיד שזה מעולם לא קרה. זה בלתי אפשרי. יש לנו הרבה היסטוריה – בארכטיקטורה, בסיפורי מבקרים, בממצאים - והכול נמצא ומתועד, אבל מסיבה כלשהי הם מעדיפים להתעלם מהעובדה שיהודים היו כאן במשך אלפי שנים. זו הפניית גב להיסטוריה, וזה פשוט לא יעבוד.
"בשנת 1924 פרסם חאג' אמין אל-חוסייני ספר מדריך לחראם א-שריף, כלומר להר הבית. גם הוא כותב שם במפורש: זה המקום של מקדש שלמה. כשהמוסלמים חוזרים בהם ממה שמנהיגם הדגול אמר במאה הקודמת, זה פשוט מגוחך".
העבודה שלך היא בעינייך חלק מהתשובה של העם היהודי לכל המערערים על שורשי קיומנו כאן?
"בהחלט. בכל יום אנחנו מוצאים כאן דברים שמאשררים את ההיסטוריה שלנו. לאנשי אונסק"ו אני אומרת דבר פשוט: אתם לא ראיתם את זה, אתם לא נמצאים כאן, לא בחנתם את ההיסטוריה מזווית מדעית. על מה נבנה המסגד שנמצא היום בראש הר הבית? אם לא היה שם דבר לפניו, על מה בדיוק הוא ניצב? זה כמו לבנות בית אבל להתחיל בגג. אי אפשר להתעלם מהשכבות התחתונות, ואנחנו אלה שחושפים אותן, יום-יום".
יוצא לך לחשוב על הדרך שעברה הילדה הקתולית מווירג'יניה, שעשתה תואר במתמטיקה, והיום מרכיבה בירושלים תבניות של בית המקדש היהודי?
"לפעמים באמת אני עוצרת וחושבת איך הגעתי מעולם אחד לעולם אחר מכל הבחינות. כנראה הקלישאות על 'לאן שהרגליים ייקחו אותי' מתבררות בסוף כנכונות".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם