פרופ' רופא קובע: שיגעון נעשה לפעמים מתוך בחירה
המתמטיקאי שטען שהוא קיסר, האנרכיסט ששיגר מעטפות נפץ, והמרצה שהאמין שרכבות רודפות אחריו – כולם בחרו להיות לא-שפויים, ואפילו תפרו לעצמם הפרעה נפשית שתתאים להם בדיוק. פרופ' יעקב רופא מסביר שטירוף הוא דרך להתמודד עם בעיות
בשלושה באפריל 1996 יכלו אזרחי ארצות הברית לשחרר אנחת רווחה. בשיער פרוע, בגדים מזוהמים וגוף שלא ידע מקלחת ימים רבים, צעד בהכנעה המבוקש מספר אחת של האף-בי-איי, כשזרועותיו אחוזות היטב בידי הסוכנים שהוצבו ביערות מונטנה. האיש, טד קצ'ינסקי - מתמטיקאי מחונן ורוצח תימהוני שנחוש להציל את העולם מהחברה התעשייתית - היה במשך 17 שנה לאימת אנשי האקדמיה ותעשיית התעופה.
16 חבילות הנפץ ששלח באותן שנים ל"משתפי הפעולה" של הטכנולוגיה, הרגו שלושה בני אדם ופצעו עשרות. בבקתתו הזעירה, המנותקת מחשמל וממים, מצא צבא סוכני הבולשת הפדרלית מבחר עשיר של רכיבי חבלה, תרשימים להכנת מטענים, שתי פצצות חיות מוכנות למשלוח ורשימה של קורבנות פוטנציאלים, בהם למשל 25 פרופסורים למתמטיקה מברקלי. לראיות המפלילות הצטרפו גם יומן המתעד שחור על גבי לבן כמה מהפיגועים, ומאמר בשם "החברה התעשייתית ועתידה" - מניפסט קדחתני בן 35 אלף מילים, שהיה אחראי למפנה הדרמטי בחקירה מורטת העצבים.
בשנת 1995 פנה קצ'ינסקי במכתבים אנונימיים לכמה מקורבנותיו ולגופים שונים, ודרש לפרסם לאלתר בעיתונים מובילים את אותו מאמר ארוך, תוך הבטחה שיחדל ממלאכתו הקטלנית אם יעשו כדבריו. במניפסט שלו הוא קרא למהפכה גלובאלית נגד השפעות הקִדמה, המרחיקות את האדם מהתנהגותו הטבעית, ולחזרה לחיים פרימיטיביים וחופשיים, כמו שניסה הוא עצמו לקיים ביער. אחרי לא מעט התלבטויות אכן פורסם המאמר ב"ניו-יורק טיימס" וב"וושינגטון פוסט", מתוך מחשבה שסגנון הכתיבה יחשוף את זהותו של מי שזכה לכינוי "יונבומבר".
וכך אכן קרה: דיוויד קצ'ינסקי, הנפש הקרובה היחידה שהייתה אי פעם לטד קצ'ינסקי חסר המיומנויות החברתיות, זיהה את קולו של אחיו מבעד לחמישים דפי המאמר. בבית אמו הוא מצא מאמר אחר בן 23 דפים שכתב טד, ובו פסקאות זהות למניפסט. דיוויד יצא לחקירה משל עצמו, לפני שהעביר את ממצאיו לאף-בי-איי. אלף חשודים וכמה חודשים עברו לפני שסוכני הבולשת עלו על בגדי הסוואה, חדרו למעבה היער, ושמו קץ לאחת החקירות הארוכות והיקרות בהיסטוריה האמריקאית.
לא היה כל ספק כי הפרופסור שבחר לגור ביער הוא-הוא הרוצח הסדרתי. עורכי הדין שהוצמדו לקצ'ינסקי לקראת משפטו הציעו למַרשם לטעון לאי-שפיות כדי להינצל מעונש המוות הצפוי לו, אבל הוא סירב בכל תוקף, על אף שפסיכיאטר שמינה בית המשפט קבע שהוא סובל מסכיזופרניה פרנואידית. בינואר 1998 הודה קצ'ינסקי בכל סעיפי האישום, חסך לעצמו עונש מוות, ונשלח לארבעה מאסרי עולם תחת אבטחה מקסימלית בבית כלא בקולורדו.
תיק יונבומבר נסגר. הבקתה נעקרה ממקומה, כל כתביו וחפציו של קצ'ינסקי הועמדו למכירה פומבית על מנת לפצות את משפחות קורבנותיו, אבל שאלה אחת נותרה פתוחה: אדם שגדל במשפחה נורמטיבית, שזכה לחינוך הטוב ביותר, שהתמקם בהרווארד כשחבריו עדיין למדו בתיכון, שהפך בגיל 26 לפרופסור באוניברסיטת ברקלי – מה גורם לו לעזוב הכול, להתנתק ממשפחתו, לגור באמצע שומקום ולשגר מעטפות נפץ קטלניות?
"פרויד יגיד לך שהיה אירוע טראומטי בילדות שגרם להפרעה להתפרץ כעבור שנים, אבל לא היה שום אירוע עכשווי שיכול להסביר את השינוי הדרמטי בהתנהגות של קצ'ינסקי", אומר פרופ' יעקב רופא. "לפסיכואנליזה ולתיאוריות פסיכולוגיות אחרות אין שום הסבר מתקבל על הדעת למקרה של היונבומבר, או לכל מקרי הסכיזופרניה, כיוון שאין ביכולתן להתמודד עם העובדה שלרוב הסכיזופרנים יש גנטיקה של המחלה ונזקים משמעותיים במוח.
מצד שני, הגישה הביולוגית, שמובלת על ידי פסיכיאטרים ורופאים והיום שולטת בכיפה, יוצאת מהנחה שכל הסכיזופרנים ללא יוצא מהכלל סובלים מנזקים מוחיים - וגם זה לא נכון. אין כל ראיה לכך שקצ'ינסקי סבל מפגם כלשהו במוחו. שני חוקרים אמנם טענו בשנת 2000 שהיונבומבר סבל מפגיעה באונה המצחית, אבל הם הגיעו למסקנה הזאת לא על סמך בדיקה מוחית, אלא בגלל סירובו להודות שהוא סובל ממחלת נפש גם כשריחף מעליו עונש מוות. זהו הסבר חסר כל בסיס.
"אז למה היונבומבר עשה את זה? מה יצא לו מזה? למה לו לעזוב את האוניברסיטה שקידמה אותו? הפסיכיאטרים באים עם הסיסמאות שלהם כשאין להם מה להגיד, והם חסינים מביקורת בעזרת הטענה ש'המוח הוא מורכב מאוד ואנחנו לא יכולים להבין הכול'. אני שואל אותם: מדוע היונבומבר והמתמטיקאי הסכיזופרן ג'ון נאש (המוכר מהספר "נפלאות התבונה" והסרט שנעשה בעקבותיו) פיתחו סימפטומים ודפוסי התנהגות שונים לגמרי זה מזה?
"הרי שניהם הגיעו מרקע דומה, שניהם בעלי איי-קיו גבוה, שניהם גאונים במתמטיקה ושניהם סבלו מאוד חברתית - אז למה אחד רוצח סדרתי והאחר לא? אם הכול טמון במוח, למה לפעמים טיפול פסיכואנליטי או טיפול קוגניטיבי יעילים להפרעות האלה? מדוע כשבחנו את מוחם של אנורקסים לא מצאו גורם ביולוגי מובהק שאחראי למחלה? ולמה יש רוב מוחלט של נשים ברוב הפרעות הנפש? יש התעלמות גורפת מהממצאים האלה. לא רק פרויד, גם המדענים שבאו אחריו עוצמים עיניים ורואים רק את מה שתחום בדל"ת אמותיהם".
בשנת 2010 העלה רופא את התיאוריה שלו, שמתנגחת בפסיכואנליזה ובעולם הפסיכיאטרייה: לשיטתו, האדם בוחר בהפרעת הנפש שלו, כאשר היא משרתת אותו על פי שיקולי עלות ותועלת. בכתב יד לספר חדש - שנמתח על פני 325 עמודים באנגלית ועדיין מחפש בית - נעזר פרופ' רופא ביונבומבר, בג'ון נאש ואפילו במרדכי ואנונו כדי להראות שרק התיאוריה הפסיכוביזארית מבית מדרשו יכולה לחבר בין כל הקצוות שהותירו אחריהן התיאוריות הישנות.
פרופ' ישראל אומן כבר צירף מכתב המלצה להוצאת הספרים של אוניברסיטת קולומביה: "התיאוריה של רופא, מהפכנית ככל שתישמע, מתאימה את עצמה יפה למסגרת העבודה של כלכלה, תורת המשחקים ואבולוציה", כתב שם זוכה הנובל.
אתה למעשה טוען שהלוקה בהפרעה נפשית מוצא בה סוג של פתרון למצב בלתי נסבל.
"נכון. למרות שאני סבור שפרויד טעה בהרבה מאוד מישורים, אני מסכים לטענה הראשונית שלו בעניין ההדחקה. בהתחלה פרויד טען שהדחקה היא תהליך מודע ורצוני של היסח דעת, ורק אחר כך הוא לקח אותה למקום אחר. אני חוזר לרעיון המקורי שלו ואומר: הדחקה היא בדיוק כזו - מנגנון התמודדות היסחי.
"אני במצב רע בחיי, ורוצה להסיח את דעתי מהצרות שלי. בדיכאון רגיל שעוצמתו נמוכה, אני יכול ללכת לחברים, לבלות. אבל כשהדיכאון מוגבר, והקשב שלי מוגבל על ידי מחשבות קשות, אני חייב משהו אחר - וזה לפתח שיגעון. השיגעון כבר יסיח את דעתי מהמצב. פרויד אומר שהדחקה גורמת לשיגעון, ואני אומר – להפך, שיגעון גורם להדחקה".
כבר כמעט שני עשורים שיעקב רופא – פרופסור מהחוג המשולב למדעי החברה באוניברסיטת בר-אילן, ובעבר ראש החוג - מקפיד לערער את יסודות הפסיכולוגיהוהפסיכיאטרייה. שתי אלה, הוא אומר, עומדות היום מול שוקת שבורה.
בשנת 2008, במאמר בכתב-העת Review of General Psychology, הוא עקר סופית את אבן הפינה במשנתו של פרויד: ההדחקה, אותה דחיסה של זיכרונות מאיימים הרחק מהתודעה. על כך זכה לתגובות נלהבות מהקולגות מעבר לים - ולדממה בארץ הקודש. אגב, את ההדחקה הפרוידיאנית טרחו מאז לשחוט עוד רבים וטובים.
אנחנו יושבים במשרד החדש שהוקצה לו באוניברסיטת בר-אילן. רופא (74), נשוי ואב לשלושה, הוא כבר פנסיונר אבל ממשיך ללמד ולחקור. מפעם לפעם הוא שולף מאמרים שכתב - חלקם פורסמו במגזינים יוקרתיים, חלקם ביוקרתיים פחות. רופא מודה בכך בריש גלי, ויש לו גם הסבר מנומק: "אני נכנס לנעלי עורך ז'ורנל, שבא איזה משוגע ואומר לו 'כולם טועים'. החלטה לפרסם מאמר כזה היא לקיחת סיכון, כי אם זה לא נכון - אתה עושה מהז'ורנל שלך צחוק. ככה זה, הכלבים נובחים והשיירה עוברת".
על צג המחשב מראה לי רופא את האתר החדש שהוא מריץ בימים אלה, ובו מובאים הפרסומים שלו, עקרונות התיאוריה הפסיכוביזארית, הופעותיו בתוכניות כמו "לונדון וקירשנבאום", "המקצוענים" עם שירה פליקס ועוד. באותה בימה הוא גם מתעתד להעלות קורס מקוון שילמד את קווי משנתו, ומקווה להגיע ל-TED. למה לא להעביר את הקורס הזה בין כותלי מוסדות אקדמיים? "כי המערכת עדיין לא מוכנה לקבל מהפכה קיצונית כזאת", הוא מסביר.
"תראי, במאמרים שלי אני מראה למה התיאוריות השונות לא נכונות. הרי חייבת להיות, אחרי מאה שנות מחקר, איזושהי תיאוריה שתאגד את כל הממצאים. לא ייתכן שכל אחד תקוע בדרך שלו. יש שק של ממצאים שהם כמו פאזל, ואתה צריך תיאוריה אחת שתסדר הכול. מה, נמשיך בוויכוח הזה עד אין סוף?
"התיאוריה הפסיכוביזארית יכולה לפתור את כל הבעיות. היא באה לעשות סינתזה של כל הממצאים. באחד המאמרים שלי הראיתי שכל שיטות הטיפול הקיימות בהפרעות מוסברות רק על ידי התיאוריה שלי, לא על ידי השיטה הביהביוריסטית או הפסיכואנליזה. עכשיו יגידו שאני מגלומן, אבל למהפכות לוקח זמן".
כדי להסביר את יסודות המהפכה הרעיונית שזורע רופא, הוא מחזיר אותי לזרועות היונבומבר, שמשמש מקרה מפתח להבנת התיאוריה הפסיכוביזארית. "בואי נבין מה עשו התיאוריות הקודמות לגבי סכיזופרניה: הן לקחו מקרים שבהם ידועים ליקויים במוח, והשליכו על מקרים שאין בהם עדויות לליקויים כאלה. אני אומר, בואו נעבוד הפוך. ניקח מקרים ללא פגיעה מוחית, ונלמד מהם על סכיזופרנים טיפוסיים שיש להם ליקויים.
"אצל קצ'ינסקי, כאמור, אין כל עדות לפגיעה מוחית. מה שכן, מעולם לא היו לו חברים. אמא שלו הקפיצה אותו כיתות, לא הזמינה ילדים הביתה, הבן שלה תמיד היה אאוטסיידר שלא פיתח מיומנויות חברתיות. בגיל 16 הוא למד באוניברסיטה, הצעיר ביותר מבין הסטודנטים, ילד קטן, בודד ומסכן. זה לא השתנה כשהוא הפך למרצה ולפרופסור בגיל צעיר. הוא חוזר הביתה - ואין לו חברים ובטח לא חברה. הוא מדוכא, הוא מגדיר את עצמו ככישלון. ואיך הוא יוצא מהכישלון?"
בוחר להיות רוצח סדרתי?
"רגע. יונבומבר בחר לו משימה שאפתנית ביותר: הוא אומר לעצמו 'אני הולך לשנות את החברה האנושית התעשייתית המושחתת, אני מלך העולם'. כדאי לקרוא את כל מה שנכתב עליו במהלך השנים. הוא הפך להיות נביא בעיני עצמו, הוא ניפח את האגו שלו. כך הוא הסיח את דעתו מהדיכאון הקשה. יש בשיגעון פתרון מאוד רציונלי לבעיה של אדם כזה, כי מלבד היסח דעת, השיגעון מקל גם את מצב הלחץ הספציפי שלו.
"למרות ההישגים האקדמיים המרשימים שלו, יונבומבר היה אדם בודד ואומלל, שהאשים את עצמו במצב שאליו הגיע - ואת זה לא אני אומר, כך טוענים גם הרבה חוקרים שניתחו את המקרה הזה. הדלוזיה (מחשבות שווא) על תיקון החברה התעשייתית באמצעים אלימים נועדה להשיג שליטה על מצב הלחץ, כלומר לרומם את הדימוי העצמי.
"הוא יכול היה לבחור בשיגעונות אחרים, אבל הוא בחר באופן אינטואיטיבי תת-הכרתי דווקא את השיגעון המיוחד שלו, כיוון שזה ניפח לו את האגו, וכך הוא סילק מעצמו את הדיכאון הקשה שחווה. הוא גם קיבל סיקור תקשורתי רחב-היקף במשך שנים רבות עד שנתפס. לדלוזיה שעוסקת דווקא בחברה התעשייתית הוא הגיע בעקבות כתביו של הפילוסוף הצרפתי ז'ק אלול. את ספרו של אלול 'החברה הטכנולוגית' הוא קרא שש פעמים. כלומר, יש בסיס לבחירה הזאת.
"אני טוען שהמודלים הרפואיים לא מסבירים את המגוון הגדול של הסימפטומים אצל סכיזופרנים. הגישות האלה לא יכולות להסביר מדוע טד קצ'ינסקי הפך לרוצח סדרתי וג'ון נאש לא, וגם אינן מנמקות את ההתנהגויות המוזרות של נאש. כשהזמינו אותו לעמוד בראש המחלקה למתמטיקה באוניברסיטת שיקגו, הוא ענה שהוא לא יכול, כיוון שהוא התמנה לקיסר אנטרקטיקה. למה? מדוע נאש אמר שהוא כף רגלו השמאלי של אלוקים? מדוע היה צריך לגרש אותו בכוח משווייץ, אחרי שטען שהוא פליט השלום? יש עשרות דוגמאות שלא ניתנות להסבר על ידי התיאוריה הביולוגית".
גם כלפי הסרט "נפלאות התבונה" יש לרופא טענות: "הסרט שנעשה על סיפורו של נאש נועד כולו להאדיר את הגישה הרפואית, האומרת שההזיות שלו נגרמו מפגם במוח. זה פשוט לא נכון. אני מנתח אותן בספר שלי ומראה שהשיגעון של נאש הוא מלאכת מחשבת של טיפול במצב הקשה שהוא היה נתון בו. ניתוח המקרים הללו ואחרים שבהם לא נתגלה ליקוי מוחי, מראה שהסכיזופרניה ניתנת להסבר פשוט יותר על ידי המונח לחץ. לאנשים האלה חסרו מיומנויות התמודדות ומיומנויות חברתיות בפרט, והם סבלו מדימוי עצמי נמוך ביותר".
איך אתה מסביר את החלטתו של היונבומבר לא לטעון לאי שפיות, למרות הסיכוי להקלה משמעותית בעונש?
"גם זה נבע ממצב הלחץ הייחודי שאליו הוא נקלע, ושהניע אותו מלכתחילה לפתח את הדלוזיה. כשקצ'ינסקי נתפס הוא לא יכול היה להודות שהוא חולה, כי זה היה מחזק עוד יותר את הרגשת הכישלון בחייו. מבחינתו, מוטב היה שייגזר עליו עונש מוות ובלבד שלא לחזור לאותה נקודת מוצא שהניעה אותו לפתח סכיזופרניה. אילו הודה במחלה, הוא היה מגיע לרמה קיצונית של דיכאון, וקרוב לוודאי גם להתאבדות".
מקרה מרתק אחר שרופא מתייחס אליו הוא סיפורו של מיסטר איקס, שהופיע במגזין של פסיכולוגיה תחת הכותרת: "הסכיזופרן שאינו ניתן לריפוי" (“An Incurable Schizophrenic״). מיסטר איקס הוא הכינוי שהוענק בספרות המקצועית לדוקטורנט יהודי שהתחתן עם אישה לא יהודייה. אמו אמרה לו שלא ידאג לגבי הגעתה לחתונה, שכן אין בכוונתה להשתתף בה בכל מקרה; היא מתכוונת להתאבד.
כעבור זמן, כשמיסטר איקס כבר קיבל את תואר הדוקטור ונעשה מרצה במכללה מכובדת, התפרצה אצלו הפרעה נפשית. הוא טופל במשך שנים, אושפז לחודשיים בבית חולים, קיבל טיפול תרופתי ושוקים חשמליים - אבל מצבו רק הלך והחמיר. הוא לא אכל, לא שתה, ונתקף בהזיות על בסיס קבוע. הפסיכיאטרים הגדירו אותו כבלתי ניתן לריפוי. אחרי החמרה נוספת במצבו החליטה אשתו לנתק אותו מהטיפולים שלהם והפנתה אותו לפסיכואנליטיקאי, שעל ספתו שכב במשך 14 שנה. הטיפול הצליח: מיסטר איקס החלים לגמרי, וחזר לשמש מרצה באוניברסיטה. "תודה שהחזרת לי את חיי", הוא כתב לפסיכואנליטיקאי שלו, עשרים שנה אחרי שהטיפול הושלם.
אם המקרה של מיסטר איקס נבע מליקוי מוחי, לכאורה הטיפולים התרופתיים הם שהיו אמורים להועיל, ולא הפסיכואנליזה. הסיפור הזה מאתגר כמובן את משנתם של הפסיכיאטרים, ומשמח לבב פסיכואנליטיקאים, שחוגגים על מקרים מעין אלה.
"הבעיה היא שאותם חוקרים מתעלמים מעובדות אחרות, שמעיבות על תקֵפות התיאוריה הפסיכואנליטית", נזעק רופא להרוס את החגיגה. "הם מתעלמים למשל מאינספור מחקרים שמזימים את קיומו של מנגנון ההדחקה – אותו מנגנון שמהווה את עמוד התווך של התיאוריה הזאת לפי פרויד עצמו. הם שוכחים גם את נחיתותו של הטיפול הפסיכואנליטי בנוירוזות, את הקשר החזק בין סכיזופרניה לבין תורשה ונזקים מוחיים, ואת העובדה הנוראית שהטיפול הפסיכואנליטי מגביר את שיעורי ההתאבדות בקרב סכיזופרנים".
איך אפשר בכל זאת להסביר את המקרה של מיסטר איקס? גם כאן טוען רופא לבחירה רציונלית מצד בעל ההפרעה. "מיסטר איקס היה בקשר חזק עם הוריו, במיוחד עם אמא שלו. הוא חשב שלמרות נישואיו לגויה, אמו תעריך אותו ותקבל אותו בעקבות ההישגים האקדמיים שלו. כשזה לא קרה, הוא התמוטט נפשית. הפגיעה באגו הייתה כל כך קשה, שהוא נזקק למנגנון ההתמודדות שנקרא סכיזופרניה.
"המטפל הפסיכואנליטי הביא לסילוק גורם הלחץ, בכך שנקט כל דרך על מנת להרוס את הדימוי החיובי של האם. הוא גילה למשל שהיא צרבה את ידו של הפציינט כשהיה בן 5, כיוון שלקח ללא רשות צעצוע מחנות. המטפל עימת את מיסטר איקס עם האירוע הזה, והבליט את הדמות המפלצתית של האם. הטיפול הצליח לא בגלל הסרת ההדחקה, כפי שגורסת התיאוריה הפסיכואנליטית, אלא בגלל הרס דמות האם – כלומר, סילוק גורם הלחץ שהביא להתפתחות הסכיזופרניה".
על פי התיאוריה הפסיכוביזארית, אנשים בוחרים בשיגעון כאשר הם נמצאים בדיכאון כבד, במצב לחץ בלתי נסבל. כך במקרה של קצ'ינסקי, של נאש או של צ'ארלס קולן - אח בית חולים שלאורך עשרים שנה הרג עשרות מטופלים בהזרקת מינונים קטלניים של תרופות, לאחר שניסה תשע פעמים להתאבד.
אפשרויות הבחירה שניצבות בפני האדם הסובל מצומצמות ביותר, וכל מה שיבחר יהיה רע. על שקף מדכא למדי מראה לי רופא דיאגרמה, שבה מתוך צמד המילים "מצוקה נפשית" נורים חִצֵי האפשרויות: הוא יכול להישאר בדיכאון המכביד על נפשו ("כמו שקרה לבגין"), הוא עלול לנקוט באלימות, להתאבד חלילה ("דודו טופז למשל"), להשתמש בחומרים ממכרים ("אסי דיין"), או לפתח שיגעון.
הדיכאון עצמו, אליבא דרופא, אינו בחירה. נסיבות חיים, תורשה, ליקויים מוחיים שאינם מאפשרים יצירת קשרים חברתיים - כל אלה מביאים למצב הקשה. אבל ההפרעה עצמה היא כן בגדר בחירה. בניגוד גמור לפרויד, שדיבר על תת-מודע רודן ששולט באדם ומכתיב לו דפוסי התנהגות, רופא מקפיד לצייר את המטופל כרציונליסט בן חורין שאחראי למעשיו שלו.
כדי להסביר איך בוחר האדם את מחלת הנפש שלו, חובר רופא לפסיכולוגיה כלכלית. "כשאת הולכת לשוק, איך את בוחרת בושם או מלפפונים? למה את בוחרת דווקא סוג כזה או אחר? לפי התנהגויות צרכניות מקובלות. שלושה דברים מנחים אותך. הראשון הוא הצורך - האם אני צריכה את המוצר, כלומר האם חסרים לי מלפפונים; השני הוא הזמינות - אפיקי האינפורמציה שחושפים בפנייך דווקא סוג מסוים של מוצרים. זו יכולה להיות המשפחה שהמליצה, או חברים, או פרסומת בטלוויזיה; והשלישי הוא המחיר, כי אם המוצר יקר מאוד, את לא תקני אותו.
"אני אומר שגם שיגעון הוא מוצר כלכלי. יש לי דיכאון, יש לי סטרס, אני צריך להתמודד עם הבעיות האלה, אז אני אבחר על סמך הקריטריונים שציינתי. אם אני חייל במלחמה ואני פוחד למות, אני לא אפתח הפרעה של אנורקסיה, כי זה לא יעזור לי. אבל אני יודע שאם אפתח שיתוק ביד, מה שנקרא 'הפרעת המרה', זה יאפשר לי להיות לא כשיר ולהשתחרר. הרבה חיילים במלחמת העולם הראשונה פיתחו את ההפרעה הזו, כי היא הייתה כרטיס יציאה מהמלחמה".
כמו בכל התנהגות צרכנית, גם כאן מעורבים שיקולי עלות ותועלת. מה שמביא אותנו לשאלת חלקן הגבוה של נשים בעוגת הפרעות הנפש לעומת גברים - למעט כמה הפרעות בודדות, כמו טורדנות כפייתית. לדברי רופא, בגלל החלוקה התרבותית והלגיטימציה החברתית, הפרעות שיכולות לפגוע ביכולת העבודה ייבחרו פחות על ידי גברים. "על אותו משקל אפשר להבין למה בקיבוצים הייתה בתקופה מסוימת עלייה תלולה בשכיחות אנורקסיה ובולימיה: כי ההתנהגויות היו זמינות.
"גם העלייה הגדולה בהפרעות האלה בעולם המערבי היא בגלל הזמינות. הטלוויזיה, שהראתה מודל יופי רזה באופן קיצוני, היא שהעלתה את האנורקסיה למודעות של הנשים, זה לא שפגם מוחי התפרץ פתאום. בקיבוץ יש לחץ גדול להיות בחברה, ואנורקסיה לא תפריע לך בכך. אגורפוביה (פחד ממקומות ציבוריים) לעומת זאת לא כדאית לך מבחינת עלות ותועלת".
אל דגלה של התיאוריה הפסיכוביזארית נקרא גם ויליאם לאונרד - משורר, מחזאי ופרופסור לספרות באוניברסיטת ויסקונסין שבארה"ב. בשנת 1928 התאבדה אשתו של לאונרד, ועשרה ימים לאחר הלווייתה יצא הפרופסור לטייל עם חברו כדי להתאושש. בעודו צופה בנוף, רכבת משא שנראתה מרחוק הכניסה את לאונרד להתקף פאניקה קשה וחסר הסבר.
על אף שחברו הסביר לו שוב ושוב שהרכבת רחוקה ממנו, לא הפסיק לאונרד לטעון שהיא מאיימת לדרוס אותו. רועד הוא הובא לבית הוריו, שם הודיע נחרצות: אבא, אמא, אני רואה את הסוף, אני מניח שאני הולך למות. הוא עלה על מיטתו, ומִשקם - הסתגר בבית הוריו ופיתח אגורפוביה. בכל פעם שהתרחק מהבית, החל להרגיש חולשה ושב על עקבותיו כשהוא אחוז אמוק. כשהאוניברסיטה הזהירה אותו שיפוטר אם לא יתייצב לעבודתו, מצא לאונרד דירה בקרבת הקמפוס ומשם יצא ללמד.
אחרי למעלה מעשור של חרדה, עבר לאונרד היפנוזה שהעלתה כי בגיל שנתיים הוא כמעט נדרס בידי רכבת. לחסידי הגישה הפרוידיאנית היה ברור כי ההפרעה במקרה הזה נובעת מזיכרון ילדות שהודחק, וכעת הציף את התודעה. רופא לא קונה את הניתוח, משתי סיבות: ראשית, אמו של לאונרד סיפרה שהזכירה לו את המקרה שוב ושוב, ולא ייתכן ששכח אותו.
שנית, במאמרו משנת 2008 הראה רופא שרוב האנשים זוכרים את הטראומות בחייהם, וכאמור הוריד את ההדחקה הפרוידיאנית מהשולחן. "לאונרד קרא את כל הכתבים של פרויד, והכיר היטב את שיטת הטיפול המבוססת עליהם. מה יוצא לו מההפרעה? קודם כול, היא מורידה את רמת הדיכאון הקשה שלו. עד גיל 36 לאונרד נסע ברכבות. אם היה לו פחד כזה, הוא היה מונע ממנו לעלות על רכבת עוד קודם. אני אומר שמדובר באדם מתוחכם מאוד, שמבצע תהליך של הונאה עצמית כשהוא מפתח התנהגות כזו.
"קודם התקף הפאניקה הוא האשים את עצמו במות אשתו, ועכשיו הוא קורבן. הוא אומר להוריו 'איזה מסכן אני, אני במצב קריטי'. זו עסקת חליפין מצוינת: הוא צמצם את הדיכאון שלו גם כלפי עצמו, והפך את עצמו לקורבן של תת-ההכרה, בהתאם לתפיסה של פרויד".
מי יכול אם כך לטפל במקרה כמו שלו?
"רק פסיכואנליטיקאי. כשמטפל בא ואומר לו 'אני אעשה לך היפנוזה', הוא עובד כמו שאמאן: הוא מנקה את ה'דיבוק', את האמונה ההונאתית. לכן הרבה פסיכואנליטיקאים שמים סביבם ספרים, משווים לעצמם חזות של פרויד, עושים את כל ה'טקס', כי צריך לשבור את האמונה ההונאתית.
"כדי להבין איזו שיטת טיפול עוזרת במקרה מסוים, אני חייב לדעת מה גרם למצב. אם מישהו פיתח אמונה הונאתית ששד שולט עליו, רק אדם שנחשב אוטוריטה בתחום יצליח 'להרוג את השד' עבורו באמצעות הטקס. מכיוון שיש לו הילה גדולה מאוד, המטופל יישמע לו - בין אם זה רופא אליל, פסיכולוג או כדור פלצבו".
טקס כזה התרחש בקליניקה של קרל גוסטב יונג בשנת 1963, כאשר הגיעה לשם אישה שבמשך 17 שנה סבלה מכאב ושיתוק ברגל אחת. יונג רצה להפנט אותה, ועוד לפני שהספיק להפעיל מניפולציה היא נכנסה מיד למצב היפנוטי. במשך חצי שעה דיברה ללא הרף, מתעלמת מניסיונותיו של יונג להעיר אותה. כשסיימה, קמה על רגליה והחלה לצעוד בקלילות. "ראו מה כוחה של היפנוזה", הכריז יונג בפני תלמידיו, אבל הודה בפני עצמו ש"אין לי שמץ של מושג מה היה שם".
פרופ' רופא מרגיש שהוא דווקא יודע את התשובה לפלא: "האישה הזאת צלעה וחיפשה סולם כדי לרדת מהעץ הגבוה. היא רצתה להיפטר מההתנהגות הזאת, אז היא מצאה הזדמנות - 'יונג הגדול ריפא אותי'. גם כאן אנחנו עדים לכך שלאנשים יש תהליכי הונאה עצמית, והם אלה שגורמים לתת-ההכרה לשלוט בהם. אני אומר: אל תהפוך את בני האדם למסכנים ולעלובי נפש שמישהו השתלט עליהם. בני אדם הם בני חורין ואינטליגנטים, הם בוחרים את ההתנהגויות שלהם".
השקט ששורר בסביבה בזמן חופשת הסמסטר מופר מפעם לפעם במכות שמנחיתות כפות ידיו של רופא על השולחן. רובן מופנות לקהילת הפסיכיאטרים, שלדידו אחראית למתן תרופות שלא יועילו למטופלים, ואף יגרמו להם נזקים קשים.
"עשרות מחקרים ומאמרים שסקרתי - ויכול כל אדם לחפש אותם ברשת - מראים שהתרופות גורמות לכך שתוחלת החיים מתקצרת, המוח מתכווץ, מחלות לב וסוכרת מתפתחות, והסיכוי לאלצהיימר עולה. הורגים את האנשים האלה! אני לא מתנגד לתרופות הפסיכיאטריות אם משתמשים בהן במינון נמוך, אבל שימוש מופרז כפי שנעשה בבתי החולים גורם נזקים אדירים, ואילו שיעורי ההחלמה שואפים לאפס. אני אומר לך שהפסיכיאטרים הגיעו למלוכה לא בזכות, אלא כי אין מולם מישהו אחר שיכול לאתגר אותם".
את השתלטות הגישה המוצאת בסיס פיזיולוגי לכל הפרעות הנפש אפשר היה לראות בשינויים שנערכו לאורך המהדורות של ה-DSM, "התנ"ך של הפסיכיאטרייה". במהדורה השלישית של ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי "הורחק" פרויד, ורבות מההפרעות נכנסו תחת קורת גג אחת של הפרעות פסיכיאטריות, שניתן לשים את האצבע על הפיזיולוגיה שלהן. רופא יודע לומר מי אשם במהלך הזה.
"באו אנשי ה-DSM ושמו אנורקסיה, ריבוי אישויות, פאניקה ובולימיה תחת כותרת אחת. למה אתם מאגדים את כל אלה יחד? יש לכם קריטריונים אמפיריים? גם הפסיכואנליטיקאים לא יכלו לתת שום קריטריונים אמפיריים, רק אמרו 'נוירוטים מדחיקים', אז הספר מצא הזדמנות לסלק את הרעיון הזה כי הוא כבר לא קביל. תביני, רוב האנשים שיושבים בוועדה הם פסיכיאטרים רופאים, עובדי חברות תרופות שבניגוד לטענותיהם רחוקים מלהיות ניטרליים, וזאת הפרנסה שלהם".
זו כבר קונספירציה. יש לך הוכחות?
"ודאי, ואני מצטט אותן. אני רוצה לדעת איך פסיכיאטרים שנשלחים לקבוע אם אדם שפוי או לא שפוי, מקבלים החלטה כזאת. על סמך מה? על סמך תחושת הבטן שלהם? תביאו קריטריונים אמפיריים".
הוא עצמו מביא כאלה. השנה פרסם מאמר נוסף שדן בתיאוריה הפסיכוביזארית, וכותרתו "איזו תיאוריה בת-תוקף יותר, ה-DSM או תיאוריית הבחירה הרציונלית בנוירוזה?". "לא בז'ורנל מוביל", מסביר שוב רופא, "אבל אחרים לא רצו לפרסם כיוון שאמרו 'אתה יוצא נגד ה-DSM? איך אתה עושה דבר כזה?'. ואני אומר: מה זה משנה נגד מי אני יוצא? צריך לבחון את העובדות".
לפי רופא, ישנם חמישה קריטריונים שאם כולם מתקיימים אפשר להכניס את המטופל לקטגוריית "משוגע". הראשון הוא שההתנהגות יוצרת נטל כבד על התפקוד היומיומי ועל הקשב ("אם אדם סובל מהפרעת אכילה או מסכיזופרניה, הן משבשות את החיים שלו"); השני - הופעת הסימפטומים היא ספונטנית ואין גורם שקשור באופן בלעדי להתנהגות הזאת; השלישי הוא חוסר מודעות – האדם לא יודע לנפק הסבר מתקבל על הדעת מדוע זה התפרץ; הרביעי הוא נדירות – ההתנהגות קיימת אצל פחות משלושה אחוזים מקרב האוכלוסייה; וחמישי - האדם נושא סטיגמה חברתית שלילית, מקטלגים אותו במערכת הרפואית או בחברה. כשכל אלה מתקיימים, האדם נחשב למשוגע. רופא מוסיף עוד שני קריטריונים משניים: סטרס ודיכאון.
"הגישה הרפואית הגיעה לסוף דרכה", הוא חותם. "כל הנוירוזות והפסיכוזות הן הפרעות פסיכולוגיות ולא מחלות מוחיות, ובכך אני דווקא מסכים עם מה שטען פרויד וטוענים היום חסידיו. יש לסגור לאלתר את בתי החולים לחולי נפש, ולשחרר את 'החולים' מידי הרופאים, שרק גורמים נזקים בלתי הפיכים לאנשים אומללים. במקומם יש להקים הוסטלים וכפרים טיפוליים, ולהכשיר פסיכולוגים ומדריכים שיתנו תמיכה נפשית ויסייעו לחזק את יכולות ההתמודדות של האנשים האלה.
"אני מתכוון לנסות להקים כפר טיפולי כזה, שבו לרופאים יהיה מעמד משני, והתרופות יינתנו במינון מזערי בלבד. צריך לשלב את המטופלים בקהילה, לעודד אותם לעבוד במפעלים מוגנים. בבד בבד יש לתת טיפול פסיכולוגי לאנשים מסוגם של נאש, פרופ' קצ'ינסקי ומיסטר איקס, כאלה שיש להם פוטנציאל לטפל בגורמי הלחץ שהניעו אותם לפתח סכיזופרניה. הרי אלה אנשים שתרמו לאנושות, ויכלו לתרום לה עוד הרבה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם