סכסוך קטן לצד מלחמה גדולה

עמיר רפפורט על הלחימה בעיר מוסול, מלחמת האזרחים בסוריה וההתערבות הרוסית ובזירה המקומית: שילוב חרדים בתפקידי לחימה בצה"ל

צילום: AP IsraelDefense

הסכסוך הישראלי - פלסטיני ה"מקומי" לעומת המלחמות בסוריה ועיראק. 

הלחימה לכיבוש העיר מוסול, בירת דאע"ש בצפון עיראק, שמה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני פעם נוספת בפרופורציה: מאבק שהיה פעם מוקד לעניין עולמי, הוא כעת עוד סכסוך לאומי, לצד סכסוכים אחרים, שחלקם אלימים הרבה יותר. כך, תקריות הירי השבוע, בגבולות עם מצרים ולבנון, מתגמדות בקנה מידה עולמי, לעומת המלחמות הגדולות, מתימן ועד לחלב (הלחימה בעיראק היא רק אחד ממוקדי הלחימה הנוכחיים במזרח התיכון). לעומת האופי ה-"מקומי" של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המלחמה נגד דאעש מחברת בין אויבים בעבר בעתיד, על פי הפתגם העתיק לפיו :אויבו של אויבי הוא ידידי": כך, חברו ארה"ב לצד איראן, וגם טורקיה לצד הכורדים (העם הגדול בעולם שאין לו מדינה משלו באופן פורמאלי, אך הקים מדינה דה פקטו ברצועה שמפרידה בין סוריה המתפוררת לטורקיה, וכמובן בהרים בצפון עיראק).

בראייה ארוכת טווח, דאעש שהיה בשיא תנופתו בשנת 2014, נמצא מזה זמן ארוך בנסיגה גדולה וסופו לאבד את אחיזתו הטריטוריאלית, אלא שזה לא אומר שסכנתו תתפוגג. הארגון עתיר במשאבים ויחזור בעל כורחו למדיניות שאפיינה את אל-קאעידה: פיגועי טרור בכל רחבי העולם. ככל שמצבו של דאעש ייעשה נואש יותר, כך תגדל סכנת הפיגועים, שכן המדינה האיסלאמית תנסה לגבות מחיר מאויביה - בכל מקום.

מלחמת האזרחים בסוריה והבסיס של רוסיה

כמובן, גם מלחמת האזרחים בסוריה שמסרבת להסתיים גם חמש שנים אחרי התחלתה, היא בעלת אופי גלובלי. המלחמה בסוריה זכתה לעניין עולמי רחב רק אחרי שגל פליטים אדיר הפך לבעיה אירופאית, אבל מבחינת רוסיה מדובר בזירה בה היא מסמנת לעולם כולו כי לא תנטוש לעולם בן ברית שלה (במקרה הזה, הנשיא הסורי, בשאר אל אסאד) וכי תם העידן של שליטה אמריקאית עולמית מוחלטת (עולם חד מעצמתי, כפי שמקובל לכנות זאת במדעי המדינה).

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, מנצל את מה שנתפס באזור כאוזלת יד של הממשל בוושינגטון, ובעיקר את העובדה שארה"ב שקעה עד צוואר במערכת בחירות, כי לבצע מהלכים שזכו לתשומת לב מינימאלית בתקשורת, אך השפעתם אסטרטגית.

לדוגמא, בקיץ האחרון קידמו הרוסים מהלך להקמת בסיס אווירי קבוע על אדמת סוריה. בראייה אסטרטגית, הבסיס הקבוע יאפשר מטריה אווירית לספינות הרוסיות בים התיכון (שחלקן עוגנות בבסיס הרוסי הוותיק בחוף לטקיה), דבר שישנה את פני האזור.חשוב מכך, הרוסים  קידמו החודש לסוריה מערכות הגנה מתקדמות כנגד מטוסים, מסוג אס 300, ובכך ביטלו את העליונות האווירית המוחלטת ואת חופש הטיסות המוחלט, שמהם נהנה חיל האוויר הישראלי מאז אמצע שנות ה-80 של המאה העשרים. זוהי התפתחות רבת משמעות לישראל, וכנראה גם סיבה נוספת לפסגה ישראלית-רוסית, שבה מתואם עניין הטיסות בין המדינות.

חזרה לוושינגטון: עד שהנשיא/ה החדש/ה ייכנס לבית הלבן, בינואר 2017, הרוסים יספיקו לבצע עוד כמה מהלכים רבי משמעות בעולם, במיוחד במזרח התיכון. 

חרדים בתפקידי לחימה בצה"ל : הפספוס

אחד הפספוסים הגדולים של צה"ל  ושל החברה הישראלית כולה הוא שילובם של חרדים בתפקידי לחימה בצה"ל.

לפי נתוני צה"ל, בכל שנה מגיעים לגיל גיוס לצה"ל כ-8000 צעירים שעונים להגדרה חרדים ?"מי שלמדו במוסד חרדי תורני" (המדינה מגדירה בדיוק מיהם המוסדות הרלוונטיים). למרבה הצער, רק אחוז זעום מהם מתגייסים לשירות קרבי. המצב היה יכול להיות אחרת, שכן בתחילת העשור חלה עלייה חדה בגיוס חרדים לצה"ל, שכן האמת היא שרבים מהצעירים החרדים משתוקקים להתגייס לצה"ל והייתה הסכמה שבשתיקה מפי רבנים מרכזיים ותנועות פוליטיות כמו ש"ס. אבל המגמה נבלמה בעקבות חקיקת חוק גיוס בכפייה.

הנתונים היבשים של מספרי גיוס החרדים חזרו לעלות, והם נחשפים כאן בהשוואה בין מספר החרדים המתגייסים בפועל ליעדים שהציב לצה"ל לממשלה (מקור: אגף כוח האדם בצה"ל, באמצעות דובר צה"ל). אבל המספרים לא מציגים את מלוא התמונה משום שהם סוכמים ביחד שני מסלולים מרכזיים לגיוס חרדים- מסלול שח"ר -(שירות חרדים), המיועד לבני למעלה מ-20 אחרי מספר שנים בישיבה, במקצועות תומכי לחימה (החשובים בפני עצמם) בזרועות כמו חיל האוויר ומודיעין, ומסלול "תומר" למתגייסים חרדיים לתפקידי לחימה בגיל 18. כאן הבעיה: צה"ל פותח עוד ועוד מסגרות לשלב חרדים בתפקידי לחימה, אבל אינו מצליח למלא בפועל את השורות בחרדים.

כך, בימים אלה נפתחת פלוגה חרדית בחטיבת הצנחנים, אבל בגדוד החרדי המקורי בצה"ל, "נצח יהודה", שהוקם בתחילת העשור שעבר, יש כיום למעלה מ-100 חיילים דתיים שרחוקים מלענות על ההגדרה "חרדים" שהגיעו ביחד כעולים חרדים מצרפת, ועוד חיילים רבים שאינם חרדים כלל וכלל (בצה"ל מכחישים בתוקף פרסומים כאילו יש בגדוד גם חילוניים גמורים, שאינם שומרים שבת). כך, לדברי מקורות ביטחוניים, המצב גם בפלוגות חרדים שהוקמו בגבעתי, עוד לפני פתיחת המסלול בצנחנים.

גורם צבאי בכיר מאשר כי הגידול במספר החרדים המתגייסים לצה"ל בשנים האחרונות הוא לא במסלולי "תומר" אלא ב"שחר".

למה מסלול "תומר" אינו מתרומם, והיחידות שלו מלאות במתגייסים שאינם חרדים?

יש במערכת הביטחון הטוענים כי הסיבה היא באימוץ המלצת ועדה בראשות תא"ל עופר וינטר (בוגר המכינה הדתית לאומית בעלי),לפיה צה"ל לא פתח גדודים חרדיים נוספים מעבר ל"נצח יהודה" ולא להקים חטיבה לוחמת שתהיה חרדית כולה, אלא החליט לפזר את  החרדים הלוחמים במסגרות קטנות, עד פלוגה (מעבר לגדוד "נצח יהודה").

"זו הייתה טעות", טוען גורם ביטחוני בכיר. "אם היו מקימים מסגרת חרדים מלאה היא הייתה מתמלאת, למרות כל הקשיים שקיימים עדיין  למתגייסים בחלק מהחברה החרדית, ולא היה צריך להקים פלוגות וגדודי חרדים עם לוחמים שהם לא חרדיים, כאילו זה 'ישראבלוף".

מנגד אומרים גורמים באגף כוח האדם כי "לא מדובר ב'ישראבלוף". לדבריהם, לא נכון להקים יחידות על בסיס מגזרי בצה"ל, בין אם מדובר בחרדים או בדרוזים או קבוצות מוגדרות אחרות. אגב, מדובר בעמדה שהרמטכ"ל, רא"ל גדי אייזנקוט דבק בה באופן עקבי, וכנראה ימשיך לדבוק בה גם בשנים הבאות.