איבדתי את אמריקה: ממשל אובמה הרס את הכל
תמיד אמרו לו שהיא רעה, קפיטליסטית, גזענית, תאבת מלחמות. למרות הקונספירציות והעוני, אהבת הנשק והאלכוהול, לא נפגעה תשוקתו לתרבות של ג'ון ויין והמוסטנג. עד שבא אובמה, והכול נגמר. הספד לאמריקה שהייתה ואיננה
היה פעם מנהיג ציוני סוציאליסטי דגול ששמו יעקב חזן, ממייסדי משמר-העמק. ב-1949, כשנה לאחר הקמת המדינה, הוא אמר בנאום בכנסת שמבחינתו ומבחינת תנועתו, ברית המועצות היא המולדת השנייה. אני יכול להגיד שזה פחות או יותר מה שהרגשתי כלפי אמריקה. בייחוד אמריקה שהכרתי, של בוסטון ובנותיה. אבל זה נגמר.
כשאני נזכר בתקופה שחייתי בארה"ב, התקופה שיצרה אצלי את ההזדהות עם התרבות האמריקאית, רודפים אותי משום מה שלושה מפגשים אקראיים לגמרי עם אזרחים נושאי נשק. אני מדבר על המחצית השנייה של שנות השבעים, ישבתי בשיעור הראשון של קורס מבוא לתקשורת באוניברסיטת בוסטון. המורה היה ד"ר מוריי ייגר. אולם גדול עם איזה 300 סטודנטים. פתאום כבו האורות, וחלפו כמה שניות עד שתחושת המועקה הקלאוסטרופובית התפשטה בקהל היושב בחושך מוחלט. מקדמת האולם, לא רחוק מהמקום שבו עמד ד"ר ייגר, נשמעה צעקה נוראית "אתה חתיכת בן זונה!", וירייה.
אחרי כמה זמן ד"ר ייגר התחיל לדבר ולנתח את מה שהתרחש. האורות הודלקו כמו על סט קולנועי - "לייטס! קאמרה! אקשן!" - והתאוששנו מההלם. הבנתי שזה כנראה היה אקדח הזנקה שיורה כדורי סרק. אני זוכר את האירוע, אני לא זוכר את משמעותו.
מקרה שני היה קצת יותר אמיתי, קצת יותר מפחיד. הכול מקרי לגמרי. נסעתי באוטובוס עירוני לפנות ערב. היה שם גבר מסוגם של האנשים שעוצרים באיזה בר בדרך מהעבודה הביתה. לשתות "משהו". זה לא הימור פרוע לקבוע שבשעה שש בערב הוא כבר היה חצי שתוי. בידיו הוא החזיק שקית נייר חום מבשרת רעות, שבתוכה מספר סמלי של מצרכים ועוד בקבוק של משקה חריף, לא סמלי.
אין טעם להיכנס לפרטים מדויקים כי אני לא זוכר אותם, אבל אני כן זוכר בבירור שהיה לו שם גם אקדח. אם הייתי משחזר את זה בתסריט, אולי הייתי כותב שהאקדח התנדנד מהזרת שלו, שהייתה על שמורת ההדק. באותה מידה ייתכן שהאקדח היה מונח בתחתית שקית הנייר, אבל הנוסעים בסביבתו הקרובה, כולל אותי, היו מודעים לכך לפתע. לא נותר לי אלא למהר לרדת מהאוטובוס בתחנה הראשונה. האיש היה עצבני מדי לטעמי, אף שבדרך כלל כשאני רואה מישהו מאיים בנשק, אני מיד ניגש אליו כדי לשכנע אותו שלא קרה שום דבר שצריך לגרום לו להרוג אותי או כל אחד אחר.
האירוע השלישי היה קולנועי יותר. כסטודנט לקולנוע הייתי מוכרח פעם לצלם אופנוע טס על החוף. בחופי האוקיינוס ליד בוסטון יש אחד ששמו קריינס ביץ'. מצאתי מישהו בעיר הזרה שיש לו אופנוע, ושהיה מוכן ללכת על זה. איך שהגענו לחוף - מחוץ לעונת הרחצה, כשהרוח נושבת וקר למדי - הוא התחיל לעשות רונדלים רועשים. לפני שהספקנו לשלוף את המצלמה – "בל אנד האוול" שמותחים בעזרת קפיץ – הופיע מאי שם, על המרפסת של בית העץ שחלש על החוף, אדם עם משקפי שמש ורובה ציד קצוץ קנה מוחזק באלכסון בידיו. "אני חושש שאני חייב לדרוש מכם לעזוב מיד!"
האם גם אליו, אל שומר החופים הזה שהגיח מסרט "פסיכו" כזה או אחר, פניתי - כמקובל בתנועת השומר הצעיר - היישר אל המצפון, אל טוב הלב שקיים בכל אדם ואדם שאיננו זאב? ודאי שפניתי. ממש כמו שעשיתי כמה שנים קודם לכן על החוף המסולע של המנזר בכפר-נחום, כשמולנו, חבורה של שלושה בנים ושתי בנות, הופיע נזיר בגלימת צמר שחורה ורובה בעל קנה ארוך – ולא קצוץ – מופנה כלפינו. אבל התברר שוב שיש אנשים שפשוט לא מבינים, אז ברחנו מקריינס ביץ' כל עוד אנחנו נושמים.
כל החוויות האלו, וגם גרועות מהן, לא הטילו צל על יחסי לאמריקה. הייתה איזו הפרדת רשויות בין אמריקה של מעלה, אמריקה שבלב, ובין הבאד ניוז. אמריקה של שנות החמישים, השישים והשבעים הייתה חלום בנסיעה, תשוקה רבת-תנופה שדרסה בדרכה את כל תעמולת האנטי שהוטחה כלפי ארה"ב. בייחוד כלפי התרבות שלה.
בזמן האחרון אני מחפש בארכיונים. בין השאר נתקלתי בהתבטאות של איש שמאל רדיקלי שניסה לדווח לחבריו הפוליטיקאים על מה שקורה לנוער ברחוב הישראלי העירוני בימים שאחרי מלחמת סיני. "השתוללות ריקודים אמריקאית!" הוא תמצת להם את החוויה. "רוקינגרול", הוא אמר. ככה כתוב בפרוטוקול. "רוקינגרול". זה בתחילת 1957. מובן שהבעתה האנטי-אמריקאית קיבלה אז תרופה זמנית בעזרת הספוטניק הסובייטי, שהוכיח שהקומוניזם מנצח את הקפיטליזם.
אבל הפנים משום מה היו נשואות לאמריקה. עוד מילדות. כמה ילדים מהקיבוץ נסעו עם הוריהם לאמריקה לשנתיים-שלוש, וכשחזרו היה בהם איזה קסם מיוחד. ניו-יורק נשקפה מהעיניים שלהם. אחי הגדול נסע עם אמא שלי לארה"ב ולקנדה בקיץ 1962 – לחודשיים וחצי! דיווח שישב במטוס הבואינג 707 ליד החלון. חזר עם כדורסל צהוב וקלפי בייסבול.
הייתי בן שמונה כשחיכיתי עם אמא שלי לאוטובוס שמגיע פעמיים ביום לעין-דור. בתחנה המרכזית בעפולה, שהייתה ב-1960 גרועה יותר ומיתולוגית הרבה יותר מהמרכזית של היום, היו רמקולים ששידרו חדשות. הודיעו שג'ון קנדי ניצח בבחירות.
יום שבת אחד, עוד לפני הפיהוקים, הגיע אחד ההורים של הקבוצה לקחת אותנו לטיול רגלי. זה היה צבי י'. הוא סיפר שהנשיא קנדי נרצח. באד ניוז. ככל שניסו לדחוף לנו שאמריקה היא איומה ונוראה, שרוקפלר וחבריו מנהלים את העסק, שמפלים את הכושים, שבאמריקה לא טוב להיות עני, שהמפלגות שם הן כמו שני בקבוקים ריקים עם תוויות שונות - כך התעצמה המשיכה אל היבשת הרחוקה הזאת.
כל דבר שנתפס כרע בעולם באותה תקופה, היה קשור איכשהו באמריקה. מלחמת וייטנאם, למשל: בכיתה ט' ישבנו כמה חבר'ה וניסחנו באנגלית מכתב מחאה נגד המלחמה. תבענו במפגיע שיעשו שלום, והפנינו את המכתב היישר אל מצפונו של הנשיא דאז לינדון ג'ונסון, המתגורר בבית הלבן בוושינגטון. אבל יש אנשים שפשוט לא מבינים. וג'ונסון כנראה אפילו לא קרא את המכתב, שנשלח אליו בדואר אוויר.
ובכל זאת, ככל שהיא הייתה רעה כך אהבתי אותה יותר. וכשניסתה להיות טובה – כפי שקרה בשתי הכהונות של הנשיא ברק אובמה – פג הקסם ואמרתי לעצמי: זאת כבר לא המולדת השנייה.
הקולנוע האמריקאי היה חזק יותר מכל הניסיונות להציג את אמריקה כריאקציונית, מקארתיסטית, קפיטליסטית ואימפריאליסטית. קאובויים או אינדיאנים? כשאתה רוכב על אופניים במדרון אל הסכר ובס נופל עם סוסתו מהגשר הרומי אל הוואדיון, אתה אוהב את שניהם. גם את ג'ון ויין וגם את וינטו. "לין און מי, בייבי, לין און מי", מהדהדת השורה בת האלמוות מהכל-סרט האמריקאי של ימי הקולנוע.
"טיים טו גו הום", "הגיע הזמן לחזור הביתה", אומר ג'ון ויין ומניף את נטלי ווד בשתי ידיו אל על, מחזיר אותה משבי האינדיאנים אל ביתה בחווה. "טייק ד'ם טו מיזורי, מאט", הוא שוב מצווה בשקט. כמו משה האומר ליהושע "קח אותם מעבר לירדן".
הג'ינס הכחולים ניצחו את מהפכת אוקטובר, היום החגיגי שצוין ברוב טקס במשק. בוב דילן, "פיטר, פול אנד מארי", שלא לדבר על המחזמר שיער וכל ארוכי השיער. הם גרפו בתנופת הגיטרות שלהם את חזן, גולדה, לנין, סטלין ובן-גוריון ביחד. מכונית מוסטנג אחת, רכב הפלאים של שנות השישים מתוצרת פורד, הייתה חזקה יותר מכל ההזיות הסוציאליסטיות. זה היה תור הזהב של המגזינים השבועיים עם הצילומים הנהדרים, כמו "לוק" ו"לייף". איש המרלבורו, הרוכב בהשקט ובבטחה בקניוני קולורדו המאדימים לאור הסתיו הדועך, לא שידר שום מסר סמוי על סרטן, שלא לדבר על רווחי חברות הטבק הנצלניות.
ארה"ב באמת הייתה כוכב אחר, ואנחנו, כמו חייזרים בארץ רחוקה, הקלטנו שדרים לאנשים זרים שגרו על הכוכב ההוא. בכל פעם שמישהו היה יוצא מהקיבוץ לביקור או שליחות באמריקה, היו מכנסים בצריף הפיני של מיכאל וסלין את הילדים שהוריהם הגיעו משם. הלל גולדשמידט היה מגיע עם הטייפ-רקורדר הירוק הענק, וכל ילד נצטווה להגיד כמה מילים חמות לסבים או דודים שמעולם לא ראה. החבר שנסע לאמריקה עם סליל ההקלטה היה עובר בכמה כתובות בארה"ב וקנדה, וחוג ידידי הקיבוץ היה מתכנס לשמוע את קולות הפלא של ילדים ישראלים שנולדו להורים אמריקאים או קנדים, ולא יודעים אפילו להוציא כמה מילים באנגלית מהפה.
אמריקה הרומנטית, הארוטית, זו שהציגה לעייפי העולם הבאים אל חופיה את פסל החירות הניצב בשעריה; אותה אמריקה היא כמו קרחון שניתק מהיבשת והוא הולך ומתרחק. זוהי אמריקה של בוב דילן. זה שנים שאמריקה הפכה לאומצת רפלקסים מדממת שנפרמו לה תפרי הצלקות, והמודלים המאפיינים אותה הם דונלד טראמפ, ברוס ג'נר ומיילי סיירוס. קחו שתי צעירות יהודיות מהקולנוע או הטלוויזיה ותשוו: איימי שומר ליד בטי פרסקי, הידועה גם כלורן באקל. קירק דאגלס ליד אדם סנדלר.
ברוס ג'נר היה מה שנקרא מלך האתלטים. הוא זכה בזהב בקרב עשר באולימפיאדת מונטריאול 1976, חודשים אחדים אחרי שנחתתי לראשונה בחיי בארה"ב. היום קוראים לו קייטלין ג'נר. פרשנים ישראלים מתוחכמים זוקפים גבה תלושה על זכייתו של בוב דילן בנובל לספרות, ומשווים אותו בנחרת בוז לקים קרדשיאן.
האם על רקע מוזיקת הראפ ותרבות המוות שלה, היזכרות במהליה ג'קסון תיחשב כסתם נוסטלגיה? מי זוכר אותה בכלל. הגעתי לארה"ב בשנות השבעים, כשמצבה היה בשפל. לומר את האמת, לא הייתי מודע לזה. היום אני יודע ששנות השבעים זה נסיגה כלכלית, זה משבר אנרגיה, זה ריצ'רד ניקסון, ג'רלד פורד וג'ימי קרטר. אבל עוד הייתה גדולה באמריקה ההיא.
שנות השישים כבר נראו אז כמו מאה אחרת. ברדיו WBUR של אוניברסיטת בוסטון הייתה תוכנית שבועית, "שעת הקונספירציה". מדי שבוע דיברו מומחים כאלה ואחרים מטעם עצמם - ובשכונה של הארוורד, MIT, אוניברסיטת בוסטון ועוד מאה אוניברסיטאות אחרות היו אינספור כאלה - מביאים את החדשות האחרונות על ההתנקשויות של העשור הקודם, שהפכו לנוסטלגיה: קנדי ומרטין לותר קינג ועוד פעם קנדי (בובי) ועוד קנדי – אדוארד, טד – שמכוניתו צנחה מעל גשר צ'פקווידיק ובתוכה מזכירתו הפילגשית. כל השטיק הדביק שכעבור 15 שנה רקח אוליבר סטון בסרטו התפלצתוני JFK.
זו הייתה אמריקה שצעיריה עוד לבשו בגדים משומשים, יד שנייה ושלישית. אמריקה שנסעה עדיין במכוניות משומשות, וגם אלה שהשתכרו היטב היו מחזיקים במכונית אחת במשך חמש שנים לפחות. זה היה הלם תרבות, להגיע מישראל, שבה היו אז שתי רשתות רדיו וערוץ טלוויזיה גלמוד, אל כרך אמריקאי עם לפחות עשר תחנות רדיו איכותיות ושבעה (היום גם זה מוזר) ערוצי טלוויזיה.
אבל ההלם האמיתי היה באיזו מסיבה שבה פתאום ראיתי שני גברים מתנשקים בפה מלא, כמו גבר ואישה. כעבור שנה, בקיץ נהדר בהמפשייר קולג', מקום ייחודי שנוסד רק כמה שנים לפני כן, נתקלתי בצעירים הומואים עם סימנים שנראו לי אחר כך כאיידס. אף אחד לא שמע אז על המחלה הזאת, שאובחנה רק בתחילת שנות השמונים. ובכל זאת, כשאני נזכר בטום ג'וסלין, קולנוען דוקומנטרי מוכשר, וחברו שכונה "קליפורניה סלים", הם נראים לי במבט לאחור כמי שכבר אז חלו במחלה. כעבור יותר מ-15 שנה הגיע ארצה לפסטיבל ירושלים הסרט של טום ג'וסלין, שבו תיעד את תהליך גסיסתו, עד הרגע האחרון. הוא מת מול המצלמה.
העיר התחתית של בוסטון ומרכז קיימברידג', הערים שחוברו להן יחדיו, היו מלאות בקולנועים ישנים מסוגננים שבהם יכולתי להשלים את כל החורים בהשכלה הקולנועית הקלאסית. מסביב להארוורד סקוור היו ההארוורד סקוור סינמה והבראטל ת'יאטר.
אולי לא מיותר להזכיר שבסמטה של הבראטל היה גם בית קפה מיתולוגי שנקרא "התוכי הכחול", קריצה לסרט הקאלט "קזבלנקה". רבים בקהל בתי הקולנוע ידעו לדקלם שורות תוך כדי ההקרנה. ולאורך שדרות מסצ'וסטס היו עוד שני קולנועים, אורסון וולס ת'יאטר וסנטרל סקוור סינמה. בדאון-טאון היו הבאק ביי סינמה וקנמור סקוור סינמה, והלאה משם הקולנוע של קולידג' קורנר.
הרבה מהסרטים שהוקרנו בארץ בעותקים משובשים וקופצניים של 16 מ"מ נראו פתאום באיכות אחרת לגמרי, עם עותקים מושלמים כמקובל באמריקה. אבל הקולנוע האמריקאי עצמו כבר היה בדעיכה. זה היה ממש אחרי השיאים המשכרים של "צ'יינהטאון" (פולנסקי), "הסנדק" 1 ו-2, ו"השיחה" (קופולה), "נאשוויל" ו"נהג מונית".
היו עוד כמה שיאים אחרי זה. ב-17 במאי 1977 הלכתי עם חברתי ל"אנני הול" של וודי אלן. החברה שלי בכתה קצת, ביציאה. היא כבר ראתה דרך המסך לאן הדברים הולכים. הליכוד, קרי בגין, ניצח בבחירות בישראל באותו ערב. כעבור עשר שנים בערך חזרתי בפעם הראשונה לבוסטון. היאפים מלכו אז, הכול היה מוצף בכסף, וכל הקולנועים האגדיים מהעשור הקודם נסגרו.
שנות השבעים היו השנים שבהן אלביס מת בשכרותו המסוממת בגיל המבוגר 42, ולהקת "הנשרים" המריאה. השנים של "אמריקה". עברו שלושים שנה עד שבאחד הביקורים האחרונים בארה"ב גיליתי פתאום את היופי של השיר "סוס ללא שם". הקריין בתחנת הרדיו הנצחית של אוניברסיטת אילינוי בשמפיין-אורבנה הציג את השיר וקבע בתקיפות: "אלוהים אדירים, אם כבר אתה רוכב על סוס במדבר – לפחות תקרא לו בשם!"
זה היה בסתיו 2006. כמעט כל גיחה לאמריקה מאז לוותה בירי טילים על ישראל. אשתי, שלימדה אז סמסטר באוניברסיטת אילינוי, סיפרה לי שראתה בטלוויזיה את המועמדים לסנאט מאילינוי, והיא יכולה להגיד לי מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב. זה בחור שחור, כחוש, רהוט וכריזמטי להפליא.
כשאני אומר לאמריקאים שהפסקתי לאהוב את אמריקה, שהיא כבר לא עומדת בקריטריונים של מולדת שנייה, הם מבקשים שאסביר. אני מרגיש שקשה לי לדבר איתם בגלוי. זה במפורש קרה לי בתקופה של אובמה. אמריקה הייתה גדולה ונשגבת בעיניי בתקופת ווטרגייט, בימי ניקסון. השמאל טען ששורר בה פשיזם, אך גם בימי קרטר הנמושה והצבוע הייתה גאולה בביביה המעלים עשן בוול-סטריט שבדאון-טאון מנהטן. עננת הקטורת של המריחואנה בקונצרט הגרייטפול-דד בגן הציבורי עוד ריחפה ממעל. האל-אס-די במשקה הקול-אייד הירוק עוד הפיק פסיכדליה של אשליות.
אך עידן אובמה כבר היה אחר. ארה"ב עברה לניהולם של אלה ששתו בכניסה לכל מקום את כוסית הקול-אייד הירוק. מי שהגיע לחגיגה של אובמה ולא לקח את הקול-אייד עם האל-אס-די, ראה מסכת חיים שקרנית ופער ענק בין מה שאדם מרגיש למה שהוא אומר. בהנחה שהוא עוד מרגיש משהו. זה נחת עליי בשהייה הארוכה האחרונה שלי בארה"ב, לפני ארבע שנים. פתאום הרגשתי מנוכר כלפי כל זה. התגוררנו בעיירה אמהרסט, מקום אפוף זיכרונות משנות השבעים. חזרתי להמפשייר קולג' הסמוך. ראיתי שעל דלתות השירותים כתוב: "גברים על פי הגדרתם העצמית" ו"נשים על פי הגדרתן העצמית". מי יודע מה כתוב שם היום.
בהמפשייר של קיץ 1977 פגשתי אדם ששמו פרנק דניאל, איש קולנוע צ'כי שברח לאמריקה אחרי הפלישה הסובייטית לארצו ב-1968. הוא תמיד היה אוסף סביב קנקן הבירה הענקי שלו חבורה גדולה של סטודנטים. הוא עוד אמר אז שבשבילו זו הייתה חוויה מפעימה וסוחטת דמעות, כשהתקרב באונייה לחופי ניו-יורק וראה באופק - הולך וגדל, הולך ומתבהר - את פסל החירות. כבר אז הסטודנטים הסתכלו עליו בעיניים עגולות.
חברו הצ'כי, הסופר איוון קלימה, כתב אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר על החוסן הנפשי האידיאליסטי שהפיחה אמריקה בקרב הצ'כים במלחמת העולם השנייה: "אני מתייחס לזה כאל צחוק הגורל, שבאותו היום עצמו שבו הובילו אותנו למחנה ריכוז, הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ארה"ב. זה היה מוזר. בשיא הייאוש על מה שקורה לנו, אנשים מסביבי התחילו פתאום להתחבק זה עם זה. הם האמינו שעם כניסתה של אמריקה לעימות הגדול, הגיע רגע ההכרעה והמלחמה תיגמר בקרוב; להיטלר אין שום תקווה לנצח".
אמריקה של היום היא אמריקה שסוגדת לבינוניות השנונה והאלגנטית של סייד קשוע. עכשיו היהודים באמהרסט קוראים הארץ, שונאים את ביבי, ומנסים להסביר לך בשפתם האליפטית ששומעים דברים לא טובים על ישראל. באמהרסט של 2012 פגשתי זוג ישראלים – הוא פרופסור לבלשנות – שכבר קנו חלקות קבר בעיירה. זה היה כל כך מדכא. קברים ישראליים, לא רחוק מהשביל שבו הילכה המשוררת אמילי דיקינסון.
אובמה, שאשתו מישל אומרת כמה היא מתגאה באומה האמריקאית הגדולה, נהג להגיד בכל הזדמנות שהוא לא מכיר בייחודיות האמריקאית. אמריקה היא כמו יוון. עוד ארץ. זאת הפעם הראשונה שהייתה תחושה שבראש האומה הגדולה הזאת עומד אדם שמתעב אותה. אמריקה שלו בהחלט לא מפיחה תקווה בלב אף אחד. לא בחלב, לא בירושלים, לא בעזה ולא בפרגוסון. האיבה ששידר כלפי ישראל ומנהיגיה שיקפה במשהו את רגשותיו כלפי ארה"ב.
כשעלה לשלטון היה אובמה תקווה ענקית לסגירת מעגל היסטורית. פגשנו אז זוג דמוקרטים מבוגרים. יהודים, כמובן. הורים של אחד מבעלי התפקידים בממשל, המוכר מאוד בישראל. ראיתי את הרִגשה שאחזה באישה כשאובמה נבחר. כילדה היא עוד ראתה את אלינור רוזוולט הולכת עם הכלב שלה במנהטן. ב-1960 היא הייתה מתנדבת צעירה בקמפיין של ג'ון קנדי.
רצח קנדי פצע את כל האגף הליברלי, שכלל את המפלגה הדמוקרטית ותנועות השמאל. הוא הוליד את הניהיליזם של עשרים השנים הבאות. ארגוני טרור רדיקליים, מוזיקת רוק, סמים קשים וגם נקמת ווטרגייט. כשאובמה ניצח הייתה תחושה שבא מרפא לכל תסכולי הדמוקרטים ומכאובי קהילות השחורים.
שום דבר מזה לא התממש. ההפך. באמריקה שראיתי לפני ארבע שנים, הפרופסוריות בנות השישים מסמית' קולג' מתחתנות זו עם זו. בקונטיקט הסמוכה פרץ נער צעיר לבית ספר וירה בעשרות ילדים. מרצה בהמפשייר קולג' סיפרה לי שסטודנטיות בקורס על השואה ביקשו להשתחרר מהקורס, מפני שמדברים שם על דברים נוראים מכפי שהן מסוגלות לספוג. זה "טריגר", הן מרגישות מאוימות.
אלה האנשים שאומרים לנו ממרחק ומגבוה מה אנחנו צריכים לעשות מבחינה מוסרית. ידידה אמרה לי: "אם יעצור באמצע הרחוב הראשי של אמהרסט נהג משאית, ייצא מתא הנהג עם הכרס בחוץ, ירוקן פחית אחר פחית של בירה ויגלגל במורד, ואחר כך יפשיל מכנס וישתין – כל התנועה תעצור ואף אחד לא יעז להתעסק איתו".
כל השנים האחרונות היו חוויה של אכזבה עמוקה מהרמה האינטלקטואלית היורדת של יהדות התקשורת והאקדמיה בארה"ב. הדוגמאות הבולטות: ג'פרי גולדברג, דיוויד רמניק ופיטר ביינארט. לך תשווה אותם לגדולי הדור הקודם - נועם חומסקי, נורמן פודהורץ ומייקל וולצר.
באחד השירים המפורסמים של ראשית שנות השבעים יש שורה: "היום שבו מתה המוזיקה". עכשיו אני נאלץ להכריז על "היום שבו מת הקולנוע". אני רק לא יודע מתי זה היה בדיוק. אין יותר קולנוע, אם לא שמתם לב. יש הפקות קומיקס ענקיות עם גיבורי-על. ויש סדרות טלוויזיה איכותיות מאוד. אבל זה לא קולנוע. וקולנוע הוא המדיום האמריקאי.
הבמאי הצרפתי גודאר אמר פעם משהו נכון: טרוולינג שוט, צילום בתנועה, הוא עניין מוסרי. תדמיינו טרוולינג שוט ממושך על ארבעה סוסים דוהרים במערבון, מושכים אחריהם כרכרת נוסעים. מה יכול להיות מסעיר יותר מזה. אבל זה נשמע כאילו תיארתי עכשיו ציור יתדות על אובליסק במצרים העתיקה. זה מה שהיה הקולנוע.
מתוך השקיעה הזאת פרצה תופעת דונלד טראמפ במערכת הבחירות המכוערת, הגסה והאלימה ביותר בתולדות ארה"ב. טראמפ והילרי קלינטון, בקמפיין שכולו מבטא אי אמון במערכת הדמוקרטית, אינם ניגודה של אמריקה היפה והערכית של אובמה. הם תולדה של שמונה שנות אובמה, כפי שאדולף היטלר הוא תולדה של רפובליקת ויימאר בגרמניה של שנות העשרים.
טראמפ לא היה הראשון שעשה דה-לגיטימציה למערכת בחירות במדינה דמוקרטית ולתוצאותיה. להזכירכם, מי שעשה זאת לפניו הוא הנשיא ברק אובמה, שהטיל ספק בתוצאות הבחירות במדינה שנקראת ישראל. למה? כי ראש הממשלה נתניהו מצא דרך להזהיר את הבוחרים משאננות בשעה שהבוחרים הערבים עומדים להצביע בהמוניהם למפלגה שתומכת במאבקו של האויב האסלאמו-פלסטיני.
כשרואים את ההתפרצות האנטי-ישראלית של איימן עודה, באסל גטאס ותאמר נפאר, מוכרחים להודות שמישהו צדק באזהרתו. ואילו אובמה, מנהיג העולם החופשי, מזדהה עם התנועה הפלסטינית על כל פלגיה, ויש לו יחס חם יותר לנסיכות המושחתת ביותר בעולם, קטאר, מאשר למדינה שרבים מאזרחיה ממשיכים לראות בארה"ב מולדת שנייה.
אמריקה, ההיית או חלמתי חלום.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם