כך נראה מהפך: חוויות מניצחונו ההיסטורי של טראמפ
מהיציאה בבוקר עם תומכי קלינטון בפנסילבניה כדי לוודא שאזרחים יצאו להצביע, דרך מתפללי בית הכנסת במנהטן שהאמינו ש"הילרי תיקח", ועד הלילה עם אנשי טראמפ שהמתינו עם פתיחת השמפניות עד שהניצחון היה ברור. רשמים מהיום ההיסטורי של ארצות הברית
עשרים בלוקים וארבע שדרות במנהטן, בקושי שני מייל, הבדילו ביום שלישי האחרון בין שתי מסיבות הניצחון, של קלינטון ושל טראמפ. הראשונה הייתה מסיבת המקובלים של הכיתה: מטה קלינטון אִפשר לאלפי אזרחים להירשם לאירוע כאוות נפשם. תורים ארוכים ועולזים השתרכו להם מחוץ למרכז ג'אביטס שעל נהר ההדסון כבר משעות הצהריים.
הג'אביטס-סנטר, שנקרא למרבה האירוניה על שמו של סנטור רפובליקני דווקא, היה הלוקיישן המתאים ביותר לחגיגה ההיסטורית של נשיאה ראשונה. תקרות הזכוכית שלו נצצו בשמש הניו-יורקית הקרירה של יום הבחירות, ואז באור יקרות של אלפי נורות כחול-לבן - צבעי הקמפיין. תקרת הזכוכית הזו תישבר הלילה, התפייט כל מי שראה את המראה. הייתה זו כנראה המטאפורה השקופה ביותר - תרתי משמע - בתולדות הפוליטיקה המערבית.
אלא שמהר מאוד משהו אחר התנפץ. קונספציה שלמה שנבנתה מקוקטייל קטלני שהכיל זחיחות ויהירות ליברלית אינסופית, לעג תקשורתי עצום לשמרנות האמריקאית שכביכול מתה עם רייגן ונקברה עם בוש, וכמובן סקרים מחמיאים לכל אורך הדרך. כל זה לא הספיק מול כמה מיליוני אמריקאים שבשקט בשקט, בלי מסיבות ונורות צבעוניות ואולמות מפוארים, פשוט הלכו כמה שעות קודם לקלפי והודיעו לעולם: אף אחד לא ישתיק אותנו. אמריקה היא גם שלנו.
קצת צפונה מהמסיבה של קלינטון, במלון הילטון שעל רחוב 53 והשדרה השישית (שכינויה הוא "השדרה של האמריקאים", אם כבר התחלנו במטאפורות) התקיים אירוע ליל הבחירות של טראמפ. אחרי ההמונים, האורות ואווירת הקרנבל שראינו אצל קלינטון, המתחם של טראמפ היה נראה בתחילת הערב כמו ליל יום הזיכרון בצפון קוריאה.
מעטים בלבד הורשו להיכנס לאולם, והרחובות העוטפים את המלון הוקפו במשאיות מלאות חול למניעת פיגועים, במאות שוטרים דרוכים וכמובן בניידות טלוויזיה וכתבים שלא הצליחו להיכנס פנימה. קבוצה קטנטנה של כ-15 איש הפגינה בעד טראמפ, ומי שנדד כמונו בין שני האירועים לא יכול היה שלא להסיק בבירור: יש כאן אירוע של מנצחת ענקית, לעומת אירוע מביך של מפסיד.
הסימן הראשון היה המהפך בפלורידה. עד שנספרו כחצי ממניין הקולות, קלינטון הובילה במדינת המפתח הקריטית הזו, גם אם לא באופן ניכר. לפתע הודיעו רשתות הטלוויזיה שטראמפ מוביל בארץ השמש, ומאז הוא לא שמט את יתרונו. באירוע של קלינטון בלעו את הרוק, אבל איש עוד לא האמין שקריסה מהדהדת כמו זו שתבוא בשעות הבאות אכן תתרחש. הרי במשך חודשים סיפרה התקשורת הליברלית והמנותקת לאוהדי קלינטון עד כמה לטראמפ אין סיכוי. עד כמה קלינטון מוכנה, עד כמה אמריקה מוכנה לה.
האמת היא שגם במחנה טראמפ לא האמינו עד שלב מאוחר. הרבה אחרי חצות הליל עדיין לא נפתחו השמפניות, אף שהתוצאות זרמו בזו אחר זו. זה היה לא פחות ממדהים: טראמפ סחף את כל מדינות המפתח - פלורידה, אוהיו, צפון-קרוליינה - ולקינוח זכה בוויסקונסין ובפרס הגדול באמת: פנסילבניה. לראשונה מאז 1988 העניקה מדינה זו, המייצגת הנאמנה של "רצועת החלודה", את קולה למועמד הרפובליקני.
בדיוק באמצע, בין מטות קלינטון וטראמפ, נמצא ה'טיימס סקוור'. אם תרצו, מטאפורה נוספת: העולם כולו, המיוצג בכיכר המפורסמת על ידי תיירים מכל רחבי תבל, עמד במשך שעות וצפה בתוצאות שהקרינה רשת ABC על מסכי הענק. כל סימון "וי" שמסמל ניצחון באחת מחמישים המדינות על ידי אחד מהמועמדים, זכה לקריאות הידד ויללות ייאוש כאחד. בשלב ההמתנה מורט העצבים, זה היה המקום הכי אותנטי בעיר.
כמה שעות קודם לכן, בבוקר יום שלישי, הצטרפתי לצוות גרילה של המפלגה הדמוקרטית בפנסילבניה. המוני מתנדבים דמוקרטים המתגוררים בניו-יורק ובניו-ג'רזי הסמוכות אך הבטוחות לחלוטין מבחינת תמיכתן בקלינטון, נהרו לשכנה הגדולה והמתנדנדת שממזרח. הגענו למטה המפלגתי, על גדת נהר הדלאוור בעיר איסטון.
הארגון היה מופתי. כל מתנדב נרשם מיד, ובתוך כרבע שעה עבר "שרשרת חיול" שבמסגרתה קיבל מפה, רשימת כתובות ושמות שאותם יפגוש במהלך היום. לא מדובר בניסיונות לשכנע אנשים להצביע עבור קלינטון, אלא במצביעים שהצהירו על עצמם כדמוקרטים והמטרה היא לוודא שאכן יצאו להצביע. אחרי תרגול קצר מול מנחת קבוצות, שינון תרשים זרימה של תגובות אפשריות וגם כמה עצות שימושיות ("אם מדובר במצביע רפובליקני, אתם יכולים לומר שהבחירות יתקיימו ב-28 בנובמבר. ככה טראמפ אמר") אנחנו יוצאים לדרך.
פרברי איסטון נראים כמו גלויה, כמו סצנה גנוזה בסרט "המופע של טרומן". מדשאות מטופחות עד גיחוך, שתי מכוניות מול כל בית, עצי אדר המשילים בדיוק בתקופה זו את עליהם ויוצרים תפאורה חלומית. הדלתות הראשונות נדפקות בהיסוס מה. "בארה"ב אף אחד לא דופק על דלתות זרים, חוץ ממיסיונרים", אומר לי ג'ו, מתנדב מניו-ג'רזי, ששפת גופו משדרת כי הדבר שהכי ישמח לגלות הוא שאין איש בבית.
ברוב המוחלט של הבתים מי שעונה לנו הוא הכלב שנשאר בבית. "אנשים עובדים, זו בעיה. המובטלים נמצאים בבית אבל הם הרי מצביעים לטראמפ", נשמעת התובנה. אחרי שעה ארוכה מישהי פותחת סוף-סוף את הדלת. ג'סי, אישה שחורה ומסבירת פנים, מקבלת אותנו בשמחה ובטוב לבב. "ברור שהצבעתי, אפילו שהיה תור מטורף. כן, ברור שאעשה טלפונים ואסמסים לכל מכריי להצביע. אנחנו איתה!"
השיחה עם ג'סי מפיחה רוח חיים במשלחת הדמוקרטית הקטנה, והדפיקות הבאות על הדלתות נעשות בטוחות יותר. הסטטיסטיקה נותרת בעינה: בכ-80 אחוז מהבתים אין איש בבית, ומי שכן נמצא כבר הצביע או נמצא ממש בדרכו לקלפי. לקראת סיום המשימה והשלמת דפי השמות והכתובות, אנחנו מגיעים לביתו של ג'רמיה. על פי הנתונים שקיבלנו מדובר בבחור בן 23, שכזכור הצהיר על עצמו כדמוקרט. מי שפותח את הדלת לא נראה בן 23 אלא יותר קרוב ל-50, והוא כועס. "האמת היא שזה לא עניינכם למי אני מצביע", הוא מטיח במתנדבים, וטורק את הדלת כדי שהמסר יעבור.
מריבות משפחתיות על רקע פוליטי אינן נדירות בפרברי איסטון ובכלל ברחבי המדינות המתנדנדות. אלא שבעוד שסוקרים רבים העריכו כי המוקד יהיה הפעם נשים המכונות "רפובליקניות רכות" שיצביעו לקלינטון בגלל התנהגותו המיזוגנית של מועמד מפלגתן, התברר כי מי שהטריח את עצמו לקלפיות היה דווקא האבא הרפובליקני שקצת נמאס לו משטיפת המוח שמנסים הליברלים להעביר לילדיו הסטודנטים.
קשה מאוד לסכם את זרמי המעמקים הרבים והשונים, לפעמים גם הסותרים, שהובילו את דונלד טראמפ כנגד כל הסיכויים לבית הלבן. אבל אם בכל זאת נתעקש לזקק את מאורעות החודשים האחרונים במשפט אחד, נדמה לי ששמענו אותו בעת סיורנו בפנסילבניה. הוא הגיע מפיו של מובטל בדיינר עלוב בתחנת דלק: "מבחינתי", הוא אמר, "שהילרי תהיה נשיאה החל מה-9 בנובמבר. ב-8 בנובמבר בלילה אני רוצה לעבור ערוץ ערוץ בטלוויזיה המחורבנת שלנו ולראות את השדרנים בוכים".
לתקשורת הליברלית והחד-צדדית באמריקה יש מניית זהב בניצחון המדהים של דונלד טראמפ, ללא ספק אחד האנשים הבעייתיים בהיסטוריה שייכנסו לבית הלבן. מעבר לעובדה שהתקשורת היא שגידלה אותו מלכתחילה, בהיותו משאבת רייטינג וכסף, בשלב מסוים היא החליטה "להיכנס" בו, וכמו תמיד הפכה לעדר שועט, מונוליטי וחסר תבונה. הציבור בבית התמרד, נמאס לו. אך אל דאגה. כבר מחר הם יטילו את האחריות על ההמון הנבער והבור, על אמריקה שהחליטה ללכת מאה שנים אחורה, על שדים מיזוגניים וגזעניים שיצאו מהבקבוק. המקלדות כבר מתקתקות במרץ.
בשבועיים וחצי האחרונים בפרט, אך בשנה האחרונה בכלל, דיברתי עם מאות אמריקאים. פגשתי אותם בחוות מבודדות בהרי הרוקי, ובמוטלים מטים לנפול באייווה. בגורדי השחקים של מנהטן, ובפרברים המטופחים של פנסילבניה. פגשתי הרבה דמוקרטים, וגם הרבה רפובליקנים. אינני בוחן כליות ולב, אבל לא שמעתי הערה גזענית אחת, קללה מיזוגנית אחת, רפרנס גזעני אחד.
אני לא תמים, ברור שהסנטימנטים הקלוקלים הללו קיימים בארה"ב - יש גם כמה דוגמאות שנופחו ושוכפלו והפכו כמובן לחזות הכול - אבל התקשורת שהחליטה לתפוס צד ולסייע להילרי הפכה חצי מהציבור האמריקאי לאנטישמי, גזען ובור. לחצי הזה נמאס. מתברר שגם לכמה חברים שלהם שהיו בצד השני נמאס.
לכישלון, במקרה הזה, דווקא אבות רבים. אחרי התקשורת קבלו את ברק אובמה. האיש שהסיט את אמריקה במשך שמונה שנים למחוזות שמאל הזויים מבחינה כלכלית וחברתית, ודחק בקור רוח מקפיא עשרות מיליוני אמריקאים לפינה. הם יצאו מהפינה הזו בהמוניהם והראו למחליפתו את הדלת החוצה.
גם קלינטון אשמה כמובן, בהיותה אחת המתמודדות הגרועות שהעמידה מפלגה כלשהי. אבל כולנו מכירים את חסרונותיה של קלינטון כבר שנים רבות, וגם אם הם התחדדו במהלך הקמפיין, הרי שזה מה שהיה ועם זה היה צריך לנצח. באופן שיישמע אבסורדי אולי, קלינטון היא במידה רבה קורבן של הנסיבות, של כישלונות התקשורת והנשיא המכהן.
עוד ידובר רבות בדרמה הכבירה שחווה העולם כולו בלילה שבין שלישי לרביעי. בתור התחלה, כדאי לכל רואי השחורות וחוזי הקטסטרופות להירגע. יהיה קשה לפזר את ההפחדות שפיזרתם כאן במשך חודשים כדי לסייע לקלינטון, אבל בבתים בארה"ב וגם ברחבי העולם יושבים היום אנשים מפוחדים ומבועתים. אתם אלה שצריכים לתת להם דין וחשבון. אתם אלה שצריכים לומר להם שדיווחתם ממעמקי לבכם ולא מהשטח. שאיימתם כי שנאתם את המחשבה ששמרנים ינצחו ליברלים. תתחילו בתיקון הזה. יש לכם עוד דרך ארוכה, אבל כל מסע ארוך מתחיל בצעד אחד קטן.
ערים מול כפרים. מישור מול הרים. לבנים מול מיעוטים. גברים מול נשים. ליברליות קיצונית מול שמרנות מתגוננת. ארה"ב של אמריקה מפולגת בכל כך הרבה מישורים. בתוכה מפולגים גם מגזרים שלמתבונן מהצד נראים לעתים מונוליטיים. האוונגליסטים נקרעו בין תחושת הקבס שעוררו בהם מעשיו הלא מוסריים של טראמפ, ובין החשש ממינויים ליברליים בבית המשפט העליון ומכרסום מה שהם רואים כערכי יסוד כמו מניעת הפלות.
גם היחס למדינת ישראל עניין אותם מאוד, למרבה הצער יותר משהוא מעניין את רוב יהודי ארה"ב, בעיקר החילונים והליברלים שביניהם. בסוף, לפי הנתונים, בקרב האוונגליסטים ושאר הקבוצות הנוצריות השמרניות פעל גם אפקט "היד הרועדת". הם אולי דיברו הרבה על כך שטראמפ לא מתאים, אבל הצביעו לו בגלל כל הסיבות האחרות. בעיקר מכיוון שמדובר במערכת פוליטית בינארית של הוא והיא, אפס ואחד. הם בחרו באחד.
"זהו בית הכנסת הכי מתנדנד במנהטן", לוחש לי בחיוך ישראלי שמתפלל בקביעות ב'לינקולן סקוור סינגוג' באפר-ווסט של מנהטן. עשרות רבות של בתי כנסת פזורים ברחבי האי הקטנטן שמבחינות רבות הוא בירתו הלא רשמית של העולם, ואחת משתי הבירות של העם היהודי לצד ירושלים. ה'לינקולן סקוור סינגוג', או ה-LSS, הוא אחד הציוניים שבהם.
"יש כאן שילוב מבורך ומפרה של אוכלוסייה מבוססת מאוד ומבוגרת יחסית שמתגוררת באפר-ווסט כבר כמה דורות, עם זוגות צעירים ומשפחות שזה מקרוב באו, לא מעטים מהם מארץ הקודש. זהו בית כנסת עם אופי סרוג, מה שמכונה כאן "מודרן אורתודקס". רב הקהילה, הרב שאול רובינסון, יודע לחבר בין החלקים השונים של קהילתו ולהפוך אותם למיקס מעניין שכיף ונעים להסתופף בצלו, גם אם הנך אורח לרגע או לסופשבוע.
בחלוקה גסה ניתן לומר כי ככל שאתה יהודי אמריקאי דתי יותר, כך הסיכוי שתמכת ברפובליקנים ובטראמפ גבוה יותר. ככל שאמונתך הדתית משחקת בחייך חלק קטן יותר, כך אתה דמוקרט והצבעת לקלינטון. כבר מתחילת הקמפיין היה ברור שהסחף המסוים שחל במערכות הבחירות האחרונות בקול היהודי לטובת הרפובליקנים, ייעצר אצל טראמפ. גם מבחינת ערכיו המוסריים הירודים כפי שנחשפו בהקלטות שחוללו סערה, וגם בגלל ניפוח תקשורתי של מספר אירועים אנטישמיים בודדים שהתחוללו סביב עצרותיו.
מתוך כ-150 מיליון תומכים, גם עשרה מקרים הם בגדר הנסבל, יש לשער. מובן שצריך להוקיע ולחשוף מקרים שכאלה, אבל ההתמקדות חסרת התקדים במספר אירועים שולי כל כך היה בו הרבה פחות מדאגה לאנטישמיות ההולכת ומרימה ראש כביכול, ויותר מנוף תעמולתי נוסף כדי לנסות ולחסל את סיכויי המפלגה הרפובליקנית לזכות בבחירות.
אבל התעמולה הזו עבדה: לפי דיווחים לא רשמיים טראמפ זכה רק לכ-16 אחוזים מקולות היהודים, הרבה פחות ממועמדים רפובליקנים קודמים. ב-LSS המצב שונה, עקב ההרכב המיוחד של בית הכנסת. בדרשת השבת שלפני הבחירות בחר הרב רובינסון לא להתעלם מהפיל (והחמור) שנמצאים בחדר, וערך קישור מעניין בין דור המבול לדורנו אנו.
מסקנתו הייתה לא פוליטית בעליל וכמובן לא רמזה לשום צד, אבל המסר היה חד וברור: הרבה יותר חשוב ממה שיקרה ביום שלישי בערב, הוא מה שיקרה ביום רביעי בבוקר. כל אחד מאיתנו בבחירות האלה לא רק העדיף מועמד אחר על חברו, אלא ממש חשב שמי שלא בוחר כמוהו הוא בוגד. ביום שאחרי, ממש כמו נח ובניו אחרי המבול, נצטרך להתחיל מחדש, הטעים הרב. כמה מבוגרים שישבו ספסל מאחורי נעו באי-נוחות.
"איך נתחיל מחדש עם נשיא שאמר שהוא לא יקבל את תוצאות הבחירות", אמר אחד מהם לחברו, "זה לא יקרה, הילרי לוקחת", השיב הלה. מעניין יהיה לראות את שניהם מגיעים לבית הכנסת בשבת הקרובה, אוכלים יחד את הצ'ולנט בקידוש יחד עם חבריהם לקהילה תומכי טראמפ. כנראה שלאף אחד לא תהיה ברירה, וגם קהילת ה-LSS תצטרך לאסוף את חבריה ולהתחיל מחדש.
במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק, על גדת השדרה החמישית בצמידות לסנטרל פארק, מוצגת בימים אלה תערוכה זמנית העוסקת בירושלים. תחת הכותרת "ירושלים 1000-1400: כל העמים מתחת השמים", מוצגת לקהל המיליונים שמגיע לאחד המוזיאונים החשובים בעולם, העיר שחוברה לה יחדיו באחת התקופות הסוערות שידעה - התקופה הצלבנית. כאורחים מישראל התרגשנו למשמע התערוכה והלכנו לסייר בה.
ובכן, מי שלא מכיר את ירושלים וזוהי הפעם הראשונה שבה הוא ייחשף לבירת העם היהודי מזה 3,000 שנה, יצטרך להבין שמדובר במקום קדוש לנצרות ולאסלאם בלבד. כדי להיחשף לצד היהודי של העיר הוא יצטרך להתאמץ מאוד, וגם אז הוא ייתקל בכמה ספרים עתיקים שהודפסו בכלל באיטליה.
נכון, בתקופה הצלבנית מצב היהודים בעיר היה בכי רע. ועדיין, יהודיה לא נטשו אותה מעולם, כולל בתקופה זו. למרות גלי רדיפות והשמדה תכופים, קהילה יהודית שהורכבה מאנשי המגרב, אשקלון, מצרים וצרפת ניהלה בה חיים פעילים וענפים. יהיה לכם קשה מאוד למצוא הד כלשהו ליהדות הירושלמית הזו בתערוכה במטרופוליטן. בחנות המזכרות של התערוכה תוכלו למצוא מסבחות ערביות, צלבים וכמובן ספר בישול ממתכוני העיר עזה.
פריט יהודי? אנחנו לא מצאנו. בספר התערוכה שמועמד למכירה ישנם מספר עמודים בודדים על הקשר היהודי לעיר בתקופה זו. מי שכתב אותו הוא ד"ר נביל מטר, מרצה לאמנות באוניברסיטת מינסוטה, מוסלמי שנולד בביירות בירת לבנון.
וכן, גם זה קשור לבחירות שנערכו ביום שלישי האחרון. כי הזרמים הליברליים שמניעים את גלגלי התרבות והאקדמיה בארה"ב נעים בשמונה השנים האחרונות שמאלה באופן מסוכן. האמריקאי הממוצע, שהוא אוהב ישראל ובחושיו הטבעיים תומך בה ומתנגד לאסלאם הקיצוני, רואה כיצד האליטות שלו נופלות שדודות לרגליו והוא הולך ומאבד את אמריקה לדעת. התוצאות המדהימות של יום שלישי בלילה הם גם - בהחלט לא רק, אבל גם - התקוממות ערכית שמרנית, נוצרית ואוהבת ישראל ביסודה, מול ליברליות דמוקרטית שאיבדה כיוון ורסן.
במידה רבה, במרכז הבחירות האלה ניצבה השאלה הבאה: מהו המניע החזק יותר כדי לדחוף אדם להצביע בקלפי - זעם או פחד. הזעם היה של הרפובליקנים, הפחד היה מנת חלקם של הדמוקרטים. הזעם ניצח את הפחד. זו כשלעצמה לא בשורה כל כך טובה, אבל כשהפחד של הצד המפסיד היה במידה רבה פחד לא רציונלי שפומפם בגסות על ידי תקשורת מוטה שמאלה וחסרת אחריות, ושאיים לקרוע את החברה האמריקאית לגזרים - בהחלט יכול להיות שאמריקה תסתכל אחורה בעוד ארבע שנים על בחירתה השבוע ולא תעשה זאת בזעם. וגם לא בפחד.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם