ראשי » חדשות » בארץ

הסודות של יעל זאבי: "היא ראתה שלא שומרים על גנדי"

משפחתה וחבריה של יעל זאבי, רעייתו של רחבעם זאבי שנפטרה השבוע, מתקשים להיפרד מהאישה שביקשה לדבוק בבעלה, מהאם שהצליחה להיות שם בשביל ילדיה, ומחברת הקיבוץ הדעתנית שהצטיינה בכול

לפני 15 שנה, כשהשר רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל נרצח, ידעה משפחתו כי הוא מבקש להיקבר בבית עלמין צבאי רגיל לצד טוראים וסמלים. אך מעבר לרצון להיות כאחד העם, הייתה לכך משמעות נוספת: אשתו יעל, שהלכה בסוף השבוע שעבר לעולמה, לא תוכל להיקבר שם לצדו. "היה לו חשוב להיקבר לצד החיילים והיא כיבדה זאת כמובן. רצונו היה חשוב יותר מרצונותיה", אמרה השבוע הבת מצדה. "חוץ מזה, היא הייתה לצדו בחייו".

ילדיה וחבריה של יעל זאבי ז"ל, בת 88 במותה, מתארים אישה טוטלית, דומיננטית ונמרצת, שליוותה את בעלה לכל מקום שאליו הלך ובמקביל תחזקה את שבט זאבי המלוכד. עד הרגע האחרון הייתה צלולה בדעתה, ורק לפני שנה עוד ארגנה למצדה מסיבת יום הולדת בהפתעה. "היא הייתה הולכת עם אבא מדי יום לכנסת, יושבת שם", מתארת הבת.

"ככה היא הבינה את תפקידה, והיא כנראה צדקה: שהיא כאן כדי לתת לו כוח, לתת לו חיזוקים. הנשיא רובי ריבלין היה פה אתמול בשבעה ואמר שכיו"ר הכנסת הוא שקל לסדר לה מקום במליאה. הוא סיפר איך אבא היה נואם והיה מביט, מחפש אותה כדי לקבל ממנה אישור לדבריו במליאה. היא הייתה עושה לו סימן והוא היה ממשיך".

"היא הייתה 'עזר כנגדו' מושלמת. מאז ומעולם אבא היה בפרונט, ודווקא היכולת שלה, הכוח שהיא יצרה, לא קיבלו אף פעם תשומת לב", אומר פלמח, הבן הבכור. "היא כמעט ביטלה את עצמה כדי לתת לו את כל מה שהוא צריך".
 
יעל בחרה להיטמן בבית הקברות הישן והפסטורלי שבקיבוץ הולדתה, דגניה ב', לצד הוריה ואחיה. ביום ראשון לפנות ערב התאספו על המדשאה במרכז הקיבוץ בני המשפחה וחברים כדי לחלוק לה כבוד אחרון. ההלוויה נשאה אופי אינטימי: אנשי הגוורדיה הוותיקה של צה"ל הפגינו נוכחות מינימלית. הגיעו אלוף במיל' יוסי בן-חנן, אל"מ במיל' וחבר הכנסת לשעבר משה פלד ותא"ל במיל' יהודה דובדבני, שישבו לצד השחקן חיים טופול, חבר קרוב של המשפחה. לידם ישב נציג הממשלה היחיד וחברו של גנדי לדרך, שר החקלאות אורי אריאל.

מי שלא שיגרו נציג להלוויה הם ותיקי הפלמ"ח, בעיקר אלה הקשורים לחטיבת הראל שיצאו בחודשים האחרונים למאבק נגד החלטת הממשלה להנציח את גנדי בהקמת מרכז מבקרים גדול, שישתרע באזור הדרך שפרצו הכוחות לירושלים במלחמת השחרור תוך אבדות רבות בנפש. גנדי היה מפקד בפלמ"ח ויעל שירתה בו כקשרית, וכך הם הכירו והתאהבו.
 
"קשה להגיע לדגניה הרחוקה, ורובם כבר לא איתנו", אומר הבן פלמח בהבנה על הגוורדיה הוותיקה ולא רושם להם חיסור, "אבל רבים מהם מגיעים לשבעה שלנו. ראשון המנחמים היה שייקה גביש, שגר בבית הצמוד להורים שלנו, מה שמוכיח שזה המרחק שקשה להם. אני מניח שהם ימשיכו ויגיעו".

בהספדים שקראו בני המשפחה והחברים על יעל הוזכר גם שמה של העיתונאית אילנה דיין. התחקירים שפרסמה דיין השנה בתוכניתה 'עובדה', שהציגו קשר-לכאורה בין גנדי לעבריינים טוביה אושרי ורחמים אהרוני, לצד עדויות של נשים שטענו כי גנדי תקף אותן מינית, פגעו במשפחת זאבי. בני המשפחה שבים וטוענים כי הם השפיעו אנושות על מצבה הנפשי והבריאותי של אמם.

"בשנה האחרונה השקט והשלווה שבך הופרו ומשהו בך נשבר", ספדה מצדה לאמה. "ההכפשות וההאשמות והקלות הבלתי נתפסת שבהם הוצגו ללא יכולת תגובה, ללא דין אך עם דיין אחת, כל אלה קרעו אותך, נאכלת מבפנים... בין כותלי ביתי נתת דרור למצוקתך, והיה קשה לשאת את בכייך. אמרת לי שאין טעם לחייך, ושברצונך להסתלק מהעולם שכבר אינו מתאים לך".
 

"שידרנו את מה שראינו כחובתנו לשדר ואני לא רוצה להתנצח עם משפחת זאבי, בטח לא באבלה", אמרה השבוע אילנה דיין, אך המשפחה לא שוכחת, ומבחינתה הכול עדיין טרי מאוד. בני המשפחה ובראשם יעל הציגו חזית אחידה של תמיכה ואמונה כי מה ששודר הוא עורבא פרח. יקירם, שבו ואמרו, כבר אינו יכול להגן על עצמו מהקבר. יעל אף כתבה מכתב אישי לדיין והמשפחה פנתה לבית המשפט בניסיון למנוע את שידור התחקיר, אך הדבר לא עלה בידם.

"הכי קשה היה לאימא עם הבגידה", אומרת מצדה. "היא הגדירה את זה כאילו רוצחים את אבא פעמיים. אבל אילנה דיין הפסיקה לעניין אותנו, והחיזוקים שאנחנו מקבלים דווקא מאנשים שהכירו אותו והאמינו בו יותר חזקים.  עד היום לא הבנו אילו הוכחות יש לה. כשמראיינים נשים מאחורי וילון, עם מה יש להתמודד?"
 
גם פלמח מתאר את השבר של אמו אחרי שידור התחקיר. "אימא פגשה את כל מעגלי השלטון והכוח במדינה טרם קום המדינה ותוך כדי בניית המדינה, והכירה מדינה אחרת. היא הכירה דרכים אחרות שבהן הכול מתנהל פה. היא לא הצליחה להפנים את השינוי הזה שפתאום המדינה שייכת לתקשורת, שהכול מותר".

יעל נולדה ב-1928 בדגניה ב' לליפא ורחל סלע, ממייסדי הקיבוץ, שעלו ארצה מבוברויסק (כיום בבלארוס) במסגרת העלייה השלישית. בפסיעה לפנות ערב אל קברה הטרי, אחדים מחברי הקיבוץ גוררים הליכונים או מתנהלים בקלנועיות. נכדיה המבוגרים של יעל פוסעים בשורה אחת, חבוקה ושחורה. טופול ופלד נוטלים מעדר ומכסים את הקבר בעפר.

"גדלנו כמו אחים", אומר דוד רוזנפלד, חבר קיבוץ דגניה ב', בן גילה של יעל שהגיע להלוויה עם בתו. "יעל הייתה בעלת כושר גופני ובעלת אמביציה להצטיין בכל דבר ולא לוותר על שום דבר. היא הייתה מיוחדת".
 
עוד כנערה התנדבה יעל לפלמ"ח, שם כאמור שימשה קשרית והכירה את גנדי. הוא המשיך לקריירה צבאית ומילא תפקידים כמו קצין המבצעים של פיקוד הצפון, קצין המודיעין של פיקוד הדרום, עוזר ראש אג"ם במלחמת ששת הימים, והחל משנת 1968 אלוף פיקוד המרכז.
 

בעוד גנדי בצבא, טיפלה יעל בחמשת ילדיהם שאותם בחרו לקרוא בשמות הטעונים ארץ-ישראליות בלתי מתנצלת: יפתח-פלמח, סייר-בנימין, מצדה, צאלה וערבה. "אמא שלי הייתה גם אימא וגם אבא, כי לא היה אבא", מתארת מצדה. "היא הייתה קמב"צית ראויה לציון ולשבח. בנעוריי לא אהבתי את העובדה שאבא שלי לא היה אבא ככל האבות בכיתה, אבל אמא קיבלה כל דבר שאבא רצה והלכה אחריו. עם הזמן הבנתי שהוא בחר לתרום את חייו למדינה, ושהמדינה היא מקום ראשון והמשפחה אולי מקום שני. רק כחיילת עשיתי 'תשליך' למרד הנעורים שלי והצלחתי להבין את זה, ואז גם חלה ההתקרבות שלנו".

בשנת 1962 התיישבה המשפחה בשכונת נווה-מגן ברמת-השרון. "גרו פה בשכנות זה לזה אנשים כמו שייקה גביש, אלעד פלד, 'בְּרֶן' (האלוף אברהם אַדָן). זה היה רחוב שכל הילדים ידעו שיש אבא בשבתות ובחגים", נזכר פלמח. "משכורת צבאית וחמישה ילדים זו משימה לא פשוטה, ואימא, כדי להשלים את ההכנסה, פתחה כאן גן שמיטב הנוער של נווה-מגן ורמת-השרון התחנכו בו. את כל מתנות החגים שהיא הקפידה לחלק בגן, כמו חנוכיות או סביבונים, אבא עשה במו ידיו".

באותו בית ממש הורגשה השבוע מאוד נוכחותם של יעל וגנדי, נשקפת מתמונות גדולות שלהם התלויות על הקירות. בולטים במיוחד רישומים של שניהם פרי מכחולו של חיים טופול, שמוכיחים שטופול איננו רק 'כנר על הגג' אלא גם מאייר כישרוני. לצד התמונות מונחות בקופסה שקופה דרגותיו של גנדי ואותות המערכה שלו. זיקתו של גנדי לירושלים ניכרת מאוד בתמונות הבירה וסביבותיה המעטרות את הבית.

הטענות על קשריו של גנדי עם ראשי הפשע המאורגן, שהובאו בתחקירי 'עובדה', החלו לצוץ כבר בסוף שנות השבעים. גנדי אף נחקר על כך, המשטרה עשתה את הבירורים שלה, אך הוא מעולם לא הועמד לדין. אחד הבולטים במאבק שזאבי לא ימונה לתפקיד בכיר בעקבות החשדות הללו הוא חבר הכנסת הצעיר דאז אהוד אולמרט, לימים ראש ממשלה, שכיום מרצה מאסר בפועל בעצמו.

פלמח ומצדה לא ששים לדבר על אותם ימים, אך משה פלד מספר כי "יעל קיבלה את זה קשה מאוד, אבל ברגע שלא יצא מזה כלום היא הרימה ראש בחזרה. זה היה קשה, לא נעים, אבל היא הייתה שלמה עם ההבנה שהכול הגיע מאנשים שקינאו בו, והיא תמכה בגנדי".

יעל הייתה שותפה מלאה להקמת תנועת 'מולדת' החל מסוף שנות השמונים. כשגנדי החל להציג את דעותיו הפוליטיות בפומבי, הכוללות 'טרנספר מרצון' לאוכלוסייה הערבית ביהודה, שומרון ועזה, הן לא החליקו טוב בגרונם של לא מעט מחבריהם ומכריהם, הן מהקיבוץ הן מיוצאי הפלמ"ח. חלקם המשיכו לאורך השנים עם גנדי בתפקידים בכירים בצה"ל, וחלקם אף היו שכנים של הזוג זאבי.

"בגלל דעותיו ובגלל ההליכה נגד הזרם הקיבוצי הבולשביקי, גנדי ויעל שילמו מחיר כבד מאוד של חברים שהפנו עורף", אומר היום פלד. "זה לא פשוט, בעיקר בשביל המשפחה והילדים ששומעים בכל פינה השמצות והכפשות. אבל אם אתה מאמין בצדקת דרכך, זה עובר ליד האוזן שלך. יעל חשבה ודיברה בדיוק כמוהו אף שהייתה בת דגניה, בת התנועה הקיבוצית, מעוז השמאל, ולא התביישה לבטא את עמדותיה".

השר אורי אריאל שימש באותן שנים מזכ"ל מועצת יש"ע. "בענייני התיישבות שררה בינינו הסכמה, אבל כשהגענו לנושאים פוליטיים בכנסת היו לפעמים מחלוקות על הדרך להגשמה", אומר אריאל. "הייתה לנו שאלה למשל עד כמה להחריף את היחס לשמיר בוועידת מדריד, ויעל הייתה שם לא במובן של 'להגיד מה לעשות' אלא לאפשר להמשיך לדבר ולמצוא את הדרך להגיע להבנה איך מתקדמים ולא שוברים את הכלים".
 

כאשר הסכמי אוסלו החלו להתרקם, ובעוד גנדי יוצא נגדם ואחרים יוצאים נגדו, תמכו ילדי המשפחה בהוריהם. "כולנו חשבנו שאוסלו זה אסון, שלא ממהרים לחלק בית כשלא מבינים מה התמורה", מבהיר פלמח. "אולי את שמעון ויצחק (פרס ורבין) הערבים הצליחו לסובב, אבל אבא ראה מהרגע הראשון וצעק את זה. הוא ראה שיש פה איוולת - להביא את גדולי המחבלים מתוניס, להושיב אותם ברוב כבוד מולנו למשא ומתן ולהתחייב לתת להם מדינה, ומאותו רגע נותנים להם לגיטימציה והם הופכים להיות שועי עולם ומקבלים פרס נובל, ובעצם הם המתכננים הכי גדולים של ההשמדה שלנו".

ואימא הצטרפה לזעקה הזו?
פלמח: "מאוד מאוד. הייתה הבנה פוליטית מקיר לקיר בבית. זה היה כל כך ברור לנו. מספיק היה לגדול בבית כזה ולקבל את הריקושטים גם בלי התובנות עצמן כדי להבין מה צריך לעשות פה, איך צריך לגדל ילדים כאן".

וככל שאבא ספג ביקורת, גם אתם או אימא ספגתם ביקורת ישירה?
מצדה: "גם אם כן, אנחנו יודעים לספוג ולהילחם ולהמשיך הלאה. אם יש מטרה נעלה שהיא אהבת המדינה וביטחונה, מילים כאלה ואחרות ישברו אותנו?"

בהלוויה בלטו גם בוגרי 'נוער מולדת', שכתיכוניסטים ליוו את גנדי ויעל לכל כנסי התנועה ברחבי הארץ. כיום הם לקראת סוף שנות השלושים או בתחילת שנות הארבעים לחייהם, ורובם כבר הורים לנוער בעצמם. "המפגש שהם יצרו בין דתיים לחילונים הביא אותי לתובנות ולחזרה בתשובה בגיל 21", מספרת שרון גוט מקריית-ארבע. "הם היו נוסעים בארץ, ויעל הייתה מביאה איתה כרית כדי שגנדי ינוח. אם היה עושה מסע בחדרה, עיר מגוריי דאז, הוא היה נכנס אליי הביתה ושותה קפה. הם גם השתתפו בחתונה שלי וגנדי בירך אחת משבע הברכות. הם היו גם עממיים וגם כריזמטיים, סוג של כריזמה שאנחנו מתגעגעים אליה כי היא כבר לא תחזור".
 

תחקירי 'עובדה' לא שינו כלום בתחושתך?
"אני בטוחה שאלה שטויות כי היינו כל כך צמודים אליו. גם לי הוא קרא מיידלע והייתי אז חילונית, אבל אני לא יכולה להגיד לך אפילו קצה קצהו של רמז שהוא ניסה 'לשלוח ידיים' או להגיד אמירה בלתי ראויה, והייתי צמודה אליו לפחות פעם בשבוע מכיתה ט' עד גיל 21. על תקופת השירות הצבאי שלו אין לי מושג, אבל בשנים שהיינו ב'נוער מולדת' הוא תמיד היה מחבק חיבוק של אבא, ויעל הייתה סוג של אימא".

יוסי דגן, כיום ראש מועצה אזורית שומרון ובעבר חבר ב'נוער מולדת', ספד ליעל בהלוויה. "יעל הייתה מאוד דומיננטית ב'נוער מולדת'", הוא נזכר. "היא הייתה באה לפגישות ולהרצאות של גנדי עם הנוער, מדברת איתנו, צמודה לגנדי בכל פעילות השטח. היא הייתה דמות מחנכת וגם קשוחה. אני זוכר למשל שבוע עבודה בנצרים בקיץ 1999. הגיעו אליו כמאה בני נוער, הייתי אז בן 19. עבדנו גם בקטיף עגבניות וגם במטעי המנגו. שניהם הגיעו והם עבדו איתנו וקטפו כמונו. אחר כך עשו הפסקה לשתות וגנדי לקח אולר, חתך מנגו וחילק לנוער".

בשנים שגנדי כיהן כחבר כנסת ואף כשר, יעל נהגה לישון איתו, אם זה במלון הייאט בירושלים או בקדומים, שם התגוררו בחלק מימות השבוע. "מצד אחד היו איומים על חייו, מצד שני הוא לא הסכים שהשב"כ יאבטח אותו. הוא אמר 'אם אני גר בקדומים, לא הגיוני שאני אסע מאובטח ולידי ייסעו מכוניות עם אימהות לא מוגנות'", נזכר פלד.
 
"גנדי לא הכיר ברשות הפלסטינית, וכששוטרים פלסטינים ניסו לעצור אותו באזור יריחו הם שלפו קלצ'ניקוב והוא הוציא עוזון", מתאר דגן. "לגנדי ויעל היו כמה היתקלויות כאלה בתחילת יישום הסכמי אוסלו כי הוא נסע איפה שהיה רגיל לנסוע, וכשניסו לעצור אותו הוא לא הסכים להראות להם תעודות".

יעל הייתה זו שחזרה מארוחת הבוקר ב-17 באוקטובר 2001, ומצאה את גנדי ירוי ומתבוסס בדמו במסדרון במלון 'הייאט' לאחר שנורה למוות בידי מתנקשים מארגון החזית העממית. "הבן הקטן שלי, שהיה אז רק בן שלוש, ענה לטלפון", נזכרת מצדה. "אמא שלי כנראה זעקה משהו, הוא לא זיהה את קולה. ניגשתי לטלפון, והיא אמרה לי: 'ירו בו'. תוך חמש דקות כולנו היינו ברכב בדרך לירושלים".

כמי שמצאה אותו וראתה את אביך ברגעיו האחרונים, איך זה השפיע על אמא?
"באיזשהו מקום, לימים מסוימים זה גמר עליה. אני אפילו חרדתי לשלומה כי הוא היה כל עולמה, אבל בתובנות המיוחדות שלה וב'זאביות' שלה, היא הבינה שהיא צריכה להתעשת בשביל המשפחה, וכך היה".

הוויכוח על נושא האבטחה של אביהם חצה את המשפחה בימים שלאחר הרצח. "אני הלכתי עם אימא לוועדת חוץ וביטחון, והגבר היחיד שהיה הוא אבי דיכטר שאמר יום אחרי הרצח 'פישלנו', כי היחידה לאבטחת אישים אמורה להגן על שר בישראל. הם לא ידעו באיזה מלון הוא משתכן, עד כדי כך", מתארת מצדה.


 
היא לא ניסתה להגיד לאבא 'עזוב אותך, תסתובב עם מאבטחים'?
"היא שמרה עליו, היא ראתה שלא שומרים עליו. היא פנתה למשטרה ולשב"כ שישימו לו גידור ליד הבית, שישימו לו מתחת לרכב חיישן שיאפשר לפתוח את האוטו מרחוק. היא ביקשה מ'הייאט' שיאפשרו לה להחנות את הרכב למעלה, כי אם הוא עומד למטה בחניה עם כל הרכבים אז כל כך קל להצמיד משהו. היא הבינה שהיא לא מקבלת את ההגנה, והיא יצרה אותה בעצמה".

"אחרי הרצח הייתי בוויכוח עם אימא ועם מצדה", מבהיר פלמח. "טענתי אז ואני טוען גם עכשיו שהביקורת, אם ישנה ביקורת על השב"כ ועל צורת העבודה שלהם, לא תוציא את אבא מהאדמה. אבל השב"כ הזה נמצא כל הזמן במלחמה יומיומית עם הישגים בלתי רגילים, והוא למד מהטעויות שלו. זה גוף שאנחנו מעריצים עוד מהיום שאבא עבד איתם, למרות שאני מבין את כאבה של מצדה".

השר אריאל נזכר השבוע איך הוא נכנס לכנסת בעקבות הירצחו של זאבי. "הודעתי ליו"ר הכנסת שאני לא אשבע אמונים כחבר כנסת בזמן השבעה. באתי לבית של גנדי ויעל, וביקשתי מיעל שתחתום לי להיכנס לכנסת. פלמח הלך לחדר, הביא תמונה של גנדי וחתם עליה בנוכחות יעל. מאז ועד היום אני יושב בחדרו של גנדי והתמונה עוד תלויה שם".
 

בשנת 2005 עבר בכנסת חוק להנצחת מורשת גנדי. אחד הטריגרים לשידור התחקיר של 'עובדה' היה העובדה שנכתבו תוכניות לימוד על מורשתו, ורבים רואים את העניין כבעייתי בשל הטענות נגדו.

יעל פעלה רבות להנצחת בעלה, אך למאבק של ותיקי הפלמ"ח בחודשים האחרונים נגד הנצחתו בשער הגיא הייתה פחות חשופה בשל מצבה הבריאותי שהלך והידרדר. "המעט שהיא ידעה כאב לה מאוד. אבל אנחנו לא חושבים עליהם ולא עסוקים בהם", מבהירה מצדה. "אף אחד לא רוצה לקחת מהם את מה שמגיע להם. בכלל, איפה הם היו עד אותן שמועות זדוניות מגברת דיין?"

"אין לי שום דבר נגד גנדי, חס וחלילה", אמר לנו השבוע אליהו סלע ('רעננה') בן התשעים, מראשי המאבק, ששירת עם גנדי בפלמ"ח. "אני לא נגד הקמה של אתרי זיכרון לכבודו או כל פעולה שהממשלה תחליט. כמפקדם של האנשים שנהרגו בבאב אל-וואד, אני חושב שמגיע להם שהמקום הזה יהיה מיוחד לשמם, והזיכרון כולל את כל אלה שלחמו על השיירה בירושלים, כולל הנהגים והמאבטחים, אלה שישבו בהרים ללא אוכל וללא סידורי קשר. לזה אני חותר, זה הכול".

בני המשפחה מתקשים לקבל זאת. "הסמיכות לתחקיר 'עובדה' לא נראית לנו מקרית", אומר פלמח. "חמש שנים אנחנו עם החלטת ממשלה, ויש להם שם בהחלט אתר הנצחה. אני קיבלתי את המקום הזה להנציח את אבא בהחלטת ממשלה מראש הממשלה, והזמנתי אותם לבוא להיות שותפים. כך גם אבא היה רוצה".

מצדה ופלמח מתארים קשר מיוחד עם אמם. מצדה מספרת שלפני אשפוזה האחרון של האם היא הייתה בדרך לפגישה, אבל תחושת הבטן שלה אמרה לה לחזור ולבדוק אם אמה חשה בטוב. פלמח מספר כיצד אמו דאגה לו עד הרגע האחרון שיאכל בריא, אף שהוא כבר בן 65. "ילדים לא מפסיקים להזדקק למה שמבוגרים יודעים לתת. היא כל הזמן יצרה את העטיפה סביבנו", הוא אומר.
 

 
עוד סיפר כי "היא דאגה להיות בקשר עם כולם, אם זה בהולנד, אם זה ברמת-השרון ואם זה בכפר-תבור. לא הבנתי איך עם האינטנסיביות שאבא מייצר היא יודעת להיות בקשר עם הילדים, איתי, עם הנכדים. זה משהו שאני לא מצליח לחקות, ואני מאוד מגונן עם הילדים, אבל לא מצליח להתקרב לרמה הזו".

לזוג זאבי 26 נכדים ו-40 נינים. שניים מהנכדים, יהלי ונבות, נולדו רק לפני כמה חודשים לפלמח (65) ואשתו הנוכחית יעל, שאותה נשא לפני חמש שנים. באשפוזה האחרון של יעל שהה פלמח בחו"ל, וכשמצבה הלך והחמיר התקשרה מצדה והעלתה אותו על הקו. "אימא הייתה יכולה להיות במצב לא ברור מנטלית שאפיין מאוד את הסוף, אבל ברגע שהיו משמיעים לה אותי בטלפון היא הייתה חוזרת להכרה, פוקחת עיניים", מתאר פלמח.

"דיברתי איתה בלילה האחרון לחייה, וממש הצלחתי להצחיק אותה. כילדים הייתה לנו בבית תרגולת מאוד ברורה שאבא הכתיב, שבערב שישי ליד השולחן כל אחד היה צריך לשיר שיר לקבל את השבת. שרתי לה את השיר שלי ואת השיר של בני דרך הטלפון מגאנה. אני הייתי שר 'ארץ זבת חלב', ובני היה שר את 'קול דודי'. ניסיתי לתת לה כל מיני הגנות אחרי שאבא הלך. היה בה משהו טוטלי שאחי, אחיותיי ואני נהנינו ממנו כל חיינו, וביתר שאת אחרי שאבא הלך. בחלל שהוא הותיר ובזמן שהשתחרר לה פתאום, הכול הלך לכיוון שלנו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg