"אמריקה של אובמה הפכה למדינה החלשה בעולם"
פרופ' רות וייס, שספרה "בגידת הליברלים" קומם עליה בשנות ה-90 את השמאל העולמי, מביטה בעצב על צעירים יהודים שמשתפים פעולה עם תנועת החרם. נקודת האור, מבחינתה: הניצחון של טראמפ, שמוכיח שהאמריקאים הבינו שעליהם לצאת מהמסלול המסוכן
"אלה הבחירות הכי גרועות שהיו לנו. מעולם לא היינו במצב כזה", אומרת רות וייס. גם מהאיש שלה לנשיאות, דונלד טראמפ, היא לא חוסכת ביקורת. כשאנחנו נפגשים - עוד לפני שהוכרעו הבחירות, ואף לפני הפרשיות שנחשפו בשבועות האחרונים והגילויים אודות פגיעותיו בנשים – וייס קובעת ש"הוא וולגרי. מבחינתי דונלד טראמפ היה במקום 16 מתוך 16 ברשימת המועמדים הרפובליקנים לנשיאות. ביליתי ערבים רבים עם חברים שמרנים. איש מעולם לא הזכיר את שמו. אבל הוא המועמד שאני מצביעה לו".
מדוע?
"כי ככל שהמשבר חמור יותר, כך צריך להיות רגוע, זהיר ומחושב יותר. המפלגה הדמוקרטית של ברק אובמה והילרי קלינטון הלכה הרחק שמאלה. עוד ארבע שנים שלהם בבית הלבן יהיו בלתי ניתנות לתיקון. הם יהפכו את ארה"ב למדינה אחרת לחלוטין. עוד ארבע שנים כאלה - לא רק בבית הלבן, אלא בקמפוסים, בהוליווד, באליטה שגם כך הולכת כבר בכיוון הזה. נכון שטראמפ וולגרי, אבל הוא מדבר על הערכים הישנים והשמרניים של אמריקה, ואת זה אני מחבבת. טראמפ גם לא פוליטיקאי חכם, כך שאם הוא זוכה משמע שהוא בכל זאת יודע את העבודה, ולכן ראוי לתפקיד. תהליך הבחירה עצמו הופך אותו לאחראי יותר, ומלמד שהוא נעשה פוליטיקאי רציני ובעל יכולות. לעולם לא אריע לו או אתלהב ממנו, אך בבחירה בינו ובין הילרי, הוא פחות גרוע".
רות וייס היא יהודייה-קנדית-אמריקאית, המחזיקה בתואר פרופסורה בספרות משווה. "ספרות היא בשבילי המקור הרחב ביותר והכוללני ביותר לידע, וספרות יהודית מודרנית היא הדרך שלי ללמוד על החיבור של היהדות עם המודרניות", אומרת וייס. נוהגים לשייך אותה לזרם הניאו-שמרני בארה"ב, אף כי היא בורחת מתיוגים. מבחינתה, היא פשוט מציגה טיעונים של שכל ישר ו"מנסה להיות ריאליסטית".
היא נולדה ב-1936 בצ'רנוביץ שעל גבול אוקראינה-רומניה, אך אין לה זיכרונות מהעיר: ביוני 1940, כשהייתה בת ארבע בלבד, פלש הצבא האדום לעיר, והוריה נמלטו לקנדה. התמזל מזלה ונוף ילדותה לא היה גירוש והשמדה, אלא המגוון החינוכי היהודי של מונטריאול. "היו שם הרבה בתי ספר יהודיים: קומוניסטי, סוציאליסטי, שמאלני, ימני, תרבותי ומזרחי. רובם כבר נעלמו. היום יש קומבינציה בין שני המוסדות הציוניים, שלא קוראים לעצמם כך, וכן פועלים שם מוסדות של חב"ד ושל חרדים. כל העניין הזה של 'תרבות יהודית' נעלם". למסקנות שהיא מסיקה מכך עוד נשוב.
את שנותיה הראשונות באקדמיה עשתה בעיקר באוניברסיטת מקגיל במונטריאול. שם - תוך כדי הקמת משפחה, הולדת שלושה ילדים ולימודי דוקטורט - פיתחה תוכנית ייחודית ללימודי יהדות. אחר כך התקדמה לתואר פרופסור לספרות משווה עם התמחות ביידיש. דווקא השפה היהודית הנשכחת הביאה אותה לאוניברסיטת הרווארד היוקרתית, לב האקדמיה האמריקאית, שכמו בישראל מורכבת בעיקר מאנשי שמאל. במשך 21 שנה היא לימדה שם, ופרשה רק לפני כשנה.
הספר שהגדיר אותה פוליטית, ובמבט לאחור נראה כיום כמעט נבואי, הוא "אם אין אני לי: הבגידה הליברלית ביהודים" (1992). היום כבר ברור שהשמאל הבינלאומי, שמתיימר לשאת ברמה את ערכי השוויון וזכויות האדם, הפך ממגן היהודים לשותף מרכזי ברדיפתם, ומי שצריך דוגמה מוזמן ללמוד על מנהיג הלייבור הבריטי, ג'רמי קורבין.
וייס הצביעה כבר בראשית שנות התשעים על שורשי התופעה, וזיהתה גם את החבירה הבלתי נתפסת בין מניפי דגלי הזכויות ובין מדכאיהן הגדולים ביותר, קרי מדינות ערב. "החברה הדמוקרטית לא רוצה לחשוב על עצמה כמשתפת פעולה עם הערבים", כתבה. "לכן אלה שמעדיפים אותם מתכחשים למלחמה של הערבים במדינה היהודית, או מצדיקים את הבגידה ביהודים בשפה שמייצרת להם נוחות מוסרית".
בחוגי הימין בארה"ב זכתה וייס להוקרה בעקבות מחקריה, וב-2007 קיבלה מהנשיא ג'ורג' בוש הבן את המדליה הלאומית למדעי הרוח. מנגד, ליברלים, פציפיסטים וגם פמיניסטיות תוקפים אותה חדשות לבקרים, בין השאר בשל ביקורתה הבלתי נשכחת הבאה: "שחרור האישה עשה למשפחות האמריקאיות את מה שעשה הקומוניזם לכלכלה הרוסית, ואת רוב ההרס אי אפשר לשקם. כשהגדירה את היחסים בין איש לאישה במונחים של כוח ותחרות, ולא של הדדיות ושיתוף פעולה, התנועה הפמיניסטית קרעה את המרכיב הבסיסי ביותר והשביר ביותר של החברה האנושית". גם בשיח הישראלי קולות כאלה הם נדירים.
וייס ספגה מיריביה אש וגופרית, אך גם הם מתייחסים אליה בהערכה. "אי אפשר להתכחש לחדות טיעוניה ולגאונותה", נכתב למשל במאמר ביקורתי שפורסם בשבועון היהודי פורוורד. וייס קנתה לעצמה עדת מעריצים חוצת מחנות בזכות תרומתה הכבירה לשימור היידיש - שפה שהגדירה את היהדות לרבים מבני דורה בצפון אמריקה – וכן בזכות היותה מרצה בחסד, כזו שמעשירה את תלמידיה אך גם מדברת אליהם בגובה העיניים. היא מתבטאת ברהיטות באנגלית, צרפתית ויידיש קולחות, אבל גם בעברית לא רעה, עד שאין צורך להבהיר או להסביר אותה.
מאז סיום עבודתה בהרווארד היא מרצה בסמינרים של "קרן תקווה" האקסקלוסיבית. כמו הקרן, וייס מחלקת את פעילותה בין ישראל לארה"ב. הפגישה שלנו התקיימה בירושלים עוד בשלהי הקיץ; תוצאות הבחירות בארה"ב לא נודעו כמובן, אך וייס ניחנה במבט היסטורי רחב.
הנה משפט לדוגמה, מתוך דברים שכתבה לכתב-העת "מוזאיק" על ספרו של ארי שביט, "הארץ המובטחת": "אנו חיים בעידן שבו העם היהודי, אחרי שנחל תבוסה לאומית קטסטרופלית - חמורה אפילו מזו שנרשמה במגילת איכה - המשיך וכתב פרק נוסף בהיסטוריה, פרק מעורר פליאה לא פחות מאלו שמופיעים בכתבי הקודש". כלומר, האבחנות שלה הולכות רחוק בהרבה מכאן ועכשיו, והראשונה שבהן היא שארצות הברית בבעיה.
"אמריקה לא תשרוד אם הקהילות ובתי הספר שלה לא יטפחו את המשטר ואת הרעיונות של האבות המייסדים והחוקה, ויעשו זאת ברצינות גדולה בהרבה מהנעשה כיום. אם כל קבוצה תרצה רק יותר חופש לעצמה בלי לקחת אחריות על הכלל, המדינה תקרוס", מזהירה וייס. ההסבר שלה לאזהרה החמורה הזו לא מתחיל בשמונה השנים של אובמה, אלא בתשתית הרעיונית שהולידה אותן.
"יותר מעשרים שנה לימדתי בהרווארד, שהייתה בשבילי מקום מדהים ומכאיב כאחד. כי במשך ארבעים שנה, שהם עשרה מחזורים של סטודנטים, הייתה באוניברסיטה הזו מדיניות אנטי-צבאית. כתוצאה ממה שהתרחש בארה"ב בשנות השישים (התפשטות הפציפיזם ו"ילדי הפרחים"), בוטלו תוכניות שאפשרו לכוחות המילואים של צבא ארה"ב ללמוד בהרווארד. ולא רק שם, אלא גם בייל, בקולומביה ובאוניברסיטאות מובילות נוספות.
"התוכניות לאנשי הצבא הפכו לאסורות במוסדות האלה. הנימוק של הפרופסורים שהובילו את ההחלטה היה שאינם רוצים להיות קשורים בשום דרך עם הצבא. המסר הוא ניתוק מהצבא, המסר הוא שאמריקה לא ראויה להגנה. כי אם במוסדות הכי טובים מלמדים את הסטודנטים שאסור להם להיות בקשר עם הצבא, המשמעות היא שהצבא נחות מהם. אומרים לסטודנטים שהם טובים, טהורים ואיכותיים מכדי להתקרב אליו. והמסר הוא גם שאמריקה לא שווה את זה".
ההתנגדות לשיתוף פעולה עם הצבא, אומרת וייס, מקפלת מאחוריה צביעות רבה. "הרי לא יסגרו את הצבא, ואפילו הפרופסורים מבינים שמישהו צריך להילחם. אז שולחים את החוואים מאיידהו (שם קוד לבני המעמד הנמוך). כלומר, תנו לטיפשים ולנחותים אי שם באמריקה לעשות במקומנו את העבודה הזו, ומאותה סיבה: כי אמריקה לא שווה הגנה. זה דפוס החשיבה במוסדות העילית של ארה"ב, שבהם התחנך ברק אובמה. הוא למד בקולומביה ובהרווארד, וזו האווירה שהוא ספג".
אולי זו הקִדמה? בשעתו חשבו שיש צורך בצבא. היום, לאחר שהעולם התפתח, חושבים שלא.
"זו אינה מוסריות. כל מדינה - ובוודאי מעצמת-על - שנוהגת באופן כזה, היא לא רק מתאבדת אלא אפילו רוצחת. כי ברור שאחרים בעולם לא יניחו את נשקם. כשמי שמייצג חברה חיובית ומתקדמת פורק את נשקו באופן חד-צדדי, הוא בפועל מוסר את העולם לחברה רעה יותר. זה ברור כשמש. כל אחד מבין שיהיו אחרים שינסו להשתלט על כל מה שיוכלו. ארה"ב היא מעצמת-העל היחידה, אך הכול יודעים שאין לה כוח בכלל, כי היא לא מפעילה אותו. היא לא רוצה להפעיל אותו, לא רוצה לשלוח את ילדיה למלחמה. השורה התחתונה כלפי כל העולם, ובפרט כלפי רוסיה, איראן ושאר המדינות שכן שואפות להתפשט, היא שאמריקה בעת הזו לא מוכנה להילחם.
"לכן אמריקה כיום אינה המדינה החזקה בעולם, אלא החלשה בעולם. יש לה תחמושת, צי וכוח אדם, אך אלה מהשמאל האמריקאי שאומרים 'אנחנו החזקים בעולם' הם אלה שלא רוצים להילחם ולא רוצים שנהיה מעצמת-על. הם משדרים מסר של חוסר רצון להשתמש בכוח שיש לארה"ב: אנחנו עייפים ממלחמות ואוהבים שלום, ואתם יודעים כמה אנחנו טובים, תראו כמה ילדים סורים הצלנו וכולי".
אז הטיעונים שכתבת לפני 25 שנה בספר "בגידת הליברלים" עדיין בתוקף?
"לפחות בארה"ב, בגידת הליברלים אפילו החמירה. אמריקה ניסתה ככל יכולתה לא לראות את האמת, והיא עשתה זאת בנסיגה, כמו ילד שמכסה בידיו את עיניו וחושב שלא רואים אותו. זו אמריקה: היא לא רואה את איראן, היא לא רואה מקומות אחרים, אז היא נסוגה. איננו רוצים להילחם, ולכן אנו אומרים 'אין על מה להילחם'. איננו רוצים להתמודד עם הרשע, אז אנחנו אומרים שאין רשע".
אנחנו שבים ומשוחחים לאחר היוודע תוצאות הבחירות בארה"ב. וייס אומרת כי ניצחון טראמפ הוא אכן הפתעה, אך היא אינה מופתעת מהמסר ששיגר העם האמריקאי. "זה לא בגלל הילרי, אלא כי המדינה ידעה שהיא צריכה לתקן את עצמה ולזוז מהכיוון שאליו לקח אותה ברק אובמה. הנציג שנבחר אינו מושלם, אבל זה מראה מה העם רוצה. שנית, אני מקווה שמה שקרה כאן יעשה את הישראלים גאים יותר בראש הממשלה שלהם, שהופך כעת לאחד המדינאים הגדולים בעולם".
גרעין תפיסתה של וייס הוא עליונותה המוסרית של ארה"ב על כוחות האופל העולמיים. לא במקרה היא שמה את האצבע על הפוסט-מודרניזם, שמוטט את היררכיית הטוב והרע בעולם, כאידיאולוגיה המעמידה את הקשיים החריפים ביותר.
"האווירה כיום בשמאל הליברלי בארה"ב היא שיש רק השקפת עולם אחת, והאחרת כלל לא ראויה להישמע. הם לא מסוגלים להבין שיש דעה נוספת. הפרופסורים מתבדחים בקמפוסים על חשבון עמיתיהם השמרנים, ולא מוכנים להכניס את השמרנים לשיח. בעיניי זה מעיד שהם כבר לא אנשים חושבים, שהם אפילו טיפשים. זו גישה טוטליטרית".
כדי להיאבק בטוטליטריות הזו, וייס מאמינה כי יש לנקוט טקטיקה קשוחה. לא עם כל אחד היא תסכים להתווכח. ודאי שלא תתנצל, תתפתל או תצדיק את עצמה. "אם מטרת הדיון היא באמת לקדם את השיח, יש בו טעם. אבל אם השאלות נשאלות רק כדי להתנגח, אם השואל הוא אידיאולוג ש'יודע את התשובות' וכל מטרתו לדחוק אותך לפינה, אין טעם בדיון".
פאנלים, רבי-שיח ומפגשים שלא נועדו לתת במה למשתתפים בהם אלא לצלוב ולעלוב בצד מסוים, אינם מאורעות תיאורטיים. וייס ראתה אותם במשך שנותיה הרבות באקדמיה דווקא בקרב סטודנטים בני עמנו - המוני צעירים יהודים-אמריקאים המתפתים להתייצב לצד אויבי ישראל, אבל גם בחורינו הטובים, שמגיעים מארץ הקודש ופתאום מתבלבלים. "הישראלים שאני פוגשת בארה"ב תמיד מצטדקים. הם נכנסים לדיונים עם ה-BDS או עם תנועות אחרות, ואומרים 'אנחנו דווקא מדינה ליברלית, אנחנו לא עושים לערבים את מה שאומרים עלינו. ניסינו לעשות שלום, זו רק המדיניות לגבי ההתנחלויות שאינה ברורה' וכדומה".
ולא צריך להעלות את הטיעונים האלה?
"להצדיק את עצמך? תלוי מי הקהל. או כמו שאומרים, דע לפני מי אתה עומד. זה הכלל שלי לא רק בבית הכנסת, אלא גם בחיים הפוליטיים".
בהקשר הזה וייס מציגה ניתוח מעניין של היהדות, שבעיניה היא "תרבות מתקדמת בהרבה מאחרות. בגלל עשרת הדיברות, בגלל הלמדנות שבתלמוד והפרשנות שלו לתנ"ך, בגלל הקונספט של עַם שהוא מיעוט מבחירה ולכן דו-קיום עם אחרים מובנה אצלו, בגלל התרבות של לקיחת אחריות. אני עומדת לפני אלוקים, ולכן אני גוזרת על עצמי לנהוג בדרך מסוימת, לפי חוקים קהילתיים וחוקים של התנהגות אנושית, ולפי ערכים חברתיים וכל מה שנובע מהם. כל זה מזקק, מסובך מאוד ותובעני מאוד".
הקוד התרבותי הזה, של לקיחת אחריות עצמית ולא האשמת אחרים, הוא מרכיב מהותי בתרבות היהודית-נוצרית, מסבירה וייס. אלא שבעם היהודי - וליתר דיוק: בחלקו החילוני של העם היהודי - חל בלבול קל. "היהודים הדתיים ממשיכים לעשות את חשבון הנפש בפני אלוקים. היהודים החילונים תרגמו את העיקרון של חשבון הנפש לעמידה מול הקהילה הבינלאומית, כאילו הם מתייצבים למשפט האומות וצריכים להסביר להן מה שהיו אמורים להסביר לאל. זו טעות פטאלית. אתם הישראלים לא צריכים להוכיח שום דבר לאומות האחרות, הן אלה שצריכות להוכיח לכם.
"בבית הכנסת אנחנו עומדים בפני השופט האולטימטיבי והמושלם. שם אתה מחויב להיות כן וישר עם עצמך ולהגן על עצמך ככל האפשר. שם נבחנת המוסריות שלך, וכאמור זה גם מרכיב יסודי בתרבות היהודית. אבל להיכנס למגננה מול אנשים נחותים מוסרית, שקובעים מראש שאתה אשם? מולם אתה רוצה להצטדק?! בעיניי זאת קנוניה. בעצם הדיון איתם אתה מזין את היהירות שלהם, את תחושת הסיפוק וההנאה שלהם. הם יודעים שהדיונים האלה משפילים, ולכן הם אוהבים את זה ומצפים לזה".
אם כך, מה על הישראלים לעשות? להתעלם?
"ולתקוף אותם", היא משיבה, בליווי תנועת יד מבטלת. "יש הרבה על מה. לכל מי שתוקפים את ישראל צריך לומר, 'אני יודע מה יש לתקן במדינה שלי, אבל עכשיו אני רוצה לדבר עליך. אנחנו מדינה קטנה, כך שזה לא מאוד משנה מה אנחנו עושים. לעומת זאת, מה שהערבים עושים דווקא מאוד משנה. אז בואו נדבר עליהם'".
בעיני וייס, לא רק שישראל איננה מפעילה כוח-יתר, כפי שטוענים נאורי כל העולם, אלא שיחסית לאומות אחרות, מדינת היהודים דווקא זהירה ומינימליסטית. "תדרשו את מה שמגיע לכם ותעמדו על זה. אתם צריכים ביטחון עצמי, מוסרי ופוליטי. זה המפתח. צריך לומר: אתם הערבים רוצים לחיות פה? אז אלה התנאים שלנו. או שתחיו לפיהם, או שלא תחיו פה בכלל.
"אני לא מבינה כיצד ייתכן שבכנסת יש אנשים שלא מוכנים להצדיע לדגל או לשיר את ההמנון. מה קרה לכם? אלה דברים בסיסיים. צריך גם לחזור להתחלה, ולומר שארץ ישראל היא מדינה יהודית שהייתה במשך אלפיים שנה תחת כיבוש זר. הרבה שלטו בה לאורך השנים, אך רובם לא לזמן רב מדי. ובזמן שעמים רבים התעוררו ודרשו זכויות לאומיות, גם העם היהודי התאחד ודרש את שלו, עד שב-1948 קמה המדינה. זה הסיפור. נקודה. אם זה ורק זה יהיה המסר שיוצא מכאן מדי יום, תמות התיאוריה שטוענת כאילו פעם הייתה פה מדינה פלסטינית.
"שנית, אתם צריכים להבהיר למדינות ערב שההכרה בכם אינה עניין מותנה. הן חייבות לכם את ההכרה כי ישראל קיימת. זה לא דבר שאתם צריכים להרוויח תמורת משהו. כשארה"ב ניצחה במלחמת העצמאות, היא זכתה להכרה. ישראל לעומת זאת ניצחה במלחמת העצמאות שלה, אך הערבים עדיין לא מכירים בקיומה.
"מאז ועד היום ישראל והעם היהודי היו צריכים לומר, 'לא תקבלו דבר לפני הכרה בישראל. קודם תכירו, אחר כך נדבר. זו השורה התחתונה, ושום דבר לא יבוא לפניה. כי אם מבחינתכם מדינת ישראל איננה קיימת, אזי אין לי אתכם שיג ושיח על שום דבר. לא אענה להאשמות שלכם ולא אגיב לטענות שלכם. אתם חייבים לי הכרה, ואתם חייבים אותה לא בגללי אלא למענכם ולמען העולם'".
ללא אותה הכרה, אומרת וייס, אין גם משמעות לקיומו של האו"ם. "המנדט של האו"ם קובע שחייבת להיות הכרה כזו. כל עוד הוא לא עומד על קיומה - האו"ם הוא שקר. כולם יודעים את זה, אבל היחידים שיוכלו לומר שזהו שקר הם היהודים, כי אף אחד מלבדם לא יילחם על כך. אני תמיד מנסה לומר לאנשים: אל תיכנסו למגננה, לעולם אל תלך למשפט קנגורו (משפט מזורז, שמתעלם מסדרי הצדק והחוק כדי להביא לתוצאה ידועה מראש). כי אם אתה יודע מלכתחילה שבית הדין ימצא אותך אשם, אין טעם להתגונן בפניו".
איפה יש משפטי קנגורו שכאלה?
"איפה לא. באו"ם למשל. אנו יודעים כיצד האו"ם פועל, וזוכרים שהוא השווה בין ציונות לגזענות. האו"ם אמור להיאבק למען זכויות כל האומות, קטנות כגדולות, אך מעולם לא שמר על זכויותיה של ישראל כנגד מדינות שרצו להשמיד אותה. האו"ם מעולם לא השעה את מדינות ערב, אף שאינן משלימות עם קיומה של ישראל. אנחנו יודעים שבאו"ם הכול מבוים. אז לעמוד שם, לתקוף ולתבוע צדק - כן. אבל להצדיק את עצמך? לעולם לא".
כמי שלימדה אלפי סטודנטים יהודים לאורך השנים, וייס מודעת היטב לאתגר הקיומי העומד בפני יהדות ארה"ב. היא רואה את הצעירים היהודים המגיעים לקמפוסים, מבינה מה התהליכים העוברים עליהם שם, ולא מתחמקת מן האמת. "יהדות לא עוברת בתורשה, ממש כמו שדמוקרטיה ליברלית לא עוברת בתורשה. אבל ליהדות יש בעיה נוספת, וזה לא טיעון פוליטי אלא מציאותי: נגד היהדות יש תנועה בינלאומית ענקית שלא הצטמצמה מאז מלחמת העולם השנייה. להיות יהודי פירושו להיות באופן קבוע תחת מתקפה - המדינה היהודית מותקפת, והיהודים מחוץ לה מותקפים.
"כך שהאופציות אינן פשוטות. האחת היא עזיבת היהדות: לומר לעצמך בכנות ש'העסק הזה לא בשבילי' ולהיבלע בין הלא-יהודים. ואל תבין אותי לא נכון, זו אפשרות ממשית מאוד, וצריך לשים אותה על השולחן. אני מעולם לא דיברתי נגד התבוללות. יתרה מכך, ההתבוללות היא בעיניי המתנה הגדולה שאמריקה נתנה ליהודים. בפעם הראשונה אפשר להתבולל באופן מלא ומוחלט, וצריך להעריך את זה".
אבל אנו מאבדים יהודים בדרך.
"לא אכפת לי. כך זה היה תמיד. היו 12 שבטים יהודיים, נשארו שניים. קשה מאוד להיות יהודי. כך אני רואה את העמיות היהודית. הסטטיסטיקה שלנו היא שניים מ-12, ואני בטוחה שכך יקרה גם בארה"ב".
זה טיעון חרדי. "רק אנחנו יהודים ורק אנחנו נישאר יהודים".
"אתה צודק, אבל אל תבין אותי לא נכון. אינני אוהבת את התהליך הזה, והוא לא מטרתי. אני מלמדת יהדות ומציגה את הסיפור היהודי לתלמידים שלי. הקדשתי לכך את חיי. אבל צריך להיות הגונים ולומר שהאפשרות להתבולל היא מתנה. היא גם לוחצת אותך להיות זהיר מאוד בבחירות שלך, כי אין שום ערבות שהמורשת תעבור לדור הבא. ככל שהדבר חשוב לך יותר, כך הנחלת הזהות היהודית קשה יותר. בכל דור זה נעשה מסובך יותר ודורש עוד יצירתיות, פירוש מחודש שמתאים לתקופה, והתאמה לכלים התקשורתיים של הדור".
כלומר, לשיטתך זה או התבוללות או גוון אורתודוקסי כלשהו?
"אני חושבת שיש שינוי משמעותי בהלכה, ויש היום יותר גיוון בקהילות אורתודוקסיות מאשר בקהילות אחרות. אבל לא משנה מהי ההלכה, היא צריכה להיות משמעותית ומחייבת בעוצמה כזו, שכאשר תשאל אותי במה אני יהודייה - אדע מה להשיב. אם תשאל אותי על ההגדה, ארגיש שאני בבית. לכן ציינתי את הוריי. הם לא שמרו הלכה, אך ידענו במה אנחנו יהודים.
"הדמוגרפיה וההוכחות מדברות בעד עצמן. התנועות שאינן הלכתיות לא יכולות לשמר את היהודים שלהן. אז עושים מחנה קיץ ביידיש. זה מתוק ונחמד אבל לא מספיק. אם לא מעבירים את זה הלאה לילדים, בהקשר יהודי, אז בדור הבא גם זה ייעלם. כל אחד מבין את זה. את היהדות צריך להטביע במעשה, בקהילה, בנוסחה שאפשר לזהות אותה. אתה מכיר נוסחה אחרת?"
זה לא יכול להחזיק מעמד?
"עובדה. אתה דוחף אותי להטיף, ואני לא מעוניינת. לכן אומר כך: כל אדם הגיוני שרוצה להמשיך את היהדות שלו, צריך להַבנות אותה. אם לא יבנה אותה, היא לא תהיה. אם לא תעניק לילדיך חינוך מוסיקלי הם לא יוכלו לנגן, ואם לא תלמד אותם את הערכים שלך - ערכים יהודיים במקרה הזה - הילדים לא יכירו אותם. זה לא יכול לעבוד בדרך אחרת. לא מדובר בשאלה תיאורטית, אלה העובדות כפי שהן. אנשים הגיוניים ומשפחות שהיהדות חשובה להן חושבים על זה ונוהגים כך".
לפי מה שאת רואה, מחוץ לקהילות האורתודוקסיות קיים רצון מספיק לשמר את הזהות היהודית?
"כנראה לא, אבל תלוי למה אתה מתכוון במילה אורתודוקסי. צריך לשנות את המינוחים. מידה של מחויבות, זה מה שקובע. אם אין מחויבות הקשורה לדרך החיים באופן מעשי ואקטיבי, אז לא, הקשר ליהדות לא יוכל לשרוד".
נאמנה למסקנתה, וייס "שומרת (observe) יותר מההורים" שלה, כהגדרתה. היא לא אוהבת את המונח "אורתודוקסית" ומעדיפה לומר "שומרת". בעבר הגדירה את עצמה כ"דתייה בנוסח היהדות הספרדית", כלומר מחויבת להלכה אך ללא הנוקשות האשכנזית. אבל את הצורך בבסיס איתן של אמונה ביהדות ובישראל, והכרה בצדקת דרכן, היא מזהה דווקא מתוך היכרות עם הסטודנטים שבאו ללא הרקע הזה. צעירים מבית יהודי טוב, אפילו כאלה שהלכו לבתי ספר יהודיים או ביקרו בישראל, אך התנועות הפרו-פלסטיניות בקמפוסים סחפו אותם.
למה יש מעורבות גבוהה של יהודים בתנועות אנטי-ישראליות כמו ה-BDS?
"זה ברור: היהודים הם הקבוצה היחידה שאידיאולוגיה ארוכת שנים מטילה עליה את האשמה בכל פעם שמתרחש דבר רע. אין בארה"ב אידיאולוגיה אנטי-שחורה, ואין אידיאולוגיה אנטי-מקסיקנית, ואפילו כלפי הסורים אין דמוניזציה. היהודים הם הקבוצה היחידה שיש נגדה פילוסופיה ואידיאולוגיה שהולכות הרבה אחורה. כשיום ולילה אנשים מדברים נגדם, ואומרים להם שהם איומים ונוראים, אז רק מי שאמונתם מוצקה יחזיקו מעמד.
"צעירים יהודים מגיעים לקמפוסים בלי שיש להם מושג על הטענות וההאשמות נגד ישראל והיהודים. המרב שהם יודעים על יהדותם בא מביקור שעשו כילדים במוזיאון השואה. ופתאום מישהו פונה אל הסטודנט הזה ואומר: 'ישראל מוציאה להורג את הפלסטינים. ראה את הילדים המסכנים, ראה את האפרטהייד. אתה יהודי וזו אחריות שלך'. והוא נמצא לבד שם בקמפוס, וכבר אין הורים להתייעץ איתם, ולפתע יש לו אתגר, עילה, אידיאולוגיה. והוא אומר, 'אני יהודי שיתקן את מעשי היהודים, אני גיבור שיעמוד אפילו נגד הממסד של הקבוצה שלו'. כך הוא נופל שבי בידי הפלסטינים.
"זה קורה גם למי שהלך לבית ספר יהודי ויודע יותר. הוא למד דברים נפלאים על ישראל ועל הציונות, אבל הוא אומר לעצמו: 'לא סיפרו לי שישראל מדכאת את הפלסטינים. זה נורא. אני אלחם על זה. אני אלך לאיפא"ק ואצעק שזה לא ייתכן. מדוע בונים בהתנחלויות? מדוע אנו היהודים אימפריאליסטים וקולוניאליסטים? כיהודי לא ייתכן שאני מקושר לדבר הנורא הזה'. והוא גם כועס על בית הספר שלו ועל מה שלימדו אותו שם כל השנים.
"זו נקודת המבט של היהודים. עכשיו, איך זה נראה מבחינת שאר הקמפוס? הסטודנטים האחרים וחברי הסגל רואים שיש קואליציה אחת בלבד מהסוג הזה, והיא נגד היהודים. שוב, אין קואליציה כזו נגד אף קבוצה אחרת. צריך להבין את החשיבות האסטרטגית של הפוליטיקה המאורגנת נגד היהודים. אם לא מבינים אותה - ורבים מהיהודים לא מבינים ולא חוקרים – אי אפשר להשיב לשאלה על המעורבות של יהודים בפעילות נגד מדינת ישראל. אבל מי שחוקר יודע שהשפעתה עצומה".
וייס לא מתעלמת מהקשר בין הקואליציה האנטי-יהודית ובין הפעילות האנטי-אמריקאית בעולם. "אותם טיעונים שמופנים נגד היהודים מופנים גם נגד ארה"ב, אלא שקשה לארגן תנועה חובקת עולם נגד אמריקה", היא אומרת. "מה גם שאמריקה חזקה מאוד, וכולם צריכים ממנה דבר או שניים. איתה לא כדאי להתעסק. אבל, הם אומרים לעצמם, מהיהודים לא צריך לחשוש. היהודים אף פעם לא מאיימים וגם לא תוקפים בחזרה, הם בסך הכול רוצים שיקבלו אותם, אז אין מה להפסיד. אמריקה עלולה לצאת נגדך למלחמה, אבל היהודים אפילו יתקשו לצאת למלחמת מגן למען עצמם.
"גם אם מישהו יעז לצאת למלחמה נגד האפרו-אמריקאים בקמפוס, אוי ואבוי מה מצפה לו. הוא הדין אם יגיד מילה לא נכונה נגד נשים, או להט"ב. הוא ייענש. אבל איש לא מעניש על מאבק ביהודים. אז כיף להיות אנטי-יהודי בקמפוס. לא משלמים על זה מחיר.
"המאבק ביהודים גם יוצר עילה מאחדת. לאפרו-אמריקאים, לפלסטינים, ללהט"ב ולכל שאר הקבוצות אין מכנה משותף מלבד המאבק ביהודים. וכך השיטה עבדה תמיד. כך היא עבדה גם אצל היטלר. כי היא מתאימה לכולם, לעניים ולעשירים, לרדיקלים ולשמרנים, לנוצרים ולמוסלמים וכן הלאה. זו הפוליטיקה האנטי-יהודית, והיא רק נקודת ההתחלה".
וייס מדגישה שעל אף הכוחות העצומים שפועלים נגד היהודים, המפעל הלאומי שהקימו בארצם הוא בעיניה סיפור הצלחה עצום. "נכון להיום, ישראל היא המדינה המדהימה ביותר בעולם. מכל הסיבות, ובכל קטגוריה: דמוקרטית, צבאית, קליטת מהגרים, מדד האושר. אין מדינה שחייה כה מאושרים. אנשים יכולים לשלוח את בניהם ונכדיהם לצבא, ועדיין לחיות חיים שמחים.
"יש כמובן היסטוריה, ואנשים חלוקים מאוד זה על זה, אבל בסופו של דבר מסתדרים ביחד. למרות חוסר הסובלנות יש בישראל סובלנות, והכלכלה מצליחה למרות המסים והבירוקרטיה. הכול יוצא מן הכלל. אז אני מקווה שלפחות חלק מהאליטות כאן יגלו מידה של עובדתיות. הקרתנות וצרות האופקים מובילות לבריחה מהדבר המפואר שנבנה פה. זו גם המתנה שלכם לעולם, כי אנשים צריכים מודלים להיתלות בהם ודוגמאות של מצוינות. ואתם צריכים קודם להבין, להרגיש ולומר לעצמכם את הדבר הזה בקול רם".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם