מעורב עיראקי: מסע אל ארץ האסלאם הקיצוני
קולונל גאפ, מפקד דיוויזיה, למד על בשרו כמה קטלניות המנהרות שחפרו האסלאמיסטים ודני, פליט בן 11, יודע איך אומרים באנגלית "אני רוצה לחזור הביתה". מסע בחבל הכורדים, בצל בארות הנפט הבוערות והקרבות לכיבוש בירת המדינה האסלאמית
בתוך שעות אחדות, המלון באירביל שבו שהיתי עד תחילת השבוע הפך למפקדה קדמית של הבי-בי-סי. 12 אנשי צוות של תאגיד השידור הבריטי כבשו את שולחנות הלובי, מניחים מחשבים, אייפדים ומצלמות בכל פינה. חומרים עוברים בין צלמים, מפיקים, עורכים וכתבים, וכולם צועקים כשעל אחד המסכים נראה עוד פיצוץ.
ביקור בעמדה מול דאעש
סביב שולחן גדול יושבים אנשי האבטחה של הבריטים, ומשוחחים עם המאבטחים המקומיים. "צריך להבין שהקרבות הפעם מסוכנים. זה לא מה שהיה בפלוג'ה ולא מה שהיה בכירכוכ", אומר באנגלית במבטא ערבי אדם שזקנו מסודר ושערו המלבין משוך לאחור. "צריך להסביר לכתבים ולאנשי האבטחה שיש לנקוט בכל אמצעי הביטחון האפשריים. לוחמי דאעש שמו את העיתונאים כמטרה. שמענו כבר על כמה עיתונאים שנפצעו ושני עיתונאים מקומיים שנהרגו במהלך סיקור הקרבות. אני לא רוצה שום דם על הידיים שלי".
אחד מבני שיחו, עוטה שפם שחור וחמוש בכובע מצחייה אמריקאי, מהנהן בהסכמה ועובר על רשימת שמות של נהגים מקומיים שלוקחים את הצוותים לאזור הקרבות. אדם שלישי, לבוש חולצת גולף שחורה שצווארונה מורם, פוסל שלושה מהנהגים. "הם אולי טובים לנהיגה בעיר, אבל באזור המסוכן צריך אינסטינקטים יותר מהירים", הוא מנמק את הסינון. גם כתבת צעירה מורחקת מזירת הקרבות, בנימוק ש"היא רוצה להוכיח את עצמה, אבל לא מבינה באמת את הסכנה שיש פה. חייבים לשמור עליה. אסור שהיא תצא לשטח".
אני יושב על בירה עם אחד מאנשי האבטחה של הרשת הבריטית, שמציג עצמו בשם אדם. חצי מהמילים שהוא אומר אני לא מצליח להבין בגלל המבטא האירי הכבד שבפיו. האלכוהול לא מוסיף לבהירות דיבורו של אדם, והוא מסתייע באמצעי עזר כדי להסביר את הסכנות שבשטח. שבועון בערבית הופך בן רגע לשדה קרב, ארבעה קיסמי שינים נשלפים מעטיפתם והופכים לשיירת כלי רכב משוריינים.
"החיילים של דאעש לא פראיירים. הם מאומנים ויודעים איך להילחם", אומר אדם. "השיטה שלהם עכשיו היא כזאת: הם מחכים ששיירה של כוחות תיכנס לסמטה צרה, ואז עוקפים אותה דרך מנהרות ומפגיזים את הרכב הראשון והאחרון". הקיסמים מתנפצים בידיו. "הנהגים לא מיומנים, ולא שומרים מרחק שיאפשר להם להימלט אחורה ממלכודת הנפץ הזאת".
קצב דיבורו הופך מהיר יותר כשהוא מספר איך נכנס פיזית לתוך שדה הקרב. "אני לא חוזר לשם בחיים. בפעם האחרונה שהייתי בקו הקדמי, השיירה שלנו חטפה אש אדירה. היינו במכוניות עם שריון בעובי של ארבעים סנטימטר אולי. הם ירו עלינו במקלע דושקה, ברובי צלפים ובמשגרי אר-פי-ג'י. התקדמנו לאט-לאט, כשברקע שומעים קול של יציאת פגז ואחרי שנייה את הפגיעה. זה היה מטורף. החלון של הנהג ספג ירי ללא הפסקה. הכוחות העיראקיים שאיתם היינו ניסו לפגוע בבניין שממנו ירו, אבל הצלפים פשוט נעלמו בתוך מנהרות ויצאו בבניין אחר.
"הרגע המפחיד ביותר היה כשעצרנו. מכונית שעמדה בצד הדרך התרוממה פתאום באוויר. חשבתי שאני מת. החלון הממוגן זז ונסדק מעוצמת הפיצוץ. הם כיסחו לנו את הצורה, אחי. זה לא שווה את זה. שום דבר לא שווה את זה. אני כאן כבר כמעט חודש, ומבחינתי אני מוכן לחזור עכשיו הביתה".
כשאני מנסה לקבל ממנו הערכת מצב באשר לתוצאות הלחימה, הוא מעדיף שלא להתנבא. "מה שבטוח, זה יימשך עוד הרבה זמן. חיילי דאעש לא מתכוונים לוותר. הם אסלאמיסטים קיצונים שמאמינים שזאת מלחמת קודש ומוכנים למות למען מטרתם".
כשאני מלווה את אדם למעלית, כתבת עטויה בחיג'אב מחייכת ומנופפת אליו מאחורי המחשב הנייד שלה. אדם מציג אותי ומציין שאני עיתונאי ישראלי. החיוך של הבחורה נמחק. היא מדברת אל אדם ומתעלמת ממני. כשהוא ממשיך לחדרו, היא פונה אליי: "מצטערת, אני ממצרים ולכן לא נוכל להיות חברים".
הסכם השלום, כרגיל, לא עושה רושם על העיתונאים המצרים, ששבויים בנרטיב הפלסטיני. "אתה אישית בטח לא אשם", היא מסבירה, "אבל מדינת ישראל לוקחת לפלסטינים את הבתים שלהם, ואתם גרים בתוכם. זה לא מה שאתם עושים? אין לי בעיה עם היהודים, מבחינתי גם אם מישהו רוצה להאמין בשמש אני מכבדת את האמונה שלו. אבל הציונים הישראלים, איתם אני לא רוצה לדבר".
האינסטינקט מורה להתווכח איתה, להוכיח לה כמה אין לה מושג. אבל אני מסתפק בחיוך ובאמירה שהמציאות בשטח היא שונה מהמתואר בחדשות. בכל זאת, אנחנו בעיראק.
ימים אחדים קודם לכן, כשסיפרתי לאשתי על תוכניותיי, היא חשבה שזו בדיחה. "עיראק, הא?" היא צחקה. אני לא. היא הסתכלה עליי והצחוק נעלם. "זה צפון עיראק, בעצם כורדיסטן", ניסיתי להרגיע. "אתה רציני?" היא שאלה, "מה עיראק? איך תגיע לשם, יש שם מלחמה! מה תאכל? איפה תישן? מה תעשה שם?"
יממה של טלפונים, מיילים ושיחות וואטסאפ ופייסבוק נדרשו כדי שאני עצמי אקבל תשובה לצרור השאלות. "אל תדאג. תביא את הדרכון הישראלי שלך, הכי קל להיכנס עם דרכון ישראלי", אמר לי איש הקשר שם, כששוחחתי איתו מהארץ. חקירת שתי וערב אודות האיש ופועלו, הצלבת המידע שנתן ובדיקה נוספת עם גורמים רשמיים בישראל, הובילה להחלטה על יציאה. אני נוסע לעיראק.
את אריזת המזוודה דחיתי לרגע האחרון. מה אורזים כשנוסעים למדינה שנתונה כבר שנים במלחמת אזרחים? בטח אנשים חיים שם בבתי בוץ, אמרו לי כולם. אין כבישים ואין אינטרנט. בסוף הכנסתי מה שנכנס, ויצאתי לדרך.
חמש שעות טיסה מפרידות בין פה לשם. מטוס לירדן, ואז לאירביל שבצפון עיראק. הוראות הבטיחות למקרה של התרסקות המטוס מתגלות כאטרקציה העיקרית של הטיסה: הנוף שמעבר לחלון הוא לא יותר ממשטח צהוב. שעות על גבי שעות של טיסה מעל מדבר צחיח נותנות פרופורציות לגבי גודלה של מדינת ישראל.
כתמים כחולים, כנראה נהרות הפרת והחידקל, מגוונים לפתע את הנוף. ניסיון לאשר את ההשערה בעזרת הדייל התיאטרלי נתקל במשפט המלחיץ "אסור לנו למסור מידע על המיקום שלנו. רק הטייס יכול לענות על זה". אורות מרצדים בצבע צהוב-כתום מאותתים שאנחנו קרובים לנקודת הנחיתה. אלה אינם פנסים המוצבים לאורך מסלול, אלא הלהבות מבערת מאגרי הגז והנפט שבצפון עיראק.
לאחר הנחיתה אני מתחיל לגלגל את המזוודה במורד כבש המטוס. "תגיע לעמדת הבידוק הימנית, אני אחכה לך שם", קבע מראש איש הקשר, שאותו אני מחפש עכשיו בין כל הנוכחים. הנתיב הימני סגור. מה עושים? סימון מהעבר האחר בתנועות ידיים וחיוך, עוזר לי להסדיר את הנשימה. הנתיב נפתח במיוחד בשבילי, והדרכון מוחתם. אני בעיראק.
מחוץ לשדה התעופה של אירביל אני פוגש שני נחתים אמריקאים שהגיעו גם הם זה עתה. בחדווה ילדותית הם מצטלמים על רקע דגלי עיראק וכורדיסטן, ורק כשאני שואל אותם אם פניהם למלחמה במוסול, הם מרצינים. "אנחנו עדיין לא יודעים איפה ישימו אותנו, אבל אל תדאג, אנחנו נכסח להם את הצורה", הם עונים כמו אמריקאים.
לא כל כך פשוט לכסח את הצורה של לוחמי דאעש. מראות הלחימה על העיר מוסול ממלאים כבר שלושה שבועות את דפי העיתונים, אתרי האינטרנט ומהדורות החדשות. חיילי צבא עיראק, בשיתוף כוחות הפשמרגה של הכורדים, מתקדמים באיטיות לכיבוש העיר שהוגדרה "בירת המדינה האסלאמית". הסיוע האווירי של כוחות הקואליציה המערבית, שהיה קריטי בימים הראשונים, נעשה פחות ופחות אפקטיבי כשהקרב הפך למלחמת גרילה. מנהרות חפורות מתחת לאדמה, שימוש באזרחים כמגן אנושי ושילוח ילדים הנושאים חגורות נפץ הם רק חלק מתורת הלחימה של ארגון דאעש, העומד כעת כשגבו אל הקיר.
רכב משוריין לוקח אותי ואת איש הקשר למלון. מיד כשאנחנו יוצאים משדה התעופה, אני מבין שטעיתי בגדול. אירביל, בירת כורדיסטן שבצפון עיראק, היא עיר מפוארת ומתקדמת. שני מיליון התושבים שחיים בה - רבע מאוכלוסיית כורדיסטן כולה - נהנים מכבישים רחבים ומוארים, ומקניונים ענקיים שבהם נמכרים בגדי מותגים, מזון מהיר ואביזרים לסמארטפונים.
כבר בשנת 1992 כבשו הכורדים את אירביל מידי צבאו של סדאם חוסיין, הכריז על ממשל אוטונומי והניפו את הדגל בצבעי אדום-לבן-ירוק עם שמש צהובה. מדינות רבות, כולל ישראל, הכירו בעצמאותם. עם הפלת משטרו של סדאם חוסיין ב-2003 כוננו האמריקאים משטר דמוקרטי מלאכותי בעיראק, והכורדים שבצפון המדינה זכו למעמד של אוטונומיה המוכרת על ידי השלטון בבגדד וכפופה לו.
מדינות המערב הסתערו על חבל הארץ המשופע באוצרות טבע. חברות להפקת נפט וגז טבעי הוקמו בקצב מסחרר, בניינים חדישים נבנו כדי לשכן את אנשי תעשיית הנפט ואת עובדי הניקיון שהובאו מהפיליפינים, ומלונות וקניונים הוקמו כדי לשרת את הזרים שנהרו לחצי-מדינה החדשה.
"למשך כמה שנים הכסף נשפך כאן כמו מים", הסביר לי מונזאר, חבר מקומי שסייע לי בעת שהותי שם. "אירביל הייתה כמו דובאי. אנשים נסעו במכוניות יוקרה ושילמו עשרות אלפי דולרים כדי לקבל לוחית רישוי עם תאריך הלידה שלהם או מספר מיוחד אחר. היה אפשר אז למכור הכול ולהרוויח המון. הבדיחה אז אמרה שאם תביא אבן מהגינה שלך ותעמוד עשר דקות באמצע הרחוב, מישהו כבר יקנה אותה ממך במאה דולר".
היום המצב הכלכלי בכורדיסטן טוב הרבה פחות. ממשלת עיראק אמורה להעביר לחבל הארץ הזה 17 אחוז מתקציב המדינה, אבל אינה עומדת בהתחייבויותיה. מחירי הנפט צנחו בשנים האחרונות, ואיתם גם ההכנסות של כורדיסטן. כשארגון דאעש נכנס לאזור, הכלכלה ספגה מכה קשה נוספת. המלחמה נגד המדינה האסלאמית גררה הוצאות כבדות, מה שהכריח את הממשלה הכורדית לקצץ במשכורות המגזר הציבורי. אם לא די בכך, דאעש החל למכור נפט עיראקי במחירים זולים לאיראנים, לטורקים ולכל מי שמוכן לקנות ממנו, מה שגרם למחירו של הזהב השחור לרדת עוד יותר.
ביקור בקניונים של אירביל מגלה כי המחירים כאן נמוכים יחסית למקובל בישראל. ג'ינסים איכותיים נמכרים בסכום השווה לשישים שקלים, חולצות בעשרים. כוס תה תעלה פחות משקל אחד. קפה לעומת זאת יעלה עשרה שקלים - כי הוא מוגש רק בבתי קפה, כשלצדו בקלאווה. גם מחיריהם של מוצרי טכנולוגיה – אייפונים, מחשבים ניידים, מצלמות ועוד – זולים לעומת ישראל. מי שמחפש סיבה להגר לעיראק, הנה אחת.
קשה להתרגל לביטוי של המחירים הללו במטבע המקומי. 25 הדולרים שעולה מעיל, הם 60 אלף דינרים עיראקיים. לחם עולה 5,000 דינרים, חלב 40 אלף. 2,000 הדולרים שלי, כשהומרו למטבע עיראקי, הפכו לצרורות שטרות שממלאים את התיק ואת הכיסים, כאילו שדדתי בנק.
בחור צעיר בן 27 העונה לשם דניאל משרת נאמנה את הלקוחות בדוכן הסלולר שבקניון, לשם אני פונה כדי לרכוש כרטיס סים. הוא התחתן לפני שלושה חודשים, ורק אז גילה את יוקר המחיה. "למדתי מדעי המדינה באוניברסיטה הלבנונית-צרפתית באירביל, והתמחיתי בחוק בינלאומי", הוא מספר. "היום אני מרוויח 450 דולר לחודש. התמזל מזלי שאני גר בבית שההורים בנו לי. צעירים אחרים צריכים לשלם שכר דירה של 200 דולר בחודש אם הם רוצים מקום נקי ובטוח. זה לא משאיר להם כסף לחיות".
בעוד אנחנו מדברים על ישראל והיהודים, מגיע לדוכן אדם שפוף-קומה, בשנות החמישים לחייו. "אפשר לקנות בבקשה סים?", הוא שואל בכורדית שבורה. דניאל משיב בשלילה. כל תחנוניו של האדם המבוגר לא עוזרים, ולבסוף הוא נוטש את המקום. "הוא איראני", מסביר דניאל. "אנחנו לא סובלים את האיראנים. הם כולם מרגלים. שיעופו מהמדינה שלנו".
לחשש של דניאל מפני סוכנים איראנים השורצים בכל מקום, יש על מה להתבסס. טהרן מנסה להשפיע בכל דרך על הנעשה בכורדיסטן, ולבסס לעצמה אחיזה שם. כך למשל הפחתת שכר המורים במסגרת הגזרות הכלכליות הובילה לשביתות בעיר סולימניה, הקרובה לגבול איראן, וטביעת אצבעותיו של המשטר האיראני ניכרה היטב בפעולות המחאה.
תחת איומי אויבים מכל עבר - עיראק ואיראן, טורקיה וסוריה – צמחה בכורדיסטן חברה מיליטנטית שמהללת את לוחמיה. אף שאין חובת גיוס, כל נער שמגיע לגיל 18 רוצה להצטרף לצבא הכורדי, הפשמרגה, שיתפוס חלק מרכזי בבניין המדינה העתידית. "כל אחד מאיתנו הוא פשמרגה", מסביר לי סנגר, הנהג המתלווה אליי במסע. "גם אם לא החזיק ברובה אף פעם בחייו. מבחינתנו גם לדווח על פושעים או גנבים לרשויות המקומיות זה לעשות את המוטל עלינו בתור פשמרגה". בנוסף לצבא ולמשטרה פועלים בכורדיסטן כוחות האסאאג'י, שמופקדים על ביטחון הפנים.
במסגרת הביקור בעיראק הובטחה לנו פגישה עם דובר כוחות הפשמרגה. עבור מרבית הכורדים מדובר בלא פחות מסגנו של אלוהים. לאחר המתנה בת כשעה מחוץ ללשכתו של הדובר, נכנס לחדר בחור גבוה וגמלוני. הזקן שעל פניו משווה לו מראה אסלאמיסטי, אך מקץ כמה דקות של חילופי מבטים ומשפטי גישוש מתברר שהוא עמית למקצוע, עיתונאי נורווגי ממוצא כורדי ואיראני.
"אני עוסק בעיקר בסרטים תיעודיים, ובאתי לצלם בעיראק", מספר האיש, אפשין איסמעילי שמו. "הייתי יכול לצאת ישר לשטח, אבל העדפתי להגיע קודם לפה כדי לקבל אישורים ומסמכים רשמיים. יש לי הרבה ניסיון בכיסוי מלחמות. הייתי בסוריה, ודאעש כמעט ירו בי למוות. הייתי בטורקיה ונעצרתי שם".
אני מספר לו שגם אני ביליתי לא מזמן בבית מעצר בטורקיה, לאחר שניסיתי לדווח מאזור הגבול עם סוריה. חוויות משותפות מחדרי החקירות מתחילות להציף את החדר, בעוד סנגר מאזין בפה פעור. מתברר שמבין שנינו, דווקא אסמעילי נחשד כי הוא סוכן מוסד. בעוד אני, הישראלי, שוחררתי מהמעצר תוך זמן קצר, הרקע האיראני שלו זיכה אותו בתענוג המפוקפק של שבוע שלם מאחורי הסורגים.
לבסוף אנחנו מוזמנים להיכנס לחדר הסמוך, שם מקבל את פנינו בחיוך דובר הפשמרגה, הקולונל הלגורד חיכמאת. "אז אני מבין שאתה מהתקשורת הישראלית", הוא פותח בחיוך רחב. "ודאי שמעת את ההצהרה של ראש ממשלת עיראק לשעבר, נורי אל-מליכי. בעקבות ריאיונות שקיימו בכירים במשטר לתקשורת הישראלית, הוא טען שהכורדים הם משתפי פעולה של ישראל, והאשים אותנו בתמיכה במדיניות הישראלית.
אני מצטער, אבל אני לא יכול להתראיין לעיתונאי ישראלי". החיוך נעלם, ובמקומו לבש הדובר פנים עצובות. כשראה את האכזבה שלנו, עבר להתנצלויות: "תבין, מסביבנו יש 22 מדינות ערביות. אנחנו חייבים להיות זהירים ולשמור על קשרים טובים עם כולן, ובמיוחד עם עיראק".
אחר כך החיוך שב אל פניו: "לישראל ולכורדיסטן יש הרבה במשותף. אנחנו רוצים לראות יותר עזרה מישראל. אבל באשר ליחסים בין המדינות - כמו שבני זוג נאהבים לא יכולים לממש את האהבה עד אחרי החתונה, ככה כורדיסטן וישראל יוכלו לממש את האהבה רק אחרי שתהיה לנו עצמאות". הוא לוחץ את ידינו, מברך אותנו לשלום, ובכך מבחינתו תמה הפגישה.
חצי יום התבזבז ברדיפה אחר הרוח. כשהמכונית משייטת בכביש המהיר, סנגר מדליק רדיו ומעביר לתחנה המשדרת באנגלית. הקריינית מספרת בהתלהבות על שני כפרים בקרבת מוסול ששוחררו מידי ארגון דאעש, ומיד עוברת לידיעה מדאיגה: ממשלת עיראק הכריזה כי יוגבר הפיקוח על איסור שתיית אלכוהול. סנגר רוטן, והידיעה הבאה כבר מוציאה אותו מכליו: לקראת פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטאות הורה שר החינוך העיראקי לאסור על נשות "עיראק הגדולה" ללבוש חצאיות מיני ברחבי הקמפוסים.
זה המקום לציין כי הכורדים, אף שרובם מוסלמים סונים, אינם מדקדקים במצוות. אלכוהול אפשר למצוא בקלות בכורדסיטן, ובחלונות הראווה מוצג גם לבוש חושפני. "נמאס כבר מהעיראקים האלו", אומר סנגר. "בקרב במוסול אנחנו נלחמים יחד, אבל הפחד הוא שאחרי שננצח את דאעש, העיראקים ינסו להשפיע יותר על כורדיסטן. הממשלה העיראקית, שלא מעבירה לנו את התקציבים כמו שסוכם, חושבת שהיא יכולה עכשיו גם לקבוע איך ייראו החיים שלנו. לעזאזל עם הערבים האלו".
הבוקר מפציע באירביל, וההמולה מחוץ למלון בשיאה. שורה של מכוניות טויוטה לבנות כבדות חונות זו מאחורי זו. צעירים נמרצים מעמיסים על עגלות את ציוד הצילום יחד עם אפודים וקסדות, ומעבירים את הכבודה בצורה מסודרת לתאי המטען של המכוניות, שנסגרים בזכוכית משוריינת. מבצע מוסול של התקשורת המערבית יוצא ליום נוסף.
בחדר האוכל העיתונאית המצרייה מתעלמת ממני באלגנטיות, וכך גם שותפיה לשולחן - אחד לבנוני, האחר עיראקי. כנראה הגברת הנחמדה עדכנה את החבר'ה על הציוני שמסתובב במלון. אחרי ארוחת בוקר אני יורד למטה, לפגוש את סנגר. בעוד המכוניות הלבנות נעלמות בענן אבק, אנחנו ממתינים לשיירה משוריינת אחרת, שתיקח אותנו לכיוון כירכוכ.
לבסוף מתקבלת שיחת וואטסאפ בטלפון שלי, ועל המסך מופיעה תמונתו של קולונל טארק אחמד גאפ. "בואו, יוצאים לדרך", הוא מודיע. תיק הציוד האישי מועמס על מכונית הקולונל. סנגר נוסע מאחורינו, כשמאחוריו עוד מכונית משוריינת. סיפורו של אדם, המאבטח האירי, מהדהד לי בראש כל הדרך למפקדת הדיוויזיה התשיעית של הפשמרגה בכירכוכ.
כוחות צבא הכורדי מורכבים מ-14 דיוויזיות, שהקולונל גאפ מפקד על אחת מהן. בפשמרגה הוא משרת זה 25 שנים - שלוש שנים פחות מדי, אם תשאלו אותו. "רציתי להתגייס כבר בגיל 15, אבל לא קיבלו אותי", הוא אומר. "אשתי פחות מרוצה מהקריירה הזו. כשהיא שמעה אתמול שאני יוצא שוב לשטח, היא אמרה לי 'אל תחזור'", צוחק הקולונל, ושומרי הראש מצטרפים לצחוקו.
בגילו הצעיר, 43 בלבד, כבר הספיק גאפ לפקד על כוחות המשטרה בכורדיסטן ועל בית הספר להכשרת מפקדים. לדרגות המפארות את כתפיו נלווה חוט אדום המסמל את היותו בוגר בית הספר לכוחות מיוחדים. המשמעות היא שהדרך לפיקוד העליון פתוחה בפניו. "אני אחראי עכשיו על המחוז המערבי של כורדיסטן. אחרי ששחררנו אזורים שהיו בידי דאעש בעיר כירכוכ, המשימה היא לשמור על הביטחון ולמנוע תקיפה נוספת על העיר, שמרבית תושביה כורדים. רק לפני כמה שבועות, מאתיים לוחמים של דאעש ניסו לכבוש אותה. הדפנו אותם, אבל איבדנו שם עשרות מאנשינו".
כשאני מבקש ממנו להעריך כיצד תסתיים הלחימה, הוא עונה: "למרות האבדות הכואבות שאנחנו והכוחות העיראקיים סופגים, ברור שדאעש הוא זה שמפסיד. אבל השאלה היא מה יהיה אחרי כן. תראה, אני נלחמתי נגד אל-קאעידה, אחר כך נגד מיליציות שיעיות, ועכשיו נגד דאעש. אני בטוח שגם בהמשך יימצאו הרבה קבוצות שירצו להילחם נגד הכורדים. אנחנו נמצאים בארץ הגיהנום, לא במזרח התיכון. פה, אם לא תהיה חזק, יהרגו אותך".
אחרי שתיקה קצרה הוא מספק הצהרה מעניינת: "אם היינו יודעים שאחרי סדאם חוסיין יבואו המשוגעים האלו מדאעש, אני חושב שלא היינו נלחמים בסדאם. עדיף דיקטטור משוגע אחד מהרבה משוגעים".
הקולונל מתפנה להציג את שותפינו לנסיעה, שומרי ראשו: "אלו האנשים שלהם אני חב את חיי. בזכותם אני יכול להסתובב בגזרות השונות. הם משפחה. זה שלידך הוא אחי הצעיר, וברכבים האחרים יש עוד אח ובני דודים".
בתקרית שאירעה בשנת 2005 הוא היה במרחק סנטימטרים מהמוות. "נסענו בשיירה בבגדד, וכנראה עקבו אחרינו. כשהגענו לסמטה צדדית התפוצצה לידנו מכונית תופת. שני שומרי ראש שלי נהרגו במקום, ואחד נפצע. כנראה אוהבים אותי למעלה, כי אני לא נפגעתי בכלל. אין מה לעשות, זאת העבודה שלנו. בסוף אתה מתרגל לשיגעון".
משוריין שכל חלונותיו מרוסקים מקבל את פנינו במפקדת הכוחות. הקולונל נכנס לחדרו בסערה כדי לחתום על עשרות מסמכים, שכל אחד מהם גורם לו לנשוף בעצבנות. כל מי שנכנס לחדר או יוצא ממנו, רוקע ברגלו. חייל שחובש כומתה מלווה את הרקיעה גם בהצדעה. כל החיילים כאן הם בעלי מראה מוקפד, הכולל תספורת צבאית קצרה ושפם מסודר.
על שולחן הקולונל ספרות צבאית באנגלית וקופסה גדולה. "זה הספר האהוב עליי, עזר לי בהרבה מקרים", הוא שולף את המדריך של צבא ארה"ב ללוחמה בגרילה. כשאני שואל מה מכילה הקופסה, גאפ מחייך. "זה רחפן פנטום 3. אני מפעיל אותו כדי לאסוף מודיעין על דאעש".
הקצין הכורדי מתגלה כחובב גאדג'טים מושבע. ממגירות שונות הוא שולף מצלמות ראש ופנסים מיוחדים. על החזה שלי הוא מחבר מצלמת גו-פרו, בנוסף לאפוד קרמי וקסדה שמונחים עליי. בהינתן ההוראה אנחנו יוצאים לשטח. שוב שיירת הרכבים מסתדרת, ואליה מצטרפים שני משוריינים הנושאים מקלעים כבדים.
בחצי השעה הבאה אנחנו נוסעים בשטחים חקלאיים. "אתה רואה את קפל האדמה הזה? מנהרה של דאעש", מצביע הקולונל. "קשה מאוד למצוא אותן, ולכן הן כל כך קטלניות. הרגנו פה כמעט שלושים פעילים של הארגון בחודש שעבר. ההפסד בכירכוכ היה מכה קשה מאוד בשבילם, כי יש שם הרבה נפט שהכניס להם הרבה כסף. עכשיו הנפט הזה שוב בידיים שלנו".
אנחנו נכנסים לאחת העמדות הקדמיות, ומתקבלים בנביחות וחרחורים של כלבי שמירה. השומרים האנושיים מעניקים לקולונל תדרוך על תנועות חשודות שנצפו בשעות האחרונות. "לוחמי דאעש מסתייעים בגורמים מקומיים, וזאת אחת הבעיות הקשות שאנחנו עומדים בפניה", הוא מסביר. "האוכלוסייה האזרחית, ולפעמים גם פליטים שאנחנו נותנים להם סיוע, משתפים פעולה עם הארגון. אנחנו אוספים מודיעין על לוחמים שמתחזים לפליטים, ועוצרים אותם לחקירה כדי לחשוף חוליות רדומות נוספות. השקט הזה שאתה מרגיש עכשיו הוא מטעה, אפילו מסוכן. אסור להיכנס לשאננות. כל הזמן יש חמושים שמנסים להתקרב ולפגוע בכוחות".
סקירת הזירה מסתיימת ואנחנו חוזרים לבסיס-האם. החשכה המתקרבת דוחקת בנו למהר. "הכביש שבו נסענו נחשב עד לפני חודש 'דרך מוות'. גם היום לא מומלץ לנסוע שם בלילה, כי צלפים של דאעש ושל מיליציות חמושות אחרות יורים מדי פעם לעבר כלי רכב. יש פה גם תופעה של חטיפות לצורכי מיקוח. אז מפה אתם חוזרים ישירות לאירביל, אל תעצרו בשום אופן ואל תוציאו מצלמה, שלא יזהו שאתם עיתונאים".
עם התדריך המעודד הזה אנחנו נכנסים לרכב של סנגר ועולים חזרה לאירביל. חצי שעה אחרי כן, עוד הודעת וואטסאפ מגיע מהקולונל. הפעם זהו סרטון וידאו שמראה לוחם של דאעש, חמוש בקלאצ'ניקוב ובחגורת נפץ. הוא חוסל בשדות שבהם נסענו זה עתה.
מעל לבניינים של אירביל מגיחה המצודה האשורית קלעה, שנבנתה בראש ההר לפני יותר מ-5,000 שנה. אנחנו מחנים את הרכב בצדי הכביש, וסנגר מרגיע אותי שאפשר להשאיר ציוד ברכב: "פה זה כורדיסטן, חבר. הכל טוב". למרות ההמלצה אני לוקח את דברי הערך איתי, דבק באינסטינקט של התייר המצוי, המורה להשאיר הכול קרוב לחזה.
בתחילת העלייה התלולה אנחנו עוברים ליד מסגד שממנו בוקעים קולות מואזין. עשרות מזוקנים פותחים בטקס רחיצת הפנים והידיים לפני התפילה. סנגר לא מפסיק לסנן קללות באנגלית, משוכנע שהם לא יבינו. "הם כולם מדאעש. אני אומר לך, בסוף אחד יתפוצץ לנו בפנים". ככה זה בכורדיסטן, השקט תמיד נתפס כזמני. המתיחות הביטחונית לא מתפוגגת לרגע, והחששות מפיגוע לא מרפים. אפשר היה לחוש זאת גם בקניונים שבהם ביקרתי: המאבטחים לא הסתפקו במגנומטר ובהעברת התיקים במכונת שיקוף, אלא בדקו פיזית כל אחד מהנכנסים.
שתי דרכים מובילות למצודה. האחת קצרה ותלולה, השנייה מתונה יותר אך ארוכה. אני בוחר באפשרות השנייה, ולא מתחרט לרגע. בסטות עמוסות כל טוב פזורות לאורך הדרך. בגדים כורדיים מסורתיים, בדים בצבעים מסחררים, ממתקים עתירי סוכר ופירות יבשים המסודרים במבנה שמפתה את העוברים והשבים לתת טעימה. גרעיני חמנייה שחורים נקלים בתוך תוף ישן של מכונת כביסה שמתחתיו אש בוערת, ועל קלחי תירס מפוזר מלח ונוזל סמיך כלשהו.
סנגר עוצר ליד דוכן תה ואני מזמין לי כוס. המתיקות של התה העיראקי היא קטלנית: המזיגה האמנותית כוללת דחיסת שלוש כפות גדושות סוכר לתוך כוס קטנה, שגובהה לא עולה על ארבע אצבעות. קול פצפוץ השמן מדוכן הפלאפל הסמוך מתערב בצעקות הסוחרים שמבשרים על ירידת מחירים מפתיעה: "רק היום, רק היום", הם מכריזים תוך נפנוף בירקות טריים.
בלי משים אנחנו מגיעים לסופה של העלייה. רחבה גדולה נפרשת לפנינו, ומעברה האחר מסעדות וחנויות מזכרות. על הכביש מסודרים כיסאות בשורה ארוכה, והמקומיים יושבים זה מול זה, מעשנים נרגילה ושותים תה. זקנים מחזיקים ביד אחת את שרשרת החרוזים, המסבחה, וביד השנייה מקל. הצעירים שישובים לצדם מחליפים את המקל בסמארטפון. המזרקות שבמרכז הרחבה הגדולה משמשות כמוקד הבילוי של העיר, זירה סוערת של משחקי רמי ודומינו. צעירים ומשפחות מבלים כאן בשלווה, שנראית מנותקת לחלוטין ממה שמתרחש במוסול, מרחק שעת נסיעה בלבד.
אם באירופה ההודאה בהיותך ישראלי תגרור במקרה הטוב צקצוקי לשון, דווקא בצפון עיראק אפשר לומר (בערבית) את המילים "ישראלי" ו"יהודי" בלי לפחד. הקשר הישראלי עם כורדיסטן קיים כבר עשרות שנים. המוסד סייע למנהיג הכורדי מולא מוסטפא ברזאני במלחמתו לעצמאות, והכורדים מצדם סייעו להבריח יהודים מידי הממשל העיראקי, שנהג להעלימם או להוציאם להורג בהאשמות שווא שונות. המקומיים מספרים על כ-3,000 יהודים שהתחבאו בבתיהן של משפחות כורדיות בימי סדאם חוסיין. בעוד בבגדד היהודים נרדפו, בעיר ברזאן - שממנה הגיעו מוסטפא ברזאני ובנו מסעוד ברזאני, נשיא כורדיסטן כיום – הקהילה היהודית הייתה גדולה ופעילה.
התגובות שאני מקבל הן מחויכות, אפילו מביעות שותפות גורל. "זה אנחנו נגד הערבים", קובע זורדאן, 65, החבוש טורבן מסורתי. "אנחנו מקווים שהעתיד שלנו יהיה כמו העתיד שלכם. אנחנו רוצים מדינה עצמאית שתעמוד ותהיה חזקה ומשפיעה על העולם כמו ישראל, עם כלכלה יציבה, טכנולוגיה וצבא מתקדם. תגלו לנו איך עשיתם את זה. תעזרו לנו".
כשאני פונה לקבוצת תיירים אמריקאים ושואל אותם על תחושת הביטחון בעיר, מתקבלת תגובה מפתיעה. "מה, אתם מישראל?", עונה אחת מהם בעברית. "חייתי בישראל עד גיל 19. כמה זמן לא שמעתי עברית, אני ממש מתרגשת. איך אני שמחה לשמוע אתכם. זו ממש הגשמת חלום, ועוד פה בעיראק".
קוראים לה רותי והיא נוצרייה, בת לזוג אמריקאים שחיו והתנדבו בישראל שנים רבות, עד שהחליטו לחזור לארה"ב. היום היא ממשיכה את מסורת ההתנדבות במזרח התיכון. "אני נמצאת פה כבר הרבה זמן כחלק מקבוצה שמסייעת ליזידים ולנוצרים. מגוון הדתות פה פשוט מרתק, והעבודה שאנחנו עושים היא ממש חשובה. אם אני מרגישה בטוחה בעיר? בוודאי. וואו, תמסרו דרישת שלום לישראל".
אנחנו עולים במדרגות תלולות למצודה, מתרשמים מהמבנים העתיקים שבתוך המתחם. במרכזו מתנוסס דגל כורדי בעל מידות ענקיות. מגן דוד על אחד המבנים מזכיר שפעם חיו באירביל יהודים לצד המוסלמים. בית הכנסת שהיה כאן נהרס בזמן שלטונו של סדאם חוסיין.
סנגר צועק שצריך לחזור למלון. אנחנו יורדים למטה כשהשמש השוקעת צובעת את החומות באדום יפהפה. ציפורים מתיישבות בנחת על ענפיו של עץ עירום, מדי פעם מפנות מקום לחברותיהן שמצטרפות לרגע הקסום. ואז השלווה הפסטורלית מופרת ברעש של מסוקי קרב שחוזרים מתקיפה נוספת במוסול, והציפורים מתעופפות בפחד לכל עבר.
במשרד הדתות הכורדי קיים "אגף יהודי", שבראשו עומד שרזאד מוסמאני, יהודי חובש כיפה. אליו אנחנו מצטרפים בנסיעה לכיוון העיר אלקוש, מקום קבורתו של נחום האלקושי - הנביא נחום מתרי-עשר. הנסיעה שאמורה להימשך שעה וחצי מתארכת; אנחנו נמצאים לא הרחק מאזורי הקרבות של מוסול, ובכביש יש מחסומים רבים. הדרך המתעקלת מעניקה לנו מבט מקרוב על כדור אש ענקי, שנוצר משרפת גז טבעי.
מוסמאני מזמזם כל הזמן את "התקווה". על העניבה הוא עונד סיכת דגל ישראל, ועל מגן השמש של המכונית מודבק סטיקר של בנימין נתניהו. "יש הרבה כבוד ליהודים בכורדיסטן", אומר מוסמאני. "אני אוהב מאוד את ישראל, ואפילו ביקרתי בה. אנחנו רוצים לקדם פה את הנושא היהודי ולשמר את המקומות שבהם חיו היהודים".
בדרך לאלקוש אנחנו חולפים על פני שלט בערבית, "הר ואדי היהודים". מוסמאני מסביר שבאזור היו בתים רבים של יהודים, ו"יש לנו לא מעט זכויות פה". אנחנו נכנסים למחוז נינוה ומתקרבים להרים שבשיפוליהם נמצא הקבר. בעבר נהגו יהודים לקיים מדי שנה בחג השבועות עלייה לרגל שנקראה "עיד אלזיארה", חג הביקור. הם הגיעו לכאן על גבי סוסים ופרדות, כדי לצלוח את הדרך הקשה אל מתחם הקבר. לנו יש רכב ארבע על ארבע.
דלת ברזל כבדה ונעולה שומרת על המקום מפני אורחים לא רצויים. מה שהיה פעם אולם גדול ורחב מתגלה כעיי חרבות. התקרה קרסה בגלל פגעי טבע והזנחה של שנים. החדרים הקטנים ששימשו את עולי הרגל ללינה, עדיין עומדים על תלם.
בסיוע תרומה מנדבן יהודי, שוקם חלק קטן מהחומה שמפרידה בין האולם למתחם הקבר עצמו. מעל הקבר יש גג בצורת כיפה, שגם הוא עומד ליפול. הכיסוי המקורי של הקבר מתפורר, וכדי לשמור עליו הוא כוסה בבד ירוק. על הקירות הפנימיים ישנן כתובות בעברית, ולמבקרים ממתינים כאן סידורים ונרות. בסמוך ניתן לראות קבר נוסף, המיוחס לשרה, אחותו של הנביא. "אנחנו רוצים לקדם תוכנית של הכרה במקום על ידי אונסק"ו", אומר מוסמאני. "אני מקווה שהם ישפצו את האתר הזה, שקדוש ליהודים וגם לנוצרים".
באלקוש ניתן למצוא עדיין מקומיים שזוכרים את ההילולות שערכו היהודים בקבר נחום. אנחנו נכנסים לביתה של סביחה, אישה שגיל 90 כבר מאחוריה. היא לובשת פיסטנה, שמלה מסורתית, ומעליה וסט שנקרא הלקה. לראשה מטפחת בצבעי שחור ולבן, ועל פניה חיוך שמותח את הקמטים הרבים החורשים את עורה. בתה עוזרת לה להגיע לסלון, שם כבר יושבת חברתה רוזה בת ה-85, גם היא בבגדים מסורתיים. לחבורה מצטרף גם בחור צעיר בשם כרים, רק בן 78. לראשו כאפייה אדומה, והוא מתגלה כפטפטן לא קטן.
"בכל שנה בחג השבועות היהודים היו ישנים אצלנו בבית", מספר כרים. "הם היו מגיעים מבגדד וממוסול ועושים שמח. מביאים שופרות וספרי תורה ומסתובבים סביב הקבר כשהם שרים את השיר שלהם. 'בתורה בנביא נביא נחום דיהודאי'", הוא שר, וסביחה מצטרפת לשירה בהתלהבות ובמחיאות כפיים. בסוף השיר היא ורוזה מזכירות את צהלולי הנשים היהודיות.
סביחה מספרת על שכן בשם משה זערה. "הייתה לו חנות פה, כולם היו קונים ממנו. קראנו לו 'בבא מושה'. היה לו זקן ארוך יפה". כולם מסכימים שלאשתו של משה קראו סעידה, אבל הניסיון להיזכר בשמות הילדים מוביל לוויכוח, כשסעיד מכה את עצמו כעונש על זיכרונו שאבד. "הם היו אנשים טובים", רוזה מסכמת, וכרים מוסיף: "תמיד היו עוזרים לנו בשוק. משה נהג לומר שהוא רוצה להיקבר ליד קבר נחום. כשעזבו, הם בכו ואנחנו בכינו, כי ידענו שלא נתראה יותר. זה היה כמו להיפרד מאח".
מרבית תושבי אלקוש הם נוצרים שדוברים סוריאנית, מעין ארמית נוצרית. השיחה מעלה אצלי זיכרונות מליל הסדר ומשיעורי גמרא בישיבה התיכונית. לשמיים הם קוראים "שמיא", מים הם "מיא", השנה זה "השתא", ודרך – "אורחא". ממש לפני שאנחנו הולכים, מוגש לנו התה העיראקי המפורסם, שמשאיר את האורח עוד שעה על הכיסא. "אזילנא לאורחא", אני אומר לבסוף, והחבורה מבינה שאנחנו צריכים לזוז.
מאלקוש אנחנו ממשיכים לכפר ללש, המקודש ליזידים. אנחנו מגיעים למקום בשעת חשכה ונאלצים להיפרד מהנעליים שלנו: את הטיפוס לראש ההר, מקום מושבו של הקדוש המקומי פייר סעיד, נצטרך לעשות ברגליים יחפות. כשלצדנו להקת צפרדעים אנחנו מטפסים בחושך מוחלט, שאותו מפרים רק הטלפונים הסלולאריים שלנו. ברגליים כאובות אנחנו נכנסים למתחם מרוצף באבנים חלקות ומואר בנרות. פייר סעיד יושב כשסביבו פקירים ושייח'ים. אנחנו פותחים איתם בשיחה ושומעים מהם על הזוועות שחוללו אנשי דאעש בכפר הסמוך. איך שחטו את היזידים, אנסו את נשותיהם ובנותיהם, ומכרו אותן כשפחות.
"היזידים מאמינים באל הטווס", מסביר לי מוסמאני בדרך חזרה לאירביל. "הם אומרים שהוא זה שנתן לאדם חיים, ואותו ואת השמש צריך לעבוד. באסלאם אל הטווס הוא השטן, ולכן בניגוד ליהודים ולנוצרים, שיכולים לחיות תחת שלטון מוסלמי ולשלם מס גולגולת, את היזידים האסלאם מצווה להרוג. זאת דת השטן. לכן כשיוצאים מהבתים של היזידים צריך לומר כמה פעמים שמע ישראל".
בשמיים מצטברים עננים. סופת חול מכה במכונית ומטלטלת אותה בחוזקה. "האסלאם דומה לסופת חול", ממשיך מוסמאני בניתוח הדתות שלו תוך כדי נסיעה. "כמו שהסופה הורסת וקוברת כל מה שנמצא בדרכה, ככה גם האסלאם. בכל מקום שהוא מגיע, הוא משמיד כל מה שהיה לפניו".
גשם חזק מתחיל לרדת, השמיים מאדימים בברקים, והחול נעשה לבוץ סמיך. כביש האספלט השחור, נטול כל סימון זוהר, הופך בלתי נראה. יכול להיות שהרגזנו מישהו, אני אומר.
ככל שהקרב לשחרור מוסול מתקדם, הפליטים שחיו במשך שנתיים תחת שלטון המדינה האסלאמית מציפים את עיראק. במחנה הפליטים קרוואנואת שבאירביל פגשנו נוצרים שהתגוררו בשטח הכבוש, ויזידים שסיפרו לנו איך ברחו רגע לפני שדאעש הגיע לבתיהם. אישה שנמלטה מהעיר קרקוש מספרת לנו איך האסלאמיסטים שרפו את ביתה ואילצו אותה ואת משפחתה לחיות יחד עם כמה משפחות אחרות ולשלם מס גולגולת. "הבעלים היו צריכים לגדל זקנים, ולנו הנשים היה אסור לצאת החוצה. רק כשהגיעו הפשמרגה הצלחנו לברוח".
יש לה בן ובת, שלומדים בבית ספר שנמצא סמוך למחנה. "לומדים שם אנגלית, ערבית ואפילו פרסית. המורה לאנגלית היא פליטה גם כן, ממוסול. היא גרה במחנה הפליטים, חמישה קרוואנים מפה".
בנה דני, ילד בן 11, מצטרף אלינו. אני מבקש ממנו להראות את יכולותיו באנגלית אך הוא מתבייש, למורת רוחה של אמו. "יאללה, תדבר", היא אומרת, "אני רוצה לשמוע מה למדת בבית הספר". הבקשה הופכת לדרישה המלווה בפנים זעופות. לבסוף הילד מתרצה: "קוראים לי דני, הגעתי מקרקוש ואני רוצה לחזור הביתה", הוא אומר באנגלית מרשימה. אמו מחייכת. "זה הילד שלי", היא צובטת אותו בלחי. "העתיד שלנו לא ידוע, אבל אולי לילדים יהיה עתיד טוב יותר. רק שבשביל זה צריך ללמוד, נכון דני?"
כשהשמש שוקעת על יום שישי, אני מביט מחלון המלון לעבר בתי אירביל המחשיכים. מרבית היהודים שהתגוררו כאן בעבר, עזבו את המדינה. בקרב הנשארים היו שיעורים גבוהים של התבוללות והתאסלמות. לא מן הנמנע שבכמה מהבתים האלה יושבים כעת יוצאי הקהילה ההיא, ונזכרים בתפילות השבת בבתי הכנסת. בבוקר אני יוצא לטייל ברחובות השכונה הנוצרית אנקאווה, ופוגש שני נהגי מוניות שיושבים על קרטון באי תנועה ומשחקים דומינו. כל קשר בין המשחק המוכר לנו לבין מה שמתרחש שם, מקרי בהחלט.
"איך מחזיקים תשע אבני דומינו על יד אחת, אני לא מצליח להבין. גם לא את הניקוד שנרשם על אותו קרטון ישיבה. השניים מזמינים אותי להצטרף למשחק, אבל אני יודע שכאן זו הליגה של הגדולים, ומתיישב לידם כצופה בלבד. אני מצליח להבין שסלימאן, העונה לכינוי "המלך סולימאן", מוביל בעקביות על חברו מוחמד, שהדביק לעצמו את הכינוי "הנביא מוחמד". אבל במהלך מפתיע מוחמד הופך את הקערה על פיה, ומכתיר עצמו גם לאלוף הדומינו של אירביל.
משם אני ממשיך לטייל, ועובר בסמטה קטנה הסמוכה לכנסייה. מלבד איורי גרפיטי גסים ושלל קללות מצוירות, מתנוסס שם גם הכיתוב "הנה הם באים", ולצדו מגן דוד. בקיר נוסף רוסס מגן הדוד ליד צלב קרס. אני שואל שלושה ילדים ערבים שעוברים במקום מה דעתם על הציורים האלו, אך הם כלל לא מבינים במה מדובר. "או שפליטים סורים מהמחנה הסמוך ריססו את זה, או שאלה היו אשורים, ששונאים את היהודים", מסביר לי במוצאי שבת שרזאד מוסמאני, ומבטיח שיפנה לרשויות על מנת שימחקו את הכיתוב במהירות.
האני פראס, נוצרי מקרקוש, עומד בפתח מסעדה של קבב עיראקי. כשהוא שומע שהגעתי מישראל, הוא מבקש לטוס איתי הביתה. "את הבית שלי דאעש שרפו", מספר פראס. "אני אוהב את ישראל ואוהב את היהודים, רוצה ללכת לתל-אביב. תסדרו לי ויזה, מחר אני בא לחיות שם. החיים שלכם הרבה יותר בטוחים משלנו, עם דאעש". את דבריו הוא מסיים במילה היחידה שהוא מכיר בעברית - "שלום".
את המחסומים והבידוק בשדה התעופה באירביל אני עובר כמו אח"מ, לא מעט בזכות יוסוף, בעליה של חברת אבטחה שליווה אותי לשדה. יוסוף עושה כסף טוב מהמלחמה, הן כמעסיק מאבטחים והן כמשכיר כלי רכב משוריינים. מתברר שהוא איש מקושר מאוד: די היה בהנפת יד לשומר בבוטקה, כדי שהשער ייפתח בפנינו. בדלפק האחרון לפני העלייה למטוס אני נפרד משרזאד מוסמאני, שהתלווה אלינו לשדה התעופה, והוא מציג לי בקשה אחרונה: שאפעל כדי שיהודים נוספים מישראל יבואו לבקר בכורדיסטן.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם