ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

אזהרה לתושבי עמונה: קהילות מפוני גוש קטיף מתפרקות

השכנים הם אותם שכנים, האידיאולוגיה היא אותה אידיאולוגיה – ובכל זאת קהילות שנעקרו ממקומן והועברו ליישוב חדש לא תמיד מצליחות לשרוד. מפוני מגרון ועקורי גוש קטיף מנסים להסביר מדוע זה קורה, וגם להתריע מפני הצפוי לתושבי עמונה

התשובה היא לא. אם תשאלו את מי שהיה שם, הוא יאמר לכם שזה בלתי אפשרי. יישוב שלם - על אנשיו, מוסדותיו, שמחותיו ואסונותיו, על הרכילויות הקטנות שמתהלכות בשביליו והמצוות הגדולות שנעשות במרחביו - לא יכול להיות מועבר ממקום אחד לאחר מבלי שתיוותר בגופו צלקת מורגשת.

בעוד שבועות ספורים עלולים הבולדוזרים לעלות על עמונה. בג"ץ כבר נתן פסק דין חלוט בעניין, בקשת הדחייה נדחתה, ואם חוק ההסדרה לא יהפוך את הקערה על פיה, המדינה תהרוס את היישוב עד סוף דצמבר. מעבר לסוגיות האידיאולוגיות והמשפטיות הכרוכות בפינוי, יש אנשים ומשפחות שעומדים לחוות עקירה מהפכת-חיים מהבית שלהם. בחודשים האחרונים עלתה על הפרק הצעה למה שמכונה "פתרון קהילתי" - להעביר אותם יחד למיקום חדש, סמוך לשבות-רחל.
 
לכאורה זו חצי נחמה: גם אם הממשלה אינה נותנת מענה לעניין העקרוני שעליו עומדים אנשי עמונה, ואפילו לא לנזק הכלכלי הכבד הצפוי לתושבים, ובמיוחד לחקלאים שבהם, לפחות הם לא יפוצו לכל רוח. אבל מתברר שגם במישור החברתי-קהילתי, העתקה לא מבטיחה גדולות ונצורות. ניסיון העבר העגום מעיד שקהילות חזקות, כאלה שגם מסייעות לאחרים, איבדו הרבה מעוצמתן כשנעקרו. הן הפכו לכאלו שנזקקות בעצמן לתמיכה, וחלקן כמעט התפרקו.

מגרון, למשל.
לפני כארבע שנים, לאחר מאבק ציבורי ומשפטי ממושך, פונה היישוב מגרון מפסגת ההר שבה ישב מצפון לירושלים, והועבר למתחם קראווילות שהוקם במורד אותו הר. לכאורה שינוי גיאוגרפי מזערי, תזוזה קטנה במיקום, ובכל זאת, היא התגלתה כבעלת השלכות משמעותיות. קהילת מגרון, המאוחדת סביב מטרה חשובה, הפכה לכזו שמנסה להגדיר את דרכה. טיפין-טיפין החלה עזיבה, שבחלוף הזמן רק הלכה והתגברה.

12 מ-50 המשפחות הוותיקות כבר עזבו את המקום. אחת מהן היא משפחת סט, ממייסדות מגרון, שעברה להתגורר ביישוב הסמוך פסגות. "לפני שאריאל שרון עשה את הסוויץ' שלו בנוגע להתיישבות, תוכננה במגרון בניית בתי קבע", משחזר שוקי סט. "קנינו בית על הנייר בקצת יותר מחצי מיליון שקלים, קיבלנו משכנתא, שילמנו מקדמות. היינו בטוחים שבתוך עשר שנים נתגורר ביישוב של בתי קבע שמונה 500 משפחות".
 
בסוף שנות התשעים, כשהיישוב אך הוקם, החיים במקום היו חלוציים למדי. בלי חיבור מסודר לחשמל ומים, בלי מעון או גן. ובכל זאת, הנאחזים בהר לא חלמו אז שיצטרכו להיאבק על עצם קיומם שם. לפני שנים אחדות, כשנטען כי הקרוואנים שלהם יושבים על קרקע פלסטינית פרטית, בחרו אנשי מגרון בקרב ערכי. הם ניסו להסביר את חוסר התוחלת שבהחרבת המקום, הדגישו את העיוות שבטענה הפלסטינית, וסירבו להצעות פשרה.

"שילמנו המון לעורכי דין, גייסנו כספים, למדנו לדבר עם פוליטיקאים", מספר סט. "הרמנו אירועים, הבאנו אנשים, התראיינו לעיתונים, ובאמת קיווינו שזה לא ייגמר בפינוי - אבל במבחן התוצאה לא הצלחנו לעצור את הגלגל. אז נכון, היינו תמימים, אבל התמימות הזו נתנה לנו כוח. גם היום אני מאמין שהציניות היא אויב האידיאולוגיה. הכי קל להיגרר לציניות, אבל כדי לשנות מציאות צריך נאיביות. בראייה רחבה הסיפור שלנו עוד לא נגמר, גם אם שילמנו מחיר יקר מאוד ברמה הקהילתית והיישובית".
 

מהו אותו מחיר יקר?
"הקהילה ספגה מכה. הייתה נפילה מהמקום האידיאולוגי, מהמאבק העקרוני היומיומי. לפני הפינוי, אנשים קיבלו כל יום משימות - אתה הולך לכאן, אתה נפגש עם זה. הייתה התגייסות, וכל יום בדקת את עצמך מה עשית למען המאבק. אם לקחת יום חופש ממנו, היו לך ייסורי מצפון. ופתאום, שגרה. ואז מתחיל חשבון נפש, ותחושה שבסופו של דבר המאבק שלנו לא הצליח. מחשבות של למה עשינו כך, למה לא עשינו אחרת. זה יוצר מתח לא פשוט".

מבחינה קהילתית היה אפשר בדיעבד לפעול אחרת, אולי לנסות להתגונן מפני המשבר שיבוא ביום שאחרי?
"שאלה טובה. קצת קשה לשחק עם האולי הזה. אם היינו נערכים מבחינה פסיכולוגית ברמה הקהילתית, ייתכן שההתמודדות הייתה יותר טובה. אבל כידוע, הכישלון יתום. ברגע שיש כישלון, האדם מחפש אשמים. זה טבעי, אבל קשה וכואב".

למרות התחייבויות המדינה, עדיין לא נראית באופק הקמת בתי קבע במתחם הנוכחי שאליו הועתק מגרון. גם התוכנית הסטטוטורית ממתינה עד בוש לאישור. כל זה, לדברי סט, היה גורם משמעותי מאוד בהחלטה המשפחתית שלהם לעזוב. "לאחר ארבע שנים בין קירות קרטון ב'מתחם היקב' שאליו עברנו, הבנו שאנחנו לא מחכים יותר לבנייה. גם במגרון 'למעלה', כשלא הייתה בנייה - הייתה עזיבה. בקיץ אחד עזבו שמונה משפחות, והיישוב התמודד. היום המשפחות הן גדולות, וזה כבר לא קל. הגענו למגרון עם ילד אחד, נולדו לנו שם עוד שישה. עד מתי נגדל שבעה ילדים בקרוואן של 90 מ"ר? בשלב מסוים הרגשנו שאנחנו פשוט לא יכולים יותר.

"תראי, אנחנו בני 39. מגיל 24-25 אלו האנשים שגדלנו איתם, והפרֵדה מהם היא לא פשוטה. גידלנו בשכנות ילדים, היינו יחד בשמחה ובצער. לא תכננו שכך יקרה. יש לנו המון חוויות משותפות של בנייה והקמה, וכל זה נגדע. הקהילה שלנו הפכה לווירטואלית. אני בהחלט מאמין שלו הייתה בנייה, הקהילה הייתה במצב טוב יותר".
 

פרופ' מרים ביליג מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת אריאל, מנהלת המחקר במו"פ האזורי שומרון ובקעת הירדן, מעניקה אישור אקדמי לתחושות שמתאר סט. לדברי ביליג, שמתמחה בהיבט החברתי של תכנון ערים, אפילו לשינוי פעוט-לכאורה דוגמת ההבדלים בין המבנה הטופוגרפי הקודם של מגרון למצב הנוכחי, יש משמעות חברתית עמוקה.

על פסגת ההר, היא מסבירה, הקרוואנים היו פזורים באותו מרחב גובה; היום הקראווילות נטועות במדרון תלול. "כשהיישוב נמצא במורד ההר, ויש גן שעשועים בחלק העליון, אלו שגרים למטה כבר לא יעלו למעלה עם העגלה כי זה קשה, ונוצר סוג של נתק. כשהיישוב היה על הפסגה, כל המנגנונים הקהילתיים עבדו בצורה מסוימת. כשמשנים את הצד הפיזי, זה כבר לא עובד אותו דבר".
 
"למעלה הייתה שכנות אחרת. היום כל חצר מגודרת, וגם סגנון השכנות השתנה", אומר איתי חמו, עובד סוציאלי במקצועו, ומי ששימש כדובר היישוב מגרון בתקופת המאבק הסוערת. "כשגרנו למעלה היה על מה להילחם, עכשיו אין", הוא מסכם במשפט את תמצית השבר. "תחושת הבית היא לא אותו דבר. החוויות שלך, הזיכרונות - הם לא מפה. לא גדלנו פה, לא גידלנו פה, זה לא זה. צריך לייצר ביישוב משהו חדש, וזה מה שאנחנו מנסים לעשות בשנים האחרונות".

יש ניתוחים לאחור - היינו צריכים לעשות כך, היינו צריכים להחליט אחרת?
חמו מהסס. "אני לא יודע אם זה קיים כקהילה. אנשים הרגישו שהם נמצאים בתוך משהו גדול, ועכשיו המשהו הזה נגמר, נעלם, נמוג. התהליך שעוברת כעת הקהילה מצריך הרבה סבלנות. אפשר לדמות את העניין להבדל שבין פרויקט משפחתי - למשל מסיבת בר-מצווה, שכל המשפחה מתגייסת ועובדת קשה בשבילה - לבין משימת חיים של גידול ילדים. היו לנו שנתיים וחצי אינטנסיביות, ועכשיו זה אחרת. סביב הניסיונות האלו לייצר משהו חדש, אנחנו מדברים הרבה על בנייה של קהילה תורנית. המשימה ההתיישבותית כאילו ירדה קצת במדרג".
 
אביחי בוארון ממטה המאבק של עמונה מוסיף: "בכל מקרה של העתקת קהילה, הקהילה נפגעה קשות. במקרים של העברת קהילות לתחנת מעבר זמנית במגורים זמניים התושבים נפגעים פגיעה אנושה, כי משפחות שמורגלות ברמת חיים מסוימת עם תנאים סביבתיים מסוימים מוצאים את עצמם בקראוונים ובתנאי מחיה שמתהווים לפגיעה מוראלית קשה עבורם. ראשי המשפחה מחפשים מיד אחר מחסה הולם שיתאים גם לצרכים הטכניים והנפשיים שלהם. או אז מתחילה התפוררותה של הקהילה.

"הקונפליקט נולד במתח שבין צורכי ההתיישבות לצורכי התושבים. את ההתיישבות לא מעניין מי יגור בבית הזמני בדרך לעוד שכונה, העיקר שתהיה עוד שכונה. את התושבים לא מעניינת עוד שכונה, העיקר שיהיה בית. כמובן, ביתו של אדם הוא מבצרו: כולנו רוצים להישאר בבית שגדלנו בו, ולכולם - מבוגרים וילדים כאחד - העקירה ממחוזות הילדות טראומטית מאוד".

מה שקרה ועדיין קורה בזעיר אנפין במגרון, הכה בצורה חריפה ומקיפה הרבה יותר בעקורי גוש קטיף. אובדן הרכיב של משימה קהילתית מלכדת, השינוי הפיזי הדרמטי במרחב המחיה, והפניית העורף המשפילה מצד הרשויות – כל אלה חבטו בעוז בקהילות שניסו לבנות את עצמן מחדש.

פרופ' ביליג, תושבת אורנית, הגיעה להתבוננות אקדמית באנשי גוש קטיף מתוך מחקר שעסק בטרור. "בחנתי את החיים בשומרון תחת איום הפיגועים - את הפחד והרצון לעזוב מול האידיאולוגיה והנאמנות למקום. מתוך זה עברתי לחקור את גוש קטיף, כי הטרור שם היה משמעותי יותר. ואז, תוך כדי המחקרים שלי על השפעות האינתיפאדה, התחילו הדיבורים על ההתנתקות. עקבתי אחרי התנהלות הקהילות במצבי אי-ודאות, ובכל פעם נחשפנו לרובד נוסף בחייהן".
 

במסגרת מחקרה התחקתה ביליג אחרי שורשי הקהילתיות החזקה במיוחד שהתפתחה ביישובי חבל עזה. "התושבים שם כל הזמן דיברו על 'רוח גוש קטיף' ועל הצורך לשמור עליה. מתישהו התחלתי לשאול את עצמי מה זה בדיוק אומר, 'רוח גוש קטיף'. ראיינתי אנשים, הקשבתי, והתחלתי לשרטט עיגולים וליצור מודל אקדמי. מה קרה בעצם בגוש? הטרור התעצם מאוד, החיים שם נעשו מסוכנים ואנשים פיתחו חרדות.

"האזור גם הפך למבודד כתוצאה מהטרור, והתושבים לא יכלו לקבל תמיכה מהמשפחות שלהם, שנמנעו מלבוא לבקר. כל זה הוביל להתחזקות של ההנהגה המקומית והדתית, ולהתחזקות ההון החברתי: כולם עזרו לכולם, כי המצב היה משברי. במקביל הייתה התחזקות אידיאולוגית, כי גם מי שהיה אדיש יותר לפני כן, נמצא עכשיו בעיצומו של קרב. התפתחה תחושה עמוקה של משפחתיות, שמעתי שם המון 'אנחנו משפחה אחת גדולה, גם באבל וגם בשמחה'. זה היה כל כך חזק, שהיו אפילו אנשים שנפגעו מטרור ועזבו לאשקלון, אבל חזרו אחרי חודשיים-שלושה לגור בגוש. הם אמרו שבאשקלון אף אחד לא מכיר אותם, ו'פה הקהילה עוטפת אותנו'.

"הקהילה הייתה אז במצב אידיאלי. כמו שכבר אמר הסוציולוג אמיל דורקהיים, אין התאבדויות בזמן מלחמה. היה אמנם איום מבחוץ והחיים לא היו קלים, אבל בפנים היו שותפוּת ועזרה הדדית ותפילות הודיה אחרי ניסיונות פיגוע. זה מפתח נאמנות למקום, והנאמנות מפחיתה את החרדות וגורמת להרגשה אישית טובה יותר. לכולם יש 'תפקיד' בקהילה: יש נעזרים, חלשים יותר – שכולם דואגים ומסייעים להם; ויש תומכים – אלה שאפשר לסמוך עליהם, והם משמעותיים וחשובים".
 
ביליג מספרת כי כסוציולוגית, היה לה ברור שאנשי הגוש זקוקים לפתרון התיישבותי שיאפשר לשמר את המרקם הקהילתי שלהם. "יש במחקר התייחסות לארבעה סוגים של עזיבת מקום: ראשית, עזיבה כתוצאה מאירועים פוליטיים כגון הסכמים בין מדינות, מלחמה, הפיכה או רדיפות שיוצרות פליטוּת. שנית, עקירה כתוצאה מאסונות טבע או אסון טכנולוגי - דוגמת הכור בצ'רנוביל. שלישית, עקירה במסגרת מדיניות פיתוח מתוכננת אך כפויה, למשל לצורך סלילת כביש חדש. ורביעית, הגירה מרצון.

"עקירה מהסוג הראשון, זו שנובעת מאירועים פוליטיים, מאופיינת בכך שיש גורם חיצוני שכופה את הפינוי ללא הכנה מראש. מהבחינה הפסיכולוגית-נפשית זו העקירה הקשה ביותר, ולכן נלווה אליה צורך להתאבל על האובדן, וקושי רב יותר בהסתגלות למקום חדש.

"כשיצאו בזמנו עם הסלוגן של 'פתרון לכל מתיישב', רתחתי. נפגשתי עם אילן כהן, שהיה אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה. הגענו יחד כמה חברים אקדמאים ואמרנו לו שכך אסור לעשות. אי אפשר לחפש פתרון לכל מתיישב, צריך פתרון לכל קהילה. הספרות המחקרית מפרטת את תהליך האובדן שחש מי שנעקר באופן כפוי ממקום מגוריו: אובדן זהות של מקום ותחושת מקום, אובדן סמלים, זיכרונות ושיח של מקום, אובדן מקורות תעסוקה ופרנסה, אובדן חברים וקהילה. אמרנו לכהן: אתה לוקח להם את הבית, את הפרנסה, הדבר היחיד שנשאר להם הוא הקהילה. היינו גם אצל יונתן בשיא, אז ראש מנהלת סל"ע. לא הקשיבו לנו".

 
המדינה, אומרת ביליג, תעדיף כמובן להעניק לכל מפונה סכום כסף כפיצוי, ולהטיל עליו לבנות את חייו בעצמו. אבל המחויבות לדאוג לאזרחים, מורה שיש לפעול אחרת. "אמרנו שצריך למצוא לכל קהילה מקום שאליו היא תעבור באופן ישיר. פתרון הדיור שם יכול להיות אפילו ארעי, כמו אשקובית או קראווילה, העיקר שיוצבו במקום שבו יהיה אפשר לבנות בהמשך את בית הקבע. שלא יטלטלו אנשים למקום זמני". המציאות, כידוע, הייתה שונה בתכלית.

הייתה בזמנו אמירה לעומתית, שטענה מול אנשי גוש קטיף וצפון השומרון ש"מה הבעיה, בסך הכול מעבר דירה".
"זו הייתה אמירה לגמרי לא נכונה. זה לא היה 'סתם לעבור דירה'".

ביליג מסבירה כי הכפייה שבפינוי, תפיסתו בעיני המפונים כחסר תועלת, וחוזק הקשר בינם לבין המקום – כל אלה ידועים במחקר כמעצימים את תחושת האובדן. גם היעדר סולידריות כלפי המפונים, שלא לומר לעג סביבתי, עשויים להעמיק את המשבר. "מבחינות רבות מדובר בתופעה שחוקר בשם דוֹקָה כינה 'יגון לא מוכר'. נוצר ניגוד בין הצורך של האדם או הקבוצה להתאבל ולקבל תמיכה חברתית - לבין חוסר הסולידריות שמפגינה החברה הרחבה הסובבת אותם".

לאחר ההתנתקות בחנה ביליג בין השאר את המתרחש במגדלים שבהם שוכנו אנשי כפר-דרום. הקהילה שפונתה הייתה תורנית, חקלאית בחלקה, מבודדת גיאוגרפית משאר יישובי גוש קטיף, מאוימת מאוד ולמודת קורבנות טרור. לאחר העקירה הוצע לתושבים לעבור להתגורר באשקלון, בשני בניינים גבוהים הסמוכים זה לזה. היה ברור שלא מדובר בפתרון אידיאלי, אבל הובטח כי הוא לפחות יהיה מהיר ליישום. בפועל עברו על התושבים יותר מארבעה חודשים לא פשוטים בחדרי מלון, לפני שנכנסו לדירות.

"על הנייר זה נראה סביר - כל הקהילה יחד, בבניינים קרובים, בדירות מרווחות", אומרת ביליג. בפועל, צורת המגורים הזו הובילה להתפרקות. "ביישוב יוצאים מהבית והולכים יחד לבית הכנסת. יש סמול-טוק. רואים מישהו בחוץ, אומרים שלום. בבניינים יש מעלית שבת כל עשרים דקות. יכולים להיכנס אליה רק שמונה בכל פעם. מדובר על משפחות גדולות. אם לא כולם עולים, צריך לחכות עוד עשרים דקות עד הקידוש.
 

"אם את סתם רוצה לשבת עם השכנה על כוס קפה, צריך לארוז את כל הילדים, לנעול את הבית, לעלות במעלית, ובסוף הילדים עושים בלגן בדירה של השכנה, כי אין גינה. התוצאה היא שבאים פחות. כל הטבעיות של המפגש ביישוב נעלמת.

"סוכות, החג שהיה הכי 'מארח', הפך למדכא. בני הנוער לא רצו לבוא הביתה כי לא הרגישו מחוברים. השכנים היו אותם שכנים, אבל הכול היה אחרת. קהילה מביאה אחריות הדדית, ביטחון. אין גנבות, ואם איחרתי הביתה - הילד הולך לשכנה ואני רגועה. באשקלון הילדים השאירו לרגע את הקרוקס בגן שעשועים וגנבו להם. זו הייתה תחושה לא נעימה. בית הכנסת שכן במרתף הבניין, עם ריח של טחב. לא היה שום סיכוי שזה יעבוד. כמחצית מהמשפחות עזבו את הבניינים עוד לפני המעבר ליעד הקבע".

כדוגמה הפוכה היא מציינת את "עיר האמונה" של עקורי עצמונה, סמוך לנתיבות: שורות של אוהלים מאולתרים שהוקמו בתוך סככת ענק תעשייתית נטושה. "תנאי החיים שם היו פסיכיים לגמרי, אבל דווקא זה שמר עליהם. שם ראו כמה חשובה לאדם הבחירה, כמה חשוב לשמור על הכבוד של אנשים. בממשלה התחילו להעריך אותם. המצב המשברי שהיה בגוש נמשך לכאורה עוד שמונה חודשים, כל תקופת השהות שלהם באוהלים, ובאופן פרדוקסלי זה כמעט היטיב איתם".

כמו השייכות הקהילתית, אומרת ביליג, חשובה לאדם גם התחושה שהוא הקובע את תנאי חייו. "בכל תחום תכנון הערים אנחנו רואים שאנשים לא אוהבים שמחליטים בשבילם. הם רוצים להחליט בעצמם לאיזה בית ספר לרשום את הילדים ובאיזה סופר לערוך קניות, וצריך להתחשב בכך בתכנון. עבור אנשי גוש קטיף מישהו אחר החליט שהם יעזבו את ביתם, ולכן היו צריכים לתת להם לפחות את חופש הבחירה לאן הם ילכו אחרי זה".
 
באופן שנראה כסותר את הקביעה הזו, ביליג מסיקה שהממשלה הייתה צריכה ליצור לעקורים מקום חלופי אופטימלי, בלי לשאול אותם. והיא מסבירה: "אנשים צריכים להילחם על הבית שלהם. זה חשוב. ראינו שמי שמרגיש שהוא נאבק ועשה את הכול, נמצא במצב יותר טוב ביום שאחרי. מי שלתחושתו לא נלחם מספיק, לו וגם לילדיו יש רגשי חרטה. המדינה הייתה חייבת להבין את זה, ולהסיק מכאן שאנשי גוש קטיף לא מסוגלים לפני הפינוי לדבר על היום שאחרי. לכן היה צריך להכין עבורם מקום גם בלי לדרוש מהם הסכמה.

"גם בנוגע לעמונה עכשיו - אני מאמינה שהם צריכים להיאבק על הבית שלהם, אבל לדורשי טובתם אני אומרת שהכי נכון להכין להם מקום. הממשלה צריכה ליצור להם יישוב חלופי, דומה ככל האפשר לזה שיש להם עכשיו. מקום שניתן יהיה לבנות בו, מקום שהקהילה תוכל לגדול בו ולצמוח. צריך לומר לאנשים שזה לחמש שנים; אם אחרי חמש שנים מישהו רוצה לעבור - הוא יכול למכור. לפחות יהיה לו נכס. אם היו בונים בצורה כזו לאנשי גוש קטיף, זה לא היה בזבוז כספי מדינה, ולא היה כאן שום הימור מצד המדינה, כמו שחששו כל כך".

בדיעבד הוציאה המדינה בעקבות ההתנתקות מיליונים רבים על פתרונות ביניים לא הולמים, והקהילות חוו נדודים מיותרים. "ההתנהלות הזו רק הביאה את האנשים למשברים נוספים. יותר מעשור אחרי, אנחנו עדיין חוקרים את הבעיות הבריאותיות, הפסיכולוגיות והחינוכיות שנוצרו בעקבות הטיפול השגוי במפונים. בחשבון הכלכלי, זה מטיל על המדינה עוד עומס שהיה יכול להימנע בהשקעה ראשונית נכונה. עד היום יש המון אנשים גמורים, תלושים. גם בבתים החדשים והיפים שלהם, חלקם לא תולים תמונות. הם מתגעגעים הביתה".

בשנתיים וחצי האחרונות שקדה עיתונאית "בשבע" עפרה לקס על ספר בשם "מקום", שלאחרונה ראה אור בשיתוף ועד מתיישבי גוש קטיף. לקס מתארת בו את גלגוליהן הארוכים והסיזיפיים של קהילות הגוש, שחלקן עדיין לא הגיעו אל יישובי הקבע שלהן, גם 11 שנים אחרי.
 

לשאלה האם ישנם מאפיינים משותפים לקהילות שצלחו באופן טוב יחסית את התקופה הזו, משיבה לקס: "הרבה תלוי בהנהגה המקומית. כאשר הייתה מנהיגות שהצליחה לגייס את כולם למשימה חדשה, לדאוג לכולם ולטפח את הקהילה גם בדרך הארוכה אל היעד - פחות אנשים אבדו בדרך. הנהגה היא לאו דווקא דמות רבנית, למרות שיש כמובן גם דוגמאות לרבנים שהחזיקו את הקהילות.

"פעמים רבות ההנהגה השתנתה במהלך הדרך, והשתלבו בה דמויות חדשות שלא הנהיגו לפני הגירוש. למשל אלעזר אוירבך, אדם שלא היה לפני כן בשום ועד, והיישוב בני-דקלים זה הוא. והיו גם ליאור כלפה וחגית ירון בניצן, שהיו מנהיגים גם קודם. זו מנהיגות שרואה את האנשים ויודעת להחזיק אותם".

לקס מזכירה גם את שריתה מעוז ואלי בוהדנה, שהנהיגו את עקורי אלי-סיני בדרך החתחתים עד לשכונת הקבע בפלמחים, כולל תקופת מגורים במאהל בצומת יד-מרדכי. "זו קהילה ששמרה על קשר בין החברים בצורה מאוד הדוקה לאורך כל שנות ההמתנה. הם הכריחו את עצמם להיפגש גם כשלא גרו בשכנות, עמדו על כך שהם קהילה ושהם רוצים להישאר קהילה וללכת יחד קדימה. גם בגני-טל ההנהגה המקומית החזקה עזרה להגיע ליישוב הקבע, שרבים מבני הדור השני בחרו גם הם לגור בו.
 
"אני מאוד לא שיפוטית", חשוב ללקס לומר. "בעיניי, כל מי שגורש מביתו וקם למחרת בבוקר והצליח לחייך אל הילד שלו, אני מצדיעה לו. עם זאת, אפשר היה לראות שקהילה שהלכה למשימה חדשה – כמו להקים יישוב, או לחזק מקום קיים שהיה צריך תנופה - זה עזר לה. טנא-עומרים, למשל. 14 משפחות תורניות ממורג באו ליישוב חילוני, ובנו יחד עם התושבים במקום יישוב דתי-חילוני חזק ויפה. או 'נצר אריאל', קבוצה מבין אנשי נצרים שבחרו לפעול חברתית בתוך אריאל, ונשארו קהילה למרות הדרך המפרכת שעברו עד לבניית בתי קבע".

גם קהילת המגורשים מנצר-חזני - ראשון היישובים בגוש קטיף - שרדה את הטלטלות בהצלחה יחסית. שמונה שנים לאחר העקירה נכנסו התושבים לבתי הקבע ביישוב שהוקם סמוך למושב יסודות, ונקרא גם הוא נצר-חזני. כ-75 משפחות מתגוררות שם היום, 40 של דור ההורים שייסדו את המושב בגוש ו-35 של דור ההמשך.

אניטה טוקר, מוותיקות נצר-חזני, מסכימה שהמצב טוב מאשר בקהילות אחרות, אבל מספרת גם על געגועים שלא מרפים. הבתים החדשים והמדרכות הרחבות, היא אומרת, לא מטשטשים את העובדה שזה לא הבית. "עם הזמן ועם ההצלחה של הקהילה, ההבנה שצריך לחזור הביתה רק מתגברת. בנינו לאחרונה בית כנסת יפה, כחלק מהתיקון לתחושת הכאב שנוצרה כשנתנו לערבים עם גרזנים להיכנס לבית הכנסת שלנו ולהחריב אותו. זה עוזר, אבל לא מוריד מהגעגועים החזקים לשם".
 
טוקר מצביעה על שני פרמטרים שלדעתה סייעו לאנשי נצר-חזני להרים ראש: "ראשית, אנחנו מחפשים כל מיני אתגרים. היישוב שלנו נמצא בין קיבוץ חילוני למושב חרדי, ויש לנו משימה - לתקשר עם הקהילות שמסביבנו. אנחנו לא רק יושבים בבתים היפים שלנו ונגמר הסיפור. בנוסף, העובדה שלחמנו על הבית בגוש, נתנה לנו אחר כך את הכוח לבנות מחדש, להפריח מחדש, להמשיך לעשות".

אגב, אם היו מי שטענו לפני הפינוי כי מאבק נוקשה יפגע בזכויות שיקבלו במפונים, טוקר אומרת כי בדיעבד התפיסה הזו התגלתה כשגויה. "מבחינת מה שהמדינה נתנה בסופו של דבר, אין הרבה הבדל בין מי שנלחם בגוש לבין מי שחתם על הסכם לפני כן. גם אלו שחתמו עברו טרטורים".
 

העזרה ההדדית, היא אומרת, הוסיפה לחוסן הפנימי של היישוב. "הקהילה עצמה מאוד עזרה לאנשים להשתקם. היו לנו שלושה נרצחי טרור, כמה וכמה פצועים, חייל שנפל בלבנון. כל זה, יחד עם הערכים שלנו, הפכו את הקהילה לחזקה ועוצמתית.

"כשיצאנו מגוש קטיף, הרגשנו שלקחנו איתנו את הרוח. אותה לא החריבו. אין ספק שההתעקשות של הקהילה להישאר יחד, למרות כל הקשיים, החזיקה נפשית את האנשים והביאה את הדור השני להמשיך איתנו. כשלאנשים היו בעיות כלכליות, הקהילה תמכה. ראו בשקט איפה יש קשיים, ועזרו. אם כל אחד היה לבד - היה קל ליפול".

יחסה של הקהילה הקולטת, במקומות שבהם הצטרפו המגורשים ליישוב קיים, השפיע גם הוא על השיקום הקבוצתי. לפעמים חיפש היישוב הזדמנות לשפר את מצבו הכלכלי ולקבל תקציבים, והרצון לפתוח את השורות היה משני. במקרים כאלה, החיבור בין הקבוצות לא עלה יפה.

יחד עם זאת, גם במקומות שבהם הורגשה הזדהות אידיאולוגית ונוצרו חיבורים יפים, היה חשוב לעקורים לשמור על הייחודיות שלהם ועל המורשת של היישוב שנחרב. כך למשל באבני-איתן שבגולן, שם מתגוררות 17 משפחות משמונה יישובים שונים בגוש קטיף. הן התערו במושב, אך ממשיכות לשמר איים קטנים של יחד, דוגמת מניין משותף בליל שבת. "קשה לנו לשחרר", אומר אחד העקורים המרואיין בספרה של לקס.
 
"קהילת גוש קטיף בכללותה ידעה מה היא רוצה מעצמה", מסכמת לקס. "המדינה הייתה צריכה ללמוד באופן ענייני את המשימה שלפניה, ולא להאמין לדמוניזציה ולהשחרה שהיה מי שטרח לעשות למתיישבים. היו צריכים להטות אוזן קשבת לאנשי הגוש ולהנהגה שלהם, וכך לחסוך המון פגיעה, השפלה וצער".

"בפינוי של יישוב יש בעצם שלושה משברים, שכל אחד קשה בפני עצמו", אומר העיתונאי יאיר שלג, שעומד בראש תוכנית דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה. "ראשית, חורבן הבית הפרטי של כל משפחה ומשפחה; שנית, החורבן הקהילתי ביישובים קהילתיים; ושלישית, החורבן הרעיוני: אנשים האמינו שצריך להתיישב במקום מסוים, ולקחו להם את ההגשמה האידיאולוגית. אם ממשלה מחליטה ללכת על פינוי יישובים, אין דרך למנוע את החורבן הראשון והשלישי, אבל אפשר וראוי לצמצם את החורבן הקהילתי".
 

במסגרת המכון בחן שלג את נושא פינוי היישובים של גוש קטיף. "ערכתי שני מחקרים - אחד לפני ההתנתקות ואחד נוסף אחרי. במסקנות של שניהם הייתה המלצה כי ככל שאנשים מעוניינים בזה, יש לאפשר העתקה של קהילות שלמות".

במחקרו הוא התבסס על תקדים היסטורי שהשמאל הישראלי מרבה להיאחז בו: האזרחים הצרפתים שהתגוררו באלג'יריה בזמן הקולוניאליזם, ונאלצו לעזוב לאחר שהמדינה קיבלה עצמאות. "יש כמובן הרבה הבדלים בין המקרה שלנו והמקרה שלהם - לצרפתים אין זיקה לאומית לאלג'יריה, המדינה שקמה שם אינה מהווה עבורם סיכון ביטחוני, והאלג'יראים לא טוענים לבעלות על כל צרפת. אבל גם דה-גול, עם כל הרצון שלו להגיע לפינוי כוחותיו, עיכב את המשא ומתן עם האלג'יראים בנוגע לשאלה הזו: האם למתיישבים הצרפתים שיחפצו בכך, יתאפשר להישאר במקומם. הוא לא ויתר בנקודה הזו. נכון שבפועל רוב המתיישבים ברחו לצרפת, אבל היו גם שנשארו".

שלג מוסיף כי לדעתו, אם בעתיד תחליט מדינת ישראל כי היא לא מעוניינת לשלוט באזור מסוים, "הדרך הנכונה היא שהיישובים יוכלו להישאר במקומם, ואז החורבן האישי יהיה פחות משמעותי".
 
הצעתו של שלג מעלה לכאורה חשש מיידי לביטחונם של הישראלים שיבחרו לחיות תחת שלטון פלסטיני, אבל מתברר כי יש לה מְצדדים מפתיעים. אבי פרחן, למשל. פרחן הוא האיש שפונה פעמיים – גם מימית שבחבל סיני, וגם מאלי-סיני, היישוב שהקים בצפון חבל עזה.

"אני מציע לחברים שלי ביהודה ושומרון שלא ישלו את עצמם", הוא אומר לנו. "תהיה תוכנית מדינית. כרגע יש אמנם פסק זמן מכל מיני סיבות, אבל לא ירחק היום ויתחיל משא ומתן על יישובים ביו"ש. לחברים שלי שם כדאי להכריז קבל עם ועולם שאם יהיה תהליך מדיני, הם רוצים להיות שותפים בו. הם צריכים לפעול מול האו"ם וארה"ב ואירופה, ולהודיע שבכל תוכנית לפתרון הם נשארים בכפרים שלהם, ביישובים. כמו שערביי ישראל חיים במדינת ישראל בביטחון מלא, גם אנחנו רוצים ומצפים לחיות בכפרים שלנו בביטחון מלא. זה הלקח שלי מימית: עדיף להישאר במקום עם כל הסיכונים, ולא לעבור את כל הטלטלה שבעקירה. הייתי צריך להישאר עוד בסיני.

"לפני העקירה אני דגלתי במאבק כדי שלא יפנו אותנו - לא אלים, אבל מאבק. ידעתי מימית שזה חשוב. הפעם הייתי מוכן להישאר תחת ריבונות פלסטינית. היה אפילו דיון בוועדת חוקה בכנסת על הסוגיה הזו, ולמרות שאמרנו שאנחנו מסירים מהמדינה את האחריות, החליטו לא לאפשר לנו להישאר, מחשש לביטחוננו".
 
חוק פינוי-פיצוי קבע כי קבוצה של לפחות עשרים משפחות עקורות שתרצה לעבור יחד להתגורר במקום חדש, תהיה זכאית להסכם העתקה קהילתי המעניק לה תקציבים למבני ציבור וכדומה. ההסכם האחרון מסוג זה נחתם באופן חגיגי בקיץ החולף בקיבוץ נווה-ים. משפחות מגורשים מאלי-סיני, רפיח-ים, כפר-ים ומקומות נוספים, המתגוררות שם בינתיים בקראווילות, אמורות לבנות במקום את בית הקבע שלהן ולהפריח מחדש את הקיבוץ היפהפה שהלך ודעך. פרחן, אחד ממנהיגי הקבוצה הזו, מדווח כי הם אינם קרובים אל המנוחה והנחלה.

"אנחנו עדיין בניוטרל", הוא מעדכן. "היה אצלנו אמנם טקס עם השר אורי אריאל והרמת כוסית ונאומים, אבל עד היום לא התפרסם המכרז של משרד השיכון, כי הבנק לא כתב איזה מכתב למִנהל, ויש התקשקשות. כל יום אני מתקשר לבנק, לשאול מה קורה עם המכתב. אלו דברים שהיו צריכים להיסגר קודם. מי שאחראי למה שקורה כאן זה ראש הממשלה, לא הבנק ולא המנהל. יותר מ-11 שנה אני בלי בית. אני כבר בן 70. עד שיהיו כאן תשתיות לבתי קבע, ייקח לפחות עוד שנה. בגיל 75 אולי יהיה לי בית".

אחת המסקנות של פרחן מפינוי ימית הייתה החשיבות של המסגרת הקהילתית וההישארות יחד, למען החוסן הנפשי והמשפחתי של האנשים. זה לא מה שקרה באלי-סיני ערב ההתנתקות. ביישוב פרץ משבר סביב השאלה האם יש להידבר עם המִנהלת, ובסופו של דבר הקהילה בת 85 המשפחות התפלגה לארבעה ראשים. "הראשונים הלכו למושב תלמי-יפה, קבוצה שנייה הלכה לבת-הדר ליד אשקלון, יש קבוצה שהלכה לפלמחים, ואנחנו הגענו לנווה-ים".
 

הוויכוחים שקרעו את היישוב עדיין חיים לנגד עיניו. "באספה הפורמלית האחרונה שהייתה באלי-סיני, כ-80 אחוז החליטו שאנחנו נאבקים ולא מנהלים משא ומתן על יישוב חלופי. אבל אז אדם אחד, נציג של קבוצת משפחות, נפגש עם יונתן בשיא במסעדה ביד-מרדכי, בשעת לילה. זה נודע לנו ועשינו הפגנה מול הפגישה, אבל הוא הוביל את הקהילה לבת-הדר".

אחר כך המשיכה מגמת הפילוג. "אני לא רוצה לפתוח פצעים, אבל היה משבר לא פשוט", אומר פרחן. "אני נשארתי אחרון ביישוב. המשפחה שלי, עם הילדים והנכדים, יצאה אחרי כולם. צעדנו, שלושה דורות של עקורים, עם דגלי הלאום שהורדנו מהבתים, כמו ביציאה מימית".

ומאז, הימים לא קלים. "בימית, עם כל הביקורת שיש לי על מנחם בגין ז"ל שיצר את התקדים המסוכן של שטחים תמורת שלום, אני חייב להעריך אותו על כך שדאג לשקם את העקורים בהגינות וביושר. אני ממש לא יכול לפרגן באופן דומה לממשלת שרון - למרות שיכול להיות שאם הוא עצמו היה נשאר ומתפקד, היינו כבר בבית קבע – וגם לא לממשלת אולמרט ואפילו לא לממשלת נתניהו, שבחרתי בו. עד היום יש כ-180 משפחות של עקורי גוש קטיף שהן פליטות בארצן.
 
"בימית, הפיצויים היו הוגנים ותגמלו על מה שמגיע. חווק פינוי-פיצוי ששרון העביר, פשוט אמלל אנשים. בעיניי, זה נבע מכך ששרון תכנן לבצע מיד אחר כך את תוכנית ההתכנסות ביו"ש. במקרה כזה, סכום הפיצויים שהיו צריכים לשלם היה גבוה בהרבה, ולכן הוא רצה כבר בגוש קטיף להציב רף נמוך. הרי לכאורה יכלו לקחת את חוק פינוי סיני של בגין, לתת אותו לכלכלן מתחיל ולומר לו לתרגם את הערכים ל-2005. היה שם הכול: איך מפצים על רפת, איך על תיירות, איך מפצים אדם שכיר, איך עובד מדינה. חוק פינוי-ביזוי של שרון גרם להשפלת העקורים. המעברה שבנו בניצן עוד תישאר שם שנים".

איזו השפעה הייתה לכם על נווה-ים?
"כשהגענו לקיבוץ היו בו חמישים חברים. הוא עמד בפני פירוק, השתלטות של טייקונים ותביעה של מיליונים על שימושים חורגים. אנחנו סידרנו פשרה, הובלנו לתב"ע חדשה והבאנו משאבים גדולים לכיסוי החובות. זה היה קיבוץ שאמרו עליו שיש לו קללה של ברכה: מדובר באחד המקומות היפים בארץ, אבל הקללה היא בעיות חברתיות וטייקונים שעטים עליו כמו על טרף. אנחנו, בסיוע המשפחות שקלטנו ונקלוט, כולל הבנים הממשיכים של הקיבוץ, עוד נביא את הברכה לברכה".
 
בגיל 70, מאיפה הכוח להילחם בבנק ובמנהל, ולהתחיל בפעם השלישית משימה חדשה?
פרחן צוחק. "אשתי והבנות אומרות לי לפעמים 'אבא, למה לך? בוא נקנה בית במקום אחר ודי'. אבל כשהחלטנו על הקמת גרעין, הלכנו לנקודה שצופה על הריסות אלי-סיני, וכתבנו מגילת יסוד. כתבנו שנאחד בין כתומים לכחולים, בין דתיים וחילונים, בין נוער הגבעות ונוער השומר הצעיר. משימה חדשה זה חשוב מאוד. העשייה הזו נותנת כוח, ואנחנו עוד נצליח, בעזרת השם".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg