להבין את האסטרטגיה הגרעינית של ישראל

פיתוח מיטבי של אסטרטגיה גרעינית ידרוש מישראל שינויים ושכלולים, בתחומים כגון העמימות המכוונת, ההגנה מפני טילים בליסטיים, הגנת הסייבר וקביעת המטרות עבור הנשק הגרעיני. הצעדים המצטלבים הללו חייבים לנבוע באופן קוהרנטי מתוך דוקטרינה כוללת ומוגדרת מראש

צילום: AP IsraelDefense

הכנעת צבא האויב ללא קרב -זוהי פסגת המצוינות" (סון טסו, אמנות המלחמה). 

אפילו בתקופות של סכנה קיומית אפשרית, מדינת ישראל מעולם לא חשפה גילויים מהותיים כלשהם בנושא מדיניותה לגבי כושר ההרתעה הגרעיני שלה. שני ראשי ממשלה קודמים, כל אחד במהלך כהונתו, אמנם חטאו ב"פליטות פה" בעניין זה, אך השניים, שמעון פרס ואהוד אולמרט, מעולם לא חשפו מידע מפורש או פרטים משמעותיים בנושא. הפצצה נותרה מעורפלת ועמומה. היא נשמרה תמיד מוסתרת היטב ב"מרתף" האסטרטגי של המדינה.

בכל הקשור למדיניות "העמימות המכוונת", מעט מאוד השתנה במהלך השנים. מבחינתה של ירושלים, כל מה שקשור בגרעין ממשיך להיות עמום במובהק, ונראה שמדובר במדיניות שאינה ניתנת לשינוי.

על פניה, לפחות, ההתמדה בנקיטת מדיניות ליבה זו נראית הגיונית. ככלות הכל, ברמות הביטחוניות המובנות מאליהן, יריביה המדינתיים הקבועים של ישראל נמנעים במחושב מפתיחה במלחמה כוללת. המתכננים האסטרטגיים, בוושינגטון וגם בירושלים, זכאים בהחלט לפיכך להציג את השאלה "מדוע לנדנד את הסירה?". כיום, לא יכול להתקיים עוד ספק סביר לגבי העובדה שישראל היא חברה לכל דבר במועדון הגרעיני. לכן, ללא קשר למה שירושלים תבחר לומר או שלא לומר בעניין, כל יריב (ובן ברית) אפשרי שוכנע כבר שיש לישראל נשק גרעיני. להאמין בכל אפשרות אחרת, בנקודה זו, יהיה פשוט מגוחך.

כיצד כל זה מתקשר למדיניות החוץ של ארה"ב? הנשיא האמריקאי הבא, בין אם תהיה זו הילרי קלינטון ובין אם דונלד טראמפ, יתנגד, מן הסתם, לכל חשיפה ממשית של הנשק או המערך הגרעיני של ישראל. בין היתר, חשיפה כזו עלולה להיות בעייתית עבור ארה"ב והתחייבויותיה משכבר הימים לאי-הפצת נשק גרעיני.

הנשיא הבא, ביודעין או בתגובה מחושבת לציפיות של ממשלות זרות מסוימות, עשוי להגיב לחשיפה ישראלית עתידית בנושא הגרעין בהפעלת לחץ על ירושלים להצטרף לאמנת NPT משנת 1968 בדבר אי-הפצת נשק גרעיני. הנשיא הנוכחי, ברק אובמה, מעולם לא נסוג בנושא זה מהעדפתו המוצהרת -"עולם נקי מנשק גרעיני". יעד זה הוא, כמובן, בלתי אפשרי.

גם ישראל היא מקרה ייחודי. בסופו של דבר, ישראל לא תוכל לשרוד לאורך זמן ללא "שובר השוויון" החיוני -נשק גרעיני. הנשק שברשותה לא נועד למטרת ניהול מלחמה בפועל, אלא אך ורק לצורך הרתעה אסטרטגית מתמשכת. במילותיו השקולות של הדו"ח המסכם של פרויקט "דניאל" בעניין העתיד האסטרטגי של ישראל: "הנקודה העיקרית לגבי הכוחות הגרעיניים של ישראל חייבת להיות תמיד הרתעה מראש, לא נקמה בדיעבד".

בקרוב מאוד עלולה לצוץ סיבה ביטחונית מובהקת, שתצדיק את הוצאת הפצצה הישראלית אל מחוץ ל"מרתף". סיבה זו תהיה קשורה לדרישות המורכבות בעניין קיום מערך הרתעה גרעיני אמין. כדי להציג מערך חיוני שכזה (.העובדה שיש ברשותך נשק גרעיני אינה מעניקה לך אוטומטית הרתעה מספקת), הנשק הגרעיני של ישראל יהיה חייב להיראות תמיד חסין מפני השמדה מקדימה בידי היריבים הפוטנציאליים.

כדי שהנשק הגרעיני של ישראל יגן עליה מפני התקפות אויב מסיביות, שחלקן עלולות בעוצמתן להוות סכנה קיומית, ישראל חייבת לשכלל, להביא למצב מבצעי וייתכן שאפילו להצהיר על מרכיבים מסוימים בדוקטרינה האסטרטגית שלה ושל החימוש הקשור אליה. פעולה כזו תהיה נחוצה, בין היתר, כדי לשפר את אמינות ההרתעה למלוא רוחב הספקטרום של האיומים הביטחוניים המשמעותיים, וכן כדי לספק לישראל מסגרות קונספטואליות רחבות, שמתוכן ניתן יהיה לקבל החלטות ומהלכים טקטיים פרטניים בהתאם לנדרש.

בעיקרון, ישראל אינה אמורה לטפל ביריבים הצפויים לרכוש יכולות גרעיניות על בסיס "כל מקרה לגופו" או "אד-הוק". נהפוך הוא: ישראל אמורה להיות מוכנה בכל עת לתת את התגובה הטובה ביותר העומדת לרשותה לכל האיומים הגרעיניים המתקבלים על הדעת בהקשר הרחב של התיאוריה האסטרטגית המקדימה. בכל התחומים, כולל האסטרטגיה הגרעינית של ישראל, התיאוריה היא "רשת" נחוצה, ולפיכך רק אלה שישליכו את רשתם "יזכו ללכוד את השלל".

מגבלות ההרתעה

במסגרת תיאורטית זו יש לפתח את האסטרטגיה במתכונת דיאלקטית. מכך נובע, שכדי לגבש באופן מיטבי את הדוקטרינה האסטרטגית ההכרחית לקיומה, על ישראל להתייחס לאלתר לשאלות הליבה הבאות:

- האם על ישראל להתחיל לחשוף בפומבי מרכיבים כלליים מסוימים של מאגר הנשק הגרעיני והתוכניות הגרעיניות שלה? אם כן, כיצד?

- האם יהיה זה נכון מבחינת האינטרסים הביטחוניים של ישראל לגרום לכך שגורמים מסוימים יהפכו להיות מודעים, לפחות במושגים כלליים, לדוקטרינת קביעת המטרות הגרעינית שלה; ליכולות התגמול שלה; לנכונותה, בתנאים מיוחדים ומוגדרים, ליזום תקיפה מקדימה; לנכונותה, בתנאים מיוחדים ומוגדרים, לנקוט פעולות תגמול גרעיניות; וליכולותיה הנלוות בתחום ההגנה מפני טילים בליסטיים? אם כן, עד כמה?

עצם העובדה שהאויב מודע לקיומה של פצצה ישראלית אין בה, בשום אופן, כדי להעיד אוטומטית על כך שישראל מצליחה לקיים הרתעה גרעינית אמינה. אם, לדוגמה, מאגר הנשק הגרעיני היה נתפס כפגיע לתקיפה ראשונה, ייתכן שהוא לא היה משכנע מדינות אויב מסוימות להימנע מתקיפת ישראל. בדומה לכך, אילו נראה שההנהגה הפוליטית אינה מוכנה להשתמש בנשק גרעיני לצורך תגובה על כל מהלך אחר, מלבד תקיפה בלתי-קונבנציונלית, ייתכן שאותן מדינות אויב לא היו מורתעות כנדרש.

אילו נראה, באופן גורף, שהנשק הגרעיני של ישראל גדול מדי, בעל כושר השמדה מוגזם ו/או נעדר אבחנה מכדי שניתן יהיה להשתמש בו באופן רציונלי, ההרתעה עלולה היתה להיכשל. אילו נראה שדוקטרינת קביעת המטרות של ישראל נוטה באופן מובהק לכיוון הצבאי, כלומר מתמקדת כולה או אפילו ברובה בנשק של מדינות האויב ובתשתיות הצבאיות התומכות בו, ייתכן שהתוקפים הפוטנציאליים לא יצפו שהעלויות שהם יידרשו לשלם תהיינה גבוהות מספיק. כתוצאה מכך, ייתכן שההרתעה לא תצלח לגביהם.

עם זאת, דוקטרינה משוערת של קביעת מטרות "צבאיות" עלולה להזיק לישראל, גם כיוון שהיא עלולה להעלות את רמת ההסתברות לכאורה להתרחשותה של מלחמה גרעינית. הנשק הגרעיני של ישראל אמור להיות מיועד תמיד לצורך הרתעה ולא לשימוש במסגרת עימות ממשי כלשהו. בהתבסס על העיקרון הזה, סביר להניח שהמתכננים והקברניטים הישראלים (בניגוד בולט לתכנון הגרעיני הצבאי ההולך ומתממש בפקיסטן) בחרו שלא לבנות או לפרוס בשטח כוחות גרעיניים טקטיים/זירתיים.

אילו דוקטרינת קביעת המטרות של ישראל היתה נתפסת כנוטה באופן מובהק לכיוון הצבאי, ייתכן שמדינות האויב היו חוששות מתקיפה ראשונה ישראלית, עד כדי כך שהיו שוקלות ביתר רצינות לבצע את התקיפה הראשונה בעצמן. תרחיש כזה, שהוא פחות או יותר סביר, מייצג, למעשה, מניעה של המניעה: מצב אירוני, מעין "מחול מוות" שבו האובייקט המיועד של "הגנה עצמית מקדימה" (המונח המשפטי ההולם לכל צעד מניעתי מותר) יוזם בעצמו תקיפה "הגנתית".

הדינמיקה הדיאלקטית של חישובים אסטרטגיים כאלה מורכבת להדהים. בהקשר זה, מנהיגי ישראל, המודעים לאופציות הפעולה נגד מטרות אזרחיות/צבאיות ולהשלכותיהן, אמורים לקבוע בקרוב את האמצעים הרצויים ואת הרמות המומלצות לכל אפשרות של חשיפת הנושא הגרעיני. מהי הדרך הטובה ביותר להביא לידיעתן של מדינות האויב את דוקטרינת קביעת המטרות של ישראל, כך שניתן יהיה להרתיע את היריבים המסוימים הללו מלנקוט כל מתכונת אפשרית של תקיפה ראשונה וגם של תקיפת גומלין?

כדי להבטיח את הישרדותה של ישראל לאורך זמן, לא ניתן יהיה להסתפק בכך שאויביה של ידעו שיש לה נשק גרעיני -ותו לא. בנוסף לכך, הם חייבים להיות משוכנעים, תמיד, שהנשק האטומי הזה מאובטח דיו ומוכן לשימוש מבצעי, וכי ההנהגה הנבחרת של ישראל מוכנה והחלטית לשגר אותו בתגובה למעשי תוקפנות מסוימים, בין אם מדובר בתקיפה ראשונה ו/או בתקיפת תגמול. 

כדי למנוע מלחמה הרת אסון במזרח התיכון, אסור לאפשר למדינות האויב להניח אי-פעם שניתן לבצע תקיפה מסיבית נגד ישראל ולחמוק ללא עונש. לכן, הדוקטרינה האסטרטגית של ישראל חייבת לשאוף תמיד להעצים את ההרתעה הגרעינית. 

בכל המקרים, ללא יוצא מן הכלל, הדוקטרינה האסטרטגית של ישראל חייבת לשכנע את התוקפים הפוטנציאליים שהקורבן המיועד שלהם ניחן הן בנכונות והן ביכולת לגמול להם באמצעות נשק גרעיני. במצב שבו מדינת אויב, השוקלת התקפה נגד ישראל, אינה משוכנעת, מסיבה כלשהי, באשר לאחד משני הרכיבים הבסיסיים הללו או באשר לשניהם, היא עלולה לבחור באופן רציונלי לתקוף ראשונה. החלטה זו תהיה תלויה, לפחות בחלקה, בערך שאותה מדינה הגדירה לגבי ההשלכות הצפויות של התקפה כזו.

באשר לנכונות לגמול, אפילו אם ישראל מוכנה לחלוטין, הלכה למעשה, להגיב להתקפות אויב מסוימות בפעולות תגמול גרעיניות, כל מצב של אי-יכולת שיורית מצד היריב להכיר בפועל במוכנות הזו עלול, למרות הכל, לעודד אותו לתקוף. במקרה זה, תפיסה מוטעית ו/או מידע שגוי עלולים לשתק במהירות רבה את ההרתעה הגרעינית הישראלית. ייתכן גם שלישראל לא תהיה, למעשה, הנכונות הדרושה כדי לגמול, וכי העדר הנכונות המזיק הזה יפוענח על ידי מקבלי ההחלטות במדינת האויב. במקרה מדאיג שכזה, סביר להניח שההרתעה הגרעינית של ישראל תשותק, אך לא עקב איתותים מבולבלים ומטעים, אלא דווקא בגלל איתותים שלא סולפו כראוי.

באשר ליכולת, אפילו אם ישראל תחזיק מאגר משמעותי של נשק גרעיני, חיוני שמדינות האויב יאמינו תמיד שהנשק הזה בר-שימוש בעליל. משמעות הדבר היא, שאם מדינה כלשהי תאמין שתקיפה ראשונה מסוגלת להשמיד באופן יעיל דיו את מאגר הנשק הגרעיני של ישראל ואת התשתיות הקשורות אליו, סביר להניח שההרתעה הגרעינית לגבי אותה מדינה תשותק. כדי להישמר באופן היעיל ביותר מפני מצב מסוכן מסוג זה, טוב תעשה ירושלים אם תמשיך לפעול ככל יכולתה לשיפור כל אופציה בת-קיימא שהיא יכולה להרשות לעצמה בתחום של חימוש צוללות בנשק גרעיני.

אפילו אם כלי הנשק הגרעיניים של ישראל תוכננו כך שלא ניתן יהיה להשמידם באמצעות תקיפה ראשונה של האויב, תפיסות מוטעות או שיקול דעת מוטעה של האויב עלולים לגרום לכישלון הרה אסון של ההרתעה הגרעינית הישראלית. סיבוך אפשרי נוסף קשור לאפשרות שמדינת אויב תפרוס טילים נגד טילים בליסטיים טקטיים -פריסה שעלולה, במקרים מסוימים, לתרום להחלטה חיובית בעניין תקיפת ישראל, עקב הנמכת העלויות הצפויות של התוקף.

את חשיבותו של נשק גרעיני בר-שימוש חובה לבחון גם מנקודת המבט של הנזק הצפוי. אם הנשק הגרעיני של ישראל ייתפס על ידי תוקף פוטנציאלי, באופן גורף, כנשק בעל עוצמה מוגזמת או בעל יכולת להשמיד ערים שלמות, ייתכן שהוא לא יצליח ליצור הרתעה. בנסיבות מסוימות, הרתעה גרעינית מוצלחת עשויה אפילו להשתנות ביחס הפוך לכושר ההרס הנתפס, לפחות עד נקודה מסוימת. עובדה זו אין משמעותה שישראל אמורה אי-פעם לפתח נטייה לכיוון דוקטרינה של ניהול מלחמה גרעינית בפועל (ללא ספק, היא אינה אמורה להעדיף דוקטרינה כזו), אלא רק שהיא חייבת להיות מודעת תמיד למתאמים, העשויים להיות עדינים או חריגים, בכל הקשור לקבלת החלטות, בין הרתעה גרעינית מוצלחת לבין האופן שבו כושר ההרס הגרעיני נתפס בעיני האויב.

חשיפת דוקטרינת הגרעין 

זה מחזיר אותנו לחשיבות הכוללת והמרכזית של הדוקטרינה האסטרטגית הישראלית. אם דוקטרינה זו נועדה לזהות צורות מובדלות ומדורגות של גומלין, המכיילות ומתאימות את פעולות הגומלין הישראליות לרמות מוגדרות של התגרות, הרי שכל חשיפה של הדוקטרינה הזו עשויה לחזק את ההרתעה הגרעינית הישראלית. ללא חשיפה שכזו, אויביה של ישראל ימשיכו לעסוק בניחושים לגבי אופני התגובה האפשריים שלה. מצב של אי-ודאות תמידי עשוי לשרת באופן חיובי את ביטחונה של ישראל לפרק זמן נוסף, אך במועד כזה או אחר הוא גם עלול להיכשל לחלוטין.

זו העת להערה אחרונה, המוכרת היטב למתכננים האסטרטגיים הישראלים: כל הרתעה גרעינית מבוססת על ההנחה שהאויב רציונלי. משמעות הדבר, שבבסיס חישוב ההרתעה חייבת לעמוד ההנחה שהאויב מייחס להמשך הישרדותו הפיזית ערך גבוה יותר מן הערך שהוא מייחס לכל אפשרות אחרת או לכל שילוב אחר של אפשרויות. אם ההנחה הזו אינה נכונה, הרי שכל ה"הימורים" בנושא ההרתעה בטלים ומבוטלים, והישרדותו של המרתיע הפוטנציאלי תהפוך להיות תלויה, ככל הנראה, בצורות מתאימות של מניעה ו/או בהגנה מפני טילים בליסטיים, כלומר מערכת הגנה מפני טילים בליסטיים, המציגה "אמינות יירוט" כמעט מושלמת.

בנושא של איראן גרעינית, סכנה שעדיין מוגדרת כעתידית ומצטלבת באופן מצרפי עם מגוון רחב של איומי טרור באזור, ישראל תהיה חייבת לקבל בקרוב החלטה - האם ייתכן שבשלב מסוים איראן תתלהב מן החזיונות הג'יהאדיסטיים של אפוקליפסה שיעית יותר מאשר מהשיקולים האסטרטגיים של הישרדות לאומית. האפשרות המדאיגה הזו, שלפיה איראן עלולה להפוך למחבל מתאבד במקרו-קוסמוס, נחשבת בלתי סבירה בעליל, ולמרות זאת היא אינה בלתי מתקבלת על הדעת.

פתגם לטיני ידוע אומר Credo quia absurdum -"אני מאמין כיוון שזה אבסורדי". ישראל אינה אמורה לבנות את הדוקטרינה האסטרטגית הכוללת שלה בהתבסס על מנטרה חריגה כגון זו, אבל אסור לה גם להתעלם מן הפרדוקס הזה.

יש להגדיר ולהטיל אחריות לתכנון קפדני, לצורך יצירת הרתעה גרעינית ארוכת טווח אל מול איראן גרעינית רציונלית, אך בו-זמנית להתכונן גם להתמודדות עם איראן גרעינית שונה, שעלולה במועד מסוים לייחס להעדפות דתיות מסוימות ערך גבוה יותר מזה שהיא מייחסת להישרדותה הפיזית. מעצם הגדרתן, ההכנות השיוריות האלה תהיינה חייבות לכלול תוכניות בנות-קיימא, שתאיימנה להכשיל את הערכים האיסלאמיים הדתיים המסוימים הללו. במקרה כזה, טהרן עלולה לייחס להם ערך גבוה עוד יותר ביחס לכל העדפה לאומית אחרת, או ביחס לכל שילוב של העדפות.

במונחים של הרתעה גרעינית, אי-רציונליות אינה זהה לטירוף. אם מבינים אותו כראוי, ניתן להרתיע אפילו יריב לאומי בלתי-רציונלי. עבור ישראל, כדי להתקדם, משמעות הדבר היא הבנה מדויקת יותר, ומחויבת המציאות, של הסדר שבו איראן צפויה להציב בראש הסולם את ההעדפות הדתיות (השיעיות-איסלאמיות) שלה. במשך הזמן ייתכן שיהיה צורך לגבש הבנות דומות גם לגבי ערב הסעודית, מצרים או אפילו טורקיה.

באשר לכל הזדקקות ישראלית למניעה או "הגנה עצמית מונעת" במצב של "הדקה ה-90", את המהלך תצטרך ישראל לנקוט במועד כלשהו לפני שאיראן תרכוש יכולת גרעינית מבצעית. לעת עתה, האופציה האלטרנטיבית האכזרית הזו להרתעה גרעינית ארוכת טווח עדיין אפשרית מבחינה לוגית, אך בה בעת היא גם בלתי סבירה בעליל. במונחים אסטרטגיים, בשלב זה, שהוא ללא ספק מאוחר, סביר להניח שהעלויות שישראל תיאלץ לשלם בגין כל תקיפה ראשונה הגנתית תהיינה גבוהות יותר מהרווחים שהיא צפויה להפיק. עם זאת, במיוחד לאחר הסכם וינה שנחתם ב-14 ביולי 2015 (תוכנית הפעולה הכוללת המשולבת -JCPOA), ישראל תתקשה לטעון באופן משכנע, לאחר מעשה, שתקיפה כזו היתה מעשה מותר.

לבסוף, בבואם לגבש את האסטרטגיה הגרעינית המתפתחת של ישראל חייבים המתכננים לכלול בחישוביהם את האפשרות ההולכת ומתעצמת לפריצת מלחמה קרה חדשה - "המלחמה הקרה השנייה"). בעודם זוכרים את האפשרות ההקשרית הזו, עליהם להביא בחשבון גם את הסבירות של "מלחמות היברידיות" מסוימות נגד יריבים מדינתיים/תת-מדינתיים שונים. בכל עימות כזה, שיכלול משתתפים מסוגים שונים, סביר להניח שהיעילות ההרתעתית של האסטרטגיה והדוקטרינה הגרעיניות של ישראל תהיה שונה מכפי שהיא צפויה להיות במקרה של התמודדות רק נגד אויבים מדינתיים או רק נגד אויבים תת-מדינתיים. עם זאת, במלחמות המכוונות רק נגד אויב תת-מדינתי או ארגון טרור, כדוגמת חיזבאללה, לא סביר שהאסטרטגיה הגרעינית של ישראל תמלא תפקיד ישיר משמעותי.

קיימת הצטלבות, שנוהגים להזכיר רק לעיתים רחוקות, בין הפעולות של ארגוני טרור תת-מדינתיים נגד ישראל ותשתיות מסוימות של האסטרטגיה הגרעינית. במקרה זה, הקשר מתייחס לסיכונים מתקבלים על הדעת, פחות או יותר, המאיימים על מכלול הכור הגרעיני של ישראל בדימונה. כבר ב-2014 ספג המתקן אש טילים ורקטות של חמאס. מוקדם יותר, ב-1991, המתקן בדימונה הותקף על ידי אויב מדינתי -עיראק.

מכאן נובע, כי למרות שהאסטרטגיה הגרעינית של ישראל לא נועדה לכך שתהיה לה השפעה ישירה מוחשית על יריבי ישראל מקרב ארגוני הטרור, ייתכן שליריבים הללו תהיה בכל זאת השפעה מזיקה על הכור הגרעיני הקריטי ביותר של ישראל. בהקשר זה מן הראוי לציין, באופן ספציפי, כי כל ישות פלסטינית שיוענק לה מעמד של מדינה כתוצאה מפעילות טרור פלסטינית מתמשכת עלולה להחמיר עוד יותר את האיומים הביטחוניים החמורים הניצבים מול דימונה, ושהאסטרטגיה הגרעינית של ישראל עשויה בנקודה זו להפוך להיות הן רלוונטית והן שימושית.  במידה שהאסטרטגיה הגרעינית של ישראל תועיל לשיפור ביטחונה של ארה"ב באזור -וזו מידה שעשויה להיות מרחיקת לכת -הרי שכל הצלחה אפשרית נגד אויב מדינתי חדש הנקרא "פלסטין" תתקבל בברכה לא רק בירושלים, אלא גם בוושינגטון.

מה שעולה מניתוח מקיף זה של האסטרטגיה הגרעינית של ישראל הוא סיכוי ברור ועיקש להיווצרות מצב של מורכבות בתנאים של כאוס בכל רחבי האזור. הסיכוי הזה משמעותו מחויבות ברורה של ישראל, לראות את האסטרטגיה הגרעינית שלה כמאבק מתהווה של "רוח הגוברת על רוח" ולא של "רוח הגוברת על חומר". 

ללא ספק, האסטרטגים הישראלים חייבים לעקוב מקרוב אחרי מאבקי כוח אזוריים, מספר רב של סד"כים ומתאמי כוחות משתנים, אבל עכשיו, במבט לעתיד, ירושלים תהיה חייבת להקדיש תשומת לב גם לצורות מדהימות במורכבותן של חישובים תיאורטיים וחשיבה דיאלקטית.

על פי דבריו של ההיסטוריון היווני תוקידידס, כאשר המנהיג היווני פריקלס נשא את נאום ההלוויה הראשון שלו, בתחילת המלחמה הפלופונסית, הוא הזהיר: "אני חושש מן השגיאות שלנו יותר מכפי שאני חושש מן האסטרטגיות של אויבינו". חוכמה נצחית ובת-קיימא מן הסוג הזה בדיוק היא שאמורה להנחות את האסטרטגים הגרעיניים של ישראל במהלך השנים הבאות, הצפויות להיות שנים של אי-ודאות. ?

Louis Ren? Beres (בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת פרינסטון, 1971), הוא פרופסור אמריטוס ומרצה למשפט בינלאומי באוניברסיטת פורדו. פרופ' ברס מרצה ומפרסם מאמרים רבים על נושאים הקשורים בביטחונה של ישראל ובאסטרטגיה הגרעינית שלה.