סקר חדש מוכיח: אין לנו מושג לגבי מורשת יהודי המזרח
סקר שנערך לקראת "יום היציאה וגירוש היהודים מארצות ערב ואיראן" חושף פערים משמעותיים בהיכרות עם ההיסטוריה של יהדות המזרח. במשרד לשוויון חברתי מקדמים מזדרזים להקים מרכז מורשת ליוצאי ארצות ערב
"היום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן" יצוין ביום רביעי בשבוע הבא, זו הפעם השנייה. מדובר ביום ממלכתי חדש יחסית, שהתקבל בחוק לפני שנתיים ושנועד להעצים את מורשת יהדות המזרח.
במקביל, השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל מקדמת החלטת ממשלה שמטרתה הקמת מרכז מורשת ליהדות ערב ואיראן. המרכז יכלול "מפעל עדויות" שיהיה מעין מוזיאון למורשת יהדות המזרח, ויעניק תמיכה להפקת ספרי זיכרונות המתעדים סיפורים אישיים של יהודי מדינות ערב ואיראן ולקידום מחקרים בנושא ועוד.
"לאורך 68 שנות קיומה של מדינת ישראל, סיפורם של יהודי המזרח נותר מחוץ לתולדות העם היהודי, אלה שסופרו ונלמדו", אומרת גמליאל. "זה נכון לספרי הלימוד, זה נכון להוויה התרבותית וזה נכון לתודעה הציבורית הכללית. יש כאן פרק חיים שלם בן אלפי שנים, של חלק ניכר ומשמעותי מהעם היהודי לדורותיו, שפשוט נדחק מהקאנון ההיסטורי. זה לא נכון, זה לא צודק, ומוכרחים לתקן את זה. הסיפור היהודי שלנו איננו שלם בלי תולדות יהודי המזרח.
"הישראלי הממוצע צריך להכיר את הפרהוד, את הכותאב, את המלאח ואת מחנה הריכוז ג'אדו (שהוקם בלוב תחת שלטון גרמניה הנאצית). עם שחפץ חיים מוכרח להכיר את עברו ומורשתו על שלל צדדיה וגווניה, ומפעל העדויות שאנחנו מקדמים יבטיח זאת". בשלב זה הוקצו לפרויקט מתקציב המשרד לשוויון חברתי 10 מיליון שקלים, ועוד היד נטויה.
אז מה וכמה אנחנו יודעים או לא יודעים על יהדות המזרח? סקר מיוחד שערך המשרד לשוויון חברתי באמצעות חברת הסקרים 'שילוב' בקרב יהודים ישראלים, חושף כי הפערים גדולים משאולי חשבתם, ושתחושת הקיפוח עדיין מהדהדת ונוכחת בחייהם של יהודים מזרחים בישראל.
כך למשל, בתשובה לשאלה האם הם מכירים את ההיסטוריה היהודית בארץ המוצא שלהם, השיבו בחיוב 50 אחוז מהנשאלים בעלי מוצא אשכנזי, לעומת 36 אחוזים בקרב המזרחים. בקרב כלל הנשאלים השיבו בחיוב על השאלה 45 אחוזים.
מעניין שדווקא בקרב בעלי המוצא המעורב, כלומר שהאב והאם באים מעדות שונות, הנתון הוא הגבוה ביותר: 51 אחוזים חשים שהם יודעים על עברם. מכלל הנשאלים, 13 אחוזים בלבד אמרו כי הם מכירים את "מורשת יהודי המזרח", ואילו 45 אחוזים השיבו שהם מכירים את "מורשת יהודי אשכנז".
עוד נמצא בסקר כי 44 אחוזים מהאשכנזים חושבים שיהודי המזרח "מיוצגים בסיפור ההיסטורי של מדינת ישראל", לעומת 56 אחוז שלא הסכימו עם הקביעה הזו. בקרב הנשאלים המזרחים, לעומת זאת, 80 אחוזים חשים כי אינם מיוצגים בצורה מספקת.
עורכי הסקר לא הסתפקו בשאלות כלליות על ההיסטוריה היהודית כמונח גורף, ובדקו באופן פרטני מה יודעים הישראלים, בחלוקה לעדות, על מושגים שונים. ובכן: את אירועי 'ליל הבדולח' (הכינוי לפוגרום שנערך ביהודי גרמניה בלילה שבין 9 ל-10 בנובמבר 1938, שסימן עליית מדרגה בפעילות האנטישמית הנאצית) מכירים רוב היהודים הישראלים, 56 אחוזים, ואילו את ה'פרהוד' (פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדד בחג השבועות 1941, ושנרצחו בהן לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכושם של 50 אלף יהודים נבזז) מכירים 7 אחוזים בלבד.
גם בקרב הציבור המזרחי בישראל, 67 השיבו כי אינם מכירים את המונח וכי לא שמעו על ה'פרהוד'. אין כאן כוונה לערוך הקבלה בין חשיבותם ומשמעותם ההיסטורית של האירועים, אך עדיין מדובר בנתונים חשובים שיש לתת עליהם את הדעת.
מושג שהתקיים בהיסטוריה היהודית במערב ובמזרח כאחד הוא אזור המגורים היהודי המסורתי - ה"גטו" האירופי, או ה"מלאח" במרוקו. 77 אחוז מהנשאלים השיבו כי הם מכירים את הגטו ו"יודעים הרבה על הנושא", ואילו רק 5 אחוזים מהישראלים מכירים את ה'מלאח' שבו גרו יהודי מרוקו - וזאת אף שמדובר בעדה הגדולה בישראל ובקהילה היהודית-מזרחית הגדולה בעולם.
גם מוסד הלימודים לילדים, ה'חדר' היהודי-אשכנזי, הוא מונח מוכר יחסית, עם 32 אחוזים ששמעו עליו, לעומת שלושה אחוזים בלבד ששמעו על ה'כותאב' המקביל במדינות האסלאם. נתון זה זהה גם בקרב המזרחים.
ד"ר יעל ברדה מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית היא בת לאב תוניסאי ואם אשכנזייה. מניסיונה כ"ילדת תערובת" יש לה הסבר לנתון בסקר שלפיו בעלי מוצא מעורב מכירים טוב יותר את ההיסטוריה היהודית. "המעורבים צריכים לקבל החלטות לגבי הזהות שלהם - האם ירצו להזדהות כאשכנזים כי זה קל יותר, או האם ירצחו לקחת את המזרחיות לרמה הציבורית. זו החלטה לא פשוטה והיא גורמת לאנשים לעסוק בזהותם וללמוד עליה".
ברדה עצמה חשה בבית בזהות המזרחית. "מבחינת הזהות שלי אני מזרחית", היא משתפת. "אבא הגיע לכאן כאיש אמיד, וירד מנכסיו בישראל. הוא פשוט לא הסתדר פה, ההגירה הרגה אותו. כדי להצליח אז בישראל היית צריך להיות או מפא"יניק או מהגר שמגיע עם נדוניה שמתכתבת עם החברה הישראלית".
הזהות המעורבת העניקה לברדה זווית מבט ייחודית על החברה הישראלית. "כשהייתי צעירה יותר לא הייתי שולחת קורות חיים למשרות שהתעניינתי בהן, פשוט מפני שהשם שלי הוא מזרחי", היא מספרת. "אני בלונדינית עם עיניים כחולות, אז הייתי תמיד הולכת למקום העבודה עצמו. מי שאומרים לך שהיום כבר אין אפליה בקבלה לעבודה אלה מזרחים שהצליחו, אז הם מספרים לעצמם שהמערכת הוגנת.
"כששואלים אותי איך הגעתי לאוניברסיטה העברית אני עונה ש'א-לוהים עזר לי, זכיתי במפעל הפיס'. זה נס שנתנו לי להיכנס כמזרחית יחידה במחלקה. בכלל, בכל המחלקות באקדמיה יש פחות מאחוז אחד של נשים מזרחיות".
ברדה מברכת על קיום היום המיוחד לציון היציאה והגירוש ממדינות ערב ואיראן. "זה חיוני כדי שנקיים מדינה דמוקרטית, שנותנת מקום לכל החלקים שבה", היא סבורה. עם זאת, היא מותחת ביקורת על המסגור ההיסטורי: "ברור שהפריימינג הזה הוא פוליטי, 'בואו נדבר עליהם כפליטים ממדינות ערב'. זה נועד לשרת את הנרטיב ש'שם היה להם רע, והיום טוב'.
"בניגוד ליהודי אירופה שברחו ממלחמת העולם השנייה, יהודי ערב הגיעו מתוך ציונות עמוקה. בהרבה מקומות לא היה להם רע והם לא ברחו מחוסר ברירה, אלא באו אל הארץ המובטחת. בשביל המטרות הפוליטיות העכשוויות משנים את מה שאירע באמת".
איך היית ממסגרת את היום הזה אחרת?
"יש לנו קהילה שמביאה איתה עושר מדהים, פרקטיקות דתיות והקשר בין השניים. ליהודי ארצות האסלאם היה תפקיד פוליטי ברור בחברות שהם חיו בהן, דבר שאפשר להם לפתח סובלנות גדולה. יש פה משהו ששווה ללמוד אותו אם שואפים לשלום עם שכנינו. בכלל, הייתי רוצה לראות את היהודים המזרחים שחיים בישראל מעורבים יותר בניסיונות גישור עם מדינות ערב.
"יהודי המזרח שייכים למזרח התיכון, יש להם זיקה של שייכות גאוגרפית, לשונית ואפילו תרבותית. אם אתה מדגיש את המילה 'יציאה' או 'גירוש', אתה שוכח להגיד שאלה הם בני המקום".
לאחרונה הנושא המזרחי זוכה לעדנה ולפופולריות, למשל עם ועדת ביטון שהמליצה על שינויים מרחיקי לכת בנוגע להוראת מורשת יהדות המזרח בבתי הספר, או עם ההחלטה לחשוף את התיקים של ילדי תימן.
"המאבק המזרחי קיים לפחות שלושים שנה, אם לא יותר. כל כך הרבה אנשים עבדו במשך עשרות שנים כדי לשנות את הנרטיב שבו הייתה קבוצה אחת שיישבה את הארץ, וקבוצה נוספת, מסכנה, שבאה בלי כלום. במישור הדתי באו לקהילות המזרחיות ואמרו 'כל מה שהבאתם לא שווה'.
"הייתה תפיסה של חוסר כבוד לתרבות שלמה, של 'הנה השחורים עם הקמעות'. נדרשת עבודה רבה כדי להכניס את השירה של יהודי המזרח לקאנון הלאומי, את האמנות, החינוך והדת. עכשיו לכאורה המאבק הזה מקבל עדנה.
"הבעיה היא האופן שבו זה קורה: יש מי שעושה שימוש בדרישות הכל-כך מוצדקות של יהודים מזרחים בישראל והופך אותן לכלי ניגוח פוליטי - לכאורה מול הממסד שהפלה אותם. יש פה אולי הישג פוליטי קטן, אבל אין שינוי עומק: בציונות הדתית עדיין יש אפליה מטורפת, וכך גם במגזר החרדי. לך תדבר עם שדכנים, תבין לבד את עומק האפליה.
"למה לא לדבר על זה שהיהודים הגיעו מעיראק מתוך רצון? אז נכון שהיו שם פיצוצים בבתי כנסת, אבל לא בגלל זה קמה קהילה שלמה ועוזבת. הם ראו את ישראל כארץ המובטחת, בית לאומי יהודי. זה היה הסיפור. לא נכון לבסס את עזיבתם על פוגרומים. זה מחסל את המקום המחויב שהיה לראשי הקהילות. הם נישקו את האדמה כשהגיעו לארץ, האמינו למה שאמרו להם בתמימות, לא חשבו שישלחו אותם לאזורים רחוקים ונחשלים".
ברדה מציינת כי רבות ממובילות המהפכה המזרחית כיום הן נשים, הן במישור האזרחי הן בפוליטיקה. היא מזכירה את העובדה שדווקא השרות מירי רגב וגילה גמליאל הן שמובילות את השינוי בממשלה. "אני אמנם לא מסכימה איתן מבחינה פוליטית, אך חלק מהדברים שהן עושות חשובים. הן שומעות סביבן אנשים מהפריפריה ומנהלות מאבק מקומי. לצערי לעתים מדובר בניצול ציני של המאבק הזה לצרכים לאומניים וזה בלתי נסלח.
"השינויים שרגב מקדמת מבורכים", סבורה ברדה, "אבל אני בדיוק מלמדת את הסטודנטים שלי מה הקשר בין שימוש בגזענות ליצירת לאומיות. כשאין חיבור שהוא אורגני בין קבוצות, משתמשים בהדרה ובגזענות ובאלמנטים של שנאה כדי לייצר אחדות. זה המקום שאני מאוד מפחדת ממה שקורה. הייתה מדינה מפא"יניקית, ויש שינוי של הדבר הזה שיכול להיות מבורך אם הוא יוביל לדמוקרטיזציה, ולא קבוצה קטנה שתשלוט ותקבע שזהות כזו או אחרת לא רלוונטית".
פעילה נוספת בנושא המזרחי היא יעל גידניאן, מנהלת תוכנית '120' במכון 'שחרית'. כאשר עבר החוק המדובר כתבה גידניאן בעמוד הפייסבוק שלה: "איזה יופי, סוף סוף נזכרו בהיסטוריה ובמורשת של 50% מהיהודים במדינת ישראל. רק מה? תמיד מהפריזמה של פליטות, סבל וגירוש. 'כמיליון יהודים נאלצו לעזוב את ארצותיהם. בואו לספר את סיפורם'".
גידניאן סיפרה לעוקביה כי השתתפה בכנס "צדק למען הפליטים היהודים מארצות ערב ומאיראן". לדבריה, "כל הדוברים, פרט לנציגי הקהילות המדוברות (נכבדי קהילות יהודי ארצות ערב), פתחו וסיימו את דבריהם בהתייחסות לפליטים הפלסטינים. כאשר סוף סוף נפנו ועסקו ביהודים, הציגו אותם כמי שהגיעו למדינה הזו רק כתוצאה מגירוש אכזרי של הערבים הברברים.
"ומה עם עשרות אלפים שעלו כי בחרו בכך? כי האמינו? כי קיוו ורצו לבנות את חייהם בארץ ישראל? שום התייחסות. כתמיד, המזרחי כסובייקט שנע ממקום למקום על פי תנודות הגורל ותהליכים שגדולים ממנו".
שאלתי את השרה גמליאל כיצד היא מתייחסת לטענות שלפיהן מדובר במסגור לא נכון ולא מכבד של החיים היהודיים העשירים במזרח. "היום הזה הוא לא רק יום הגירוש, הוא גם יום היציאה", היא משיבה. "אם לדייק, זהו יום מורשת יהודי המזרח על חייהם שם ועל הגעתם הנה, מי ביציאה ומי בגירוש. אי אפשר להתעלם מהעובדה שרבים מיהודי המזרח גורשו באישון לילה ובאכזריות רבה, כמו שגם אי אפשר להתעלם מהעובדה שרבים עלו ארצה מתוך בחירה.
"אלפים מיהודי מצרים, למשל, התעוררו בוקר אחד וגילו שאזרחותם נשללה ושנכסיהם הופקעו, והם נאלצו לעלות ארצה כשרק בגדיהם לגופם. עובדה זו איננה גורעת מכמיהתם הגדולה לשוב לארץ ישראל, אבל זהו חלק משמעותי מסיפורם של קהילת יהודי מצרים ועלינו לספר אותו. המשותף ליוצאים ולמגורשים הוא שכל יהודי המזרח, כמו יהודים בכל מקום, חתמו אלפיים סדרי פסח במשפט 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. מבחינתנו זהו המוקד החשוב".
אקו"ם