ארוסתו של הדר גולדין: "לא יבוא מישהו במקומו"
עדנה סרוסי הרחיקה עד דימונה כדי להתחיל חיים חדשים, אבל משהו ממנה נשאר במנהרה ברפיח שאליה נגרר חתנה, סגן הדר גולדין. גם אם היום היא כבר משלימה עם הכרזתו של הדר כחלל, הטבעת ממשיכה להתנוסס על אצבעה, וכל הצעות השידוכים נדחות על הסף
מדי פעם עדנה סרוסי עוד מריצה בראש את שיחת הטלפון האחרונה שלה עם הדר גולדין. "אחד הדברים שהכי מבאסים אותי זה שלא הקלטתי את השיחה", היא אומרת. "הרי לא תיארתי לעצמי שהיא תהיה האחרונה, להפך, חשבתי שהדר עוד מעט חוזר. הוא התקשר ביום חמישי בשבע בערב, וסיפר שהם נכנסים עוד מעט לעזה אבל 'ממש בקטנה', למקום שכבר היו בו.
אמרתי לו שאני מקווה שלפני שבת הם כבר ייצאו הביתה, והדר אמר שגם הוא מאוד רוצה לחזור. אמרתי לו שאני מסיימת את כל הסמינריונים שלי, סיפרתי מה התקדם בהכנות לחתונה ודיברנו על רישום לנישואין. מכל ימי המבצע, זה היה הערב שבו הרגשתי הכי טוב. אבל בשישי בבוקר, כשהבנתי שהפסקת האש הופרה, התחלתי לדאוג".
לאחר כמה שעות אמה נכנסה אליה לחדר והודיעה: הדר נחטף. "אני משחזרת את הרגע הזה לפעמים", אומרת סרוסי. "הוא לא דוהה, להפך: נוספים לו עוד רבדים. יש דברים מעומעמים, וכאלה שלא אשכח, למשל הפרצוף של אמא שלי".
עדנה סרוסי והדר גולדין היו אמורים להתחתן בכ"ג באלול תשע"ד, 18 בספטמבר 2014. מיד לאחר מכן תכננה סרוסי להתחיל בלימודי תראפיה בתנועה, אחרי שכבר השלימה תואר ראשון במדעי ההתנהגות באוניברסיטת אריאל. אבל החתונה לא התקיימה, וגם כל מסלול חייה של סרוסי השתנה מן הקצה אל הקצה. כיום ניתן למצוא אותה בכפר הסטודנטים בדימונה, שם היא חיה עם שותפה בקרוואן צנוע. היא לומדת לתואר שני בייעוץ חינוכיבאוניברסיטת בן-גוריון ומדריכה בני נוער מדימונה בפרויקט "אחריי!", שנועד להכשיר ולהעצים אותם לקראת שירות משמעותי בצה"ל.
החניכים החדשים שלה אינם מזהים את שמה, ולא יודעים שהיא ארוסתו של סגן הדר גולדין - החייל שנחטף ברפיח ב"יום שישי השחור", בעיצומו של מבצע צוק איתן. "עוד לא הגעתי לשלב של לספר להם", היא מסבירה. "יש משהו נעים בלהתחיל דף חלק".
פגשתי בסרוסי לראשונה בימי השבעה, בבית משפחת גולדין. יממה וחצי לאחר התקרית ברפיח הגיעה אל הבית משלחת ובה הרב הצבאי הראשי תא"ל רפי פרץ וראש אכ"א האלופה אורנה ברביבאי. נציגי צה"ל סיפקו למשפחה הוכחות כי הדר אינו בין החיים, ולמחרת אף נערכה לו לוויה.
סרוסי, הגם שטרם הספיקה לבוא איתו בברית הנישואין, לקחה על עצמה מנהגי אבלות של אלמנה לכל דבר. בשבוע ההוא ישנה בחדר של הדר, וכששוחחתי איתה היא הייתה לבושה בחולצת היחידה שלו. "יש בי תקווה שהייתה טעות והוא פשוט מתחבא שם", אמרה באותו ריאיון.
שנתיים וחצי עברו מאז. סרוסי כבר בת 26, תלתליה התארכו, ובפניה היפים יש לוויית עצב קבועה - לצד החיוך הרחב שהיה שם גם אז, כשקיבלה את עשרות אלפי המנחמים. למרות הגעגועים והקושי להמשיך הלאה, ניכר כי היא מפוכחת. "אני יכולה לקוות, אבל זה לא שאני חושבת שהדר חי איפשהו", היא אומרת היום. "אני מאמינה שהוא נהרג, ויחד עם זה אני מרגישה שבויה. אני נאבקת בעצמי כל יום כדי להיות משהו אחר, להיות יצרנית, להצליח להוציא מעצמי דברים אחרים.
"היו תקופות שהתקשיתי להרים את הראש בבוקר מהכרית. הייתי מתעוררת ואומרת לעצמי 'בשביל מה?'. עכשיו אני כבר עסוקה מאוד, אבל חיה בתחושה שמשהו לא נסגר".
על אחת מאצבעותיה היא עונדת עדיין את טבעת האירוסין העדינה שנתן לה הדר כשהציע לה נישואין, שבוע בלבד לפני מבצע צוק איתן - מול מדורה, על מרשמלו ופרוסות אבטיח, כשסביבם הרבה נרות דולקים. "זה נראה לי ברור", אומרת סרוסי ומביטה בטבעת. "היא חלק ממני, היא הולכת איתי ותישאר איתי. אני מסתכלת עליה כעל מתנה מהדר, ובכלל, כל ההיכרות שלי איתו היא מתנה שקיבלתי".
אבל טבעת אירוסין מסמלת משהו מעבר למתנה. יש בה מחויבות.
"מבחינתי אני עדיין מאורסת להדר. נכון שאנחנו כנראה לא נתחתן, אבל כמו בפסוק 'וארשתיך לי לעולם' - זה לתמיד".
בשבעה באו לנחם אותך אלמנות של חיילים, וסיפרו שהן הצליחו לבנות חיים חדשים לאחר נפילתו של אהובן. היום את מבינה למה היה חשוב להן להעביר לך את המסר הזה?
"אני מבינה למה הן באו. אני עצמי לא עושה את זה, לא הולכת לניחום אבלים במשפחות שאני לא מכירה, פרט לפעם אחת, כשהרגשתי שמישהי מאוד צריכה שיבואו. בדרך כלל נראה לי טבעי שלכל אחת יש דרך משלה וכאב משלה, שהוא שונה מהכאב שלי. אם אני מבינה את המסר? ודאי. פרויד דיבר על כך שלאדם יש שאיפה לחיות, ומכיוון שקשה לחיות בעולם, חלק מיצר החיים זה לרצות להרגיש שייכות, להרגיש מקום, להרגיש בית. גם לי זה מאוד חסר, אבל זה תהליך שעליי לעבור.
"אין לי ציפייה שיבוא מישהו ויהיה 'במקום הדר'. מי שיבוא, יהיה איתו. הוא יכיל את העובדה שהדר תמיד יהיה חלק מהחיים שלי. צריך הרבה סבלנות ואמונה כדי שדבר כזה יוכל לקרות, אבל אני מאמינה בזה".
מנסים לשדך לך?
"לא, אני לא כל כך מאפשרת".
כפר הסטודנטים נמצא במיקום מוגבה בקצה דימונה. בשעת צהריים מוקדמת של תחילת שבוע, המקום שומם לחלוטין. רק סרוסי והמדבר. "אוטובוסים עוברים פה פעם בשעה ופחות מזה. אין לי רכב, אז אין כל כך לאן ללכת", היא מספרת לנו בקרוואן שלה, המרוהט בפשטות חמה, תוך שהיא מציעה לנו מרק ועוגיות מעשה ידיה.
בחייו הקצרים גילה הדר סגולות של מחנך. הוא היה מדריך אהוב בבני עקיבא, ואחר כך, כמפקד צוות בסיירת גבעתי, הוא שימש לחייליו גם כמורה. טקסטים שכתב לאורך השנים הפכו לאחר נפילתו להרצאות שמועברות לצעירים. בעקבות הארוס שלה, החליטה סרוסי להתמסר גם היא לחינוך.
"כיום אני נמצאת במקום מאוד שונה מלפני שנתיים, ולא בנתיב שתכננתי להיות", היא אומרת. "אני כן בסוג של שגרה, אבל הדר מאוד נוכח בה. הוא חלק מכל דבר שאני עושה. אני רואה אותו וחושבת עליו תמיד, בכל החלטה שאני מקבלת. אני עושה דברים שהיו חשובים לי גם לפני כן, אבל כל מה שקרה דרבן אותי לעשות יותר, כי אני מרגישה שיש מישהו שאסור לי לאכזב".
נהגתם לדמיין את הבית שתקימו יחד?
"דיברנו על זה הרבה - על החיים שאנחנו רוצים שיהיו לנו, על הרצון שלנו להיות משמעותיים. דיברנו למשל על ילדים שאין להם בתים, והייתה לנו מחשבה שיום אחד נאמץ ונכניס לביתנו ילדים שזקוקים לבית. בעיקר היה לנו חשוב לא להיות רק לעצמנו, אלא לחיות בשביל האנשים שסביבנו".
מיד כשנודע שהדר נחטף, נסעה סרוסי עם הוריה ואחיה לבית משפחת גולדין. הם החליטו לעבור יחד את השבת ואז להפעיל את כל מי שיוכלו, בארץ ובעולם, כדי לנסות לחלץ את הדר. סרוסי, עד אז טיפוס שמעדיף להימצא מאחורי הקלעים, פתאום מצאה את עצמה נואמת מול מצלמות הטלוויזיה ולעיני אומה שלמה. "אני לא זוכרת הרבה, הייתי מאוד נבוכה. לא ידעתי מראש מה אני הולכת לומר, רק ידעתי שאני צריכה להפעיל איזשהו רגש אצל האנשים. מאז, בכל פעם שאני רואה שמקרינים את זה, אני זזה מהמסך".
במוצאי אותה שבת היא יצאה לתפילה שנערכה למען הדר. מתחת לבית המשפחה כבר החלו להיאסף מאות אנשים ששרו, התפללו והניפו שלטי תמיכה. "כשחזרנו, אחי אמר לי: 'תהיי מוכנה, יכול להיות שהבשורות לא טובות'. אמרתי לו: 'עזוב, אני לא רוצה לשמוע'".
את הרב רפי פרץ, שהגיע כדי לספר למשפחה שהדר אינו בין החיים, היא מכירה מגוש קטיף. "הרב רפי גם חיתן את אח שלי. שמחתי לראות שהוא איש הקשר, אבל כשהוא פתח את הפה, זה כבר לא היה משנה מי איש הקשר".
מההוכחות שהוא סיפק השתכנעת שהדר נהרג?
"לא קיבלתי מיד את מה שנאמר, למרות שזה נשמע הגיוני והגיע מפי אנשים שאנחנו סומכים עליהם. מבחינה רגשית נדרש אחר כך עוד תהליך כדי לעכל את זה, ושלחתי את אח שלי לדבר שוב עם הרב רפי, שיסביר לו. היום אני מאמינה לזה".
מהשבעה התזזיתית היא לא זוכרת הרבה. "לא ממש הבנתי מה קורה. מצד אחד זה היה שבוע מתיש, מצד שני היה מאוד מחמם לב לראות את האנשים שבאו מרחוק. הגיעו אנשים שלא הכירו את המשפחה, והתמונה שראו בחדשות הספיקה להם. הייתה אז הרגשה של חיבוק גדול, ועדיין מרגישים אותו. הוא עדיין קיים, ולכן אני רוצה שאנשים ירגישו מחויבות לעורר את הממשלה לעשות משהו".
מבחינת צה"ל הדר נמצא בסטטוס שטרם היה כמוהו: "חלל במעמד שבוי ונעדר". הוא השאיר אחריו הורים, שמחה ולאה, ושלושה אחים - איילת, חמי וצור, אחיו התאום. "צור מאוד שונה מהדר בצורת החיים, באופי, אבל הוא מזכיר לי אותו בדברים מסוימים בהלך המחשבה", אומרת סרוסי. "אנחנו חברים טובים. הרבה פעמים אני צריכה ממנו חיזוק, צריכה את המישהו הזה שמכיר את הדר הכי טוב".
את מגיעה הרבה לבית משפחת גולדין?
"כן. אני באה אליהם לארוחות, או שאנחנו נפגשים באירועים לזכרו של הדר. ביום שבו אמורה הייתה להתקיים החתונה, עשינו מפגש משותף לשתי המשפחות. זה היה ממש לפני ראש השנה, ולכן עמותת 'אהבת רחמים' הקדישה באותו יום את חלוקת המזון לחג לזכרו של הדר. אני מרגישה שזה הבית שלו, וזה נותן לי לחוות אותו בצורה שלא קיימת במקומות אחרים. אני ממש מרגישה אותו שם. מצד שני, כבר הייתי שם יותר בלי הדר מאשר איתו".
בני משפחת גולדין נמצאים כל העת בקשר עם מקבלי ההחלטות בניסיון להשיב את הבן. בדרכם האצילית, הנמנעת מעימותים, הם אפילו לא השתמשו במילה "מאבק", ותחת זאת נקטו בטרמינולוגיה הזהירה "מסע להשבת הדר". ליאור לוטן, המתאם מטעם ראש הממשלה לנושא השבויים והנעדרים, סיפר בעבר על הצעות ומתווים שהעלתה ישראל, ובהם הסכמה לשחרר את כל השבויים ממבצע צוק איתן בתמורה להחזרתם של הדר ואורון. חמאס, לדברי לוטן, סירב לכל ההצעות הללו, ומנסה להשיג בתמורה שחרור של אסירים נוספים.
כך או כך, סרוסי ומשפחת גולדין כלל לא היו רוצים שישוחררו אסירים כחלק מעסקה להחזרת גופתו של הדר. "השחרור ההמוני של מחבלים בעסקת שליט גרם לטראומה", אומרת סרוסי. "אנחנו כל הזמן נזהרים לא להישמע כמותם. הם אמנם הצליחו בסוף והשיגו את המטרה שלהם, אבל העם מאוד מפחד מזה".
ואם מחר המדינה תגיד שהיא מתכוונת לשחרר אסירים תמורת הדר ואורון, תתמכו בעסקה?
"יש משהו טוב בכך שאנחנו כמשפחה לא קובעים את המחירים. זה לא צריך להיות עניין של משפחה. אנחנו גם לא קוראים לעסקה, אלא קוראים להטיל על חמאס סנקציות מסוימות שיאלצו אותם להשיב את הבנים".
אחת הסנקציות המוצעות היא "הומניטרי תמורת הומניטרי": למנוע מעבר סחורות וכספים המיועדים לשיקום הרצועה, כל זמן שהגופות של חיילי צה"ל לא מוחזרות. בשטח, פעולות השיקום לא נפסקו מאז מבצע צוק איתן, וגם לאחר פרוץ "אינתיפאדת היחידים" ישראל החזירה לא פעם גופות של מחבלים. סרוסי אינה מסתירה את תסכולה מהאדישות היחסית של הציבור הישראלי לצעדים הללו.
"לכולנו יש איזשהו חלק במסע של החזרת הבנים, כולנו צריכים להיות עם היד על הדופק ולחשוב איך אנחנו יכולים להשפיע בעניין הזה. אני מחכה לאיזושהי צעקה שתבוא מהעם. חבל לי שאנשים לא מבינים כמה זה משמעותי, כשחייל לא חוזר בשום צורה. כואב לראות שאנחנו מורידים מראש סדר העדיפויות ערכים מאוד בסיסיים, ערכים שהמדינה שלנו קיימת עליהם ובזכותם, ונותנים לדברים אחרים להיות השיקולים שלנו.
"פעמים רבות אני מרגישה שדווקא בציונות הדתית מתנערים מהמאבק להשבת הדר. יש רבנים ואישים אחרים שחושבים שלא באמת צריך לעשות מאמץ כזה גדול בשביל גופה. שמעתי לא פעם ולא פעמיים שאומרים את זה, ובאותה נשימה מביעים חשש שכל צעד במאבק כזה יהיה קשור לשחרור מחבלים. בעיניי אלו אמירות בינוניות, שבאות ממקום של פחד".
היו לכם ציפיות מיוחדות משר הביטחון לשעבר משה יעלון, כקרוב משפחה של הדר גולדין?
"בוגי הוא אמנם קרוב משפחה, אבל לא היו פריבילגיות מיוחדות שזכינו להן. בנושאים כאלה אין הנחות".
ואולי דווקא המינוי של אביגדור ליברמן, שכבר הצהיר בעבר שאסמעיל הנייה "מת תוך 48 שעות" אם החטופים לא מוחזרים, יכול לעורר תקווה לגישה קשוחה יותר מול חמאס?
"מליברמן הייתה איזושהי ציפייה, אבל הוא קצת הססן. אני חושבת שחובתם של מנהיגים, במציאות כזו מטורפת של מלחמה שלא נגמרת עשרות שנים, לפעול בכל הכוח, בעוצמה של מדינה".
היא עצמה נוטלת חלק פעיל במאבק להשבתו של הדר, הולכת עם בני המשפחה לכנסת או לנשיא, ולא אחת השתתפה בפגישות עם ראש הממשלה. אבל הזמן חולף, ושני נעדרי צוק איתן - הדר גולדין ואורון שאול – עדיין לא פה. אם ביוני האחרון דובר על כך שהסכם הפיוס עם טורקיה יכלול גם את החזרת גופות הבנים, התקווה הזו נכזבה במהירות. בריאיון ששודר בשבוע שעבר בתוכנית "עובדה" אף אמר נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן כי הנושא כלל לא עלה על הפרק במהלך המשא ומתן עם ממשלת ישראל.
"בעיניי זה ממש אבסורד", אומרת סרוסי בלהט. "שמעתי את הריאיון הזה והשתגעתי. זה היה מאוד לא נעים לראות איך אילנה דיין שואלת 'מה עם החיילים החטופים?', וארדואן עונה לה 'אילו חיילים?', לא כל כך יודע במה ובמי מדובר.
לפני חצי שנה, כשבאנו אל נתניהו בדרישה שיזכיר את הדר ואורון במשא ומתן מול טורקיה, התשובה שלו הייתה שאין לטורקיה שום קשר עם חמאס, ולכן אין מה להכניס את זה להסכם. כבר אז זה נשמע מוזר, כי אם טורקיה דורשת להעביר סיוע הומניטרי לעזה, כנראה יש לה קשר עם חמאס. גם ארדואן עצמו, בריאיון ל"עובדה", אמר שוודאי שיש לו קשר איתם. אפשר היה להבין שהוא נפגש איתם, עומד מאחוריהם ומאשים את ישראל בכל דבר.
"כל זה מעורר תחושה שעובדים עלינו בכל פעם מחדש. שמשחקים בנו. אני חושבת שהגיע הזמן שהמנהיג שלנו ישמע את הקול של העם. הייתי מצפה מנתניהו, בבואו לחתום הסכם כזה, שלפחות יעלה את סוגיית החטופים. שיגיד שיש לנו איזושהי דרישה, וגם אם אנחנו לא משיגים אותה, היא קיימת".
לדברי סרוסי, אין לקשור בין הדר ואורון לבין שחרורם של אברה מנגיסטו ואזרח בדווי, שחצו את הגבול לרצועת עזה. "יש פה שני חללים, חיילים שיצאו בשליחות המדינה, ולמדינה יש מחויבות להחזיר אותם. אם היא תצליח להחזיר את שניהם וגם שני האזרחים יהיו חלק מזה - הלוואי".
קברו של הדר נמצא בבית העלמין הצבאי בכפר-סבא, שממוקם ממש מתחת לבית משפחת גולדין. ההורים יכולים לראות מהחלון את מצבת בנם – מצבה סמלית בעיקרה. סרוסי מספרת כי היא פוקדת מדי פעם את הקבר. "תמיד כשאני באה לבית הקברות קשה לי ללכת, למרות שאני לא עושה שם שום דבר מיוחד", כתבה בעמוד הפייסבוק שלה במאי האחרון - במילים פשוטות, יומיומיות, וככאלה כואבות כל כך.
"אני לא פורקת את אשר על לבי או מניחה ראש על האבן הקרה. אולי זורקת כמה משפטים ומילות אהבה שהלב שלי מלא בהם. אבל היציאה משם קשה לי. כבר כמה פעמים קרה לי שהגעתי למדרגות וחזרתי לתת לך עוד נשיקה.
"...ואתה, כנראה גם אתה לא תשתנה ותהפוך מאבן דוממת לכל החיות הזאת שאני מחפשת אותה כל הזמן. כנראה לא תענה לי פתאום ותגיד לי שאתה אוהב אותי או תיתן לי יד או חיבוק (...) ובכל פעם שארצה ללכת, ארגיש איך לא מיצינו את הפגישה שלנו בכלל ואיך כואב לי ללכת ואיך הייתי מוכנה להעתיק את הבית שלי לפה. (...) וגם אם אני כועסת, עצובה וכואבת, אני הכי אוהבת אותך כמו שרק אתה גילית לי איך, באהבה ששמורה רק לך. ועדיין עכשיו ולמרות הכול בוחרת בך כל פעם מחדש".
יש קושי מיוחד בעלייה לקבר שאת יודעת שהדר לא באמת נמצא בו?
"כן, ומצד שני - זה מקום שמיועד לו. אני לא יושבת שם הרבה זמן, ואני גם פחות מצליחה לדבר עם הדר כשאני שם. יותר קל לי לנהל איתו דיאלוג כשאני נמצאת במקומות אחרים, כי שם ספציפית, בקבר, אני יודעת שהוא בטוח לא נמצא".
חתונתם הייתה אמורה להתקיים בגני-טל החדשה, שם מתגוררת משפחתה של סרוסי, שלפני 11 שנה נעקרה מביתה בגוש קטיף. "אני מרגישה שיש חיבור בין הפינוי לבין הנפילה של הדר ברצועת עזה. לא פעם עבר לי בראש שאם ההתנתקות לא הייתה מתרחשת, הכול היה שונה היום. כמו בנושא החזרתו של הדר, גם באירוע ההוא היה זיוף של ערכים.
"אילו התעוררה איזושהי זעקה אמיתית מצד העם ועמידה איתנה על משמר הערכים, ההתנתקות הייתה יכולה להיעשות בצורה אחרת, או שלא הייתה יוצאת לפועל כלל. כולנו צריכים להיות שומרי הסף של הערכים במדינה הזו. גם אם היה צורך לצאת מרצועת עזה, חשוב היה שהדברים ייעשו בצורה ערכית ונכונה".
כמי שאיבדה ארוס ולא בעל, אין לה מעמד המזכה אותה בהכרה כלשהי מצה"ל או ממדינת ישראל. "יש הצעת חוק בנושא הזה, והלוואי שהיא תעבור. ההצעה מתמקדת בארוסות, אבל אני חושבת שגם חברות צריכות לקבל הכרה מינימלית: הן בעיקר זכאיות להודעה מסודרת מהצבא.
"לצערי, אני מכירה סיפורים רבים על חברות ששמעו במקרה, דרך הודעת ווטסאפ, שבן הזוג שלהן נהרג. יש לי חברה שקיבלה הודעה תוך כדי שהיא ממלצרת. צריך שיהיה לידן מישהו שהן מכירות, שיקבלו את ההודעה יחד איתו ולא באמצע הקניון, או לבד. זו זכות שמגיעה להן, לנו".
בחלוף הזמן התפרסמו תחקירים על האירוע ברפיח. ביום שבו הוכרזה הפסקת אש בחסות האו"ם, יצאה חוליית מחבלים מפתח מנהרה והפתיעה כוח של סיירת גבעתי. מפקד הסיירת רס"ן בניה שראל והקשר שלו סמ"ר ליאל גדעוני נהרגו מירי המחבלים, והדר גולדין נחטף. בדיעבד התגלו לא מעט כשלים בפעילות הצה"לית במקום. הכוח נכנס ללא ליווי של כלים הנדסיים, ופעל בשטח שלא נשלט עדיין בצורה מלאה. הפסקת האש ההומניטרית הגבילה בצורה הרת אסון את יכולת הפעולה של צה"ל, עד להכרזת "נוהל חניבעל", שהתבטא בהפגזה מסיבית.
את חושבת שהיה שם מחדל?
סרוסי: "זה סיפור שאני לא מצליחה לחבר אותו להדר. אני יודעת שהוא קשור, בראש שלי אני יכולה להריץ את רצף האירועים, אבל אני מרגישה שאלו שני דברים שונים. ברור שאני מדמיינת מה היה קורה אילו, וברור שחבל לי וכואב לי שזה המחיר, אבל אני גם מנסה לא לשפוט. אני מבינה שבכל מלחמה יש טעויות, וקורים דברים לא צפויים.
"אני כן יכולה להגיד שנראה לי הזוי שחיילים צריכים להיות כל כך חשופים, גם אם זו הפסקת אש. אין ספק שצה"ל צריך להיות צבא מוסרי, אבל הרבה פעמים זה בא על חשבון החיילים שלנו. צריך לדעת גם לתת לחיילים את החופש להגן על עצמם".
כשאת רואה את מנכ"ל בצלם מדבר באו"ם על עוולות הכיבוש הישראלי, מה התחושה שלך?
"זה מרגיז מאוד. אולי כשאתה משלם על המוסריות של הצבא, אתה פתאום מבין כמה המחיר שלה כבד. אפשר למצוא פגמים בהתנהלות של צה"ל, וצריך לבקר אותם, אבל הביקורת הזו צריכה להיות פנימית יותר ולהיאמר במטרה לשפר, ולא כדי לגרום לאנשים לחשוב עלינו דברים לא נכונים".
מדי פעם היא מנסה לשחזר לעצמה מה עבר על אהובה ברגעיו האחרונים, כשנגרר למנהרת טרור. בשיחותיה הרבות עם סגן איתן פונד – מי שקפץ אחרי הדר למנהרה כדי לנסות להצילו - קיבלה לא מעט פרטים שאפשרו לה להשלים את התמונה, כואבת ככל שתהיה.
"איתן סיפר לי על התקרית מהכיוון שלו, על הרגע שבו החליט להיכנס למנהרה, ועל מה שראה שם. הוא סיפר גם כמה פחד, ושדמיין לעצמו בראש איך הוא מוצא את הדר. הם היו חברים טובים מאוד, והייתה ביניהם אינטראקציה טובה גם בזמן הלחימה. אני יודעת שאיתן חש החמצה, והיה לו קשה עם קבלת הצל"ש על המרדף הזה. הוא אמר: 'אנשים מברכים אותך ב'מזל טוב' על אירוע שאנשים אחרים מתו בו'".
לאחר השבעה, כשחשה בריקנות המתגברת בתוכה, מצאה עבודה כמדריכה במכינה הקדם-צבאית בשדרות. אם מהחניכים בדימונה היא יכולה להסתיר את סיפורה, תפקידה במכינה מיד לאחר מבצע צוק איתן אילץ אותה לדבר על הדר כבר במפגש הראשון עם התלמידים.
"עשיתי להם שיעור שלם על המשפט שהדר נהג לומר: 'בחיים אתה יכול לבחור - להתעסק בעצמך או לעשות דברים גדולים'. הם יצאו לריצת ניווט לזכרו, בהשתתפות המפקד שהחליף את הדר בתפקיד שהיה אמור לקבל, וגם נציגים מ'צוות גולדין' בפלס"ר גבעתי. זה היה מרגש מאוד, כאילו הילדים של הדר באו".
אחרי המכינה בשדרות עבדה סרוסי בהדרכת תלמידים בבית המשפט העליון ובהר הרצל, שומעת מדי פעם את ההתלחשויות כשזיהו אותה. היא גם עברה קורס מדריכים בשביל ישראל, ובין לבין לקחה תרמיל ונסעה לחודשיים לצפון הודו ולרג'סטאן. "במכינה הייתי כל הזמן בתפקיד, כל הזמן צריכה לדאוג למישהו אחר, ובאיזשהו מקום הרגשתי שנחוץ לי קצת זמן שלי עם עצמי. כשהייתי בדרמסאלה עשינו טיול לזכרו של הדר, בהשתתפות חמישים אנשים שהתייצבו מהיום למחר. הייתה אווירה מיוחדת, הדר היה שם לגמרי".
בעיירה פושקר היא פגשה את הדר בוכריס, שחודשים אחדים לאחר מכן נרצחה בפיגוע בצומת גוש עציון. "היינו באותה חבורה וניהלנו הרבה שיחות חבריות. בהודו הרי המשפחה שלך לא נמצאת, ואנשים שאת מטיילת איתם הופכים להיות המשפחה שלך. לא דיברנו על מה שקרה לי, אבל היא ידעה. כששמעתי שהיא נהרגה, זה היה הלם. כל החברים שהיו איתי בהודו מיד אמרו 'עוד הדר הלכה'. כמו כשהדר הארוס שלי נהרג, גם במוות של הדר בוכריס הייתה פתאום תחושה דומה: איך אדם יכול יום אחד לחיות, וביום למחרת לא להיות יותר".
בפרויקט שבו היא עובדת כיום בדימונה משתתפים בני נוער תלמידי כיתות ט'-י' - חילונים, מסורתיים וגם כמה מקהילת העבריים. סרוסי לוקחת אותם לשטח, מלמדת אותם לנווט ולהדליק מדורה. לא רק הכנה לצבא יש בפרויקט הזה, אלא גם הכנה לחיים: ביום פגישתנו נערכת פעולה של "אחריי!" בסניף בנק, במטרה ללמד את הצעירים על התנהלות פיננסית.
אני מזכירה לסרוסי דברים שאמרה זהבה שאול, אמו של אורון, בריאיון לידיעות אחרונות: "אני רוצה לצעוק לכל האמהות במדינת ישראל, שלפני שאתן מחנכות את הבנים להגן על המדינה ומגייסות אותם לצבא ומאמינות למנהיגים שישמרו עליהם ויחזירו אותם בשלום - תסתכלו עלינו ותחשבו פעמיים".
האם מה שקרה להדר לא גורם לארוסתו להסס כשהיא מכשירה נערים ונערות לשירות משמעותי בצבא? "כאחת שצריכה לשלוח את החניכים שלה לצבא, אני רוצה לדעת שכמו שהם יעשו הכול בשבילה, גם היא תעשה הכול בשבילם", עונה סרוסי. "אני מבינה את מה שזהבה שאול אומרת, אבל מצד שני אנחנו לא יכולים להגיד: 'אם המדינה שלנו מזייפת בכל מיני דברים, גם אנחנו לא נעשה את העבודה'. מישהו צריך לבצע את המשימות האלה, שהן קריטיות לקיום שלנו".
את מדמיינת את הרגע שבו הדר יוחזר? את מקווה שהיום הזה יגיע, או חוששת ממנו?
"אני מניחה שזה יהיה מאוד מטלטל עבורי, ויעורר הרבה תחושות שאולי אני לא יכולה לחזות עכשיו. אני מחכה לזה כי אני חושבת שזה חשוב בשביל המדינה בהיבט הלאומי, ובוודאי בשביל הדר. מגיע לו להיות קבור כמו שצריך".
וזה גם יאפשר לך להמשיך הלאה?
"אני לא יודעת להגיד לך. המצב הנוכחי מאוד תוקע, אבל השבתו של הדר היא לא משהו שבגללו ממשיכים הלאה או לא ממשיכים. כן תהיה סגירה של מעגל. גם המעבר לדימונה הוא התחלה חדשה. השקעתי הרבה כדי שיהיה לי כאן בית, וזה בהחלט ניסיון למשהו יציב יותר. אבל גם פה, הדר תמיד איתי".
אקו"ם