הפלסטינים נרגשים לקראת פינוי עמונה: "נחלק סוכריות"
מרים אל-חמאד, מהעותרות הפלסטיניות בעמונה, מתכוננת לחלק סוכריות ביום הפינוי ומציגה את הקלשון והמגל שבהם תקצור את יבולה. כשמעמתים את זיכרונותיה עם העובדות, העניינים מתחילים להסתבך
אם לא יתרחש מהלך חריג, בעוד פחות מחודש צפויה המדינה לממש את פסק הדין של בג"ץ ולפנות את תושבי עמונה מבתיהם. הניסיונות הפוליטיים והמשפטיים לדחות את הפינוי או לבטלו טרם נשאו פרי, וההכנות בשטח מבחינת מאבק התושבים בעיצומן. הודעות שרצות בקבוצות הוואטסאפ השונות, לצד גילויי דעת של רבנים ופרסומים רשמיים יותר, קוראים לבוא ולהתייצב ביישוב ביום פקודה כדי לנסות למנוע את הפינוי.
בשטח, התארגנויות מקומיות מכינות מקומות לינה מאולתרים לצעירים שיגיעו לסייע במאבק. בגבעה הפורחת, שנכון לעכשיו נידונה לכליה, פגשתי שלושה צעירים נמרצים מקימים מבני עץ ארעיים כדי להעניק מקלט מהגשם והקור לכל מי שיסייע במאבק. לא רק הזמן עובד לרעת התושבים, אלא גם התחזית המבטיחה גשמים בסוף השבוע הנוכחי. "וואו, לא מתאים לעבוד בגשם", אומר אחד הצעירים. "אבל אם זה מה שמכינים לנו, נתמודד".
ארגון 'יש דין', העומד מאחורי העתירה של בעלי הקרקעות הפלסטיניים, כינס ביום חמישי שעבר מפגש של העותרים עם חברי הכנסת של הרשימה המשותפת ומרצ, שהתקיים במסעדה בכפר הפלסטיני-נוצרי טייבה הסמוך לעפרה. השיח עסק בטפיחה עצמית על השכם לאור הצלחת המאבק, ובהפחת תקוות בלב העותרים הפלסטינים כי השיבה לאדמה קרובה מתמיד.
סביב שולחן ארוך שהוצב על במה גבוהה ישבו חברי הכנסת ומולם עשרת הפלסטינים שתובעים את פינוי עמונה. מתוך העשרה, רק לשניים ישנה בעלות על החלקות שעליהן יושב היישוב עמונה - בעלות חלקית, שלא לומר מזערית.
חוק ההסדרה והמאבק על עמונה: צעד אחר צעד
"דבר ראשון אני רוצה לומר לכם ברוכים הבאים", פתחה מרים אל-חמאד, אחת מבעלי הקרקע הרלוונטיים לפינוי עמונה. "אנחנו רואים את כולכם ומקבלים תקווה. אני בת 83, ואני רואה אתכם שעובדים למעננו ומודה לכם מעומק לבי. כבר עשרים שנה אני חולמת על הרגע שבו האדמה תחזור אליי. אני סופרת את הימים ואת הדקות, ומכינה את כלי העבודה שאיתם אעבד את אדמתי כמו פעם. אני רוצה להודות לכולכם, לאנשים שמלווים אותי כבר עשרים שנה במאבק המשפטי יחד עם כל בעלי האדמות האחרים, ומזמינה אתכם ליום החג שבו אחלק סוכריות לכולכם על אדמתי שחשובה לי יותר מילדיי".
אחרי האירוע הזמינה אותי מרים לביתה שבכפר הסמוך סילואד, כדי לשמוע פרטים נוספים באשר לבעלותה על האדמה. למקום הגיעו גם בנותיה של מרים, חדיג'ה וראידה, ונכדה הקרויה על שם סבתה. לשאלתי היכן הגברים, הן משיבות יחד: "בעבודה".
כשמגיעים לביתה של מרים, ההצגה מתחילה. בסלון ביתה שבו היא מארחת אותנו היא מציגה שלוש צלוחיות שבהן שלושה סוגי זרעים. "אני מתכוננת ליום של הפינוי. כמו שאמרתי בטייבה, אני אשמח ואחלק סוכריות לכולם, אבל גם אלך לזרוע את האדמה שלי שהתגעגעתי אליה עשרים שנה. יש לי כבר זרעים", היא אומרת וממוללת בידה עדשים עגולות.
מרים מתכופפת ומוציאה קלשון, מגל ישן ואפילו מחרשה קטנה שנראה שנלקחו ממוזיאון חקלאי. "כך אני הולכת לעבוד את האדמה", היא אומרת, תוך שהיא מניפה את הגרעינים כלפי מעלה ומדגימה בתנועות אקראיות באוויר כיצד תקצור את החיטה הצהובה. "אני מחכה שהמתנחלים יצאו מפה ב-25 בדצמבר, ואז אני והבן שלי נוכל לזרוע את הזרעים הללו ולהחזיר את הכבוד לאדמה שלנו".
אלא שזריעת הדגנים וקצירת החיטים הווירטואלית לא ממש מסתדרת עם המציאות בשטח. מי שביקר אי-פעם בעמונה וראה את אדמת הטרשים הזרועה בסלעים עקשניים, מבין שאין כל קשר בין האדמה שאותה זוכרת מרים מימי ילדותה ובין האדמה שעליה נמצאים המבנים הנוכחיים.
"זה לא נכון, האדמה הזאת היא האדמה הכי טובה שיש", מתעקשת מרים כשאני מעמת אותה עם העובדות. "אני אומרת לך שאני זוכרת עד היום את הגידולים שגידלנו שם, ואינשאללה נחזור לשם ונעבוד את האדמה הזאת".
את יודעת בדיוק איפה האדמה שלך?
"בטח שאני יודעת. זאת האדמה של אבא שלי. אני זוכרת עד היום איך כשהייתי בת שבע ההורים שלי לקחו אותי לאדמה הזאת והיינו זורעים ועובדים שם. בימי החורף כשהיה יורד גשם היינו מתחבאים במערות ומצטופפים בפנים. כל חיי אני מתגעגעת לאדמה הזאת. על האדמה שלי המתנחלים בנו את הבתים", אומרת מרים. הבת חדיג'ה מתקנת: "אין שם בתים, אמא. את בטוחה?" מרים פוסקת: "כשאני הלכתי לטייבה וראיתי את האדמה מרחוק ראיתי שבנו שם בתים". הבת מיישרת קו.
כשאני מבקש ממרים לראות את הקושאן ואת תצלומי האוויר כדי שתזהה לי את השטח שלה, היא מפנה אותי למנהל האזרחי. "כן, יש לי כל המסמכים שצריכים. יש לי הכול. הצגנו את המסמכים בבית המשפט העליון כשהלכנו לשם עם עורך הדין של ארגון 'יש דין'. הקושאן והמסמכים נמצאים בבית-אל (משרדי המנהל האזרחי). בכל זמן שאני רוצה אני יכולה לבקש מהם להחזיר לי את הקושאן".
על פי הרישומים, בחלקת האדמה שעליה בנוי היישוב עמונה יש למרים 12 אחוזים, שמתבטאים בקצת פחות משלושה דונמים. הפורום הנשי מתיישב על הספה, וכשאני מתחיל לשאול שאלות קשות האווירה מתחממת, ולא בגלל התה שמוגש בכוסות זכוכית דקות.
היום אתם עוסקים בחקלאות? הילדים שלך עוסקים בחקלאות?
"כן, יש לנו הרבה אדמה. אנחנו עובדים אותה ונעבוד גם את האדמה שלקחו לנו. הילדים שלי עובדים בבנייה ולא בחקלאות, אבל כשהאדמה תחזור אלינו הם ילכו לזרוע שם עגבניות, מלפפונים, הכול. אנחנו אוהבים את האדמה שלנו".
למה לקח לכם 17 שנה לפנות לבית המשפט?
"לפני קצת יותר משנתיים הגיעו אליי שני עורכי דין ואמרו לי שאני צריכה ללכת לבית המשפט. הם לקחו אותי ואת איברהים, שגם לו יש אדמה בעמונה, והתחלנו את הצעדים המשפטיים. עד אז לא ידענו מה לעשות. ברגע שראינו שמניחים על האדמה שלנו קווי מים פנינו לרשות הפלסטינית ולכל מי שיכולנו כדי להפסיק את זה".
תושבי עמונה אומרים שכבר היום את יכולה לקחת את כלי העבודה ולעבד את האדמה שלך בלי שום בעיה.
"אני רוצה שהם יעזבו את המקום. לא רוצה לעבוד באדמה כשאני מפחדת מהצבא ומהמתנחלים. חלקת האדמה שלי היא 24 דונם. היא הייתה זרועה לפני שהם הגיעו, והם שרפו אותה. לא חסרים סיפורים על אנשים שנפגעו מהמתנחלים.
"הייתה אישה מעין-יברוד (כפר ממערב לעפרה) שהלכה ליד השדה של בעלה לפני עשרים שנה והם ירו בה. יש שם קיצוניים שאי אפשר לצפות מה הם יעשו. אנחנו נמצאים פה ואנחנו בעלי האדמות. כולנו נמצאים פה. אבי ואמי עבדו באדמה הזאת. הם מסתכלים עליי מלמעלה ומחכים שאחזור לאדמה. אינשאללה כשאני אלך לאדמה אקח את הזרעים והכלים ואעבוד בה, אינשאללה".
השימוש המוגזם במילה אינשאללה משקף את הספק בלבם של מרים ושל בעלי האדמות באשר להיתכנות החזרה לאדמה. כשאני שואל אותה על כך באופן ברור, הספק נדחק לפינה: "אללה כרים. אנחנו מאמינים שהכול יהיה בסדר ונוכל לעבוד את האדמה".
עורך הדין פייסל ג'אסר, אחד מבעלי האדמות שהשתתף בכינוס 'יש דין' בטייבה, הביע גם הוא חשש מפני מאבק משפטי ממושך. "הפחד שלנו הוא שיעבירו את עמונה למקום אחר וניכנס למאבק של עשרים שנה נוספות", הוא אמר לחברי הכנסת, והודה על הסיוע במאבק.
"אנחנו מקווים שפינוי עמונה יהיה השלב הראשון במלחמה שלנו נגד ההתנחלויות הבלתי חוקיות". המשפט האחרון לא עבר בשקט, וחברי הכנסת הערבים העירו לעורך הדין כי עליו להיזהר בלשונו. "אסור לכם להשתמש בביטוי התנחלויות לא חוקיות. ברגע שאתם אומרים את הביטוי הזה אתם מצהירים שישנן התנחלויות חוקיות, ולזה אנחנו לא מסכימים". עורך הדין הנהן בראשו כמי שלמד את השיעור.
לשולחן התה בביתה של מרים מצטרפים ביסקוויטים מעשה ידיה ופירות העונה, שמוגשים בידי הלאא, כלתה.
מרים, את היום בת 83. היו ימים שאת זוכרת שהיהודים חיו יחד לצד המוסלמים?
"כן, זה נכון, אבל בימים ההם לא היה פחד אחד מהשני. היום המצב שונה". הבת ראידה מוסיפה: "אני זוכרת שאנשים מהכפר שלנו עזרו למתנחלים מעפרה. הייתה פעם תאונת דרכים על הכביש, ואנשים מהכפר שלנו עזרו להם. הבעיה היא שהיום אם נער פלסטיני הולך ליד ההתנחלות, הצבא או המתנחלים יורים בו".
אתם רואים אפשרות שהמתנחלים ואתם תחיו יחד?
"לא", פוסקת מרים, והבת שוב מתערבת: "היו שנים רבות שהמתנחלים מעפרה לא התערבו לנו בחיים ואנחנו לא התערבנו להם. אבל היום יש הרבה קיצוניים, ולכן אנחנו מפחדים. מבחינתנו כל אחד יכול לחיות איך שהוא רוצה, אבל הקיצוניים משני הצדדים עושים בעיות. יש היום פועלים פלסטינים שעובדים בעפרה ובמקומות אחרים. פעם ראיתי פועל כזה שעובד אצל המתנחלים. כשהוא הגיע לשער החשמלי השומרים סגרו עליו את השער והתחילו לצחוק. אין כבוד לפועל הערבי".
הכלה הלאא, שחיג'אב מכסה את ראשה, מוסיפה משלה: "אנחנו דת של שלום ולא רוצים לפגוע בשום דת של אף אחד. אללה שלנו הורה לנו לכבד כל דת. הא-לוהים שלנו ושלכם הוא אחד, הנביאים שלנו הם אותם נביאים, אבל היהודים לא מכבדים את הדת שלנו. תראה איך הם מנסים למנוע מהמואזינים לקרוא לתפילה. אנחנו רוצים לחיות ביחד עם כולם. אבל כשהורגים בילדים שלנו וגונבים את האדמה שלנו זה משהו אחר".
אז אין סיכוי לחיים משותפים.
"אנחנו מקווים שיגיע היום הזה שנוכל לחיות יחד עם יהודים. אם יגיעו אנשים שאוהבים את השלום ורוצים לעזור לנו, יהיה טוב. אנחנו רוצים את הזכויות שלנו. אם יהיו יהודים שיעזרו לנו לקבל את הזכויות שלנו, לא תהיה לנו בעיה איתם". "גם בדת שלנו הנביא מוחמד חי לצד יהודים ועזר להם. אין לנו בעיה עם היהודים", מצטרפת הבת חדיג'ה. "אנחנו אנשים שאוהבים שלום ורוצים ביטחון, לחיות בלי פחד. הקיצוניים הם הבעיה", מסכמת מרים.
אני מנסה להציג בפני בנות שיחי את האפשרות למפגש בין מרים לנציגי ההתנחלות עמונה. ההצעה נתקלת בשלילה: "אני מפחדת". הכלה הלאא דווקא מרימה את הכפפה: "אל תפחדי, הוא ילך איתך. תיקחי איתך את אחד הבנים". הבנות חדיג'ה וראידה מסתכלות על הכלה הצעירה במבט שאיננו מתפרש לשתי פנים, והעניין יורד מהפרק.
היישוב עמונה קיים כבר עשרים שנה, אך רק בשלוש השנים האחרונות התאגדו בעלי הקרקעות בסיוע ארגון 'יש דין' לתבוע בעלות על הקרקע. סימני השאלה בנוגע לאפשרות המעשית לשוב אל הקרקע מעלים את השאלה הפשוטה, מדוע בעלי הקרקעות אינם מוכנים לשמוע על הסדר כספי שיאפשר להם לממש את זכותם במקום לטפח את חלום השיבה לאדמה.
למה צריך להרוס את הבית והחיים שלהם במקום להגיע להסדר כספי?
"יש לי שאלה בשבילך: אם היו לך בית ואדמה, והגיע אחד ובנה בית באדמה שלך בלי אישור. אתה תהיה מוכן לתת אותה?" משיבה הלאא בשאלה משלה. "אנחנו לא מוכרים אדמה. האדמה הזאת היא הדם שלנו. הם לקחו אותה בכוח הנשק שלהם. אנחנו לא מוכרים את המולדת שלנו", היא מוסיפה, ומעבירה את אצבעה מצד אחד של הגרון למשנהו.
"אני רוצה לשאול אותך שאלה נוספת. יש לך ילד?" אני משיב בחיוב, והלאא ממשיכה: "אתה אוהב אותו, אבל אם הוא ימות אתה תוכל להביא ילד אחר במקומו עם אשתך. אם אתה מוכר את האדמה שלך, לא תוכל להביא אדמה אחרת במקומה".
אני מסיים את כוס התה שלי כדי לנסות להחליק את משוואת הדמים הזו בגרון, והבת חדיג'ה מעלה פתרון הגיוני יותר: "אנחנו יכולים להשכיר את האדמה הזו כמו שמשכירים דירה בבניין. המתנחלים ישלמו לנו כל חודש כסף, והבעלות על האדמה תישאר שלנו". האם מרים מבינה לאן העניין מידרדר, ומבקשת לעשות סדר ולחזור לתבניות המוכרות. "הם לקחו את האדמה שלנו. לא ראינו אותה עשרים שנה. אנחנו רוצים אותה בחזרה. דורות על דורות חיינו באדמה הזאת. אני לא מוכנה למכור את האדמה בעד כל הון שבעולם".
אבל בשטח הזה חיים אנשים שבנו שם את ביתם ואת חייהם. את לא מבינה קצת את המציאות העגומה שלהם?
"תסלח לי, אבל כשהם לקחו את האדמה שלי גם לי כאב הלב, ועד היום הוא כואב. הם לקחו את האדמה שלי, אני רוצה אותה בחזרה. זה הפתרון היחיד שאני רואה. שיהרסו את הבתים האלו ושיחזירו לי את האדמה שלי".
הבת ראידה מוסיפה: "אנחנו רואים את עפרה גדלה וגדלה וגדלה. הם לוקחים את האדמות של עין-יברוד, של סילואד ושל כל הכפרים מסביב. עמונה היא רק דוגמה אחת. למה הם בנו אותה בהר כל כך רחוק מההתנחלות? הם רוצים להתרחב כל הזמן ולגנוב לנו עוד אדמות".
במפגש שהתקיים בטייבה ניסו בעלי הקרקעות הסמוכות לעמונה להסביר לי את הסיבה הפשוטה מדוע אי אפשר להגיע לסיכום כספי. "אף אחד לא יכול למכור ליהודי אדמה של הרשות. אם מוכרים אדמה זה בשטחי C, וגם שם זה בעייתי מאוד. אתה תלך לרשות הפלסטינית ותגיד לה שמכרת אדמה ליהודי בשם שלמה, תראה מה יהיה הסוף שלך". כלא, עינויים והוצאות להורג שהיו מנת חלקם של מוכרי הקרקעות ליהודים מספיקים כדי לשכנע שלא להסתכן בביצוע עסקאות, בוודאי שלא במקום מתוקשר כל כך כמו עמונה.
השייח' בכּר שג'אעיה מהכפר השכן דיר-ג'ריר, השתתף גם הוא בכנס בטייבה. הוא מדבר איתי כשהוא מנופף בקושאן שלו, על אדמה שלא קשורה כלל למקרה עמונה. "יש לי יותר משישה דונם באדמה. אני עבדתי כמוכתר תחת השלטון הירדני, ותחת השלטון הישראלי עד 1997. אחר כך עבדתי תחת הרשות הפלסטינית".
אתה חושב שאכן בעלי האדמות יוכלו לעבד אותן בפועל?
"האמת, זה לא מעניין אותי. יש לי זכות ואני רוצה לנצל את הזכות שלי. שהם יעזבו את האדמה, ואולי אני אכנס ואעבד אותה. אני בעלי האדמה, ועשרות שנים אנשי עמונה מנעו אותה ממני. זה הקושאן שמוכיח שזאת האדמה שלי".
למה אי אפשר להגיע להסדר כספי?
"הם יכולים לרצות לשלם כמה שהם רוצים. זאת האדמה של אבי וסבי ודורות של משפחתי, תחת השלטון הבריטי ותחת הרשות. זאת האדמה שלי, וכשהייתי קטן הייתי עובד בה. עכשיו אני לא יכול להתקרב אליה. אני בעל האדמה. זה המסמך שמוכיח שאני בעל האדמה. תעזבו את האדמה שלי".
אקו"ם