ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

קיבוץ או כיבוש? ההתנחלות שתתפנה למען השלום

הם אידיאליסטים, הם נחושים והם גרים בבקעה – הכבושה, כי בשבילם היא לא בהכרח משוחררת. לחברי נערן, מתנחלים שמאלנים, יש בטן מלאה על הציונות הדתית ועל מדיניות הממשלה, אבל גם המון מרץ שמתועל לחקלאות, לחינוך ולפעילות לתיקון חברתי

היכן בארץ הייתם ממקמים קלפי שהקולות בה מתפלגים כך - 85 אחוזים למחנה הציוני, 10 אחוזים למרצ והשאר ליאיר לפיד? בשרון? בעמק יזרעאל? ברמת-אביב? אז זהו, שלא: התוצאות הללו מגיעות מקלפי שהוצבה עמוק מעבר לקו הירוק, בקיבוץ נערן, סמוך לעוג'ה שבבקעת הירדן.
 
אף פעם לא הייתי בהיאחזות נח"ל בסיני: כשהגעתי לראשונה לטיול בחצי האי, זה היה הרבה אחרי שההיאחזות הישראלית האחרונה נעקרה ממנו. אבל משהו מהאווירה של השיר שכתבה נעמי שמר בהחלט נמצא בנערן. ביום שישי בהיר, הקיבוץ הקטנטן בבקעה נראה כמו שילוב בין בסיס באמצע המדבר ובין קיבוץ לפי הספר: מדשאה ירוקה גדולה, שבילים עם קוביות בטון ישנות ועקומות, לוח מודעות, חדר אוכל, פינת קפה פלוגתית, ואפילו "ספרי שירה קטנים על מדפים". נווה מדבר קטן בין כלום לשום דבר.

צילומים לכתבה כזו יכולים להסתכם בכמה תקתוקים במהלך השיחה עם המרואיינים, אבל נערן ואנשיה דורשים פרויקט עצמאי שצריך להקדיש לו זמן ומחשבה. המארחים שלי – ברק וייס, חן גולן, שלו שפיר וליאור לקנר - חושבים היטב על כל פריים, שואפים שישקף במדויק את המסר. הגישה הזו תמשיך אחר כך בשיחה ובוויכוחים. משהו בסגנון שלהם מזכיר את תלמידי "ישיבות הקו": מבנה אידיאולוגי צפוף ויציב מכסה באופן קוהרנטי את כל התחומים, ומציב מול מגזרי החברה הישראלית אמירות מגובשות וביקורת נוקבת.

וייס הוא מזכיר הקיבוץ. גולן - דובר תנועת "המחנות העולים". שפיר מרכז את העבודה במטע התמרים. לקנר עובדת במכון "שיטים" בבית-השיטה: היא מרכזת שם את הפעילות עם חיילי צה"ל. מכון שיטים הוא מיזם של המחנות העולים, שמייצר טקסים חילוניים אלטרנטיביים למועדי ישראל. מה לתנועת הגשמה קיבוצית-חילונית ולחגי ישראל? התשובה בהמשך.
 
כולם באותו גיל, 32: הם נפגשו בשנת שירות, התגייסו יחד לנח"ל והצטרפו לתנועת הבוגרים של המחנות העולים (שהוקמה ב-1996). וייס ושפיר גדלו כקיבוצניקים ביטבתה, לקנר וגולן הגיעו מערים במרכז. הגרעין שהקימו בתנועת הבוגרים מצא את דרכו לנערן.

"במידה מסוימת אני הסיפור הקלאסי של המחנות העולים", אומרת לקנר. "נולדתי בתל-אביב להורים שעבדו קשה כדי להעניק לי ילדות מרופדת, מעשירה ואוהבת. אבל בסוף התיכון, בין החוגים והחברים והבילויים והבגרויות, הרגשתי חוסר עמוק. המפגש עם התנועה היה התאהבות מהירה באנשים הערניים, במעגלי השיח, בלימוד לשם שינוי. בסוף המסלול הצבאי בנח"ל החלטתי להגיע לנערן עם הגרעין. התחלנו להדריך נוער בירושלים, ולאט-לאט לקחת אחריות גם על הקיבוץ וגם על הדורות הצעירים בתנועה".

ההדרכה והיחס לדור הצעיר בתנועה הם המשימות העיקריות של נערן, המוגדר כקיבוץ חינוכי – כלומר, המשק המרכזי שלו איננו חקלאות (אף שהוא כן מחזיק מטע תמרים גדול), אלא פעילות דידקטית מגוונת ברחבי הארץ. ממש לאחרונה התקיים אירוע "האספה הישראלית – זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה" שיזמו חברי הקיבוץ: בכמה מוקדים נאספו חניכי תנועות נוער, מהשומר הצעיר ועד בני עקיבא, לדבר על רצח רבין, כמענה למי שלא מצא את עצמו באירוע הפוליטי המתלהם שהתקיים בכיכר בתל-אביב.

 
אז אתם מתנחלים, אבל גם מזוהים לגמרי עם מפלגת העבודה, כך לפחות מספרת הקלפי שלכם.
גולן: "אנחנו בהחלט מזוהים עם מפלגת העבודה, אבל עומדים בפני עצמנו. אין לנו זהות עם המפלגה. נכון יותר לומר שאנחנו תנועת העבודה, אבל לא מפלגת העבודה. אם כבר, העמדה החברתית-כלכלית של מפלגת העבודה מטרידה אותי הרבה יותר מאשר יחסה לארץ".

לקנר מחדדת: "אנחנו מנסים לזקק את עמדות היסוד של אבותינו ולהבין מה הן דורשות מאיתנו היום. במציאות של עולם גלובלי, לא קל לייצר אתוס של חיבור פשוט לארץ, ולכן אנחנו שואלים את עצמנו מהם הדגשים החינוכיים והערכיים שלנו. התשובה היא שאין לנו עניין להקים עוד יישובים מעבר לקו הירוק. העיסוק שלנו הוא בחברה. נערן קם כבית שממנו יוצאת הפעילות שלנו".

ומה ביום פקודה? אם יקום מנהיג פלסטיני שיחתום על הסכם עם ישראל, תתמכו בנסיגה?
גולן: "יש בתוכנו הסכמה רחבה על כך שחייב להיות הסכם בינינו ובין הישות הפלסטינית. החלופה היא לחיות על חרבנו, ולכן צריך להגיע לפתרון, גם אם זה אומר לפרק את נערן. יחד עם זאת אנחנו מאמינים שלבקעת הירדן יש חשיבות אסטרטגית כגבול למען השלום, ושנוכחות ישראלית בבקעה תאפשר שלום יציב.
 

"החיים לצד הפלסטינים מעלים שאלות חשובות, ואנחנו רוצים לראות שגשוג וצמיחה לכל תושבי האזור. לכן אנחנו עסוקים בשאלה איך אנחנו, כאנשים שהשלום בלבם, יכולים לקדם אותו בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית. אנחנו רואים בשלום משאת נפש ולא מתבלבלים בגלל הישיבה פה. אם יבוא היום והמנהיגים יחתמו על הסכם שיכלול פינוי, בצער רב נקום ונלך. זה משהו חזק אצלנו".

הזיקה של המחנות העולים לבקעה נעוצה עמוק במשנתו של האב המייסד שלהם, יצחק טבנקין (1971-1887), המנהיג המיתולוגי של תנועת אחדות העבודה. בספר "מן הים עד המדבר" שכתב יעקב צור מתוארת המחלוקת החריפה של טבנקין עם בן-גוריון, שהגיעה לשיאה בעקבות פרסום דו"ח ועדת פיל ב-1937.

בן-גוריון היה מוכן להתפשר על הקמת מדינה בשטח קטן, אך טבנקין ראה בשלמות הארץ ערך רוחני ואידיאולוגי ראשון במעלה. ארץ ישראל השלמה הייתה אצלו חלק מתפיסה רוחנית: הוא רצה להפוך את העם היהודי לחברת מופת, והאמין שלשם כך נדרשת נכונות להקריב למען המטרה, כולל מטרת שלמות הארץ.

תנועת המחנות העולים, שהייתה לה זיקה ישירה לטבנקין, יזמה אז תגובה חינוכית נחרצת לוועדת פיל: מחנה קיץ שהתקיים ליד קיבוץ גבת, והוקדש כולו לטיפוח ערך שלמות הארץ. הדברים שנשמעו במחנה כונסו אחר כך בקובץ "בבריתך", ממסמכי היסוד החינוכיים של התנועה. "הארץ איננה ניתנת לפיתוח כשהיא מחולקת ונתונה לרשויות מדיניות שונות. היא אחת ואחידה על כל חלקיה ועל כל גבולותיה", נכתב שם. וגם "בשער יומן המחנה רשמנו מאמר חז"ל זה: 'ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו ועל אמו ועל ערי יהודה ועל בית המקדש ועל ירושלים'".
 

טבנקין פרש ממפא"י ב-1944 והקים את אחדות העבודה, ואחר כך עבר להנהיג את מפ"ם. בירדן זרמו מאז מים רבים. יגאל אלון, תלמידו של טבנקין, סבר לאחר מלחמת ששת הימים שאין דרך ליישב את אזורי גב ההר המאוכלסים בצפיפות בפלסטינים, ולכן הגה את "תוכנית אלון", שביקשה לרכז מאמצי התיישבות בבקעה, בגוש עציון ובהרי בנימין, ולוותר על שאר השטח. אז נוצרה הזיקה המיוחדת של התנועה לבקעה.

רעיון שלמות הארץ במשנת המחנות העולים הובא למנוחות סופית ב-1998, בכנס "ארץ ישראל, פרידה מחלום" בבית-השיטה. חיים גורי נפרד שם באופן רשמי מהחזון. "כשהחברים שאלו את עצמם ב-1998 מה השתנה בנו, עזריה אלון, מראשי התנועה, טבע את המושג 'הכישרון לארץ ישראל'", אומר וייס.

"אם רוצים להבין את טבנקין ב-2016 באופן לא אנכרוניסטי, צריך לנטרל את ההקשר הפוליטי, כי הוא היה איש הרעיון והמעשה החברתי לפני שהיה פוליטיקאי. את יגאל אלון וטבנקין מחברת המחשבה שלעם היהודי יש זכות להתיישב בארץ, ושהמהות של ההתיישבות היא חיי שגשוג ושלום לכל מי שנמצא פה. אלון עשה אדפטציה לחזון הזה אחרי מלחמת ששת הימים ובנה תוכנית התיישבות שהבקעה במרכזה, גם יצחק רבין האמין בכך".

לקנר: "את הרעיון של טבנקין על ארץ ישראל אני לוקחת אל המובן העמוק - ליצור חברה בריאה ולא תלושה, שמחוברת למקום ויוצרת בו. אין ערך לישיבה בארץ בלי עיסוק בתוכן של החברה. השאיפה היא לבנות פה חברת מופת".

"עיסוק בחברה" זו כותרת גדולה. מה החזון שלכם? מדיניות ניאו-סוציאליסטית מהסוג שמקדמת שלי יחימוביץ'?
וייס: "יהיה קשה ליצור דיון על התפיסה הכלכלית בלי להפוך אותו לשטחי. אנחנו לא מתחברים לחזון הקוקיסטי של הציונות הדתית, אלא ליסודות הציונות הסוציאליסטית. לדידנו לא מספיק להוציא את העם היהודי מהגולה, צריך גם להוציא את הגולה מהיהודים. המודל השלם ביותר לחברת מופת שנשענת על הרעיון הזה היה הקיבוץ: הוא לקח את הקדמה של העיר ואת החיבור לטבע של הכפר יחד עם קהילתיות חזקה - בניגוד לקפיטליזם, שיוצר חברה שכולה זירת מאבק. הלב הרעיוני שלנו הוא כריתת ברית עם החברה הישראלית, ומבחינתנו כל מי ששותף לרעיון מוזמן להצטרף".
 

קיבוץ מתאים אולי ליחידי סגולה. מה החזון הכלכלי שלכם לחברה כולה?
גולן: "ציונות פירושה מדינה שמייצרת לאזרחיה מערכת חיים סבירה ותומכת, שמתבטאת בערבות הדדית. אם התוצאה היא חברת מעמדות שבה העוני משתולל ולא מתאפשר קיום בכבוד, זו לא ציונות. זו שיטה שלא מגשימה את הערכים שלשמם באנו לפה. המשימה שלנו היא להחזיר את התוכן החברתי לתודעה".

איך עושים את זה?
"הכשרת מדריכים לקליטת העלייה האתיופית, לדוגמה. זו עלייה שחווה קשיי קליטה עצומים, והאחריות שלנו היא לסייע לה להשתלב טוב יותר. ברק וייס יצא למסע לאתיופיה כדי ללמוד לעומק מה עבר על העולים. אותו תהליך עברנו עם העלייה הרוסית. אנחנו שואלים את עצמנו איך הם מרגישים היום בחברה הישראלית. יש ציטוט יפה של ברל כצנלסון שאומר שאנחנו צריכים להפוך את הארץ הזו לבית לכל יושביה. חצי מהתושבים פה קמים בכל בוקר ונוסעים מאות קילומטרים כדי לפגוש חניכים בשלל פעילויות ומרכזים, מאילת ועד נצרת-עילית".

העשייה הפוליטית של חברי הגרעין, אומרת לקנר, מכוונת להשפיע על מדיניות. למשל, הם נאבקו נגד הכנסת שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) לבתי החולים. "בכל יום ישבנו מחוץ לוועדת גרמן", משחזר גולן, "הזכרנו לחברים שם את המשמעות של הפרטת שירותי הרפואה".

שיא הפעילות הפוליטית של הגרעין היה במחאת האוהלים. "אנחנו הובלנו את המאהל בירושלים. הבנו שיש פה התרחשות חברתית שמתחברת לערכים שלנו, והזדמנות חשובה למפגש עם החבר'ה סביב תכנים חברתיים". שם גם התחדדה הביקורת של חברי הגרעין על המגזר הסרוג: "אחת השאלות שממש הטרידו אותנו היא מדוע הציונות הדתית נעדרת ונפקדת מהמחאה. האם צדק חברתי הוא לא ערך יהודי מובהק?"
 

אולי היא זיהתה מהר שהסיפור החברתי הוא כסות למאבק פוליטי נגד ממשלת ימין?
וייס: "זה זיהוי שגוי לחלוטין. המחאה החברתית הייתה בראש ובראשונה מחאה של חברה נגד פוליטיקה שעושה הכול כדי לפרק אותה. אנחנו לא מטשטשים מחלוקות פוליטיות, אבל יש פה גם חברה. אם לא ניאבק על הלכידות והשגשוג שלה, יהיה מי שיידע לפרק אותה ולשסות אותנו זה בזה בשיטת הפרד ומשול. במובן הזה אנחנו בהחלט באים בדרישה לציונות הדתית. יש לה משימה, והיא מתנערת ממנה".

לקנר: "אין ספק שיש סקטורים שמרוויחים לא רע מהמדיניות הנוכחית, אבל במדינת ישראל יש היום גם הרבה מאוד אנשים שלחלוטין נזרקו אל שולי הדרך, והפערים הכלכליים הם רק ביטוי של זה. השאלה העמוקה היא את מי המדינה משרתת, למה אנחנו משלמים מסים, ובצורה רחבה יותר – מה מחזיק אותנו יחד. אם כל מה שיש לנו פה זה סדר מארגן וחוזה חברתי מינימלי, אז יש הצדקה להפחתת מסים וכלכלת שוק. אבל אם למדינה יש אחריות כלפי האזרחים ומחויבות לסולידריות, היא אמורה לווסת את הפערים שהשוק יוצר.

"הציונות הדתית מכניסה את עצמה לסתירה, כי אי אפשר לדבר גבוהה-גבוהה על בניית החברה, ובו זמנית גם לפרק אותה. בכלכלת שוק פרועה אנשים לא מרגישים שהם חלק מהחברה, והחברה לא לוקחת עליהם אחריות. האתוס האזרחי מתפרק, ונשארים רק שיתופי פעולה על בסיס ברברי או גזעני, על בסיס השאלה את מי שנינו שונאים. צעירים מתגייסים לצבא לא כדי להגן, אלא כדי להרוג ערבים. אנשים מתעטפים בדגל במסעות לפולין ומצהירים בכך שהסמל הפך לחשוב מהמהות. אגב, יש עלינו ביקורת לא קטנה גם משמאל, ואנחנו נאבקים כדי שהסיפור המדיני לא יפרק אותנו. שואלים אותנו איך אנחנו מדברים על צדק חברתי כשאין צדק לפלסטינים".

אולי רוב הציונות הדתית חושבת שכלכלת שוק יוצרת יותר שפע לכולם, גם לעניים. האם זה אומר שהם לא שותפים לרעיון התיקון החברתי?
שפיר: "אחריות כלפי החברה היא בחירה וגם מחויבות. אם אתה לא נאבק לכונן מרכז משותף, אתה חייב לייצר מכניזם שימנע מהחברה להתפרק, ולכן אתה צריך מלחמה. קשה להגיד שלפעמים אנחנו מרוויחים מהמלחמה, כי מי לא רוצה שלום? היום כבר יותר ויותר צעירים שואלים את עצמם אם להתגייס, ואלה שמתגייסים שואלים לאן - לגדודים או לשירות יוקרתי ב-8200 שייתן לי בסיס לאקזיט עתידי. החשש שלי הוא שהמדיניות הכלכלית המפלגת תגרום לכך שבעתיד הלא-רחוק, מי שיסכנו את החיים שלהם בצבא ויאכלסו את בתי הקברות יהיו העניים.
 

"ביום שיהיה פער ממשי בערך חיי האדם, זה יהיה סוף הציונות. בתור משרת במילואים אני חווה את זה כתהליך בלתי נמנע. הצד השני של המשוואה הוא ההתחזקות הפשיסטית-משיחית האלימה, שעסוקה בהגברת תחושת הקורבנוּת ובליבוי הסכסוך כגורם מלאכותי שמחבר בין אנשים. תהליכי ההקצנה הדתית וההתחרדות הם ביטוי לזה, הם באים מאזורים שהתייאשו מלחפש את המכנה המשותף. בשורה התחתונה אנחנו עסוקים במאבק על עתיד הציונות".

היאחזות הנח"ל נערן (נירן, לפי ועדת השמות הממשלתית) ננטשה בתחילת שנות התשעים בעקבות משבר כלכלי חריף. הקיבוץ החדש עלה אל הקרקע בשנת 1999 לאחר התלבטויות ("בגלל המרחק מהחיים הישראליים"), והחליט לשקם את מטעי התמרים של נערן המקורית.

המימון המרכזי לפעילות המחנות העולים מגיע מהענף הזה. "כדי להישאר תחרותיים ורלוונטיים אנחנו מגדילים כל הזמן את המטע, אבל אנחנו רחוקים מלנצל את כל השטחים שלנו, בגלל מחסור בידיים עובדות", אומר שפיר. "מדינת ישראל מפרקת את הסקטור החקלאי. בעולם המערבי אין חקלאות שלא נתמכת בידי המדינה, אלא אם כן היא מנצלת פועלים מהעולם השלישי".
 

מי העובדים שלכם היום?
"יש לנו צוות מהקיבוץ, ואיתו שישה תאילנדים ותריסר פלסטינים. החלום שלי היה להתבסס על עבודה עברית. יש ערך חיובי בכך שיהודים יגדלו את האוכל של עצמם, ולא יסתמכו על עבודה של אחרים. בעונות השיא אנחנו מביאים את חברי התנועה למעין מילואים, שבוע עבודה מלא בשטח. אנחנו גם מזמינים מתנדבים ומציעים לבוגרי צבא לבוא אלינו לחצי שנה, בתנאים של עבודה מועדפת שמלווה בתהליך לימוד. זה פרויקט הדגל שלנו".

וייס: "פירוק החקלאות הישראלית חופף לפירוק ההתיישבות בבקעת הירדן. פעם המושבניק קיבל 40-50 דונם ונאסר עליו להעסיק שכירים, כי ההנחה הייתה שאת השטח הוא יוכל לעבד עם בני המשפחה. אבל השוק השתנה, והיום בלי מספר גדול של דונמים אין אפשרות לעמוד בתחרות, ולכן גם אי אפשר להתפרנס כחקלאי בלי להעסיק כמויות מסיביות של פועלים פלסטינים או זרים. הסקטור החקלאי, שהיה אחד המפוארים והמתקדמים בחברה הישראלית, כמעט קרס".

לקנר: "שפיר כתב פעם קטע לאירוע סיום הגדיד, על זה שאנשים שואלים אותו אם הוא מחנך או חקלאי, והוא לא יודע לענות. מי אנחנו באמת? האם קיבוץ הוא חדר אוכל ולול, או מוקד של חינוך? אני מאמינה שכדי לעשות חקלאות ברמה גבוהה, אתה צריך אנשים שאכפת להם והם מחוברים לעניין. לכן המוסריות של העבודה מעסיקה אותנו, וגם האיזונים בין האחריות על החקלאות בבקעה ובין האחריות על חינוך החברה הישראלית".
 
אחד הפרויקטים המרכזיים של חברי נערן כלל עבודה עם ילדי מסתננים. "הקמנו פה את 'בוסתן בראשית', והבאנו אלינו לעבודה נערים מאריתריאה ומסודן, שמדינת ישראל לא לקחה עליהם אחריות. נתנו להם פה אוריינטציה ראשונית על ישראל והציונות, לימדנו אותם עברית, וגם העברנו אותם סדנאות מנהיגות כדי שיחזרו לקהילות שלהם וינהיגו. זה היה פרויקט של שנים, והרעיון שעמד בבסיסו היה לקחת אחריות על הגרים שבקרבנו, ובמיוחד על אלו שעברו תופת ורצח עם. המקום הזה בקלות היה יכול להפוך לבועה, אבל חשוב לנו לפגוש אנשים שגורלם לא שפר עליהם, ולתת מעצמנו".

רוב המסתננים הם מהגרי עבודה. אם נעודד אותם להישאר, נתמודד עם בעיה חברתית-תרבותית קשה מאוד בעתיד. איפה אתם בוויכוח הזה?
וייס: "אנחנו לא מתעלמים מהשיח על המסתננים, אבל מתעקשים שיש פה מציאות אנושית. יש ילדים בלי משפחות, וצריך לקחת עליהם אחריות. אדם הוא אדם הוא אדם, וזה צריך להיות מונח כקרקע לשיחה הזו".
 

לקנר: "מי שרוצה לעשות לעצמו חיים קלים מפתח את הדיכוטומיה שאומרת שאם אכפת לך מזרים - לא אכפת לך מהאנשים שלך. אני לא מקבלת את זה. התמונה מורכבת, ובעיניי לקיחת אחריות על החברה משמעה בין השאר לא להתעלם מהזר אשר בקרבה. לצערי לא הצלחנו להתמיד במעשה הזה כי נשחקנו".

וייס: "בסוף צריך לעשות זום אאוט ולשאול מיהם המחנות העולים. אנחנו תנועה שבעבר שלחה את הבוגרים שלה להגשים את החזון הסוציאליסטי דרך ההתיישבות, והיום מבינה שהאמצעי המרכזי הוא החינוך. החזון הוא אותו חזון, אבל אפיק ההגשמה השתנה. אנחנו קיבוץ חינוכי גם במובן המעשי הפשוט - בכל שנה באים לפה אלפי בני נוער לסמינרים - ואנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו איך אנחנו מגיעים אל החברה ואיך החברה מגיעה אלינו.

"לצד הקומה הרוחנית, שהיא הלב והנשמה שלנו, יש גם קומה על הקרקע, וזה הקיבוץ בבקעת הירדן. חיפשנו מקום על הארץ כדי להניח את הסולם. יש לנו קשרים מצוינים עם המועצה האזורית, והיא עוזרת לנו להגשים את המטרות שלנו".

על הקרקע בנערן עדיין שומרים על ערכי השיתופיות הנכחדים. "יש אצלנו שוויון בערכה של העבודה", אומר גולן. "כל ההכנסות הולכות לקופה משותפת, והמשק הוא תנועתי – כלומר לא משמש רק את הקיבוץ, אלא את התנועה. זה בא מתודעת ערבות רחבה שמטרתה לא רק להעלות את רמת חיינו, אלא גם לשאול מהו המפעל הבא. יש לנו מחסן מזון משותף, אבל מרחב החיים המשמעותי שלנו הוא ההתארגנות הקבוצתית המצומצמת יותר. בתוך הקיבוץ יש קבוצות קטנות, ופעם בשבוע אנחנו יושבים ללמוד יחד בקבוצה. אנחנו רוצים ליצור קונקרטיזציה של היחסים. אנחנו בונים מפגשים שאינם אספה, אלא מאפשרים מפגש אמיתי".

התא המשפחתי, לפיכך, לא עומד בבסיס המערך החברתי בנערן, ואת מקומו תופסות הקבוצות השיתופיות הקטנות. בני זוג מקבוצות שונות יכולים לדור יחד בבית משותף, אבל גם להתפצל בין דירות שונות, כדי לא לייצר "התנשאות של התא המשפחתי" על המרקם הקבוצתי.
 

בתוך דרך החיים החילונית הזו, חברי נערן מתקשרים גם לדת – בין השאר דרך מכון שיטים. "אנחנו מגשימים רעיונות יהודיים מרכזיים", אומרת לקנר. "רעיון התיקון, שאומר שיש לנו חלק בתיקון עולם, והוא מתחיל בתיקון אישי; השאיפה לשפר את המידות שלנו; והרגישות והמודעות שמתפתחות מתוך המפגש עם האחר ועם מה שהאחר משקף לי. אנחנו אנשים מאמינים שבונים חברה מאמינה - אמונה באלוהים פירושה חיים למען משהו גדול ממך, וזו הגשמת האנושיות שלך. זו תפיסה הומניסטית שמאמינה באדם וביכולתו לבחור".

זו לא הפשטה גדולה מדי של המושג "יהודי"?
"ממש לא. התורה ראתה את היהדות כמשהו שנכנס אל החיים של הפרט ומגשים אותם ביום קטנות, ובמובן הזה אורח החיים שלי יהודי מאוד. אני שמחה לחיות חיי אמונה ולא להסתפק בחיי הישרדות. אמונה היא אורח חיים מחייב ותובעני. לפעמים אני כועסת על מישהו שלא מילא דלק ברכב כשחזר הביתה מאוחר, וכאן באה הדרישה הפנימית שלי לא לחשוב רק על עצמי. אנחנו בשיחה תמידית על הדבר הזה, על המתח בין הפרט לכלל.

"הביקורת הציונית על העולם הגלותי הייתה בדיוק על התפיסה הזו, שרואה את הדרך לקיים את היהדות רק באמצעות קיום המצוות. הרעיון הזה התפרק, והציונות היא התשובה העמוקה לשאלה איך להיות יהודי בעולם מודרני: להשתית את הזהות על המדינה והמימוש החברתי. 'להיות יהודי' לא מתמצה בשאלה אם אתה מאמין באלוהים ואם אתה אוכל כשר, אלא איך אתה מתנהג לחברים שלך, איך נראית הלחימה שלך בצבא ואיך נראות החקלאות והכלכלה במדינה. התנ"ך הוא מקור השראה ולא חוברת הוראות. אנחנו חוזרים אליו כדי לענות על שאלות יסוד: מהו היחס לזר, מהם העקרונות לקיום חברה צודקת".

איך נראית השבת בקיבוץ?
"השבת נוצרה במקור כניגוד לחיי החול. לאורח החיים שלנו אין פרקטיקה של תפילות או מצוות, והכול פתוח, אבל יש לנו בהחלט צורך להתכנס ולייחד יום מעל השגרה. החלוצים מרדו בעולם הישן, אבל אנחנו יכולים היום לעכל מרכיבים מסוימים מתוכו. אנחנו שואלים את עצמנו: מה זה אומר בחיים שלנו, לקדש את הזמן? האם זה רק זמן לנוח, או גם יום שמאפשר להיטען מחדש בערכים?
 

"אנחנו לא מתפללים לאלוהים, אבל כן מקדשים את הרגע ואת הסביבה. אנחנו מקדישים את השבת לסמינרים ודיונים, ומנסים לעצב אותה כיום בלי לוחות זמנים צפופים ושעון. ביומיום שלי אני תלויה מאוד באנשים, ויש הרבה חיכוך; השבת היא ההזדמנות שלי לראות את האדם שמולי, לשאול אותו איך עבר עליו השבוע".

לקנר כאמור מרכזת במכון שיטים את פעילות החינוך לחיילים וקצינים, שכוללת שבתות עיון וסיורים במגוון מקומות בארץ, תוך העלאת סוגיות של ערכים ומועדי ישראל. לאחרונה הורה הרמטכ"ל גדי איזנקוט להוציא את אגף תודעה יהודית מידי הרבנות הצבאית, ובמקביל להפסיק את שיתוף הפעולה בין חיל החינוך לגופים אזרחיים, כמו מכון הרטמן, בינה ומכון שיטים. כשאני שואל את לקנר על כך, היא מהלכת בין הטיפות ומבקשת לא לתקוף את החלטת הרמטכ"ל.

"הפעילות שלנו בצבא מכוונת להעצים את מרכז החברה הישראלית, ולחזק את ערכי מגילת העצמאות ומגילת היסוד של צה"ל. בן-גוריון כתב שם שצריך לזכור שיום יבוא ו'לא יישא גוי אל גוי חרב', לזכור שהיהדות ביקשה להגשים חזון של חברת מופת שהמוסר הוא נר לרגלה, ולזכור שהציונות היא ההזדמנות להגשים את החזון הזה. השאלה הכי קשה של הציונות היא איך מחזיקים בחרב, כי הגנה על המדינה היא צודקת אך משחיתה, וצריך לעשות אותה מתוך המטרה הנכונה.

"בנוסף, אנחנו רוצים להזכיר שלצבא יש עוד תפקיד, תפקיד חברתי. זה כולל את שוויון ערך האדם והחזון החברתי של הנביאים שהסכמנו עליהם פעם. יש לזה חשיבות אל מול תהליכים שמנסים לבסס את המוטיבציה של החייל על מקום פרימיטיבי ולאומני. הבעיה היא שאין ואקום. החיילים בצבא חשופים לתהליכי ההקצנה בחברה, ואם לא תהיה השקעה בבניית האתוס המשותף, הוא לא ייווצר מאליו".
 
אם אלה ערכי ליבה שבקונצנזוס, למה לדעתך הרמטכ"ל החליט את מה שהחליט?
"לגופים האזרחיים בצבא יש שותפות רבת-שנים עם המערכת. הם התפתחו כתוצאה של הפרטה ושל הפחתת תקציבים, שצמצמה את חיל החינוך ולא אפשרה לו לתת את המענה השוטף הנדרש. במובן הזה אני מבינה את הרמטכ"ל: הוא רוצה להעצים את המפקדים, שהם יהיו הגורם החינוכי המרכזי. זו מגמה ברוכה ואני תומכת בה, אבל כדי לממש אותה צריך להשקיע הרבה תקציבים בחיל החינוך. אני מאמינה שיש ערך בכך שהחיילים יפגשו אנשי רוח מובילים מהאזרחות, ולא רק את הקולות הקיצוניים והצעקניים שברשתות החברתיות".

חבורת צעירים מלאי להט יושבת בתוך קיבוץ שכוח אל בבקעה, בעולם שתרבות ה"פוסט" פסחה עליו. יש להם משנה אידיאולוגית צפופה, הם מותחים ביקורת נוקבת אבל גם מציעים אנרגיה חיובית של מעורבות ותיקון. כמה קילומטרים משם, במעלה ההר, בני ישיבות דתיים עושים דברים דומים - אבל אלה לא מכירים את אלה.
 

גולן מודה שחשוב לו לפגוש את הצד השני: "יש לנו צמא מטורף לזה. כשקיימנו יום עיון על ההתנתקות, הבאנו חבר'ה מגוש קטיף שיספרו את הסיפור האישי שלהם. לא פטרנו את העניין באמירה ש'אנחנו אנשי שמאל וזה לא מעניין אותנו'. בכלל, אני חושב שאנחנו צריכים ללמוד לא להכחיש את הבעיות שאנחנו רואים, אבל גם לא להשחיר את החברה הישראלית. זה חטא שהשמאל הישראלי עושה הרבה. המחנה שלנו נגרר לפעמים לייאוש ולדטרמיניזם, לתחושה שהכול אבוד.

"מצד שני, בציונות הדתית יש הרבה הכחשה של הבעיות: מכחישים את ממדי העוני בישראל, מכחישים את תופעת תג מחיר ופוטרים אותה בטענה שהיא שולית. זו תגובת נגד להשחרה, אבל אדם אמוני לא יכול לשבת בשקט מול אלימות או עוני. אדם אמוני צריך ללמוד כלכלה לעומק ולהבין מה המשמעויות הערכיות של תהליכי הפירוק".
 
לקנר: "להרבה חיילים שעברו אצלי היה קושי עם האמירה של הנשיא ש'בני עמי בחרו בדרך הטרור'. אבל אני מחנכת לאהבת המדינה ולשנאת המוות, ולכן חייבים לקחת אחריות גם על הדברים הרעים".

לקיחת אחריות, אבל לא הלקאה עצמית וניפוח תופעות שוליים כמו שעשה סגן הרמטכ"ל.
"הדברים של סגן הרמטכ"ל היו חשובים. הוא לא השווה אותנו לנאצים, אבל כן הצביע על תהליכי התפרקות בחברה".

זה כל טווח הדימויים, או חברת מופת או נאצים? אין תהליכי שחיקה שצריכים טיפול אבל לא מובילים לגרמניה של שנות השלושים? רוב הישראלים יגידו לך שבשום מצב החברה הישראלית לא תגיע לרצח עם. זה לא הטבע שלנו, גם אם לא תקין פוליטית להשתמש בביטוי הזה.

"אני לא יודעת מה זה 'הטבע שלנו'. אנחנו לוקחים בני נוער לפולין כדי להראות לאן האדם יכול להגיע. זה לא אומר שמחר נהיה נאצים, אבל כן, יש תהליכים אוניברסליים, ואנחנו צריכים לעמוד על המשמר ולבחור בין טוב לרע. הסיפור הנאצי חשוב כדי להבין את התהליך שעובר על חברה, איך היא יכולה לא לראות רוע טהור שניצב לנגד עיניה. גרמניה הנאצית היא דוגמה קיצונית, אבל היא ממחישה מה קורה כשהאדם מאבד את היכולת לבחור. מצד שני, חשוב לי בסיורים הללו גם לשאול את עצמי מה הקשר שלי לישיבה בלובלין, ואיך אני מתחברת לעם היהודי שאבד במקום הזה".
 
עם המחשבה הזאת על לובלין, החבר'ה פורשים כדי להתארגן לקבלת השבת בקיבוץ. אני חוזר אל מגרש החיניה. הוא מלא ברכבי ליסינג עם קילומטרז' בשמיים, שמתעד את הנסיעות הארוכות של התושבים אל מרכזי הפעילות החינוכית שלהם. גם הדרך שלי בחזרה להר מתפתלת וארוכה, אבל כשאני עובר ליד היישוב כוכב-השחר שבגובה, המרחק האווירי ממני ועד ההתנחלות הקיבוצית שבבקעה קצר באופן מפתיע.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg