ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

יש דיין: החרדית שנלחמת חברתית דרך מפלגת העבודה

אורח החיים שלה חרדי, האג'נדה שלה מזרחית-פריפריאלית חזקה, ובכל זאת דינה דיין מרגישה לגמרי בבית במפלגת העבודה. המשימה שלקחה על עצמה היא לא פשוטה - הבאת רווחה כלכלית ל-300 אלף ישראלים שחזרו בתשובה

בבוועדות הכנסת כבר מכירים את הפעילה החברתית ממצפה-רמון, שמגיעה לישיבות באופן קבוע כשלראשה מטפחת הדוקה. אבל למי שנתקל בדינה דיין לראשונה, לוקח זמן לעכל את הדמות הזו, ששוברת את הדיכוטומיות המוכרות. אישה חרדית, בעלת תשובה – וגם פעילה חברתית ופעילה פוליטית במפלגת העבודה.
 
בחצי השנה האחרונה היא השתתפה ב"צעדת השוויון", שיצאה מירוחם לירושלים בדרישה לתקצוב דיפרנציאלי של חינוך ורווחה, וגם בצעדה של ויקי קנפו, מבית ראש הממשלה בקיסריה לביתו בירושלים, בדרישה להעלאת קצבאות הנכים והקשישים. בין לבין מספיקה דיין לנהל את רשת "נטיעות", המאגדת קהילות של בעלי תשובה ברחבי הארץ.

את הריאיון הזה התחלנו בנסיעה משותפת מהדרום אל הכנסת, יחד עם ויקי קנפו, להשתתפות במה שהוגדר כ"דיון חירום" בוועדה המיוחדת לצדק חלוקתי ושוויון חברתי. דיין נשאה שם דברים מטעם "תנועת הפריפריות", ואחר כך המשיכה בטבעיות לישיבת סיעה של המחנה הציוני. בשני המקומות היא הייתה האישה היחידה באולם החובשת כיסוי ראש, ובכל זאת, דיין טוענת שהיא מרגישה לגמרי בבית.

"במפלגת העבודה פורשים לי שטיח אדום, כאילו חיכו לי. כשהקמנו את חוג 'מולדת מתחדשת', שמבקש לחבר אל המפלגה קהלים חדשים, נעמדתי בוועידת המפלגה וסיפרתי על המטרות שלנו. הרגשתי שמחפשים שם את הקשר עם מה שאני מייצגת. אני רואה את זה היטב בציבור הרחב, בקרב הפעילים, ובסניפים של המפלגה בדרום".

אבל עוד לפני שמדברים על איך זה להיות חרדית-מזרחית במפלגת העבודה, יש להודות שגם השילוב של פעילות חברתית עם ניהול קהילות של חוזרים בתשובה הוא לא דבר מובן מאליו. רק אחרי שמתוודעים קצת יותר לעולמם של בעלי התשובה מבינים שגם הקהילות הללו, כמו דיין עצמה, מתקשות להכניס את עצמן למגירות הקיימות.
 
"נטיעות" הוקמה לפני כשמונה שנים על ידי הרב עודד ניצני, העומד בראש קהילת "שדה צופים", מתוך הבנה שבעלי התשובה זקוקים לקבוצת השתייכות משלהם. "להיות בעל תשובה זו זהות עצמאית, והיא מייצרת בנפשו של האדם דיסוננס שלא מאפשר לו חיים בריאים", אומרת דיין. "התובנה הזאת גרמה לרב ניצני להעביר את הקהילה שלו מביתר-עילית­למעלות-תרשיחא. מיישוב חרדי - ליישוב פריפריאלי מעורב שיש בו אוכלוסייה ערבית. למרות שהמעבר היה מורכב, הוא הביא לפריחה של הקהילה. מבחוץ זו נראית קהילה חרדית לכל דבר, עם ילדים שנראים כמו ברסלברים ממאה-שערים, אבל יש לה זהות עצמאית, של בעלי תשובה. הרב עודד אומר שאנחנו שבט חדש בחברה הישראלית".

מלבד הקהילה במעלות, משתייכות לרשת נטיעות גם קהילות בחיפה, ביישוב שובה, במצפה-רמון ובמקומות נוספים. דיין מאמינה שהציבור הזה צריך גם תנועת נוער ייחודית משלו. "במעלות כבר הקימו תנועת נוער, שגם היא נקראת 'נטיעות'. כשהבת הקטנה שלי ביקרה שם, היא הרגישה בבית ואמרה שהיא רוצה תנועה כזו גם אצלנו במצפה-רמון. כבת של בעלי תשובה, היא לא יכולה להרגיש בבית בסניף של בני עקיבא. כשכל ההורים והסבים של החניכים האחרים גדלו בבני עקיבא, זה מייצר אווירה מסוימת. סבא וסבתא שלה היו בתנועת השומר הצעיר, וההבדל הזה מורגש".

אחד האתגרים הגדולים של הציבור שאליו משתייכת דיין הוא נושא היציאה לעבודה. "יחד עם מכון ירושלים והג'וינט, קיימנו לאורך שנתיים מחקר שכותרתו 'תעסוקה ופרנסה בקרב בעלי תשובה חרדים'", מספרת דיין.

"המושב המרכזי בכנס שיתקיים בקרוב ויוקדש לנושא הזה, עומד לעסוק בזהות הייחודית של קהילות כאלה. אנשים אצלנו יכולים להיות בוגרי סיירות ובעלי תארים מהאוניברסיטה, ובכל זאת המשפחות שלהם, עם שמונה או עשרה ילדים, נמצאות עמוק מתחת לקו העוני. כמעט אף אחד מאיתנו לא יכול לרכוש בית, רבים מועסקים בעבודות זמניות ומקבלים משכורות מאוד נמוכות.
 

"שיעור תעסוקת הנשים אצלנו נמוך, למרות המגמות החיוביות שקיימות בתחום הזה בעולם החרדי, כי אנחנו נמצאים עשר שנים מאחור. גם רשתות חברתיות של תמיכה, שקיימות בעולם החרדי, לא מגיעות אלינו. בסופו של דבר, מדובר באוכלוסייה חלשה מבחינה סוציו-אקונומית, שמצבה נובע מתהליך החזרה בתשובה.

"יש כאלו שאומרים לנו 'זו אשמתכם. עשיתם בגרות, עשיתם צבא, אז לכו לעבוד', אבל זה מאוד מורכב. אישה שבראש שלה היא שרה אמנו שצריכה להחזיק את האוהל, את הבית, קשה לומר לה 'צאי לעבוד'. בשנתיים האחרונות אני עובדת הרבה עם נשים בקהילות שלנו. אני מזהה אצלן רצון עז לעשות שינוי אבל פעמים רבות גם חוסר יכולת, ואנחנו בכוחנו הדל מנסים לעזור להן. צריכים לזכור שהרבה מבעלי התשובה הם אנשים מאוד יצירתיים ומאוד רוחניים, ולא קל להם להשתלב בכל עבודה. ובכל זאת, ההשקעה בהוצאת הנשים לשוק העבודה היא דרמטית גם לדור הבא, ולמדינה זו השקעה משתלמת".
 
הציבור שעליו מדברת דיין הולך וגדל, וכיום הוא נאמד במאות אלפים. "בסקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2011 שאלו לראשונה על זהות דתית, ו-230 אלף איש הגדירו את עצמם כבעלי תשובה. לאלו צריכים להוסיף רבים אחרים שבורחים מההגדרה הזאת, כך שאני מעריכה שמדובר בכ-300 אלף".

לתפקידה ברשת נטיעות הגיעה דיין בעקבות הרב ניצני, שאותו היא מגדירה כרב שלה בשנים האחרונות. "גם כשיצאתי ללמוד באוניברסיטה בגיל שלושים, התייעצתי איתו. זה היה קונפליקט גדול, אבל הלימודים חסרו לי. כששאר הנשים בקהילה שלנו יצאו לגינה הציבורית וקראו תהלים, אני קראתי מאמרים באנגלית - וחטפתי על זה. היום יותר ויותר נשים יוצאות ללמוד, לעבוד ואפילו לנהל. חברה שלי ממצפה-רמון, אם לשישה ילדים, מנהלת את הסניף המקומי של שירותי בריאות כללית. זה לא פשוט, וזה דורש מהפכה בתפיסה".

והפעילות החברתית שלך דורשת מן הסתם מהפכה תפיסתית חריפה עוד יותר.
"מבחינתי, לצאת לעבוד או להיות פעילה חברתית זה בדיוק אותו דבר. המכנה המשותף של שני הדברים הללו הוא להתעסק במה שאתה במהות הפנימית שלך רוצה לעשות, למרות שחזרת בתשובה. זה בכלל לא משנה אם אני אקטיביסטית חברתית או אופה לחם אורגני; השאלה היא אם ביומיום שלי אני מצליחה להגיע למצב של חיים מלאים ושלמים. לצערי, אצל חלק ניכר מבעלי התשובה, התהליך שהם עברו ניתק אותם מהמהות הפנימית שלהם. אז כן, אני אדם חברתי. אני פוליטיקאית במהות שלי. תמיד הייתי כזו, וזה תמיד עניין אותי. הייתי מעורבת ופעילה גם במערכות הבחירות במצפה-רמון ומאוד נהניתי מזה, ותמיד היה קיים אצלי החיידק החברתי".
 
איך הפמיניזם שלך מתקבל בקהילות שאת מייצגת?
"המהפכה הפמיניסטית מתרחשת גם בעולם החרדי ובעולם בעלי התשובה. יש תהליך נרחב של נשים חזקות שפועלות, נשים שרוצות להיבחר, נשים שיוצאות מהבית ומובילות דברים גדולים. נעה ירון-דיין, למשל, או רמה בורשטיין. אפילו אשתו של אביתר בנאי, רות, התחילה לאחרונה ללמד נשים, ואחרי שבעבר היא לא הסכימה להצטלם, בקליפ האחרון של אביתר היא כבר מופיעה. אני ממש לא חלוצה בעניין הזה, וגם לא מתיימרת להיות חלוצה".

דיין נולדה בירושלים בשנת 1971 כדינה ועקנין. בגיל שמונה היא עברה עם משפחתה למצפה-רמון בעקבות עבודת האב, קבלן אזרחי שהיה שותף בבניית בסיס רמון הסמוך. "התאהבנו במצפה-רמון, שהייתה אז יישוב קטן עם קהילה מאוד משפחתית", היא מספרת. "אנחנו ארבע אחיות וכולנו נשארנו לגור כאן".

 
היא התחנכה בבית הספר היסודי המקומי, ואחר כך יצאה ללמוד בתיכון האזורי והסביבתי במדרשת בן-גוריון. אחרי שנתיים חזרה הביתה. "גדלתי בבית חילוני עם מודעות מזרחית. בתיכון האזורי חוויתי דיסוננס מזרחי-אשכנזי והיה לי מאוד קשה איתו, אז חזרתי לסיים את הלימודים בתיכון במצפה-רמון".

לאחר שירות צבאי בחיל האוויר היא יצאה לטיולים בארץ ובעולם. באותה תקופה הכירה את עירא דיין, שהגיע למצפה-רמון כחלק מגרעין של אמנים. עירא, שגדל בקיבוץ עין-השופט, משתייך למשפחת דיין המיתולוגית; סבו יהושע נולד בנהלל וגדל יחד עם בן הדוד המפורסם משה דיין. "עירא ואני היינו חברים וחיינו יחד כמה שנים כזוג חילוני", מספרת דינה. "הוא לא ידע כלום על יהדות. גם בר-מצווה לא עשו לו. הוא היה דור שלישי של 'להכעיס' בלי לדעת אפילו למה בכלל להכעיס", היא מחייכת.

נקודת המפנה התרחשה בלילה אחד בשנת 1994. דינה הייתה אז אצל חברה בתל-אביב, ובשעה שתיים בלילה הגיעו שני חברים והציעו להן לנסוע יחד ל"מסיבת טבע" שמתקיימת בצפון. השתיים החליטו להיות ספונטניות ולהצטרף, ובחמש לפנות בוקר מצאו את עצמן במירון. לאחר כמה דקות התברר לחבורה שה"מסיבה" שאליה הגיעו היא הילולת ל"ג בעומר בקברו של רבי שמעון בר יוחאי.

"החנינו את הרכב למטה והתחלנו לטפס לכיוון הקבר. את העלייה ההיא התחלתי כחילונית, וכשהגעתי למעלה, לציון של רבי שמעון, כבר הייתי דוסית. קשה לי להסביר מה בדיוק קרה שם. אני זוכרת שראיתי הרבה נשים זקנות שהזכירו לי את סבתא שלי, עולות בדבקות ובמאמצים גדולים לציון הקבר, וזה שבר לי את הלב.
 

"היו שם דוכנים של ברסלב וקניתי את הספר 'סיפורי מעשיות' של רבי נחמן. רק אחר כך שמעתי שרבי נחמן אמר שהסיפורים הללו מעוררים אדם משינה, וזה מה שקרה לי. כשהגעתי למעלה מצאתי את עצמי בוכה מעומק הלב מול ציון הקבר, בלי להבין על מה אני בוכה. זה ניער אותי, אבל לא ידעתי מה עובר עליי. בדיעבד, זו הייתה נקודת התשובה שלי".

בעקבות החוויה הלילית המסעירה בקבר רשב"י החלה דיין לחשב מסלול מחדש. "בתחילת החיפוש שלי עוד לא ידעתי מה ללמוד. קראתי מחקרים על הזוהר, ובמקביל התחלתי לפקוד את בית הכנסת המרוקאי הוותיק במצפה-רמון. כל מי שחזר בתשובה יודע שיש כמה שנים של 'אורות', וזה מה שחוויתי באותה תקופה. הבעיה היא שעירא עדיין לא נכנס אז לתהליך שאני עברתי. כשהייתי חוזרת בשבתות מבית הכנסת, הוא היה יושב עם כוס קפה וסיגריה. לא נדנדתי לו, כי רציתי שהחיפוש יבוא ממנו, ובסוף זה באמת בא. לאט-לאט גם הוא התחיל להתעניין".

עירא מצא את דרכו לעולם המצוות דרך קבוצה של תימנים מהפלג הדרדעי שחיה במצפה-רמון. בשלב מסוים, כשהוא ודינה רצו למסד את יחסיהם, אמר להם הרב התימני שהם לא זקוקים לרבנות, אלא יכולים להסתפק בכתובה ועדים בלבד. החתונה התקיימה בחצר הבית שלהם בנוכחות קומץ חברים קרובים, ביניהם גם אביתר בנאי, שהיה אחד העדים. עד היום יש להם קשרי חברות עמוקים עם אביתר ואשתו רות, ועירא אף עיצב שלושה מהאלבומים של חברו היוצר והזמר.
 
חלפו כמה שנים מאז החתונה המאולתרת בחצר הבית, ובני הזוג דיין נישאו שוב. "אחרי שהעמקנו את החזרה בתשובה והתמסדנו קצת, עלתה השאלה אם אנחנו נשואים על פי ההלכה. באופן עקרוני היו עדים כשרים וכתובה, ובכל זאת, הרגשנו צורך לוודא את העניין. התייעצנו עם הרב צבי קוסטינר, ראש ישיבת ההסדר במצפה-רמון, והשאלה הגיעה עד לפתחו של הרב מרדכי אליהו. בסופו של דבר הרב קוסטינר חיתן אותנו שוב - עם ברכות, אבל בלי אמירת שם ומלכות".

יחד עם כמה זוגות נוספים ממצפה-רמון שחזרו בתשובה, הקימו עירא ודינה את קהילת "עץ חיים". כיום מונה הקהילה עשרות משפחות, אך בני הזוג עצמם כבר לא פעילים בה.
 

במשך חמש שנים ערך עירא את כתב-העת "אדרבה", ירחון חברתי של בעלי תשובה שיצא לאור עד לפני כשנה. היום הוא מחזיק סטודיו ברובע דרכי הבשמים במצפה-רמון, עוסק באמנות רחוב, מפעיל רדיו קהילתי ומתפרנס כעובד תחזוקה בבית הספר הממלכתי-דתי בעיירה. דינה עובדת ברשת נטיעות, וכאמור פעילה גם במפלגת העבודה.

איך הגעת דווקא למפלגה שמובילה את מחנה השמאל?
"עירא ואני באנו מבתים סוציאליסטיים, ותמיד הייתה לי תפיסה סוציאליסטית. בשנים האחרונות, כשהתחלתי לחשוב על פעילות ציבורית, לא הבנתי למה כאדם דתי פתאום אני כבר לא יכולה למצוא את עצמי במפלגת העבודה. גם תפיסת העולם המדינית שלי, כמו של רבים מבעלי התשובה, היא מאוד מתונה. אנחנו הרי מחפשים את המקום של ההידברות, את מציאת המכנה המשותף סביב הדת".

מפלגת העבודה של היום די מנוכרת למחוזות שמהם את באה. מנוכרת לעולם הדתי, ומנוכרת לפריפריה.
"אני רואה את זה אחרת. אני לא מסתכלת על מפלגת העבודה כמו שהיא היום, אלא כמו שהיא אמורה להיות. מפלגה שצריכה לייצג ערכים של מתינות ותפיסות עולם פתוחות, מקבלות, וגם סוציאליסטיות. ב'בית היהודי' אני לא יכולה למצוא את עצמי, כי הציונות הדתית התרחקה מהמחוזות החברתיים. היא הפכה את הלאומנות לחזות הכול, וכל השאר פחות חשוב. בשביל ארבעים משפחות בעמונה מוכנים לפרק את הממשלה, אבל על 250 אלף בתים שחיים בעוני שאין לתאר, הם לא מדברים.
 
"אני מרגישה שבשלושת העשורים האחרונים הציונות הדתית איבדה את המקום של החמלה, שהיא הערך הכי חשוב שיש לנו כיהודים, וגם החוזק שלנו כחברה. שאלת החוסן של מדינת ישראל לא תלויה בעוד התנחלות, אלא בכך שבחור מנתיבות שהולך להילחם בעזה, לא יצטרך לראות את סבתא שלו נאלצת לבחור בין חימום הבית בחורף לרכישת תרופות. החוזק שלנו הולך לאיבוד בגלל העוני, ואני מתפלאת על הציונות הדתית שבהיבט הזה, בעיניי, איבדה את הדרך".

תסתכלי סביבך, בפריפריה שבה את חיה. מי נמצא יותר בשטח, הציונות הדתית או אנשי מפלגת העבודה?
"כמו שאמרתי, אני מסתכלת לא על המצב של המפלגה היום, אלא על המקום האידיאלי שלה. זה נכון שיש גרעינים תורניים, אבל יש גם סוג של אליטיזם בציונות הדתית. כשהציבור הזה ניגש לטפל בעוני, הוא עושה את זה בדרך כלל ממקום מאוד אליטיסטי, כמו שמפא"י עשו בעבר, וזה מייצר עוד בעיות. הציונות הדתית זו חברה שלמה שלא חוותה עוני, ולכן היא מתקשה להבין אותו. היא בונה לעצמה גטאות גם כשהיא בפריפריה. היא איבדה את הראייה החברתית כלפי החלש והעני ואת האכפתיות לנושאים הללו".

דיין לא אוהבת גם את הקישור שהולך ומתהדק בימין הישראלי בין תפיסה מדינית לתפיסה כלכלית. "בשנים האחרונות הימין יצר חיבור בעייתי בין לאומנות לקפיטליזם, והוא מגדיר את עצמו באמצעות הקפיטליזם. אם תשאל את בנט על השקפת עולמו הכלכלית, הוא יגיד לך שצריך לקדם את הכלכלה באמצעות חיזוק הסטארט-אפ, ההיי-טק והתעשייה, וזאת בהתאם לתפיסה הקפיטליסטית שמאמינה שהמדינה אמורה לחזק את החזקים וכך להרים את החלשים.
 

"זה הרי מה שנתניהו אומר וגם עושה. ומה התוצאה? אנחנו אכן אחת המדינות החזקות מבחינה כלכלית, עומדים יפה על הרגליים, ובכל זאת עדיין יש 2 מיליוני עניים. קידום העניים באמצעות חיזוק העשירים זה דבר שלא מוכיח את עצמו כבר עשרים שנה. מול התפיסה הזאת, צריכים להעמיד תפיסת עולם רווחתית, עם חמלה וערבות הדדית. לעצב זרם של סוציאליזם רווחתי שדואג לחלש".

אבל גם התפיסה הסוציאליסטית שאת מחפשת, לא ממש דומיננטית היום במפלגת העבודה.
"אין ספק שצריכים להחזיר את השמאל למקום שבו הוא אמור להיות, ולהחזיר אותו לעם. בשביל זה אני פעילה. בסופו של דבר צריכות להיות פה שתי אלטרנטיבות שלטוניות - ליכוד מול עבודה, קפיטליזם מול סוציאליזם. במפלגת העבודה יש היום כוחות גדולים שפועלים לכך שהמפלגה לא תהיה מנוכרת ליהדות, לא לפריפריה, וגם לא למזרחיות".

בשנה האחרונה דיין פעילה מאוד גם ב"תנועת הפריפריות", שהוקמה בעקבות הבחירות האחרונות (גילוי נאות: גם אני חבר בה). מייסדיה הם אבי דבוש וניבה ראם, פעילים חברתיים ותיקים בנגב, שיצאו למסע של מפגשים בדרום מתוך רצון להכיר את הכוחות החברתיים בכל עיר ויישוב. השיח שקיימו הביא אותם להקים תנועה חברתית שמטרתה לשנות את יחסי הכוחות בין מרכז ופריפריה. השיטה - יצירת מוקד כוח עצמאי ומשמעותי, שיהווה מנוף לחץ לקידום הצרכים המשותפים של הפריפריה.
 

"הייתי מהראשונים שהצטרפו לתנועה", מספרת דיין. "מאוד התחברתי לאמירה שהחיים בפריפריה מכתיבים לך חיים מסוימים, בין אם אתה דתי, חילוני, יהודי, ערבי, שמאלני או ימני. כולנו נפגעים בבריאות שלנו בגלל שירותי הבריאות שאינם טובים כמו אלו שבמרכז הארץ. כולנו נפגעים מתקצוב לא צודק של החינוך. המטרה שלנו בתנועה היא למצוא מכנה משותף לפעילות פוליטית שתחולל שינוי במקומות שאנחנו חיים בהם.

"עד עכשיו בחרנו שני נושאים להתמקד בהם – נושא החינוך, שבעקבותיו יצאנו ל'צעדת השוויון', ונושא הבריאות. אמנם עוד לא הצלחנו לייצר תוצאות, אבל כבר השפענו לא מעט על השיח. ברור לי שבגלל הדגל שהרמנו, גם בכנסת התחילו לדבר יותר על חינוך דיפרנציאלי. השלב הבא שלנו צריך להיות חידוד מטרות וניסיון להשיג הצלחות שניתן למדוד כמותית, למשל תוספת של 280 מיטות לבית החולים סורוקה. במקביל, צריכים להרחיב את פעילות התנועה גם לאזור הצפון, כי כרגע היא חזקה בעיקר בדרום הארץ".
 
המטרה של התנועה, מדגישה דיין, היא לא לדאוג רק לענייני הפריפריה. "אנחנו אומרים שצריך להגדיר את החברה הישראלית מהפריפריה. שהמהות הפריפריאלית צריכה להיות חלק ניכר ומשמעותי מתפיסת הישראליות. זה דבר שייתן לישראליות עומק ותפיסה חברתית-פוליטית הרבה יותר נכונה מאשר אם נגדיר אותה רק מהמרכז השבע והדשן".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg