נפתרה התעלומה: מה קרה לספינות שנעלמו
קפטן ג'ון פרנקלין הפליג עם אנשי צוותו כדי למצוא מעבר בין אירופה לאסיה בקוטב הצפוני, ומעולם לא שב. רק השנה אותרה ספינתו השנייה, והנסתר רב עדיין על הגלוי. האם הספינות ישפכו אור על שינויי האקלים במאות האחרונות?
134 בני אדם הפליגו בשתי ספינות בריטיות לפני מאתיים שנה כמעט כדי לגלות את המעבר הצפון־מערבי האגדי בקוטב, נתיב סחר שבאמצעותו מקושרת אירופה לעושר שבמזרח. הם מעולם לא חזרו. האסקימואים, התושבים הילידיים בצפון, סיפרו על ספינות תלת־תורניות שנלכדו בקרח ועל גברים שהתייסרו ממחלת הצפדינה ומרעב, עד שלבסוף הפרו את הטאבו הגדול ביותר של המין האנושי: קניבליזם.
למרות המאמצים לחפש את הספינות, אף אחד מהן לא נמצאה. רק ב־2014 התגלו העקבות הראשונות של המשלחת, כשצוללנים איתרו שבר ספינה שזיהו כספינת הצי המלכותי 'ארבוס', שנקראה על שם החלל הרוחני שבין כדור הארץ ובין השאול. בחודש שעבר נפל חלק אחר של התצרף למקומו כשסייר אסקימואי ואנשי צוותו הכריזו שמצאו את ספינת הצי המלכותי 'טרור', במצב שלם כמעט לחלוטין, לא הרחק מ'ארבוס', בקרקעית המעבר הצפון־מערבי.
סיפור אובדן הספינות והממצאים החדשים מגלה עד כמה הקוטב הצפוני ויחסנו לגבולותיו השתנו בכמה עשורים בלבד. הקרח שם כבר לא מה שהיה פעם, ומדענים סבורים שהקוטב יהיה נקי יחסית מקרח ואפשרי לניווט בחודשי הקיץ עד אמצע המאה הנוכחית, אם לא קודם לכן. ספינה שעל סיפונה היו למעלה מאלף תיירים חצתה את ים הקוטב מצפון לצפון אמריקה בפעם הראשונה השנה.
התנאים כיום נחשבים נוחים בהשוואה למה שעמד בפני מגלי הארצות באמצע המאה ה־19, בשיא כוחה של האימפריה הבריטית. האדמירלות ביקשה מג'ון פרנקלין, מגלה ארצות בן 59, למצוא את הנתיב הצפוני בים המקשר בין האוקיינוס האטלנטי ובין האוקיינוס השקט. איש לא ידע לבטח שמעבר כזה קיים, אבל מציאתו הייתה הופכת לתכשיט נוסף בכתר הבריטי.
לפי הספר 'הספינה האבודה של פרנקלין' שכתבו ג'ון גייגר ואלנה מיטשל, האירופים סברו שהעולם מושלם וסימטרי. מגלי ארצות חשפו מעבר בקצה התחתון של דרום אמריקה שקישר בין שני האוקיינוסים, ולכן הסיקו אנשים שמעבר דומה מוכרח להתקיים גם בצפון.
פרנקלין ידע כיצד לנווט בתוך קרח, הסביר תום זגון, מדען בשירותי הקרח הקנדיים. לצורך המסע הוא בחר שתי ספינות צבאיות, 'ארבוס' ו'טרור', וחיזק את המעטפת שלהן בברזל כדי לעמוד בלחצי הקרח החזקים. הוא מילא את המחסנים במזון משומר שיספיק לשלוש שנים, למקרה שהמסע ייארך זמן רב יותר מהשנתיים שיועדו לו.
ב־19 במאי 1845 הפליגו 'ארבוס' ו'טרור', ששתיהן נצבעו בשחור מאיים ופס צהוב במרכזו, מנהר התמזה לתוך האוקיינוס האטלנטי. תושבי לונדון התקהלו בגדות הנהר והריעו לעוצמתה של האימפריה. ההצלחה נראתה ודאית.
אבל פרנקלין יצא לכיוון חזית שהמדע לא התמחה בה עדיין. המצפנים לא עבדו כראוי כי הקריאה המגנטית שלהם נפגמה בשל הקרבה לקוטב הצפוני. לא היו דיווחים על מזג האוויר. האזור היה קר בהרבה משהוא היום, לדברי ריאן הריס, ארכיאולוג ימי מ'פרקס קנדה', והיו שנים שבהן הקרח לא נמס כלל בקיץ. ספינות היו עלולות להילכד במהירות בקרח קשה כבטון.
המשלחת נכנסה לאוקיינוס הקרח הצפוני לפני סוף מאי, והחלה לפלס את דרכה במבוך הארכיפלג הקנדי של הקוטב. פרנקלין ואנשיו הצפינו לקו 77 מעלות, בערך 1,360 קילומטרים מהקוטב הצפוני, לפני שעצרו לחודשי החורף על אי קטן ולא מיושב. לדברי זגון, הקרח בים כנראה היה דק מספיק כדי שהספינות יגיעו צפונה כל כך.
הנוף היה שטוח ומדכא, וסופות הביאו עמן מהקוטב רוחות קפואות במהירות של 85 קילומטרים לשעה. כמעט לא היו שם חיות בר, ועולם הצומח יוצג על ידי טחב ארקטי עיקש שנתלה על סלעים שחורים שניקדו את הקרקע הקפואה. האזור הזה עצום. אפילו כיום רק 10 אחוזים מהקוטב הקנדי מופו כיאות.
הדרך היחידה לשרוד היא להקשיב לאסקימואים, הסביר אדריאן שימנוסקי, מנכ"ל קרן המחקר הארקטית ששוהה חמישה חודשים בצפון בכל שנה. "כשאתה מקבל עצה מהאסקימואים על מזג האוויר, על שטחי הציד או על הנתיב הטוב ביותר להגיע למקום כלשהו, אתה מקשיב ב־100 אחוזים לדבריהם", הוא אמר. "הם מכירים את האדמה הזאת טוב מכל אחד אחר".
ההיסטוריה בעל פה של האסקימואים מרמזת, עם זאת, שפרנקלין ואנשיו לא התייעצו עמם. בספטמבר 1846 קיבלו הבריטים החלטה גורלית להפליג דרך התעלה המסוכנת שקרויה מצר ויקטוריה. זגון אמר שהמצר מרוחק רק 320 קילומטרים מלב היבשה הקנדית, אך לעתים קרובות שוררים בו תנאי קרח חמורים יותר מאזורים צפוניים בהרבה.
זגון סבור שסערה הפתיעה את המשלחת, הקפיאה את מצר ויקטוריה בתוך שעות אחדות ולכדה את הספינות. אנשי הצוות הצטופפו במשך כמעט שנתיים על סיפון הספינות וחיכו שהקרח יתפזר, אבל אפילו בקיץ הוא לא נכנע, ציין אדוארד קרמק, אוקינוגרף (אמריטוס) מהמכון למדעי הים בבריטיש קולומביה. שני תריסרים מאנשי הצוות, כולל פרנקלין, מתו ממחלות.
המלחים שנותרו בחיים נטשו את הספינות ב־22 באפריל 1848 במאמץ מטורף ללכת דרומה, לאורך אי המלך ויליאם עד קנדה. הייתה זו תוכנית מסוכנת: רוחות אכזריות נשכו בבשרם, ולקחו להם שלושה ימים רק כדי לצלוח את 23 הקילומטרים של הקרח שהפרידו אותם מהאי. אנו יודעים זאת משום שחמש שנים אחר כך נמצא פתק שכתב מפקד 'ארבוס' תחת ציון אבן באי המלך אדוארד.
משלחות החיפוש שיצאו מבריטניה לא מצאו את הספינות או ניצולים מאנשי הצוות, אבל האסקימואים אמרו להם שראו אנשים גוועים ברעב, שפניהם השחירו כתוצאה מצפדינה ככל הנראה. הניצולים אכלו את חבריהם לאחר שבישלו חלקי גוף במגפיהם, אמרו האסקימואים. נראה שהתיעוד בעל פה הזה קיבל אישור ב־2014, כשמדענים בחנו שרידים אנושיים באי המלך ויליאם ומצאו סימני חיתוך שככל הנראה הותירו קצבים נואשים על חלקי עצמות.
ספינותיו של פרנקלין נחשבו אבודות לחלוטין. אבל בשנות האלפיים, כשים הקרח הקיצי החל להישבר בגלל ההתחממות הגלובלית, כמה מדינות התגוששו ביניהן על הגישה לעושר הנפט הארקטי. ב־2008 החלה קנדה לחפש אחר 'ארבוס' ו'טרור' כדרך אחת להוכיח קשר ארוך שנים לצפון המדינה.
"ספינותיו של פרנקלין הן חלק חשוב בהיסטוריה הקנדית, בהתחשב בעובדה שמשלחתו הניחה את היסוד לריבונות הקנדית בקוטב הצפוני", אמר ב־2014 סטיבן הרפר, אז ראש ממשלת קנדה.
קואליציה של סוכנויות ממשל קנדיות וקרן המחקר הארקטית – ארגון ללא מטרות רווח במימונו של מייסד 'בלקברי' ג'ים בלסילי, יליד אונטריו – החלה לסרוק את המעברים הצפון־מערביים בניסיון למצוא את ספינותיו של פרנקלין בעזרת סונר. ב־2014 הופיעה 'ארבוס' במצג הסונר. כשהצוללנים בחנו אותה הם מצאו ספינה שלמה כמעט לחלוטין. על אחד מצדיה היה פעמון אדיר שנוצק ב־1845 לכבוד המשלחת. בסיפונים התחתונים נמצאו תיבות שלמות שבהן אחסנו אנשי הצוות את חפציהם האישיים, ציין הריס. ארכיאולוגים תת־ימיים שולים כיום בזהירות את החפצים מהספינה.
פריצת דרך שנייה נעשתה בספטמבר השנה, כשסמי קוגוויק, סייר אסקימואי המתגורר בג'ואה הייבן, המושבה היחידה באי המלך ויליאם, עלה על סיפון ספינה של קרן המחקר, וסיפר לשימנוסקי סיפור מוזר: לפני שבעה חורפים הוא וחברו נסעו באופנוע שלג בשטח האי, באזור מפרץ טרור הקפוא והמבודד, ושם ראו מוט מבצבץ מתוך הקרח. הם התקרבו וראו תורן מעץ בגובה שני מטרים. קוגוויק כרך את זרועותיו ואת רגליו סביב המוט ונתלה עליו בזמן שחברו צילם תמונה, אך קוגוויק איבד את המצלמה במסע ומעולם לא סיפר לאיש על התקרית, אף שחשב על המשלחת של פרנקלין שגורלה נחרץ.
שימנוסקי יצא מיד לכיוון מפרץ טרור, שהתנקה מקרח בקיץ שעבר. אנשי צוותו השתמשו בסונר עם סקירה צדדית לדימוי תחתית הים כדי לנבור במים הדלוחים. בדיוק כשעמדו לוותר הם חלפו מעל ספינה תלת־תרנית עתיקה בתחתית הים, המרוחקת כ־130 קילומטרים מצפון ל'ארבוס'. הצוללנים בחנו את הספינה שבוע לאחר מכן, ואישרו שזו ה'טרור'. הספינה אטומה היטב, וכנראה מכילה מסמכים וחפצים אחרים שמצבם טוב. "ככלות הכול, לראות את ספינת הפלדה הזאת נחה על תחתית הים זה מחזה דרמטי למדי", אמר הריס.
מדענים מציינים שספק אם 'ארבוס' ו'טרור' היו נמצאות לו היו מתחבאות תחת מעטה קרח שהיה נפוץ בתקופתו של פרנקלין, ואפילו כמו זה שנמצא בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת. עד לאחרונה הפשיר מצר ויקטוריה רק פעם אחת בכל עשר שנים, הסביר זגון, אך כעת הקרח נמס לרוב בכל קיץ. השימוש המיטבי במכשיר סונר עם יכולת סקירה צדדית נעשה במים פתוחים.
בשנים הקרובות ילמדו מדעני 'פרקס קנדה' את הספינות, יצלמו אותן ויחפרו באתר כדי להבין עד כמה שאפשר את גורלה של המשלחת. הם יחפשו אחר גופות, ואולי אפילו אחר ארונו של פרנקלין. הם ינסו לגלות חפצים, מסמכים, תרשימים וחומרים אחרים שיוכלו לענות על שאלות ישנות וחדשות: מדוע 'טרור' מרוחקת כל כך צפונה מ'ארבוס'? האם אנשי הצוות הפליגו בה למיקום הזה? ומדוע כל כך הרבה אנשים חלו במהירות רבה כל כך? למה החליטו לצאת למסע הבוגדני שעלה להם בחייהם?
"היו אלה אנשים מאומנים, והם לא ישבו בספינה ורעבו למוות", הסביר קרמק. "הם חיפשו דרכים לצאת משם. מה היה נתיב המוות שלהם, ומה נחשוף עוד שישלים את הסיפור של מעשיית ההישרדות הזאת?"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם