ראשי » חדשות » בעולם » אירופה

הבחירות באוסטריה ובאיטליה: תסמין למשבר זהות חריף

היבשת הישנה והמבולבלת נקרעת בין אידיאולוגיות ורצונות מנוגדים, ואינה יכולה להכריע מה לעשות. כשפוטין לוחץ ממזרח וטראמפ הלא צפוי עולה ממערב, האיחוד מוכרח לתפוס את עצמו בידיים אם הוא רוצה לשמור על רלוונטיות בינלאומית

כשהבוחרים באיטליה ובאוסטריה יצאו אתמול (א') לקלפיות כדי להטיל את קולם, הם לא רק הצביעו בעד אלכסנדר ואן-דר בלן, איש המפלגה הירוקה שזכה בנשיאות המדינה על פי המדגמים, או נגד מועמד הימין הקיצוני נורברט הופר; הם גם לא ביקשו רק לחוות את דעתם על הרפורמות שמציע ראש הממשלה האיטלקי מתיאו רנצי בחוקתה של הממשלה ברומא.

אמנם הניואנסים המקומיים קיימים ואף משפיעים על סדר היום, אך נראה שהם חשובים הרבה פחות מתהליכים גדולים ורחבים יותר העוברים על מדינות המערב בכלל, ועל אירופה בפרט. היבשת הישנה נקרעת בתוך עצמה, ונשברת לרסיסים כחלק ממשבר זהות אדיר שבמסגרתו היא לא יכולה להחליט מי היא ומה היא רוצה להיות.

תחזיות הסקרים: הימין הקיצוני הפסיד בבחירות לנשיאות אוסטריה (צילום: רויטרס)

קטעים נוספים

הסקרים המוקדמים באיטליה, שניבאו על הפסד מוחץ לראש הממשלה רנצי וחזו עלייה של מפלגת הימין הקיצוני "חמשת הכוכבים" בראשות בפה גרילו, עומדים כתמונת מראה לניצחונו של ואן-דר בלן הליברלי בנשיאות אוסטריה, ומדגימים בדיוק את המגמה הזאת: ימין ושמאל פוליטי וכלכלי, ליברליזם ובדלנות, מִרכוּז הכוח בגוש יבשתי או פירוזו בין מדינות האיחוד – האירופים מבולבלים, ולא יודעים במה לבחור.
 
לא פלא שבגרמניה – מקום מושבה של הקנצלרית אנגלה מרקל, שכיום נושא אליה השמאל הליברלי את עיניו בעולם כולו, בתקווה שתיאבק מול "הפופוליזם הגואה באירופה" – בירכו בהתלהבות על תוצאות הבחירות באוסטריה אתמול בערב. הסיוט בדמות ניצחון ראשון של הימין הקיצוני בבחירות מרכזיות כלשהן מאז תום מלחמת העולם השנייה נדחה פעם נוספת, לעת עתה.

ואכן, ההיסטוריה האירופית רק מעצימה את משבר הזהות שלה, שכן רבים מתושבי היבשת שוקלים על כפות המאזניים את זוועות מלחמת העולם השנייה שלה הם היו עדים, ומנגד מתבוננים על שדות הקרב בסוריה – ולחלופין, על הבמה העקובה מדם של תיאטרון "בטקלן" בפריז או על שדה התעופה בבריסל. הסמלים הנאציים המאוסים שבים ועולים, למורת רוחם של רבים מאוד ביבשת הישנה, ככל שצריחי המסגדים מתנשאים מעלה-מעלה ועם התעצמות קולות המואזין.
 
גם אירועי השנה האחרונה מטילים את צלם הארוך על תושבי היבשת ומסרבים להניח להם, שכן הם פורטים בדיוק על נימי העצבים הללו: בין התעצמות הסובייטים במזרח לבין בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב במזרח, בין ההצבעה הבריטית בעד ה"ברקזיט" אל מול החלטתה של גרמניה לפתוח את שעריה אל כל מבקשי המקלט שדפקו על דלתותיה כחלק ממשבר הפליטים החמור ביותר בשנים האחרונות, בין הטרנדים הליברליים שפשו בעולם במאה ה-21 אל מול הקסם הפופוליסטי של תנועות הימין הקיצוני בשנים האחרונות.

וכדי לסבך את המצב הזה, נדרשו האירופים לצאת ולהצביע בשורת מערכות בחירות מכריעות בכמה ממדינות המפתח ביבשת, שיכולות לקבוע לאן יפנה האיחוד בשנים הבאות: מלבד הבחירות לנשיאות באוסטריה, ההצבעה על ה"ברקזיט" בבריטניה ומשאל העם באיטליה, רק בשנה הקרובה יידרשו הבוחרים להכריע בשורת מערכות בחירות מרכזיות, ובהן בגרמניה, בהולנד ובצרפת.
 

הסדר הפוליטי הישן ביבשת התערער מאוד. המפלגות הוותיקות ששלטו בכיפה איבדו מכוחן, ובמקומן עלו תנועות שזה מקרוב באו וגרפו את תמיכת ההמונים. המרכז הפוליטי והכלכלי נחלש במיוחד, וכובד המשקל עבר לקצוות השונים, משמאל ומימין – וראה ערך ממשלתו של אלכסיס ציפרס באתונה.

הדוגמה הבולטת ביותר לקיפאון הפוליטי ולבלבול ביבשת הוא מצבה של הממשלה בספרד. לאחר שמריאנו ראחוי, ראש המפלגה העממית במדריד מאז 2004 וראש הממשלה המקומית מדצמבר 2011, הכריז על בחירות בסוף השנה שעברה, לא הצליחה המדינה להיחלץ ממבוי סתום ארוך מאוד שאיים לפלג אותה לחלוטין. בזמן שבחסות הבוחרים עבר מרכז הכוח במדינה למפלגות חדשות כגון פודמוס וסיודדנוס, הן המפלגה הסוציאליסטית שבאופוזיציה והן ראחוי עצמו לא הצליחו לגייס די תמיכה בבית הנבחרים בשביל להקים ממשלת רוב.
 

היה צורך בשלוש מערכות בחירות שונות, שבהן התוצאה פחות או יותר הייתה דומה, כדי להבין שקשה מאוד להיחלץ מעסק הביש הזה. בצר להם פנו הספרדים לאפשרות המועדפת פחות, שהיא כמעט תקדים מוחלט במדינה שבה שלט הרודן פרנסיסקו פרנקו עד מותו בשנת 1975: ממשלת מיעוט. רק הזמן יאמר כמה תוכל להחזיק הקואליציה הספרדית, ואם תושבי המדינה לא יידרשו מתישהו בחודשים הקרובים להגיע לקלפיות בפעם הרביעית.

במקביל מתרחש תהליך מעניין אחר: אם לפני עשר שנים דובר על כך שהעולם צועד לקראת על-לאומית שבמסגרתה גושים פוליטיים יבשתיים מתאחדים ומפחיתים את כוחן של מדינות הלאום, הרי שכיום נראה שהמצב שב ומתהפך. ככל שרוסיה וסין נוגסות בעוצמתה העולמית של ארה"ב ומשנים את פני הזירה הבינלאומית לעולם רב-קוטבי, כך מאבדת הישות הפוליטית הקרויה "האיחוד האירופי" את הרלוונטיות שלה ואת עוצמתה. למותר לציין שפרישתה הצפויה של בריטניה מהאיחוד לא תורמת לו נחת רוח, כבוד או תהילה בינלאומית.
 
וכך, הבלבול שאוחז באופן אופייני באירופה בשנים האחרונות, ושלא ייעלם אפילו אם ראש הממשלה האיטלקי רנצי ינצח במפתיע במשאל העם, מוכרח להציב את מקבלי ההחלטות בעולם כולו בפני צומת דרכים משמעותי: עד שהאירופים לא יתעשתו וייסגרו על זהותם, יכריעו מי הם ומה הם רוצים – או במילים אחרות, יחליטו לאן חותרת היבשת הישנה בשנים הקרובות הן ברמה המדינית, הן ברמה הכלכלית והן ברמה הפוליטית הפנימית וביחס לפליטים, למוסלמים ועוד – לא בטוח שיש טעם להמשיך להנשים את הישות המלאכותית של האיחוד, במקום לתת לו לקרוס מעצמו או להגיח כגוף חדש ומגובש.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg