ראשי » חדשות » בעולם » אירופה

הלקח מההצבעות באוסטריה ובאיטליה: הימין כאן כדי להישאר

שנת בחירות סוערת בגרמניה, בצרפת ובהולנד, ואולי גם באיטליה ובאוסטריה: הסדר הישן מתערער, ומפלגות קיצוניות חדשות קונות להן אחיזה עוצמתית

אירופה עצרה את נשימתה בתחילת השבוע בציפייה דרוכה לקראת ספירת הקולות במשאל העם שנערך באיטליה ובבחירות לנשיאות באוסטריה, אבל עם התברר התוצאות לא בטוח שהדופק ביבשת יכול לחזור לסדרו.

ניצחונו באוסטריה של אלכסנדר ואן-דר בלן בפער גדול מהצפוי, אך לא גדול במיוחד, על יריבו נורברט הוֹפר בבחירות לנשיאות המדינה כאילו סוכל לרגע את השאיפות הגדולות של הימין הקיצוני להפוך את הסדר ביבשת, לראשונה מאז תום מלחמת העולם השנייה.
 
אלא שכמה שעות לאחר מכן, עם היוודע הפסדו הצפוי יחסית של ראש ממשלת איטליה מתאו רנצי במשאל העם שבו הציע כמה שינויים חוקתיים משמעותיים, נטרפו שוב הקלפים באחת המדינות הגדולות באיחוד, ואי הוודאות שבה למשול בכיפת הפוליטיקה האירופית.

יותר מכול, ההתפתחויות הללו – שאליהן ניתן להוסיף גם את הצל שמטילות תוצאות הבחירות בארה"ב על אירופה ונכונותם של הבריטים להתנתק מהאיחוד – מעידות על כך ששנת 2017 צפויה להיות גורלית מאוד ביבשת הישנה, ובסופה אולי נראה אירופה שונה לחלוטין.

הנה רשימה קצרה של מדינות באיחוד האירופי שבהן ייערכו בחירות ב-2017: צ'כיה, צרפת, גרמניה, הונגריה, הולנד וסלובניה. עליהן יש להוסיף את האפשרות של בחירות גורליות גם באוסטריה ובאיטליה – וכן גם בבריטניה, שאז עוד תהיה חלק מהגוש, למרות ה"ברקזיט" - וכבר מדובר ברצף מרשים למדי של מדינות מרכזיות ביבשת.
 
הנושאים שעומדים במרכז הבחירות הללו, באופן טבעי, מעוצבים ברוח מאורעות השנה האחרונה, ומשתי זוויות חדות: מחד ההגירה האדירה של פליטים ליבשת, רובם ממוצא מוסלמי, והיחס האירופי לאסלאם בכלל, ככוח שהולך וצובר תאוצה ושעלול להעמיד בסכנה את הערכים הליברליים שמטפח האיחוד.

כל זאת, כמובן, עוד לפני שמדברים על הטרור שזעזע את היבשת בשנה האחרונה; מאידך ישנה שאלת הדבקות של כל מדינה באיחוד האירופי, הנוכחת כמעט בכל פעם שהאזרחים יצאו באחרונה לקלפיות, כהמשך לזעזוע של האירופים מתוצאות משאל העם על ה'ברקזיט'.

וכשאלו הסוגיות המרכזיות על פרק היום, לא פלא שלימין הקיצוני יש אחיזה חזקה בקרב הבוחרים. למרות הזיכרון הכואב והחד של זוועות מלחמת העולם השנייה והסכנות הטמונות בפאשיזם ובשנאת האחר, החשש מאובדן הזהות העצמית של כל מדינה ונבואות הזעם בדבר השתלטות מוסלמית עוינת על המעוז הליברלי-נוצרי של אירופה משמשים כלי משחק עוצמתי ביותר בידי הימין בבואו להציג את סיסמאותיו למצביעים.
   
אך אחרי ככלות הכול, מה הסיכוי שנחזה בהשתלטות הימין הקיצוני על מעוזי הכוח האירופיים? לא גדול. רבים ממנהיגי התנועות הפופוליסטיות ביבשת בירכו על תוצאות משאל העם באיטליה, שלחו את ברכותיהם למקביליהם בארץ המגף והעריכו שהמגמה הזאת תחזור גם אצלם, אך למרות זאת לא צפוי גל של קיצוניות שישטוף את האיחוד.

מלבד כמה מוקדים קטנים, ובהם הולנד, סביר יותר שאירופה תדבק במוסדות הקיימים ותבחר בקו נוקשה יותר כלפי ההגירה וחדירת האסלאם, ובה בעת תשמור פחות או יותר על האג'נדה הכללית שהיא מציגה גם כיום. 

המדינה החשובה ביותר בהקשר האירופי כיום היא ככל הנראה גרמניה. הקנצלרית אנגלה מרקל – שמוקדם יותר החודש החליטה להתמודד על כהונה רביעית בתפקיד בבחירות שייערכו בספטמבר – הגדירה את הקמפיין הצפוי לה שם כ"קשה כפי שלא היה מעולם". היא תנסה לאחד את השורות במפלגה הנוצרית-דמוקרטית שלה, שבשנה האחרונה התפוררו בין השאר בעקבות הביקורת על מדיניות ההגירה החופשית של מרקל, ולהדוף את עליית מפלגת 'חלופה לגרמניה' של הימין הקיצוני.
 

 
אלא שלמרות הפסימיות של המנהיגה הגרמנית, שאולי מתאימה לסבר הפנים החמור תמידית שלה, הסקרים מנבאים לה ניצחון גדול: בתחילת השבוע היא קיבלה בסקרים 37 אחוזים מקולות הבוחרים, בעוד ששותפיה לקואליציה, הסוציאל-דמוקרטים, זכו ב-22 אחוזים. במקביל, הסקרים גם חוזים לראשונה ש'חלופה לגרמניה' תיכנס לבית הנבחרים הלאומי, ולמרקל צפויה עבודה לא קלה בהרכבת ממשלתה החדשה בסוף השנה.

הקנצלרית, שמסומנת כיום בשמאל העולמי כנושאת הדגל של הערכים הליברליים אל מול ארה"ב של הנשיא החדש דונלד טראמפ ורוסיה של ולדימיר פוטין, לא תוכל להרשות לעצמה יותר מדי לסטות מהקו שבו דבקה בשנה שעברה, עת קיבלה בזרועות פתוחות יותר ממיליון פליטים מוסלמים בגבולות גרמניה.

מנגד, לא סביר שגם תוכל להמשיך במדיניות הזאת, וכך צפויה ברלין למצוא דרך ביניים שתאפשר לה להפגין את הליברליות שבה היא דוגלת ובה בעת להגביל את ההגירה אליה. השבוע היא כבר יצאה בהצהרה פומבית ולפיה היא תומכת בחוק האוסר על לבישת בורקות, כיסוי פנים מוסלמי מלא, במקומות ציבוריים במדינה.

מצב העניינים בצרפת מרתק אף הוא: ראש הממשלה מנואל ואלס, שהודיע השבוע על התפטרותו לטובת התמודדות בבחירות לנשיאות המדינה, נחשב המתמודד המוביל בקרב הסוציאליסטים לאחר הודעתו של פרנסואה הולנד כי לא יתמודד על קנדציה נוספת. עם זאת, הוא עדיין צריך לגבור על כמה מיריביו בשמאל בבחירות המקדימות בינואר, וכן על כמה מתחרים נוספים שמתכוננים לרוץ באופן עצמאי, ובהם שר האוצר לשעבר עמנואל מקרון.
 
לפי הסקרים, השמאל כלל לא מצליח להתחרות ביריביו מימין, וכך צפוי ואלס לפנות את הבמה עוד בסיבוב הראשון לקראת ההתמודדות ראש בראש בין ראש הממשלה לשעבר פרנסואה פיון, מתנגד ידוע להגירה המוסלמית ומי שתומך בהתקרבות לרוסיה של פוטין, ובין נציגת הימין הקיצוני מארין לה-פן. אלא שגם כאן, כך מסתמן, פיון צפוי לקחת בגדול – והימין הקיצוני ייוותר שוב מתוסכל ומחוץ להנהגה.

מנגד, בהולנד זוכה לעדנה דווקא חירט וילדרס, מנהיג המפלגה למען החירות: וילדרס, הידוע כמתנגד בולט להגירה האסלאמית וכתומך גדול של ישראל, עשוי להיות באמת המנהיג האירופי הראשון מהימין שיגיע לעמדה בולטת ומשפיעה באחת המדינות המובילות ביבשת.

סקר שנערך השבוע בהולנד לקראת הבחירות שיתקיימו שם במרץ קבע כי מפלגתו של איש הימין מקבלת כ-30 מושבים בבית הנבחרים בן 150 הנציגים, בעוד שמפלגת השלטון של ראש הממשלה מארק רוטה מקבלת בין 24 ל-28 מושבים.
   
גם במקרה זה לא מדובר בתוצאה מוחלטת, שכן לא ברור אם וילדרס אכן יוכל להרכיב ממשלה. המפלגות האחרות במדינה כבר הצהירו בריש גלי כי לא יסכימו להיות שותפות בקואליציה שיוביל.

אבל אם הסקרים הנוכחיים יתבררו כנכונים, וכוחה של מפלגת השלטון ושל כמה משותפותיה לקואליציה יפחת, ייתכן שבסופו של דבר תמצא הולנד את עצמה בכאוס הדומה לזה שקיים בספרד, שבה נדרשה שנה כדי להרכיב ממשלת מיעוט.

וילדרס, שהיום ייוודע גזר דינו במשפט המתנהל נגדו באשמת הסתה ועלבונות לקבוצה גזעית – אם יורשע, הוא צפוי לשלם קנס קטן ולא יותר – יביט על הנעשה בסקרים בכיליון עיניים, וינצל את שעת הכושר הקטנה ביותר כדי לתפוס את השלטון.

שתי מדינות שבהן המצב נהיר עוד פחות הן אוסטריה ואיטליה, שהשבוע אזרחיהן אמרו כבר את דברם. בעוד שכרגע לא צפויות בחירות במדינות האלה בשנה הקרובה, פרשנים מציינים כי ייתכן שדווקא האירועים האחרונים מקרבים את רגע פתיחת הקלפיות, מה שבהחלט עשוי לקרות עוד ב-2017.

אם אוסטריה תקדים את הבחירות לבית הנבחרים במדינה, שמתוכננות כיום לאוקטובר 2018, הרי שזכייתו של ואן-דר בלן בנשיאות עלולה להתברר כניצחון פירוס. בדומה לישראל, תפקיד הנשיא בווינה הוא סמלי למדי, ואילו הקנצלר מחזיק בעמדת הכוח האמיתית – ולרוב מוכתר למשרה זו מי שמנצח בבחירות הכלליות לבית הנבחרים.
 

 
מפלגת החירות של המועמד לנשיאות נורברט הופר, שבראשה עומד כיום היינץ כריסטיאן שטראכה, נחשבת כיום לפופולרית במדינה, בין השאר בגלל משבר הפליטים הגדול שפגע באוסטריה לא מעט. אם תוסיף לאחוז בעמדת הובלה על פני מתחרותיה, היא יכולה להתברר כמנצחת הגדולה של הבחירות הקרבות וכמי שתרכיב את הממשלה הבאה של וינה. אלא שעד שלא יוכרז על הקדמת הבחירות אלה הם דיבורים בעלמא, והיכולת של המפלגות האחרות במדינה להתחזק מחדש בהחלט עדיין קיימת.

באיטליה, שבה הנשיא סרג'ו מטרלה ביקש מראש הממשלה רנצי להמתין עם התפטרותו בעקבות תוצאות משאל העם עד לאחר אישור התקציב לשנה הבאה – תהליך שיכול לקחת עד סוף השבוע הקרוב – צפוי זעזוע גדול.

אם יורשו של רנצי בראשות הממשלה לא יזכה בתמיכת מפלגתו של ראש הממשלה היוצא, הסיכוי שלו להגיע עד לבחירות בתחילת 2018 קלוש. גם אחת המנצחות הגדולות במדינה השבוע, תנועת 'חמשת הכוכבים' של הקומיקאי בֶּפֶּה גרילו, כבר הודיעה שתבקש להקדים את הבחירות לתחילת 2017, שנה לפני המתוכנן. זו שעתו הגדולה של גרילו, ובסקרים הוא ניצב כרגע כמעט בשוויון עם מפלגת השלטון. אם יצליח בתוכניתו, הוא עלול להתברר כמתמודד רציני מאוד על ההנהגה.

ואחרי כל זה, מה הלקח שאפשר ללמוד מאירועי השבוע האחרון ומהבחירות שצפויות בעתיד הלא רחוק? שני עניינים מרכזיים עומדים על הפרק: הראשון הוא שהימין הקיצוני ביבשת בהחלט מתחזק, משלל סיבות, והוא לא עומד להיעלם בקרוב. הפער הנמוך יחסית שבו הפסיד הופר באוסטריה – אמנם מדובר על הבדל של 8 אחוזים, אבל 46 אחוזים לפחות מהאוסטרים נתנו את קולם בשני סיבובים שונים לנציג הימין - והתחזיות האפשריות על ניצחון בכמה זירות אחרות מלמדים אף הם על הפופולריות העממית של תנועות הימין.
 
יתרה מכך: התמיכה במפלגות הפופוליסטיות לא נולדה יש מאין. מקורה במציאות הגיאו-פוליטית המשתנה של היבשת ובחוסר שביעות רצונם של הבוחרים מהממסד הישן. אם לא יימצאו תשובות לשאלות שמציגים אנשי הימין – ועוד יותר מזה, חלופות לפתרונות שהם מציעים – יגלו הליברלים שהחגיגות באוסטריה היו מוקדמות מאוד ושקצם מתקרב בחזיתות לא מעטות.

שנית, גם בשמאל ובמרכז האירופי מבינים שיש צורך בשינוי של מדיניות האיחוד בכמה נושאים, ושההידבקות אחד לאחד בסדר היום שהיה נהוג עד כה תדחוף את היבשת לאבדון. הצרה היא שככל שקטן כוחן של מפלגות השלטון ושל הכוחות המרכזיים באיחוד, ובמקביל דורך כוכבם של הקיצונים מימין ומשמאל בבירות המדינות הגדולות, כך פוחתת יכולתם של המנהיגים להביא שינוי כזה.

אז בעוד שאחרי הבחירות בארה"ב ועלייתו המפתיעה של דונלד טראמפ איש לא יהיה מוכן להתחייב ולנפק תחזית השוללת את עליית התנועות הפופוליסטיות באירופה, על דבר אחד כמעט כולם מוכנים לחתום בשתי ידיים: 2017 תהיה שנה מעניינת – אולי מעניינת מדי. 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg