גמישות וריאליזם: למה שינתה קהיר את מדיניות החוץ?
הנשיא סיסי קיים לאחרונה מפגשים עם מדינות חדשות, ופרשנים סבורים שמדובר בשינוי אסטרטגי במדיניות החוץ: "מחפשים תחליפים למדינות המרכזיות באיחוד האירופי". ואיפה ישראל נכנסת לתמונה?
שינוי גישה: מומחים ופרשנים הבחינו לאחרונה בשינוי חד במדיניות החוץ של מצרים. במקום להמשיך להסתמך על יחסה עם האיחוד האירופי, מצרים מחזקת את קשריה דווקא עם מדינות מהפריפריה האירופית כמו סלובניה ופורטוגל, ואפילו עם ישראל. האסטרטגיה החדשה, הם מסבירים, נועדה לא "לשים את כל הביצים בסל אחד" ולהרחיב את מעגל הקשרים של המצרים.בפעם הראשונה זה עשרים שנה ערך לאחרונה נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, ביקור רשמי בפורטוגל. שבועיים בלבד לאחר מכן אירח בקהיר את נשיא סלובניה. הביקורים זכו לסיקור רב ונלהב במצרים, ורבים רואים בהם שינוי משמעותי במדיניות החוץ של המדינה, שבעבר נטתה להסתמך בעיקר על המדינות המרכזיות והמובילות של אירופה, דוגמת צרפת, גרמניה או בריטניה.
ג'יהאד עודה, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת חלואן במצרים, הסביר שהתקרבותה של מצרים לבנות הברית החדשות חושפות אסטרטגיה חדשה של הנשיא א-סיסי בתחום מדיניות החוץ. "סיסי מחפש תחליפים למדינות באיחוד האירופי שעדיין יש להן ספקות ביחסים עם מצרים, כמו צרפת וגרמניה", אמר עודה לאתר החדשות מדובאי "מוהיט".
ולמרות שניתן להצביע על קשרי נשק ענפים בין פריז לקהיר, למשל, עודה טוען עוד שלא קיימת שותפות אמתית בין שתי המדינות. "סיסי מנסה ליצור גישה לאירופה באמצעים לא מסורתיים", הוא אמר באשר לייצוא הנשק הנרחב מאירופה לארץ הנילוס.
אם להסתכל על היבט אחר של אותה מדיניות חוץ משתנה, ניתן להזכיר כדוגמה גם את ביקורו של שר החוץ המצרי סאמח שוכרי בישראל ביולי השנה, לראשונה מזה תשע שנים. בביקורו זה נועד שוכרי עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בירושלים, ואף ערך איתו מסיבת עיתונאים פומבית. הביקור הנדיר התנהל בנימה חיובית, וייתכן כי הוא מהווה המשך לתוכנית אזורית של א-סיסי לפתח קשרים אפילו עם שותפות מפתיעות ולא קונבנציונליות.
עם זאת, את ההתחממות היחסית ביחסים עם ישראל ניתן גם לקשר לרצונה של מצרים ליטול על עצמה תפקיד משמעותי יותר בסוגיה הפלסטינית ולתווך בשיחות אפשריות בין ישראל לרשות הפלסטינית. באמצעות כך, סבורים בקהיר, תוכל המדינה המצרית לתפוס לעצמה עמדת הנהגה בעולם המוסלמי בכלל, ולהצטייר פעם נוספת כאלופת האינטרסים הפלסטיניים, כמי שמובילה את הקו המדיני אל מול ישראל.
לפי העיתונאי מוחמד אבו אל-פדל, ניתן לקשר את השינוי במדיניות החוץ המצרית לשלושה לקחים שלמדה קהיר לאחרונה. "ראשית, אי אפשר להמר רק על סוס אחד, משום שאין גורם יחיד שיכול לבדו לפתור סכסוך או לשים סוף למשבר", הוא אמר לאתר "מידל איסט אונליין". "שנית, אין מקום לעימותים פוליטיים, ומלחמות כבר אינן נפתחות כדי לסגור חשבון אישי. שלישית, חשוב לא לשים את כל הביצים בסל אחד ולהיות מחויבים למדינה אחת או לקבוצת מדינות אחת, משום שכוח משמעותו להחזיק תמיד בחלופות", סיכם העיתונאי.
אולם לא כולם מסכימים עם מדיניות החוץ החדשה. העיתונאי מוסטפא אל-סעיד טוען שמצרים דווקא עוברת בין יותר מדי שותפות, וכך גורמת למדיניות החוץ שלה להיראות מבולבלת מדי. הוא אינו מסכים עם התאוריה של אבו אל-פדל, שלדעתו אינה עובדת לאורך זמן. "לא משנה כמה אתה טוב בתמרון, אי אפשר תמיד לספק את כל השותפים או לשלוח מסרים סותרים. במשברים אמתיים קשה מאוד להימנע מקיטוב", הוא כתב לעיתון "אל-אהראם אל-מסאי" המצרי.
סעיד הוסיף כי מצרים אינה נמצאת במצב שמאפשר לה לקחת סיכונים במדיניות החוץ משום שהסאה שלה גדושה מדי ברמה הפנימית. "כרגע מצרים יכולה פשוט לנתק את עצמה מבחינה אזורית ובינלאומית ולהתערב רק כשיש איום ישיר על ביטחונה", אמר סעיד, "חוץ ממקרים כאלה, עדיף שמצרים תתמקד בסוגיות החינוך, הבריאות והאבטלה".
סוגיית הביטחון היא אכן אולי המשמעותית ביותר בכל הקשור למדיניות החוץ המצרית כיום. כמדינה שכבר כמה שנים נאלצת להתמודד עם איומים ביטחוניים שונים, בין אם דוגמת הפיגועים העזיםשמבצעת השלוחה של ארגון הטרור דאעש בחצי האי סיני ובין אם מדובר במתקפות טרור כמו זו שהתבצעה הבוקר נגד כנסייה קופטית בבירה קהיר, הרי שבארץ הפירמידות הבינו כי לא מדובר בתחום לא חשוב שניתן להזניח אותו סתם כך ולקוות לטוב.
גם את שיתוף הפעולה עם ישראל ניתן להכניס למסגרת זאת: המצרים, שמציפים את מנהרות ההברחה והטרור של חמאס בגבול רצועת עזה, החליטו לעשות יד אחת עם "האויב הציוני" בכל הקשור למלחמה בטרור, ויחד הם משתפים פעולה במאבק נגד גורמי אסלאם קיצוני – כולל בסיני. בין השאר, על פי דיווח שהגיע לסוכנות הידיעות "בלומברג" בשנה שעברה, תקפה ישראל גורמי טרור בסיני באמצעות מטוסים ללא טייס באישורן של הרשויות במצרים. במקביל, בירושלים אפשרו לקהיר להתעלם מהוראות הסכם השלום ולהכניס לחצי האי כמות כוחות העולה בהרבה על ההיתרים שנקבעו בהסכם ההיסטורי.
זו עשויה להיות גם המסגרת שדרכה ניתן לתפוס כיום את מדיניות החוץ המצרית ככלל: אחרי שנים רבות שבהן קהיר התחשבה באינטרסים אזוריים, דתיים או אתניים, היא החלה לבחון את מצבה, בשלל תחומים, על פי אמת מידה של האינטרסים והצרכים שלה. וכשנקודת המבט היא כה ריאלית, גם החומות הישנות והבריתות הוותיקות נשברות ומשתנות, ומפנות את דרכן להזדמנויות חדשות ולבריתות מסוג שונה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם