השקר הדמוגרפי: חיים בחו"ל, נספרים כפלסטינים
בזמן שברשות הפלסטינית ובקרב ארגוני השמאל טוענים בתוקף שישראל עומדת בפני איום דמוגרפי, מאות אלפים ביו"ש עוזבים את הכפרים שלהם לטובת מגורים בארה"ב, וממש לא מתכוונים לחזור. מאחוריהם הם מותירים אחוזות פאר ריקות מאדם
מי שנוסע על כביש 60 מאזור השומרון ובנימין לכיוון ירושלים לא יכול שלא להתרשם מבתי הענק המפוארים הפרוסים לאורכו. לא מדובר בבתי יוקרה של מתיישבים ישראלים, אלא בווילות של עשירים פלסטינים. במקרים רבים, כך מתברר, הבעלים כלל לא חיים באחוזות הענק אלא משאירים אותן ריקות במהלך השנה ומגיעים לעיתים רחוקות בלבד.עם הכניסה אליהם, לא מעט כפרים ביהודה ושומרון מתגלים ככפרי רפאים. גורמים פלסטינים מדווחים על מאות אלפי פלסטינים שחיים רוב השנה בחו"ל, ובעיתון אלקודס פורסם לאחרונה שישנם כ-400 אלף מהגרים פלסטינים בארה"ב והגדיר את התופעה "ההגירה השקטה של ערביי הגדה". ללא סימני זיהוי ישראלים, ובליווי תחקירן פלסטיני, נכנס כתב אפליקציית החדשות 360 לבחון את מבני הענק הנטושים למחצה, כשהוא מקפיד לדבר בערבית ואנגלית בלבד.
כביש הכניסה לכפר תורמוס עיה מוכר גם לישראלים החולפים במקום.עצי הדקל שנשתלו בצדדים מובילים אל שער המפואר שמקבל את פני הנכנסים, מאות מטרים מכביש 60. בתי הכפר, המונה על פי הרישומים 17 אלף בני אדם, מתפרס על ההרים הסמוכים לישוב שילה - וחלק ניכר ממנו נראה ככפר רפאים.
בחנות המכולת המקומית מסביר יוסוף מקדמה את הסיבה לכך שדגל ונצואלה מתנוסס בכניסה לכפר: "מרבית התושבים פה עזבו את הכפר לפני עשרות שנים. הם יצאו לארה"ב כדי לעשות כסף ומאז לא חזרו. הם חיים היום במרכז ובדרום אמריקה. פנמה, ונצואלה ומקסיקו הן המדינות המועדפות.
"יש לנו קהילה מאוד גדולה בדרום אמריקה. אני מדבר על מיליוני פלסטינים שחיים בקהילות סגורות ועוזרים אחד לשני. הרבה אנשים שולחים כסף מחו"ל למשפחות המורחבות שלהם שחיים פה, ועוזרים להם להסתדר כלכלית במציאות הקשה"
על הבתים המפוארים בכפר הוא מסביר: "הרבה מבני הכפר התעשרו בארה"ב ומבחינתם לבנות פה וילה מפוארת בת ארבע קומות זה דבר פשוט. המחירים פה נמוכים בהשוואה לסכומים שהם מרוויחים. בחלק מהבתים מתגוררת האישה, ילד בוגר, סבא או סבתא, אבל מרביתם מתמלאים רק בחודשי הקיץ, שבהם התושבים הזרים באים לבקר.
"מרבית הפלסטינים שעוזבים ומשתקעים בחו"ל כבר לא יחזרו. אפשר בהחלט להבין אותם, בשל המצב הביטחוני והכלכלי שיש פה. הם חיים שם בקהילות פלסטיניות שמדברות את השפה, בתנאים הרבה יותר טובים ובחינוך מתקדם לילדים. אין להם כל סיבה לחזור לחיות פה".
את הביקור בכפרים הפלסטיניים ערך כתב 360 בחודשים שאחרי הרמדאן, שנחשבת לעונת החתונות. אל הכפר דיר דבוואן הגיע חמזה עאוודה, בן 21 שגר באריזונה והגיע לבני דודו בכפר כדי להתחתן. במספרה המקומית הוא ערך הכנות אחרונות. "החתונה נסגרה כבר לפני שנתיים. ההורים שלי בחרו את הכלה, ואני הגעתי לפה רק כדי להתחתן", הוא סיפר בזמן שהספר המקומי סידר את זקנו בתער חד. בתשע השנים האחרונות חי בארה"ב.
עאוודה הוא בן הדור שני של מהגרי הכפר. אביו ואמו עזבו את האזור כשהיו צעירים. למרות שזו הפעם השנייה בלבד שבה הוא מגיע לכפר, לדבריו הוא מרגיש בבית. "יש פה קהילה חמה. הרבה חברים וקשרים חזקים. באריזונה אין לנו את התחושה הזו של קהילתיות". את חבריו מהכפר הכיר באמצעות פייסבוק ואת מרביתם ראה בפועל לראשונה בביקורו הנוכחי.
למרות העובדה שהוא חי בארה"ב כל חייו, כשהוא נשאל על זהותו, הוא לא מהסס לרגע: "ברור שאני פלסטיני. גם את הילדים שלי אני מתכוון לשלוח לפה פעם בכמה שנים כדי שילמדו את השפה ואת התרבות".
אז למה אתה לא חי כאן?
"כי קשה לחיות פה. קשה למצוא עבודה, להתפרנס ולשמור על רמת חיים טובה ועל סגנון החיים שאני רגיל אליו".
העובדה ששני שלישים מהכפר דיר דבוואן מתגוררים בחו"ל לא מפתיעה אותו: "זה די ברור. אנשים מחפשים הזדמנות לחיות חיים טובים, וההזדמנות הזו נמצאת בחו"ל. הם חושבים לחזור לפה יום אחד, גם אני חושב לעשות את זה מתישהו".
לחיות פה?
"לא, לא. לבקר פה מדי פעם בפעם, כמו שההורים שלי עושים. כדי להישאר מחובר לשורשים".
ביציאה מהכפר ניצבת הווילה של מוחמד מנאסרה, בן 45 שחי בקליפורניה. אשתו וילדיו הקטנים גרים כל השנה בוילה הענקית והוא מגיע לחודש בשנה. "מאוד יקר לחיות פה", הסביר. "עזבתי בפעם הראשונה בשנת 1991, ומאז אני טס הלוך ושוב. הילדים ואשתי נשארים בבית כי אני רוצה שהם יספגו את החינוך הפלסטיני כל עוד הם ילדים קטנים. אני מניח שכשהם יגדלו אקח אותם ללמוד בארה"ב כדי שיקבלו את החינוך שאני לא קיבלתי".
הווילות הצמודות לביתו של מנאסרה ריקות לגמרי והשגת המספרים הרשמיים של התושבים שחיים בכפר היא משימה כמעט בלתי אפשרית. "אני חושב שיש כ-16 אלף תושבים בכפר שלנו ובכפר הסמוך, אבל מרבית התושבים חיים בחו"ל", העיד. "לדעתי ל-90 אחוזים מתושבי הכפר יש אזרחות אמריקאית".
לדברי מנאסרה הרצון להתגורר בחו"ל גרם לתופעה של "חתונות ויזה'",שגררה אחריה מכת גירושין קשה. "הרבה צעירים פלסטינים רוצים להתחתן בשביל לקבל ויזה. לא אכפת להם מי האישה, אם היא מכוערת, שמנה או טיפשה – העיקר שהם יקבלו גרין קארד ואזרחות אמריקאית. אחרי שהם מגיעים לארה"ב, הם עוזבים את אותן בחורות וממשיכים הלאה".
במקביל, מספר מנאסרה, הנשים הפלסטיניות הכפריות, שרגילות לחיות חיי צניעות, מגלות פעמים רבות את החיים הטובים בארה"ב ולא רוצות לחזור. "אח שלי התחתן עם אישה מהכפר הסמוך, ביתין. הוא הביא אותה לארה"ב, סידר לה ויזה, וברגע שהיא נחתה נפתחו לה העיניים כאילו גילתה עולם חדש. הוא היה עובד והיא הייתה מסתובבת בקניונים, נהנית מהחלום האמריקאי ומבזבזת כסף".
הסיפור, הוא סיפר, נגמר רע. "כשהילד הגדול שלהם היה בן 5 בערך אחי רצה שאשתו ושני הילדים יחזרו לכפר לתקופה, כדי שהילדים ילמדו ערבית ואת התרבות הפלסטינית. רעייתו סירבה לחזור וזה הסתיים בגירושין. היום שניהם חיים בארה"ב בנפרד. הבית של אחי נשאר כאן, סגור",
מנאסרה סיפר על שכן נוסף, שמחזיק בווילה סמוכה: "הוא התחתן עם אישה מקסיקנית מאוד יפה. מאז שהם התחתנו, האיש נהיה משוגע וקנאי. בגלל היופי שלה הוא לא מרשה לה לצאת מהבית ולא מרשה לה לדבר עם אף אחד. הוא מפחד שהיא תברח לו אז הוא כולא אותה בבית ומרשה לה לצאת רק איתו".
התחנה הבאה במסע: הכפר עין יברוד. מחמד יאסין, בן 55, שלדבריו עזב הכל וברח להתגורר בקנזס סיטי שבמדינת מיזורי.
"אחרי מלחמת עיראק הראשונה לא הייתה לי עבודה והבנתי שאם אני רוצה להשיג משהו בחיים אני חייב לעזוב", הוא הסביר, כשלידו עדיין עומדת קבוצת פועלים. "התוכנית שלי היא להרחיב את הבית הישן בעלות של כ-100 אלף דולר, כדי שאוכל להגיע לפה עם הילדים. אני רוצה שיהיו להם שורשים פלסטינים".
הם היו פה מתישהו?
"זה לא משנה. הזמן שאתה גר פה או נמצא פה לא משחק תפקיד. מבחינתי השורשים שלי כאן וכשאני חוזר לבקר אני חוזר לאדמה ולמולדת שלי".
יאסין סיפר כי למרות הניסיונות להטמיע את השורשים הפלסטינים בילדים, בפועל הנערים מתקשים להבין את הבדלי התרבות והחיים. "יש לנו מסגדים בארה"ב ואנחנו הולכים להתפלל בימי שישי ובחגים, אבל אני מודה שכשהילדים מגיעים לכאן הם בהלם מהחיים פה. הם רגילים לחיות את החיים האמריקאים".
סאלח, בן 70 שמתגורר בפורטו ריקו ומחזיק בוילה בעין יברוד, מבקר את הבית פעם בכמה שנים. "אני חי בארה"ב כבר 52 שנים", הסביר. "כשעזבתי פה, המצב היה שונה לחלוטין. זה היה עוד לפני מלחמת ששת הימים.
"היגרתי מפה בשנת 1964 ומאז אני מקפיד להגיע לפה למשך חודשיים בשנה כבית קיץ. אני לא משכיר את הבית כי אין לי מישהו שאני יכול לסמוך עליו שישמור על הנכס ושלא ישתלט לי על הבית. היו מקרים שמשפחות נכנסו באופן זמני לבתים של תושבי ארה"ב ולא רצו לצאת. לך תילחם בחמולה שיושבת בתוך הבית ולא מתפנה".
סאלח המשיך:"יש לי שני ילדים שנולדו בארה"ב - אחד עורך דין והשני רוקח, שניהם בוגרי אוניברסיטת הארוורד. הם היו בכפר פעם אחת, והם יודעים ערבית קרוא וכתוב. רוב בני הכפר שמתגוררים בארצות הברית או בפורטו ריקו מגיעים לכפר, מתחתנים עם מקומיות וחוזרים לבית. כך למשל, אבא שלי עזב לפניי את הכפר והתגורר בקולומביה. הוא חזר לכאן לעת זקנה וטיפלתי בו עד יומו האחרון".
בתי הרפאים של תורמוס עיה, עין יברוד ודיר דבוואן הם נקודה אחת בתוך מציאות גדולה ורחבה של הגירה פלסטינית, שמתקיימת מתחת לרדאר של הגורמים הרשמיים, כגון המנהל האזרחי, שאמור לפקח על הנעשה בשטח. את הנתונים על הגירת מאות אלפים תופסים מספרים מנופחים של הרשות הפלסטינית, שטוענת כי ישנם יותר משלושה מיליון פלסטינים ש"יציפו" את ישראל אם יתבצע סיפוח. כך מחזקת הרשות את הנרטיב של רוב פלסטיני מהים לנהר ומהלכת אימים על מקבלי ההחלטות בישראל.
למרות שהשליטה על מעברי הגבול שדרכם יוצאים ונכנסים הפלסטינים – מעבר אלנבי ובן גוריון– נמצאת בשליטת המנהל האזרחיומדינת ישראל – המנהל לא הצליח לספק תשובה ברורה וחד משמעית לשאלת 360 כמה פלסטינים יצאו מיו"ש ולא שבו. במקום נתונים אלו, מסתמכים במנהל על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הרשות ועל קובץ המרשם הפלסטיני. יו"ר ועדת המשנה לענייני אזרחיים בוועדת חוץ וביטחון, ח"כ מוטי יוגב. הצליח לחלץ מהמנהל האזרחי נתונים שלפיהם כ-16 אלף פלסטינים יוצאים מדי שנה ממעבר אלנבי לחו"ל ולא חוזרים.
"בכל העולם אדם שלא נמצא במשך שנה בארץ מולדתו נגרע מהספירה הדמוגרפית, אך אצל הפלסטינים, בידיעת ישראל, ישנו הליך שנקרא רישום מאוחר. כלומר שפלסטיני שנולד בחו"ל יכול להירשם כפלסטיני עד גיל 16. ולהיחשב כנוכח", הודה ראש ענף אג"ם במנהל האזרחי, סא"ל אייל זאבי בעיוות, במסגרת דיון מיוחד שהתקיים בכנסת לפני מספר חודשים. לדבריו, הפלסטינים לא מנהלים דיווח מסודר על התמותה וכן סופרים תושבים שמתגוררים בפועל בחו"ל, ובכך מעוותים את המספרים.
"לפי הסכם אוסלו מי שאחראי על מיפוי האוכלוסייה היא הרשות הפלסטינית והיא זו שבונה את קובץ מרשם האוכלוסין", הוסיף זאבי. "אנחנו מקבלים את נתוני השטחים הנמצאים בשליטה פלסטינית מלאה והשטחים הנמצאים בשליטה חלקית בלבד בצורה כוללת ללא הפרדה". הבעיה לדבריו היא שלא ניתן לבצע מיפוי של השטחים השונים ולגלות את הנתונים הדמוגרפיים האמתיים.
זאבי פרס תמונת מצב פסימית לגבי המשך העבודה הדמוגרפית ביו"ש, ואמר כי כל עוד אין החלטה מדינית לבצע סקר אוכלוסין בשטחי C, שטחים בשליטה מלאה ישראלית, לא תהיה ברירה אלא להמשיך להסתמך על הנתונים הפלסטינים.
"העובדה שהפסקנו לספור בעצמנו את האוכלוסייה הפלסטינית הובילה לניפוח חסר תקדים של מספרים", אומר ל-360 חוקר הדמוגרפיה יעקב פייטלסון מאוניברסיטת מוסקבה. הוא מציג תחזית שבוצעה על ידי המנהל האזרחי, לפיה מספר הפלסטינים החיים ביהודה ושומרון שקטנה ביותר ממיליון איש מהנתונים הרשמיים. ההערכה של המנהל האזרחי ב-1997 הייתה שב-2015 יחיו ביו"ש 1.8 פלסטינים, אך היום הרשות מדווחת על 2.9 מיליון.
"לא מובן למה המנהל נשען על ההערכות הפלסטיניות בצורה עיוורת ומתעלם מההערכות שהוא עצמו נתן. מאז העברת הסמכות לידי הפלסטינים בצורה בלעדית יש קפיצה בנתונים של מאות אלפי תושבים, זאת בנוסף להתעלמות מהגירה שלילית ומילודה שפוחתת".
אז כמה תושבים פלסטינים באמת מתגוררים ביו"ש? כנראה שאף אחד לא יודע בדיוק. לדברי הדמוגרף, פרופסור סרג'יו דה לה פרגולה, מתגוררים בכפרים ובערים כ-2.4 מיליון תושבים, אך גם כאן מדובר בהערכה בלבד, וחוקרים אחרים מציינים מספרים אחרים. מכיוון שהפלסטינים, בעלי האינטרס, הם אלו שמבצעים את הספירה והמנהל האזרחי עומד מנגד, הרי שהמספרים האמתיים יוסיפו להישאר באפלה, בעוד שכפרי הרפאים יישארו נטושים רוב מוחלט של ימי השנה.
מהמינהל האזרחי נמסר: "אין אנו מחזיקים בנתונים לגבי בעלי דרכונים זרים ולגבי אכלוס הבתים בכל כפר.
נתוני הלמ"ס הפלסטיני חשופים לציבור באתר הלמ"ס".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם