ראשי » חדשות » צבא וביטחון

היום שבו צלצלו הפעמונים והטלפון

מנכ"לית קבוצת "ישראל היום". בששת הימים המתינה יחד עם אמה, ניצולת שואה, לחדשות מחזית סיני, שם לחם אחיה ירחמיאל. "החלומות מתגשמים מול עינינו, אבל מה עם ירח? מי יאמר לנו מה עולה בגורלו, איפה הוא?". מלחמת ששת הימים של ציפי קורן

יום רביעי, שבעה ביוני 1967, השעה שש בערב. בביתנו הצנוע בתל-אביב, אמא מבקשת ממני להקשיב למהדורת החדשות, כי היום שחררו את ירושלים. אני - נערה שמהדורות החדשות די משעממות אותה וה"ביפ" שנשמע כל שעה עגולה אפילו קצת מעצבן - הפעם מצייתת.
 
אנחנו יודעות שירח, אחי האהוב ירחמיאל, הבן יקיר של אמא, נמצא במלחמה בדרום. מי יודע? מי ראה? הדאגה אינסופית. אבל השמחה של אמי, כמי שחוותה תופת של שואה, והכמיהה לשקט ובטחון בבית שלנו ובארץ שלנו, גוברת לרגע על החרדה. וכדי להבין מה קרה בירושלים, צריך להקשיב לשידור המהדורה הקרובה.

אמא ואני מביטות החוצה. שעת דמדומים. זוכרת אני חלון קצת גבוה, שכדי לראות דרכו את הנעשה בחוץ אני צריכה להתרומם על קצות האצבעות. החדר חשוך, ואני עומדת ליד אמא, קרוב ככל האפשר, כדי להרגיש את מגע ידיה וחום גופה.

לימיני, על מדף גדול וכבד, מונח לו הרדיו החום המגושם. הוא משמיע את ששת הביפים כאילו זו עוד מהדורה שגרתית. ואז נשמע קולו של הקריין: "קול ישראל מירושלים ברשת השידורים העבריים. דובר צה"ל מודיע: היום לפני הצהריים פרץ צה"ל לעיר העתיקה של ירושלים". וכאן מתחילה קריאת "שיר המעלות לדויד, שמחתי באומרים לי בית השם נלך. עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים. ירושלים הבנויה כעיר שחוברה-לה יחדיו".

אני בת שלוש-עשרה, משהו מרעיד את נימי הנפש. אני חושבת על ירח, אולי אשמע עליו בחדשות. והרדיו ממשיך: "צבא ההגנה לישראל שחרר הבוקר את ירושלים. חזרנו על מנת שלא להיפרד ממנה לעולם". וברקע נשמעים הקולות: "העיר העתיקה בידינו, על חומותיה שומרים חיילי צה"ל".

"הר הבית בידינו":
 

לעולם לא אשכח את השידור המפורסם של השדר רפאל אמיר, שליווה את הכוח הפורץ לעיר העתיקה: "הר הבית בידינו, העיר העתיקה בידינו. ברגע זה אנו עוברים את שער האריות, אנחנו בתוך העיר העתיקה". ואחר כך הוא מתייפח: "אתם מבינים מה זה? לכאן לא יכולנו להיכנס גם בזמן המנדט".

ברקע קולותיהם הרמים, מלאי ההתלהבות וההתרגשות של חיילי צה״ל. "כיפאק היי, כיפאק היי", הם קוראים, וקולות השופר נשמעים מרחוק. שאגות שמחה ושירה עזה של "ירושלים של זהב" בפי החיילים שפורצים לרחבה. רפאל אמיר יורד במדרגות לכיוון הכותל: "רבותיי, אינני אדם דתי, מעולם לא הייתי, אבל זהו הכותל, ואני נוגע באבני הכותל המערבי".

הוא מתקרב לרב גורן, מגיש אליו את המיקרופון, וקריאת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" מרטיטה את הדמדומים והשקט שבבית. העוצמה שבקעה מגרונו של הרב גורן זצ"ל, באומרו "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל", נחרתה בי לעד.
 

אודה ולא אבוש כי מקצתם של הדברים כאן נלקחו לאחר חיטוט קל בדפי ההיסטוריה. אולם את תקיעת השופר אני זוכרת ומרגישה בכל רמ"ח איבריי, כאילו קרה זה ממש כאן ועכשיו. לעולם לא אשכח גם את בכייה של אמא למשמע קולו של הרב גורן, הקורא בקול עמוק ורם "לשנה הזאת בירושלים הבנויה!"

אמא בוכה.

אבא ואמא, אודים מוצלים מאש, הגיעו ארצה מתוך התופת אל החלום לבנות בית ומשפחה. רצו רק מקום להניח את הראש, פת לחם לילדיהם וקצת מנוחה. והנה יש מדינת יהודים. והנה יש עצמאות, והנה עכשיו יש גם ירושלים, ירושלים המאוחדת.

אמא בוכה. החלומות מתגשמים מול עיניה, אבל מה עם ירח? מי יאמר לנו מה עולה בגורלו, איפה הוא? לא, לא עוד אובדן! רוצים אותו כאן איתנו ומהר. לא נותרו כוחות.
 

ירח, סמ"ר במילואים, גויס שבועיים לפני פרוץ המלחמה. הצוות שלו סופח לחטיבה 60 של השריון, ונשלח לסמן את הדרכים בכניסה לאל-עריש ובהמשך לתוך חולות סיני. את צו השמונה הוא קיבל במהלך תפילת קבלת שבת בבית הכנסת. ירח זינק ממקומו ורץ הביתה, זרק חפצים אישיים לקיטבג, ונפרד בראש מורם ובגאווה מהמשפחה הקטנה שלנו, נכון אלי-קרב כמו כל חבריו לנשק.

אמא התחננה בפניו שיאכל קודם קצת מרק עוף ואיזה פולקע קטן, אבל ירח, מלא אדרנלין, סירב בתוקף. הוא פיזר נשיקות באוויר ויצא לדרך. ואמא? רצה אחריו עד ריינס פינת פרישמן עם הפולקע ביד, אולי תצליח לשכנעו לקחת משהו לדרך.

שבעה ביוני, יום רביעי, חדשות שש. שמיים של דמדומים, הר הבית בידינו, הכותל בידינו וגם שארם-א-שייח בידינו - וירח לא פה. רק למחרת, בשעות בין הערביים, מצלצל הטלפון בבית וחותך את הדממה. אמא רצה ומרימה את השפופרת. אני כבר למודת ניסיון, יודעת שעל אמא ואבא שעברו כל כך הרבה בחיים צריך לשמור ולגונן, רצה אחריה לשמוע מי מעבר לקו. אמא משליכה את השפופרת מעליה, נשכבת על הספה בזעקות, בלי שניתן להבין ממנה מה באמת קורה.

נשימתי נעתקת. אולי הבשורה הנוראה מכל נמסרה בטלפון. ואז אני שומעת בצד השני את ירח צועק: "אמא, אמא, הלו... תעני לי, יש תור ארוך מאחוריי ואין לי הרבה זמן לדבר". אמא לא מסוגלת לדבר, ואני ניגשת אליה, מטלטלת אותה וצורחת: "אבל אמא, הוא מדבר! הוא חי!"
 
הצוות של ירח יצא עם שבויים מסיני למחנה מעצר בשבטה. בגיחה הזו הצליח אחי להתקשר הביתה ולהתרענן אצל בני הדודים של אבא בבאר-שבע, לפני שחזר לסיני לשלושה חודשים נוספים. בחופשתו הראשונה, כשפתחנו את הדלת, עמד שם חייל צנום ומזוקן במדי ב' מפויחים ומאובקים. לאחר החיבוק הראשון, אמא לא נתנה לו לעבור את סף הדלת בלי שלקחה אותו לפוטו השכונתי בריינס, בואכה כיכר דיזנגוף, לכמה צילומים. התמונות הללו הפכו להיות פרק בספר דברי הימים של המשפחה.

ששת הימים שלי, זיכרונות ילדות.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg