ראשי » חדשות » צבא וביטחון

זכרונות מנעמי שמר: "חיים כאן, ממלחמה למלחמה"

היא בתה של נעמי שמר, מחברת "ירושלים של זהב". אמה גויסה להופיע בפני חיילים בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה ובמהלכה ושרה שירים שהפכו לבעלי משמעות ציבורית רחבה. מלחמת ששת הימים של ללי שמר

בתה של נעמי שמר, מחברת "ירושלים של זהב". אמה גויסה להופיע בפני חיילים בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה ובמהלכה. "מדי פעם היא שבה הביתה, ובאחת הפעמים ישבנו במקלט והיא אמרה לי: 'את נולדת ב-1956, ורצתי איתך למקלט במבצע קדש. איך אנחנו חיים כאן, ממלחמה למלחמה'.
 
במלחמת ששת הימים הייתי ילדה בת 11. גרנו אז במרכז תל-אביב, בדירה שאמא שלי כינתה "ארמון" למרות שהיא הייתה רק שני חדרים וגג. בעליית הגג נכתב גם "ירושלים של זהב".

למדתי אז בבית הספר היסודי א"ד גורדון, שהיה ברוח ההתיישבות העובדת: היה בו יום לימודים ארוך, ולכן אמא שלי שלחה אותי דווקא אליו - כדי שתוכל לעבוד. אבל בית הספר הזה התאים לי מהמון בחינות, בעיקר כי הפעילות החברתית הייתה חשובה באותה תקופה לא פחות ואולי אף יותר מהלימודים. בבית הספר למדו גם ילדים רבים שהוריהם עסקו ביצירה ואמנות, כך שלא הרגשתי שונה.

כמה רחובות מבית הספר התגוררו סבא וסבתא שלי מצד אבא, רחל ויחיאל שמר, שהיו מעורבים מאוד בחיי. בזמן מלחמת ששת הימים נוכחותה של אמי הייתה מועטה מאוד - רק בדיעבד הבנתי מדוע - ומי שטיפלו בי היו סבי וסבתי. עם השנים התברר לי שאמי הייתה ממש בחזית. היא נסעה לשיר בפני חיילים. גם כך אמי נעדרה לא מעט מהבית, ולכן לא נראה לי מוזר שבזמן המלחמה אני עם סבא וסבתא. בתור ילדה זה היה לי מאוד טבעי. לא ידעתי אז שהיא ממש בשטח, וכמובן לא הבנתי את המשמעות של להיות אישה בחזית, אמנית בחזית.

רק אחרי מותה של אמי מצאתי צו קריאה צבאי שהוצא ב-28 במאי, במהלך תקופת ההמתנה. הצו יצא אחרי השיר "ירושלים של זהב", שנחשף בפסטיבל הזמר והפזמון ביום העצמאות 1967. תקופת ההמתנה התחילה אז, ובמהלכה השיר התפרסם מאוד, בצורה שלא צפו קודם. עד היום מנסים לנתח ולהבין את סוד קסמו של השיר הזה - האם הוא במילים או במנגינה? בהיסטוריה של התקופה או בלי קשר אליה?
 
"ירושלים של זהב" היה מחוץ לתחרות בפסטיבל - הוא הושמע פעם אחת, בהפסקה, בזמן ספירת הקולות. לאחר מכן עלתה בקשה נוספת, ספונטנית, ששולי נתן תעלה ותשיר אותו שוב. אז הקהל כבר הצטרף אליה.

גם אמי הופתעה מההצלחה של השיר. היא הרגישה שהיא כותבת משהו מאוד אישי על זיכרונות הילדות שלה מירושלים, ופתאום הוא מקבל משמעות ציבורית רחבה. הכוח של השיר הזה הוא שכל אחד מרגיש כלפיו רגש מאוד חזק באופן אישי, ואז נוצר הקולקטיב.

זה קרה גם עם שירים אחרים שלה. למשל, "על כל אלה" נכתב כמכתב ניחומים לרותי, דודה שלי, שהתאלמנה באופן פתאומי עם ארבעה ילדים קטנים, אבל עד היום שרים אותו בהמון הזדמנויות. שורה אחת שלו הפכה ממש לסיסמה - שאמא שלי כמובן לא התנגדה לה - נגד הנסיגה מסיני. אבל הוא עדיין שיר תפילה, בלי הבדלי אמונה ודעות פוליטיות. שיר תפילה לחילונים.

לפני ש"ירושלים של זהב" הושמע לראשונה, אמא סיפרה שכל מי שהשמיעה לו את השיר הזיל "לפחות דמעה". בתקופה ההיא היו אנשים רבים שזכרו את העיר העתיקה היטב, וזכו להתגורר בה. למשל, הוריה של רבקה מיכאלי, שהייתה חברה טובה של אמא. כשהיא השמיעה לה את השיר היא הייתה היחידה שלא הזילה דמעה ורק אמרה: "נעמי, זה שיר נהדר, אבל כתבת רק שני בתים, את צריכה להוסיף בית שלישי על העיר העתיקה". וכך, בזכותה, אמא כתבה את הבית האמצעי, עם המילים "איכה יבשו בורות המים". הוריה של רבקה הוצאו מהעיר העתיקה בזמן מלחמת השחרור, והיא תמיד סיפרה שאבא שלה מעולם לא הפסיק להתגעגע לשם.

וכך אחרי פרסום השיר, ב-28 במאי, אמא שלי קיבלה את הצו שקרא לה לבדר את החיילים לתקופה לא מוגבלת בזמן, והתגייסה לצבא. מדי פעם היא שבה הביתה, ובאחת הפעמים ישבנו שתינו במקלט והיא אמרה לי: "את נולדת ב-1956, ואני רצתי איתך למקלט כתינוקת במבצע קדש. איך אנחנו חיים כאן, ממלחמה למלחמה".
 

סיפור השיר "ירושלים של זהב" שזור במלחמת ששת הימים. כשהחיילים פרצו לעיר העתיקה והגיעו לכותל עם הרב גורן, הם שרו אותו באופן ספונטני. למרות שהיה חדש, כולם הכירו אותו. את השינוי המפורסם של הבית האחרון אמי כתבה וביצעה כשהופיעה בפני חיילים באל-עריש, אחרי שירושלים העתיקה נכבשה. היא קיבלה פניות לשנות את השיר, בין השאר גם מטדי קולק.

זמן קצר אחרי המלחמה אמי הופיעה ליד ירושלים בפני חיילים שחלקם השתתפו בקרב לשחרור העיר. משם יש הקלטה מאוד מפורסמת: הם מוחאים לה כפיים ולא מאפשרים לה להמשיך לשיר כשהיא מגיעה למילים "חזרנו אל בורות המים", ואז היא מנסה להתגבר על מחיאות הכפיים ואומרת להם בלשונה המיוחדת: "חבובים, אני צריכה למחוא לכם כפיים, כי הרבה יותר קל לשנות שיר מאשר לשנות עיר".

עוד זיכרון חזק שלי מימי המלחמה קשור בדודי רמי (עמרם) שמר, היום בן 84, שהיה אז טייס פוגה, מטוס האימונים של חיל האוויר. בכוננות שלפני המלחמה חומשו כל מטוסי הפוגה ברקטות חודרות שריון, והוצבו בהם 40 טייסי מילואים. היציאה שלו למלחמה הייתה כמובן חלק מהאווירה, מהדאגה. הוא סיפר שההפצצות שלהם היו מוצלחות, אך הופסקו לאחר שביום החמישי למלחמה נהרג מפקד הטייסת שלהם. רמי וזוגתו אביבה היו חברים טובים של מפקד הטייסת ורעייתו, ולאחר נפילתו הם דאגו לה ותמכו בה. זה גרם לי להבין את המשמעות של אבל, של אישה שנותרת אלמנה, ואת הצדדים הכואבים של המלחמה, מעבר להרואיקה.

אחרי המלחמה אמא שלי התפרסמה אפילו יותר, בממדים שאיש מאיתנו לא שיער. היא קיבלה הזמנות להופיע גם בחו"ל, והתפרסמו כתבות עליה מעבר לים. היא גויסה על ידי שמחה הולצברג - "אבי הפצועים" - להגיע לבתי חולים ולשיר בפני הפצועים ששכבו שם. השליחות הזו שלה נמשכה הרבה מאוד זמן.
 

כעבור שנה חגגתי בת-מצווה, ואמא אמרה לי: "לא מתאים לעשות חגיגה עכשיו, בואי נלך עם שמחה הולצברג וניתן מתנות לפצועים", וכך היה. הגענו לתל השומר, חילקנו מתנות לפצועים ואמא הופיעה בפניהם. אז גם הבנתי מה אמא שלי הייתה בשביל אנשים. זה היה מעבר למפגש עם ידוען, הם פשוט התרגשו מנוכחותה. היום אני מבינה איזו זכות גדולה הייתה לי לקחת חלק במפעל הזה שלה.

את ההכרזה על שחרור ירושלים אני לא זוכרת. אני כן זוכרת את המעבר מתחושת המצור, החרדה והמצוקה של לפני - כולל הזמנות מקרובים בחו"ל לברוח אליהם - לתחושה של "ניצלנו". תחושה של עוצמה, הקלה ושמחה. אבל לתוך זה התערבבה ההבנה שלא כולם יצאו במצב טוב מהמלחמה, שיש פצועים, שיש הרוגים, שיש מחיר.

אחרי המלחמה אמא שקלה לעבור לגור בירושלים, אולי להחזיק שם דירה נוספת. זה לא יצא אל הפועל. אבל למשך קיץ אחד לפחות הייתה בעיר דירת חברים שהתארחנו בה די הרבה, וממנה יצאנו לראשונה אל העיר העתיקה, המרגשת והיפה.
 
כיום אני עוסקת בהוראת תזונה בריאותית בשיטת מחשבת הגוף. קודם לכן עסקתי בכתיבה, עריכה ופיתוח תוכניות לימודים במט"ח. במקביל אני עורכת את המורשת של אמי, כולל עריכה של ספרי ילדים, ליווי פרויקטים והרצאות ופיתוח אירועים שמוקדשים ליצירה שלה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg