או"ם שמום: כל כישלונות מועצת הביטחון
מועצת הביטחון שהוקמה מיד לאחר מלחמת העולם השנייה הייתה אמורה להשתית את השלום ואת הביטחון בעולם. אולם, בסקירה של ההחלטות שנוגעות לישראל, לטובתה ולרעתה, אין כל אכיפה ורבות מהן הפכו להיות רק מילים על גבי אלפי דפי מסמכים
מועצת הביטחון קיבלה במהלך השנים אלפי החלטות שנוגעות לכל מדינות העולם. רבות מהן לא יושמו מעולם: נושא הגרעין של צפון קוריאה שלא טופל באמת, הטרור שאיראן מייצרת מעולם לא נבלם וכבר שש שנים שהמועצה מנסה להשיג פתרון בר קיימא בסוריה, אולם איומי הווטו ההדדיים בין ארצות הברית ורוסיה מנעו זאת. ובהקשר הישראלי- הנה מדגם מההחלטות שהתקבלו, ולא יושמו מעולם.ב-22 בנובמבר 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, התקבלה החלטה 242 במועצת הביטחון של האו"ם שקבעה כי על ישראל לסגת מהשטחים שנכבשו (רצועת עזה, חצי האי סיני, יהודה ושומרון ורמת הגולן), לסיים את הלחימה, להכיר בריבונותן ובעצמאותן של מדינות האזור, הבטחת חופש השיט בנתיבים הבינלאומיים והשגת פתרון לבעיית הפליטים. עם זאת, ההחלטה אינה מחייבת ולא ניתנת לאכיפה, כיוון שכיבוש השטחים, על פי המועצה, אינו מאיים על השלום, לא מפר אותו ולא כולל מעשי תוקפנות.
כידוע, עד היום ישראל לא נסוגה מכול השטחים, והיא ועדיין מקיימת חיים משגשגים בהתנחלויות.
ב-22 באוקטובר 1973, בימי מלחמת יום הכיפורים, התקבלה החלטה 338 שקראה להפסקת אש בתוך 12 שעות. אל ההחלטה הזו התווספו שני סעיפים - האחד קרא לכל הצדדים לפתוח מיד לאחר הפסקת האש בביצוע החלטה 242 שהתקבלה ב-1967, השני קבע שעל הצדדים "הנוגעים בדבר" לפעול במסגרת משא ומתן לכינון לשלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון. חרף ההחלטה, הלחימה נמשכה והדבר גרם למועצה לאשר החלטה נוספת שבסופה הביאה להפסקת אש.
ב-22 במרץ 1979, התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה נוספת (446) שעסקה בבנייה הישראלית בשטחים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים. ההחלטה התקבלה פה אחד מלבד המדינות שנעדרו מההצבעה, ביניהן: ארצות הברית. ההחלטה קובעת כי למדיניות והבנייה הישראלית בשטחים אין כל בסיס חוקי ומהווים מכשול לתהליך השלום המקיף במזרח התיכון. באותה הוועידה גינתה המועצה את אי ציותה של ישראל להחלטות קודמות של המועצה. ההחלטה הנוספת מדגישה את הכישלון של ההחלטה הקודמת שקבעה את אותו הדבר.
ארבעה חודשים לאחר החלטה 446, התקבלה במועצה החלטה נוספת שעוסקת בבנייה הישראלית בשטחים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים. ההחלטה התקבלה שוב פה אחד, וארצות הברית שוב בחרה להיעדר מההצבעה.
"מועצת הביטחון קוראת לממשלת ישראל ולתושביה להפסיק באופן דחוף את ההקמה, התכנון והבנייה של התנחלויות בשטחים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים, כולל בירושלים המזרחית", נכתב בהחלטה.
כמו כן, מועצת הביטחון גינתה את חוסר שיתוף הפעולה של ממשלת ישראל עם הוועדה שהוקמה לחקור את ההתנחלויות, והביעה את דאגתה ממדיניותה של ישראל בנוגע להמשך הבנייה הישראלית בשטחים, כיוון שלמדיניות זו "אין כל בסיס חוקי ומפר את אמנת ז'נבה הרביעית הדואגת לרווחתם של אוכלוסייה אזרחית בזמן מלחמה."
ב-1 במרץ 1980, התקבלה במועצה החלטה נוספת שעוסקת בבנייה הישראלית בשטחים שנכבשו במהלך מלחמת ששת הימים ועל מניעת יציאתו של ראש עיריית חברון הפלסטיני אל מוסדות האו"ם. ההחלטה גינתה את חוסר שיתוף הפעולה של ממשלת ישראל עם המשלחת שהוקמה לאחר החלטה 446 של מועצת הביטחון של האו"ם. בנוסף, ההחלטה גינתה גם את החלטת ממשלת ישראל לתמוך במפעל ההתנחלויות בשטחים, כולל מזרח ירושלים
וההשלכות על האוכלוסייה הערבית בשטחים כתוצאה מהבנייה. אולם, גם אז ההחלטה לא מנעה מממשלת ישראל להמשיך להקים התנחלויות.
באוגוסט 1980 התקבלה החלטה 478 של מועצת הביטחון שעסקה בחקיקת חוק יסוד של הכנסת הקובע שירושלים היא בירת ישראל. ההחלטה קבעה כי החוק שקובע כי ירושלים המאוחדת היא בירת ישראל ולא ירושלים המערבית כפי שהיה עד אז, הוא הפרה של החוק הבינלאומי.
ההצעה עברה בתמיכתן של 14 מדינות חברות, בלא אף מתנגדת, בהימנעות של ארצות הברית, ובלא הטלת וטו מצד החברות הקבועות. בעקבות קבלת ההחלטה העבירו כל השגרירויות שהיו בירושלים את מקום מושבן מירושלים לתל אביב. הסיבה לקבלת ההחלטה היא העובדה שמזרח ירושלים אינה מוכרת כחלק ממדינת ישראל, אלא כשטח כבוש מאז מלחמת ששת הימים.
ישראל לא צייתה להחלטה זו וירושלים המאוחדת היא בירתה של ישראל.
החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1397 התקבלה ב-12 במרס 2002, בעקבות אינתיפאדת אל-אקצא והעמקת הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. ההחלטה עסקה במפורש בהקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.
המועצה הביעה דאגה בעקבות מהאירועים האלימים באזור והדגישה את הצורך להגן על חיי אזרחים בשני הצדדים. בהחלטה תבעה מועצת הביטחון הפסקה מידית של כל מעשי האלימות וקראה לישראלים ולפלסטינים לשתף פעולה.
עד כה מעולם לא קמה לה מדינת פלסטינית, חרף הניסיונות הרבים של האו"ם.
החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1515, שהתקבלה בנובמבר 2003, קבעה כי היא מאמצת את המתווה לחידוש המשא ומתן על הסכם הקבע בין ישראל לפלסטינים ("מפת הדרכים"), לקידום פתרון "שתי מדינות לשני עמים". אולם, עד כה ההחלטה מעולם לא נאכפה וגם חלק מסעיפי מפת הדרכים.
ההחלטה קראה לישראלים ולפלסטינים למלא את התחייבויותיהם על פי מפת הדרכים כדי להגשים את חזון 'שתי המדינות'. כמו כן קראה ההחלטה להסכם שלום בין ישראל וסוריה ובין ישראל ולבנון.
החלטה 1701 שאושרה במועצת הביטחון של האו"ם ב-12 באוגוסט 2006, קראה להפסקת אש בין ישראל לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה.
מגעים קדחתניים בין ארצות הברית הפרו-ישראלית לצרפת הפרו-לבנונית, שניסו לאזן בין דרישות ישראל לעמדה הלבנונית, הולידו טיוטה להחלטה על הפסקת אש. ב-12 באוגוסט אושרה ההחלטה במועצת הביטחון של האו"ם.
ההחלטה קבעה כי כוח היוניפי"ל יתוגבר ב-15 אלף חיילים חמושים עם סמכות להפעלת נשק וסיוע של האו"ם לפריסת צבא לבנון בדרום לבנון. כמו כן, קבעה ההחלטה שיש למנוע הכנסת נשק לאזור ללא הסכמה של ממשלת לבנון והטילה אמברגו מלא על העברת נשק לחיזבאללה. הארגון סירב להתפרק מנשקו ולפרז את דרום לבנון מאנשיו והאמל"ח, ובכך הפר את ההחלטה. כמו כן, תגבור החיילים לא מנע את מעבר הנשק לחיזבאללה.
החלטה 1850 שאושרה במועצת הביטחון של האו"ם ב-16 בדצמבר 2008 אישרה מחדש את תמיכתה במפגש הפסגה שאירע באנאפוליס, מרילנד בשנת 2007, שמטרתו הייתה לנסות להניע מחדש את תהליך השלום.
ההחלטה קבעה שעל הצדדים לפעול על מנת להשיג את פתרון שתי מדינות לשני עמים, וקראה לשני הצדדים למלא את התחייבויותיהם על פי מפת הדרכים ולהימנע מצעדים שעלולים לערער את האמון בין שני הצדדים. כמו כן, ההחלטה קראה לארצות הברית ולשאר ארגונים בינלאומיים לסייע לרשות הפלסטינית.
אקו"ם