ראשי » חדשות » בארץ

קוד אתי לאקדמיה? סתימת פיות ועלבון לאינטליגנציה

יוזמתו של שר החינוך מסעירה את עולם ההשכלה הגבוהה מימין ומשמאל. אבל אחרי המהומה וההספדים לחופש הביטוי, כולם מסכימים שאין שום דרך להכתיב מה ייאמר בכיתות ומה יצונזר

אני יודע שפרופ' אסא כשר מזדהה עם הצורך ליצור קוד אתי לאוניברסיטאות בישראל, אבל הוא לא מתראיין בנושא. כשר גזר על עצמו שתיקה של כמה חודשים עד שפרויקט הקוד האתי, שהטיל עליו השר נפתלי בנט, יגיע לסיומו. ככל הנראה הוא צפה את ההתקוממות ברחבי הפקולטות.

מיד כאשר נודע על כוונותיו של שר החינוך, התארגנה עצומה של כ-300 מרצים ומרצות שהודיעו: "אנחנו מכריזים מראש כי נתעלם לגמרי ממסקנות ועדת כשר, שמונתה בידי בנט לקביעת 'כללים מנחים להתבטאויות פוליטיות של מרצים באקדמיה'. לשלטון אין שום סמכות לקבוע כיצד להתבטא באקדמיה".
 
ד"ר יעקב ברגמן, מרצה לתורת המימון באוניברסיטה העברית, העמיד את יוזם העצומה ד"ר אורי וייס על טעותו. במסגרת סופת התכתבויות בדואר האלקטרוני, טען ברגמן כי "לציבור, באמצעות נבחריו, יש סמכות לקבוע כיצד להתבטא באקדמיה! הדגש על המילה 'באקדמיה'".

מלבד כשר וברגמן יש ודאי אחדים מבין אנשי האקדמיה שתומכים גם הם ברעיון להוריד מלמעלה קוד בנושא ההתבטאויות הפוליטיות של מרצים. אך מה שמורגש יותר היא העמדה של אינטלקטואלים ידועים המזוהים עם המרכז וימינה ומתנגדים ליוזמה כזו. אחד הבולטים שבהם הוא פרופ' אשר כהן מאוניברסיטת בר-אילן.

"אני לא הייתי ממהר ליצור קוד אתי מטעם השלטון", הוא אומר לי. "הייתי מציע לבנט לרדת מהרעיון. אתה לא יכול לאכוף קוד אתי כזה, ולא בטוח שזה מה שיעצור את המגמות הקיימות באוניברסיטאות. מה שצריך זה לא ליצור כללי אתיקה, אלא לחשוף את מה שקורה בכיתות, מה קורה עם הסטודנטים".

אמרתי לו שלפי מה שאני שומע ממרצים, התארגנויות הסטודנטים דווקא מתחילות לקבל גוון מאיים, מקארתיסטי. "הסטודנטים הם הגורם החלש פה", אומר כהן. "תראה איזה שיח היה לי עם פרופ' דניאל בר-טל על הדמוקרטיה המתמוטטת". 

פרופ' בר-טל מייצג את מנטליות המצור הדומיננטית היום באקדמיה לנוכח פני האויב השלטוני. "לא מפליא אותי שפרופ' אסא כשר לא נענה לבקשתי שלא לקבל את התפקיד שהטיל עליו בנט", כתב לעמיתיו. "כאיש אינטגריטי לדעתם, הוא מאוהב בתפקיד של מנסח קודים של השלטונות בקו מחשבתם".

לפני שנמשיך בדברים הקשים של בר-טל, אני חייב לומר שלפני כשנה נכחתי ברב-שיח שהוא הנחה במכון ון-ליר סביב "שוברים שתיקה". השתתפו בו, בנוסף ליולי נובק ולפרופ' יצחק גלנור, גם אינטלקטואלים קצת יותר ימנים, כמו פרופ' אשר כהן וד"ר דרור אידר. בר-טל, חרף עמדותיו האישיות, ניהל את הדיון בצורה נפלאה, והקפיד להגן על זכות הדיבור של אלה שהוא מתנגד נחרצות לדעתם.
 

 
הוא גם ריסן אנשים בקהל שאיימו לפוצץ את הדיון. אבל הקוד האתי מכניס אותו למוד התקפי: "אני מניח שכאשר סטודנטים שמעו מהמרצים שלהם שדמוקרטיה נמדדת בעיקר על פי קיום ערכיה והיחס למיעוט - ולא לפי ההגדרה שמספקים שרי הליכוד והבית היהודי, שאומרת שדמוקרטיה היא שלטון הרוב, נקודה; כאשר סופר להם על טבח קיביה או כפר-קאסם; כאשר תיארו להם את ההזדמנויות שישראל החמיצה לשלום; כאשר הוסבר להם איזו אווירת הסתה הייתה קיימת נגד מדיניות ראש ממשלת ישראל יצחק רבין; ...כאשר הוסבר להם מהי הנכבה שעבר העם הפלסטיני – רבים מהם התרעמו, כעסו, סירבו לקבל את הדברים וכתבו לשר החינוך שמרצים שמאלנים שולטים באקדמיה.

"אווירת הפחד שולטת במוסדות האקדמיה", הוסיף בר-טל. "במשטר האפל שמתפתח, ראשי האוניברסיטאות ומרצים מפחדים לפתוח את הפה, כמו לא מעט אנשים במוסדות התרבות. עוקבים אחרינו ומסמנים אותנו. חושך נופל על ישראל. אני מודה – לי קשה, מאוד קשה. יש לי חלומות בלהות". בר-טל גם האשים מרצים בהתקרנפות, וסיים בשורות מהשיר "פראג" של שלום חנוך ואריק אינשטיין.

"לא הייתי מתייחס לדבריך לולא הטענה בדבר פרופסורים מתקרנפים או שבויים באידיאולוגיה של השלטון", ענה לו אשר כהן. "האם כשממשלת שמאל הייתה בשלטון, ממשלת רבין לדוגמה, התייחסת גם לעצמך כשבוי באידיאולוגיה של השלטון?"

כהן מזכיר ארבעה מדדי דמוקרטיה המוכרים לנו, שניים מישראל ושניים בינלאומיים: "במדד פרידום האוז, מאז 1977 ישראל עלתה בדירוג, והעלייה האחרונה התרחשה בשנת 2006 כשעלתה מהדרגה השלישית לדרגה השנייה בין הדמוקרטיות. לפי מדד האקונומיסט הבריטי, ישראל היא אכן דמוקרטיה לקויה, אך כזו שעולה בעקביות במעלה הדירוג בעשור האחרון.  פרופ' סמי סמוחה מראה במדד יחסי יהודים-ערבים של 2015 שהיחס של הרוב היהודי למיעוט הערבי בישראל דווקא מתמתן ומשתפר לאורך השנים".

גם לפי מדד המכון הישראלי לדמוקרטיה מהשנה שעברה, ישראל ממוקמת ב"מקום טוב באמצע בקבוצת המדינות הדמוקרטיות". אבל בסופו של דבר, אומר כהן, "קוד אתי שמוכתב מלמעלה מריח לא טוב. אתה מרים להם להנחתה. מה אתה הולך לבדוק? מי אמר מה בכיתה?"
 

הבעיה ידועה. זה לא דיבור פוליטי בכיתה או בקמפוס, אלא תהליך ההשתלטות של מדעי הפוסט-ציונות והפוסט-מודרניזם על מדעי החברה והרוח. ובנט הוא לא שר החינוך הראשון שהזדעזע מהתהליכים; קדם לו כבר בשני עשורים שר החינוך פרופ' אמנון רובינשטיין. השמאל מצדו נתקף בחרדה בימי האינתיפאדה השנייה שהנה הפוסט-ציונות מתה וגל לאומני שוצף בארץ.

בכתבת ענק של נרי ליבנה, שהתפרסמה במוסף "הארץ" בספטמבר 2001, הרגיע פרופ' שלמה זנד את כל המודאגים: "בניגוד לחברי אילן פפה, אני לא חושב שיש באוניברסיטאות נסיגה מפוסט-ציונות או מהמחקר הביקורתי... אני לא חושב שיש היום פחות חוקרים ביקורתיים או פוסט-ציונים מאשר לפני שנה. אני גם חושב שיש דור המשך. אולי לא גדול מדי, אבל יש דור כזה", אמר זנד וחשף את השיטה: "לי עצמי יש למשל חמישה דוקטורנטים, ואני מניח שרובם יגדירו את עצמם לא-ציונים".

כתב העת שעיצב את האנטי-ציונות באקדמיה היה "תיאוריה וביקורת". פרופ' יהודה שנהב, שירש בעריכה את פרופ' עדי אופיר, הסביר לליבנה: "הרעיון היה לייצר איזושהי ביקורת מקומית על ההגמוניה הלאומית. לקדם מחשבה פוסט-לאומית, פוסט-ציונית, מרקסיסטית ופמיניסטית".

יתר על כן, פרופ' לב גרינברג מאוניברסיטת בן-גוריון אמר לפני 15 שנה שבחוגים מסוימים, אין כמעט אנשים שאין להם חשיבה "ביקורתית" על הציונות. באותה עת התריע גרינברג בחוץ לארץ כי ישראל מתכננת ג'נוסייד בפלסטינים.
   
מי שמוזכר תמיד כאבי ה"פוסט-ציונים" הוא שמחה פלפן. בשנת 1987, כשהיה בגיל 80 בערך, יצא לאור בניו-יורק ספרו "הולדתה של ישראל". פלפן הוא החוט המקשר בין התפיסה ההיסטורית של הסטליניזם לגבי ישראל והציונות והלאומיות הפלסטינית, ובין התיאוריות הסובייטיות הישנות שמצאו מקלט בחוגי האקדמיה בעולם ובישראל אחרי ששת הימים.

מנהיגו של שמחה פלפן היה יעקב חזן, שבתחילת שנות החמישים פרסם מאמר גדול בשם "תרבות ופוליטיקה", ובו מסר לחברי מפ"ם והשומר הצעיר את הקוד האתי הז'דנוביסטי (הדרכה פוליטית ליצירת אמנות בנוסח סוציאליסטי) לגבי מקומה של התרבות והאמנות במהפכה. גם הכתיבה המחקרית השתלבה במערך הזה. חזן כתב כי "אם הלוחם הפוליטי-חברתי חייב לראות את עצמו כמתכנן הבניין החברתי וכאחראי לקרב הפוליטי, הרי שהיוצר התרבותי הוא, לפי דבריו של סטאלין – 'המהנדס של נשמת האדם'". 

ד"ר ענת מטר, מרצה ללוגיקה באוניברסיטת תל-אביב ואשת שמאל ידועה, צוחקת עליי כשאני אומר שבישראל יש הכי הרבה מרקסיסטים למטר מרובע, ומשיבה שכנראה לא הייתי בארץ בשלושים השנים האחרונות. האם היא מתכוונת להישבע אמונים לקוד האתי החדש? "מה פתאום!", אומרת מטר, שהייתה מחותמות העצומה נגד היוזמה.

"זה קשקוש מוחלט. אני קוראת קודים אתיים, כי אני אוהבת לנתח מילים ריקות וחסרות משמעות. בסופו של דבר זה רק יגרום נזק, שלמעשה כבר נגרם. בנט לא באמת חושב שמישהו עומד בכיתה ומטיף לסטודנטים בעניינים פוליטיים. אז בשביל מה צריך את האקט הזה? כדי לומר משהו: תשמעו. תיזהרו. תתמרכזו. 'מרכז' ו'ימין' היום זה אותו דבר.

"מה שחשוב מבחינת שר החינוך זה האיתות; איתות למרצים שהם צריכים לפחד. זה מחזק מגמה קיימת של פחד, ותלונות של סטודנטים סטייל 'אם תרצו'. יש השתקה. כשמארגנים כנסים, נזהרים במי שמזמינים. גם בכותרות לכנסים מפגינים זהירות.

"צריך להיות מובן שהמרצה מביא את עצמו", מוסיפה מטר. "לא לנסות למכור אובייקטיביות במקום שאין אובייקטיביות. הסטודנטים מבוגרים מספיק להבין את זה. אני משתדלת ללמד פילוסופים שאני אוהבת וכאלה שאני לא אוהבת, גם אם אני לא יכולה לייצג אותם באופן נאמן. חתמתי שלא אציית לקוד, אבל ההימור שלי הוא שלא אצטרך להגיע לכך, כי לא יהיה משהו שאי אפשר לעמוד בו".
 

פרופ' אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן-גוריון מתאר את הבעיה כ"פוליטיקה בפ"א רבתי לעומת פוליטיקה בפ"א קטנה". יפתחאל, היום ראש החוג הבין-תחומי בבן-גוריון, פיתח גם קריירה רדיקלית כיו"ר "בצלם" במשך כמה שנים, והתבטאויות שלו עוררו חלק מהמהומות באוניברסיטה שבנגב. בין השאר הוא תיאר את הפלסטינים ברצועת עזה כאסירים בכלא, שמובן מאליו כי יתמרדו באמצעות ירי רקטות.

לקראת כנס בנושא זכויות האדם שהתקיים באוניברסיטה לאחרונה, הוא קיבל איומים בפייסבוק: "אני מקווה שהם ידברו על האירועים שהייתי בהם כדי לחשוף קצת שקרים", כתב סטודנט אחד, והציע לפתוח ראשים.

"ברור לך שהתכוונתי שנפתח למנחה את הראש. פיזית", הוסיף. "למה ראש. ישר ללב", כתב סטודנט אחר.
מארגני הכנס, כולל המנחה יפתחאל, העדיפו את הטיפול הפנימי של המערכת מאשר ללכת למשטרה, כפי שקרה לאחרונה בבצלאל. האיומים דווחו למחלקת הביטחון בקמפוס, ושני הסטודנטים התנצלו והבטיחו שלא תהיה שום אלימות בכנס.

"גם לקראת אירוע שבו הוענק פרס ל'שוברים שתיקה' קיבלנו הרבה איומים ברשת, והתקיימה הפגנת נגד", מספר יפתחאל. ההפגנה הייתה סבירה, מבחינתו, אבל "בתוך האווירה הזאת קשה להיות ביקורתי כלפי השלטון. רוב האקדמאים שותקים". 

"קודים – זה נראה לי בולשביקי", אומר לי ד"ר דרור אידר, שאיתו יש לי דיון מתמשך בנושאי התרבות וההיסטוריה של השמאל הישראלי. "אני מתנגד לזה. הימין מנסה לעשות רגולציה לאימפוטנציה שלו. במקום לעשות רגולציה, שיעשו מכוני מחקר".
  

ד"ר אידר רואה את פרשת הקוד האתי בהקשר של התמודדות הימין עם הנושא האינטלקטואלי והתרבותי. "מירי רגב מינתה מישהו שחושב כמוני, עמית הלוי", הוא אומר. "הם אומרים: בואו נחלק מחדש את העוגה התקציבית. ניקח מהמרכז ונחלק לשוליים". זאת גישה נכונה, לדעתו. "אני מדבר על עילית חדשה. אז לעשות קודים? להגיד למרצה 'אל תדבר'? זו אי הבנת המטריה".

לאידר יש ביקורת רדיקלית על עוגנים מאוד יסודיים באקדמיה הישראלית, כמו הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות מסוימות. על סמך מקורות שלו הוא קובע שאלה מקומות של אינדוקטרינציה. כך גם בית הספר לאמנות בצלאל. "אבל את השינויים לא צריך לעשות באמצעות רגולציה", הוא שב ומזהיר.

פרשת תמונת ביבי עם חבל התלייה מספרת על בצלאל אולי סיפור עומק אחר ממה שנשמע בכותרות. אני מודה שבתור מחאה זה היה כל כך קלישאתי - כפי שהגדיר אידר בטור שכתב - שזה אפילו לא עורר אצלי כעס. בייחוד כשהתברר שמדובר בסטודנטית צעירה ערבייה. משום מה יש לי הרגשה שהיא שידרה כלפי כל העולם לא את מה שהיא מביאה מהבית, אלא את מה שקלטה בסביבה הצפופה של חוג אמנות ספוג בשנאה רדיקלית שמאלית מבית היוצר של השמאל היהודי דווקא.
   
"בצלאל זו תיבת תהודה שסגורה הרמטית מהחברה הישראלית", אומר אידר, שבעצמו שימש כמרצה בבית הספר לפני כמה שנים. "השמאל שבאמנות הפלסטית הוא חסר גבולות. זו בועה שבקושי ניתן להכיל אותה בצורה רציונלית. וזה מייצר תגובות קיצוניות ביותר". בטור ב"ישראל היום" הוא הזכיר תערוכות שביטאו "שנאה עצמית יהודית" כזו שהפנימה תכנים אנטישמיים. 

האמנות, אומר אידר, מבטאת בצורה מוחצנת ומוקצנת את האמונות של הגמוניה אינטלקטואלית מסוימת השלטת באוניברסיטאות, בחלק מהתקשורת ובתחומי התרבות השונים. "אמני השמאל והאוצרים שאני פוגש הם צווחנים, שונאי זרים, ומפעילים פרקטיקות של הדרה. הם הרבה יותר אריסטוקרטים מהימין", מצטט דרור אידר את האמן יהושע נוישטיין.

גם האמן גרי גולדשטיין, שדנה אריאלי-הורוביץ מצטטת בספרה "יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה", גורס כי "רוב האקדמיות בעולם, באוניברסיטאות... תפקדו כמאחז של שמאל ושל מרקסיזם, ובהמשך כמעוז של השיח הביקורתי של הפוסט-מודרניזם ושל התקינות הפוליטית. יש שם סוג מסוים של שליטת מוחות (mind control) שהוא קצת כמו ריאליזם סוציאליסטי". זה הזרם המגויס שיעקב חזן – אילו פקח מחדש עיניו - היה מזהה מיד.
 

 
ביום עיון שנערך לפני כשבע שנים בבצלאל תחת הכותרת "דת ופוליטיקה באמנות הישראלית", הראה אידר כי קיימים שני מנגנונים שפועלים כאן היסטורית: "יש מנגנון הדרה, אקסקלוז'ן; דאגו להדיר אמנים לאומיים, מתנחלים, גם אמנים פיגורטיביים. כל זה באדיבות משטרת האמנות. ויש מנגנון האדרה שמשלים את ההדרה. עושים האדרה של אמנים בינוניים ומטה שתגמלו אותם.

דוגמה להאדרה זו המסה שכתב חיים דעואל לוסקי על סדרת ציורי דיקט של רפי לביא, שנקראה 'ערבי עם שפם סגול'. במסה שלו הוא הפליג עד כדי כך שהשווה את הסדרה הזאת לסימפוניה התשיעית של בטהובן. ואני כמוזיקאי מכיר את הסימפוניה. להשוות את היצירה העילאית הנשגבת הזאת לסדרה המדולדלת של רפי לביא – זה מנגנון האדרה.

"כשאמרתי את זה, התחילו להפריע לי. לוסקי הלך ואמר עליי שהדוקטורט שלי מזויף. אמרו לו: צריך גם לשמוע דעות אחרות". באחת הישיבות אמר לוסקי לדנה אריאלי-הורוביץ, בקשר להרצאתו של דרור אידר: "האם היית מזמינה בפלנטת אושוויץ קצין אס-אס ללמד שירה?" 

לא כל מתנגדי היוזמה של בנט שוללים עקרונית את הרעיון של קוד אתי. פרופ' יצחק נבו (יאני) מאוניברסיטת בן-גוריון מגלה ששם כבר קיים מאז 2007 קוד כזה, שחובר במסגרת השינוי המבני באוניברסיטאות בעקבות דו"חות מלץ וגרוסמן. לדעתו, הקוד הזה מתפקד היטב ומועיל למוסד האקדמי. "הסנאט הקים לשם כך ועדה שגם אני הייתי חבר בה", מספר נבו, איש החוג לפילוסופיה.

"הקוד עוסק בסוגיות של חופש אקדמי, ויש ועדה שמטפלת בבעיות שמובאות בפניה על סמך הקוד האתי. זה נתן פתחון פה להרבה אנשים בהרבה נושאים – יחסי מרצה-סטודנט, יחסים בין מרצים לבין מרצים עמיתים. התלונות מגיעות לוועדה ונידונות, והיא יכולה להמליץ, אך אין לה סמכות אכיפה".

פרופ' נבו אומר שדבר כמו קוד אתי לא כופים. "הוא צריך לשקף את המקצוע, צריך לצמוח מלמטה. לא נכון שהוא יגיע מהממשלה. מתעוררים חששות, ולפי דעתי בצדק. זה מבוסס על תעמולה היסטרית שגופים קיצוניים מוּכרים מנהלים נגד המרצים. כבר היום עורכים מעקבים ומנהלים רשימות שחורות. הממשלה עוינת את חופש הביטוי, והקוד האתי יפגע בציפור הנפש של מחקר והוראה ביקורתיים".
 

 
לאחר פרוץ הסערה הוא הציע שהאקדמיה תיצור בעצמה הצהרת עקרונות בנושא של חופש הביטוי והחופש האקדמי בקמפוסים; "שלפחות לעת הכנת מסמך כשר, יהיה מסמך מוכן שצומח מהקהילה האקדמית על בסיס מסורת של מאות שנים בנושא חופש המחשבה".

"העובדה שיוזמת הקוד האתי היא של שר החינוך, לא אומרת שהקוד עצמו מוכתב מלמעלה", אומר ד"ר איתן אורקיבי מאוניברסיטת אריאל. "גם אסא כשר הוא למעשה גורם אקדמי מבפנים. עובדתית אני יכול להבין את הרקע למחשבה על קוד אתי, כי לאקדמיה הישראלית יש אוריינטציה ליברלית-שמאלנית מובהקת. ויחד עם זאת – לא רצוי לנקוט באמצעי כזה. אני מאוד נגד.

"כבר קיימים קודים אתיים, הם רק מוכתבים כפוליטיקלי-קורקט. יש קוד דיבור שמבטיח שלא תהיה פגיעה באוכלוסיות מוחלשות. אנחנו כבר מחילים על עצמנו כללים, ברמות כאלה ואחרות של נוקשות".

מי שהרצה תקופה כלשהי באוניברסיטה אמריקאית מרכזית, יודע שהנושא של קוד פנימי הוא מאוד קפדני שם. למעשה, לפני שמרצה מקבל משרה של קבע, עליו לענות על שאלון מפורט שעוסק באתיקה אקדמית. אם אתה נכשל - ומדובר בשאלות שישראלי שאינו בקי בתרבות הזיוף האמריקאית לא יידע איך להתייחס אליהן - אתה לא מתקבל.

יש גם הנחיות מפורטות בנושאים כמו כיצד עליך לנהוג במקרה שתפסת איזה מרצה עמית שנוהג בניגוד לתקנון. לפחות על פי עדות של מרצה ישראלי אחד (שלקח ידיד אמריקאי למלא במקומו את השאלון), אתה נדרש להלשין לשלטונות גם על זוטות. 

אורקיבי מוסיף שבמיוחד אינו אוהב את הדימוי של הסטודנטים, כפי שהוא עולה מהקוד. "יש ברעיון הזה משהו שמעליב את האינטליגנציה שלהם. אני מאמין באוניברסיטה כזירה שבה סטודנטים יכולים לפגוש רעיונות מורכבים מחוץ למיינסטרים. רוב הספירה הציבורית היום ממילא נוטה ימינה. הסטודנטים בוגרים, ואני מאמין שהם יכולים להתגבר על חוסר הנוחות שבשמיעת רעיונות לא שגרתיים. זה חוסר נוחות שהוא מובנה חברתית.

"פוליטיקה לא מנותקת מידע. יש היגיון ומידה של צדק במה שאומרים, שגם בחוג לאווירונאוטיקה יש מגמתיות פוליטית, בייחוד אם משרד הביטחון משקיע שם. הקוד נועד להתייחס למה שמרצים אומרים בשיעורים, וזה יכול לייצר מתחים. לא רק בשיעור אלא גם אצל תלמידי מחקר בתארים מתקדמים.
 

  
"אסור שהסטודנטים יהפכו לסוכני פיקוח על המרצים ועל חומרי הלימוד. הם כבר כל כך מיומנים בזיהוי נטיות שמאלניות. חירות האקדמיה", קובע אורקיבי, אינטלקטואל בעל נטייה ימנית מובהקת, "חשובה יותר מהנזק של שמאלנות-יתר".

כשפנינו ללשכתו של נפתלי בנט וביקשנו את התייחסותו לדברים, מסר לנו שר החינוך: ״זה שנים קיימת החלטת מל״ג האוסרת על פוליטיזציה של האקדמיה. אולם ההחלטה לא קבעה אמות מידה למימושה, ולכן לא יושמה, בעוד תלונות ממשיכות להיערם על שולחננו. איני יודע מה יקבע פרופ' כשר בהצעותיו, אך אני בהחלט יודע למה פניתי אליו שיחקור את הנושא. אקדמיה היא מוסד חינוכי ולא כלי להטפה פוליטית, וחייבים למנוע את המצב הזה".

השבוע פורסם מדד הדמוקרטיה השנתי לגבי ישראל. השנתיים האחרונות היו כזכור שנות "הפשיזם", "הרודנות של ביבי", הפגיעה בחופש הביטוי, אבל המדד מראה שמתוך 12 סעיפים, בשמונה יש בישראל מגמת שיפור. בשלושה המצב הוא ללא שינוי, ובמדד אחד, של חופש העיתונות, יש ירידה. מציון 70 בשנת 2015 ירדנו ל-68. השיפור נרשם במדדים כמו זכויות אזרח, שלטון החוק, ייצוגיות ואחריות, וגם בסעיפי היציבות הפוליטית והפיתוח האנושי.

"ובכן, חרף הבעיות הרבות המאפיינות את המשטר בישראל, ההשוואה הבינלאומית מראה כי ישראל היא מדינה יציבה מבחינה דמוקרטית", מסכמים עורכי המדד. "הדיבורים העולים מדי פעם בשיח הציבורי על קריסתה הקרובה של הדמוקרטיה בישראל מופרזים כאשר בוחנים את המצב במבט השוואתי ולאורך זמן".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg