ראשי » חדשות » בעולם » אמריקה

תעודת סיום: שלום ברק, להתראות אובמה

לאחר שמונה שנות שלטון, הוא ייזכר בעיקר כנשיא השחור הראשון של ארה"ב. תמצית כהונתו היא הפער הבלתי נסבל בין יכולת רטורית עילאית ובין קושי בהבאת האידאות שלו למימוש. התקווה שהסתיימה במפח נפש, סיכום מיוחד

עצי אשוח, נורות צבעוניות, פרחים וקישוטים אחרים צובעים את הבית הלבן בירוק ובאדום בשבועות שלפני חג המולד. אבל ב-16 בדצמבר בשנה האזרחית שהסתיימה זה עתה, מצלמות חדר התדרוכים לא הצליחו לקלוט ולו קישוט אחד על הקירות או לצד הכיסאות.

אובמה בנאום הפרידה (צילום: רויטרס)



כל הקישוטים כולם הוסתרו בעיתונאים שישבו צפופים ועמדו צפופים עוד יותר, באולם המרוחק כ-25 מטרים מהחדר הסגלגל. זו הייתה "מסיבת העיתונאים הנפלאה ביותר בשנה", כדברי הנשיא ברק אובמה, והאחרונה בכהונתו. נציגי התקשורת לא רצו לפספס מילה.

בכל שנה באמצע דצמבר נהג הנשיא להתייצב בבית הלבן ולענות במשך שעה ארוכה לשאלות העיתונאים, רגע לפני שהם וגם הוא יוצאים לחופשה בחברת בני משפחותיהם. בפתח מסיבת העיתונאים הזו היה הנשיא מוסר הצהרה קצרה, שסוקרת את התקדמות ארה"ב בשלל תחומים בשנה החולפת. אך לפני כשלושה שבועות הודיע אובמה בפתח דבריו שהפעם יסכם לא את השנה האחרונה, אלא את שמונה שנות כהונתו.

הוא התחיל למנות את הישגיו והישגי ממשלו באופן סדור וברור, אבל אז התרחש משהו מוזר: ככל שנמשכו המשפטים והתארכו, ככל שההישגים הלכו וגדלו, נדמה היה שאובמה מתנתק מהם רגשית, קורא מהדפים כאחרון פקידי הממשל האפורים, ולא מאמין בעצמו למה שמודפס לפניו. הוא נראה עייף, אפילו תשוש, ולא הצליח לייצר מראית עין של מי שאחראי לנתונים שעליהם הוא מדבר.

אסור לטעות: ההישגים הם נכבדים, ועל רובם הגדול אין עוררין. שיעור האבטלה התקרב ב-2009 ל-10 אחוזים, אך כעת הוא עומד על 4.7 אחוזים בלבד. 15 מיליון משרות נוספו למשק האמריקאי מאז ראשית כהונתו של אובמה. האומה האמריקאית קיצצה בכמחצית את הסתמכותה על ייבוא אנרגיה, ובמקביל הכפילה את כמות האנרגיה המתחדשת שהיא מייצרת.

90 אחוזים מהאוכלוסייה מבוטחים כיום בביטוח בריאות – שיעור המבוטחים הגבוה בהיסטוריה. אובמה אף פירט את הישגי מדיניות החוץ שלו: הקטנת מספר החיילים האמריקאים בעיראק ואפגניסטן מ-180 אלף בסוף 2008 ל-15 אלף בלבד, השגת הסכם הגרעין עם איראן בלי לפתוח במלחמה, והעובדה ששום ארגון טרור זר לא הצליח להוציא לפועל פיגוע על אדמת ארה"ב.

אבל כשמשווים את הצהרתו השנה להצהרות של שנים עברו, אפילו כאלה שבהן רשימת ההצלחות הייתה דלה הרבה יותר, אי אפשר לא לשים לב להבדל. אובמה היה אז רענן, שש אלי קרב, חייכני. הוא הישיר מבט לכתבים. אובמה מודל דצמבר 2016, על כל הישגיו, נראה כמו צל של עצמו.

זו אולי תמצית כהונתו של אובמה. הפער הבלתי נסבל בין יכולת רטורית עילאית, ובין קושי בהבאת האידיאות למימוש. פער עמוק בין כוונות ליישומן. בין האנליטיות שמקדשת את הנתונים, ובין הסיפור שהם אינם מספרים. בין הקלות של סימון קווים אדומים בהבל פה ובין מנטליות שחוששת לחצות אותם כשמגיע הרגע.

זהו סיפורו של הנשיא השחור הראשון של ארה"ב, מנהיג שפתח את שמונה שנותיו בבית הלבן כשהוא נישא על גלי אופטימיות ותקווה, אך מסיים את כהונתו במפח נפש.

מדוע בעט הבוחר האמריקאי במורשתו של אובמה, גלגל אותה מכל המדרגות ובחר לנשיאות את אויבו האידיאולוגי והאישי הגדול ביותר? מה עשה אובמה בשמונה השנים הללו? מה קרה לארה"ב, ומה קרה לעולם? מבט משלוש זוויות נשיאותיות - הזווית הפנים-אמריקאית, מדיניות החוץ, והיחס כלפי מדינת ישראל - יכול לתת לנו אפשרות לתשובה. 

הנרי לואי גייטס, פרופסור להיסטוריה וביקורת הספרות, חזר ב-16 ביולי 2009 ממסע מחקר בסין לביתו שבקיימברידג', מסצ'וסטס. עייף מהטיסה הארוכה הוא יצא מהמונית וצעד אל הדלת, אך כשניסה לפתוח אותה המנעול לא נענה למפתח. גייטס ביקש מנהג המונית שיסייע לו לפתוח את הדלת בכוח. אחרי שעשו זאת והנהג עזב, הגיעה למקום המשטרה.

סמל ג'יימס קראולי יצא מהניידת וניגש לאדם השחור שעמד בפתח הבית. רק לפני כמה דקות הוא הוזנק למקום בידי המוקד: אחת השכנות חייגה 911 כי הודאגה ממה שנראה כמו פריצה. "צא בבקשה החוצה, אדוני", אמר השוטר. האיש השחור ענה לו: "למה? כי אני אדם שחור באמריקה?"

מעצר השווא של פרופ' גייטס בידי הסמל קראולי היה אולי תקרית הגזע היחידה שהסתיימה בשלום במהלך כהונתו של אובמה. כן, הפרופסור נעצר והואשם בהפרת הסדר הציבורי, לפני ששוחרר ותיקו נסגר. התקרית עוררה זעם רב: נטען שגייטס לא היה נעצר כלל אילו צבע עורו היה שונה.

ברק אובמה, הנשיא הטרי, הצהיר פומבית שהתנהגות המשטרה הייתה "טיפשית", אמירה שעוררה כעס מצד השוטרים. אבל בסופו של דבר הזמין הנשיא השחור את השוטר הלבן והפרופסור השחור לבית הלבן, ושלושתם שתו יחד בירה והכריזו על התקרית כנחלת העבר. התנגשויות גזע התרחשו עוד פעמים רבות במהלך השנים שלאחר מכן, אבל קשה למצוא עוד אחת שנגמרה בכוס בירה משועשעת. רובן הסתיימו על הצד הרע ביותר.

קשה להפריז באפקט ההיסטורי של בחירת הנשיא השחור הראשון של ארה"ב. אחרי 232 שנים ו-43 נשיאים, זו הייתה בשורה אמיתית. אנשים הלכו ברחובות כשהם דומעים משמחה. עשרות אלפים התכנסו בשיקגו, המומים מאושר, מול הבמה שעליה נשא את נאום הניצחון. שני מיליונים הגיעו להשבעתו ב-20 בינואר 2009 בוושינגטון הבירה, כדי לראות היסטוריה. אבל מי שחשב שמעתה ואילך שחורים יהיו שווים ללבנים בארה"ב, נחבט עד מהרה בקרקע המציאות העגומה.
 
בשתי הקדנציות של אובמה עלו בזה אחר זה לדיון ציבורי מקרים שבהם שוטרים ירו בשחורים. המספרים העדכניים ביותר מבהילים, ומהווים שיא של כל הזמנים: במהלך שנת 2015 הרגו שוטרים אמריקאים 1,134 שחורים, פי חמישה מאשר הרוגים לבנים.

הכישלון של אובמה בהטבת חיי השחורים בארצו נמצא גם בסטטיסטיקות יבשות אחרות. כיום אמנם רק 7.9 אחוזים מהם מובטלים – במהלך כהונתו של אובמה הגיע השיעור גם ל-16.8 אחוזים – ועדיין, שיעור האבטלה בקרב השחורים עומד על כמעט פי שניים משיעור אבטלת הלבנים. אחד מכל עשרה שחורים בני 30-34 יושב בכלא; אצל לבנים הנתון הוא אחד מ-61. מה עשה אובמה בשביל קהילת המיעוטים? 

בריאיון לפריד זקריה בסי-אן-אן לקראת סיום כהונתו אמר אובמה שהוא מקבל על עצמו את התואר "הנשיא השחור הראשון של ארה"ב" אף שלמעשה הוא רק חצי שחור; אמו, אן דנהאם, שנפטרה ב-1995, הייתה לבנה מקנזס.

"להיות שחור זה לא רק עניין גנטי", הסביר אובמה. "זה להיות שונה רק כי אתה נראה שונה מהמיינסטרים. לסבול, אבל להצליח ליצור מזה משהו. זה עניין תרבותי". אין ספק ששחורים רבים בארה"ב חשו ועדיין חשים גאווה בעקבות הצלחתו של אובמה להגיע לפסגה, אבל במקביל יש רבים - כנראה רבים יותר - שתקוותיהם הגדולות קרסו בשמונה השנים האחרונות.

  
דוגמה עצובה לכך היא שיקגו, העיר שממנה מגיע אובמה. היום היא מנוהלת בידי רם עמנואל, מי שעבד למענו בבחירות וכיהן כראש הסגל שלו בחלק מהקדנציה הראשונה. בשנה האחרונה נרצחו בעיר 762 בני אדם, רובם המוחלט בשכונות השחורות והעניות. מספר הנרצחים בשיקגו גבוה מזה שבניו-יורק ולוס-אנג'לס יחדיו.

כמי שנמצאים בדרגות הנמוכות בסולם המעמדות, השחורים סובלים יותר מכולם מהתאוששותה האיטית מדי של הכלכלה האמריקאית. אובמה מנפנף בצדק בנתוני הצמיחה המשתפרים לאטם, אבל כבר לפני שנתיים הצביע מארק גונגהולף מהאתר "האפינגטון פוסט" על מה שיאפיין את כישלונו של הנשיא בתחום.

"הכלכלה אמנם מתאוששת", אמר, "אבל מי שקוטף את הפירות הם העשירים. שווי שוק ההון יותר מהוכפל מאז כניסת אובמה לתפקיד (נכון להיום הוא כבר שילש את שוויו), אבל רוב האמריקאים כלל לא משקיעים במניות, וממשיכים לקבל את אותו תלוש משכורת שבקושי מדביק את האינפלציה".

אובמה, צריך לציין, נכנס לבית הלבן בלי לקבל יום אחד של חסד כלכלי. אחד המשברים הגדולים שחוותה אמריקה איים להכניס אותה למיתון בסגנון שנות השלושים. הנשיא החדש חילץ את ארצו מעמידה על סף תהום, אבל לא הצליח לגרום לחלק גדול מהאמריקאים לחוש שהם יוצאים מהבוץ. עסקאות חילוץ עצומות עם החברות הגדולות, הנתפסות כמושחתות, הכתימו את מאמצי הממשל בקרבת-יתר לבעלי ההון.

ב-2010 עברה בהצלחה היוזמה השאפתנית ביותר של אובמה בכל הקשור לענייני הפנים של ארה"ב: תוכנית ביטוח הבריאות בר-ההשגה, המכונה "אובמה-קר". מטרתה המרכזית הייתה להכניס תחת כנפיה כמה שיותר מ-44 מיליון האמריקאים שהיו אז בלתי מבוטחים, ולהוריד את רמת האי-שוויון.
   
מבחינה מספרית הרפורמה הצליחה: למעלה מ-22 מיליון אנשים שהיו חסרי ביטוח בריאות ב-2010, נהנים ממנו כיום. החלשים ביותר בחברה זכו לביטוח מינימלי. אך היה גם מחיר להשגת המטרה הזאת: אנשי המעמד הבינוני גילו שהפרמיות שהם משלמים עולות משנה לשנה, והכיסוי הביטוחי שלהם הולך וקטן.

בעיני הציבור, האידיאל הנאצל של כיסוי ביטוחי לכול התרסק אל קרקע המציאות של הצווארון הכחול. כשלקלחת נכנסו גם האשמות בחקיקה סוציאליסטית, שלא לומר קומוניסטית, לא פלא שבסוף נותר אובמה עם השאיפות ביד ותמיכת הציבור על העץ.

בשבוע שעבר התחיל הסנאט החדש במהלך שישלול תקציבים עתידיים מהפרויקט השאפתני: קריסת אובמה-קר, אם תתממש, תחסל את האידיאל העיקרי שהנשיא היוצא הצליח לאחוז בידו בלי שייפול. 

בחירות 2008 נתנו לנשיא אובמה יתרון עצום בוושינגטון: הסנאט נצבע כחול, ובית הנבחרים, שעבר לשליטת הדמוקרטים שנתיים קודם לכן, נהיה דמוקרטי עוד יותר. הנשיא ומפלגתו משלו כעת בלי מצרים בכל זרועות השלטון.

אלא שכבר שנתיים אחר כך, בבחירות אמצע הקדנציה ב-2010, נחלה המפלגה הדמוקרטית את אחת התבוסות הגדולות בתולדות ארה"ב. היא איבדה 63 מושבים בבית הנבחרים, והרוב עבר לידי הרפובליקנים. מאז ועד היום נותרו הדמוקרטים במיעוט, וחלק מכישלונותיו של אובמה קשורים בבית הנבחרים הלעומתי שמולו נאלץ לעבוד רוב שנות כהונתו.

הסנאט נשאר דמוקרטי בשלב ההוא, אך לא לזמן רב. בבחירות האמצע הבאות, ב-2014, כבר הושלם המהפך הרפובליקני, וגם הסנאט נצבע אדום. כמו בולען שמתחתר מתחת לאדמה, בלתי נראה עד שהכביש קורס בקול רעש גדול, כך נפער הבור מתחת לדמוקרטים, שאת קריסתם המהדהדת שמע העולם כולו בבחירות 2016.

תחת מעטה ההבטחה של "נשיא שחור ראשון", והכריזמה הרבה שאפיינה אותו ושהצליחה לשמור את הבית הלבן בשליטה דמוקרטית שמונה שנים רצופות, הסימנים לאי שביעות הרצון מהמדיניות היו שם כל הזמן. מפלגתו של הנשיא הובסה שוב ושוב, מה שהביא לשיתוק המערכת הפוליטית.

גם זו טרגדיה המתבטאת בדמותו של אובמה: האיש שהוגדר מראש כמי שיביא לוושינגטון את החיבור האנושי, את היכולת שלו להתחבב על כל מי שבא איתו במגע, הפך מהר מאוד לכמעט-מצורע שאיתו ועם מפלגתו אסור לעשות עסקים.

לא הייתה הצבעת קונגרס אחת שבה הצליחו הדמוקרטים והרפובליקנים לשתף פעולה. כמעט כל הישגיו של אובמה נעשו בחקיקת צווים נשיאותיים מיוחדים. החקיקה ה"ביי-פרטיזנית" – כלומר, משותפת לשתי המפלגות - שבקה חיים.

האשמה, אם לחפש אותה, מוטלת על שני הצדדים. אצל הרפובליקנים, יש לומר, עניין הגזע שיחק תפקיד לא קטן. הנשיא השחור הראשון זכה ליחס לא הוגן ולעתים לא מקצועי, רק כי צבע עורו היה שונה. אך גם אובמה לא טמן ידו בצלחת.
   
גישתו המתנשאת וחופשות הגולף שלו בזמן עבודת הקונגרס עוררו עליו את זעמם של רבים. אמירה רווחת בוושינגטון גרסה שביל קלינטון היה טיפוס "כלבי" – הוא דאג לכך שכל מי שפגש אותו יאהב אותו ומיד - ואילו אובמה היה "חתולי", כלומר אומר ועושה את שלו בלי שאכפת לו מה יחשבו עליו.

את כישלונו הגדול ביותר בענייני הפנים של ארה"ב, לפחות מבחינתו ולעדותו, נחל בניסיונותיו לשנות בעקיפין את התיקון השני לחוקה, הזכות לשאת נשק. את אירועי הירי ההמוני שהתרחשו בזמן כהונתו ניסה אובמה למנף לשינוי תרבותי, אבל הוא כשל.

אובמה לא הבין את היאחזותם של לבנים רבים מהמעמד הבינוני בזכות לשאת נשק. הם, מצדם, ברגע שהבינו שהנשיא מעוניין לקחת מהם את הרובים והאקדחים, ראו בו אויב שבא לנשלם מזכות יסודית ובסיסית.
וכשיש אויב, פועלים.

מאז שנת כהונתו הראשונה של אובמה יש בארה"ב יותר כלי נשק מאשר בני אדם. מכירות הנשק זינקו אחרי כל ירי המוני שהדמוקרטים ניסו לנצל כדי לקדם מדיניות אנטי-רובאית. איגוד הרובאים הלאומי (NRA), שכמובן מזוהה עם המפלגה הרפובליקנית, הצליח להחדיר סיסמה קליטה שניצחה את כל הטיעונים השכלתניים – וגם את הדמעות - שניסה אובמה לשים על המשקל כדי לשנות את המציאות.

"מול אדם רע עם רובה, צריך שיעמוד אדם טוב עם רובה", הם אמרו. בצר לו הודיע אובמה לפני כשנה על תקנות שיגבירו את אכיפת החוקים בתחום כלי הנשק, בניסיון למזער את נזקיהם. הרפובליקנים הודיעו מיד שיבטלו את התקנות החדשות ברגע שיוכלו.

השיתוק הוושינגטוני וחוסר היכולת של אובמה להגיע לעמק השווה עם יריביו האידיאולוגיים, השפיעו גם על אחד הנושאים החשובים ביותר לכל נשיא אמריקאי: מינוי שופטים לבית המשפט העליון. בשמונה שנותיו מינה אובמה שתי שופטות ליברליות, סוניה סוטומאיור ואלנה קגן. השתיים החליפו שופטים ליברלים, ולכן לא שינו את המאזן בבית המשפט – בגדול, 5:4 לטובת מינויים רפובליקניים.
 

 
עם מותו של השופט הארכי-שמרן אנטונין סקאליה בפברואר 2016, הזדרז אובמה להגיש לסנאט את מועמדותו של מריק גרלנד, שופט יהודי ליברלי. הרפובליקנים נעמדו על רגליהם האחוריות. בצעד מעורר מחלוקת הם הודיעו שלא ידונו אפילו במועמד שמציע אובמה. זה היה כמעט שנה לפני תום כהונתו: העובדה שמאז ועד היום הוא לא הצליח לקדם את מועמדו ולו בסנטימטר, מעידה כאלף עדים על מעמדו המעורער בבירה האמריקאית.

ארה"ב היא נושאת מטוסים ענקית, שכדי לשנות את מסלולה דרוש זמן רב. אובמה נישא על גלי ניצחון משכרים, וחשב שיצליח לקחת את מדינתו שמאלה בהרבה מובנים – חברתיים, תרבותיים וכלכליים. השורה התחתונה היא הצלחה טכנית-חלקית בכמה נושאים, אבל כישלון צורב בהטמעת מורשתו הליברלית.

ובכל זאת, יש הישג ליברלי אחד ראוי לציון שאירע בשמונה שנות כהונתו, ונראה שאין להסב אותו לאחור: החלטת בית המשפט העליון ביוני 2015 להכיר בנישואין חד-מיניים בכל מדינות ארה"ב. אלא שזה בדיוק העניין: אפילו ההצלחה הליברלית הזו אינה של אובמה. הוא כמובן תמך בה, אבל היא נזקפת לזכותו של בית משפט שמרן דווקא, שהִטה אוזנו לרוחו המשתנה של העם - אותה רוח משתנה שהביאה בנובמבר האחרון לבחירתו של טראמפ לנשיאות.

התרעה אלקטרונית קפצה על מסכיהם של עובדי משרד ההגנה האמריקאי בבוקר אביבי בחודש מארס 2009. המסר, שנשלח מאנשיו של הנשיא הטרי ברק אובמה, היה קצר ופשוט: "הממשל הנוכחי מעדיף להימנע משימוש בביטוי 'מלחמה ארוכה' או 'המלחמה העולמית נגד הטרור'. נא השתמשו ב'מבצעי מגירה מעבר לים'".

זה היה רמז ראשון ולא-מאוד-מפתיע לשינוי המהותי שאובמה רוצה להנחיל בגזרת יחסי החוץ. מהתבטאויותיו לפני הבחירות היה ברור שהוא יהיה נשיא שמעדיף לדבר ולא לתקוף, ומבכר דיפלומטיה על פני קרבות. אבל דומה שאף אחד – כנראה גם אובמה עצמו – לא האמין שהדוקטרינה הזו תניב אדמה חרוכה וכישלון מוכח כמעט בכל נקודה על הגלובוס שבה החליט להתערב - או החליט שלא להתערב.
 
אפשר להתווכח רבות בשאלה מהו הכישלון הגדול ביותר של אובמה בתחום יחסי החוץ האמריקאיים. רוב הכישלונות קשורים זה בזה, בסבך מעורר פלצות של אינטרסים חובקי עולם, דיפלומטיה גסה ועדינה, ואינסוף שיקולים פנימיים וחיצוניים. אבל דומה שבמבט לאחור אפשר לשרטט את שלושת המקרים החמורים ביותר, מבחינה אמריקאית ועולמית; שלושה צמתים שבהם לו בחר אובמה ללכת בנתיב אחר, העולם היה היום מקום בטוח וטוב יותר.

הראשון הוא הנסיגה הכמעט מוחלטת מעיראק. ב-14 בדצמבר 2011, יום בהיר ומואר, הגיע אובמה לבסיס הצבאי פורט-בראג בצפון-קרוליינה. על במה צרה בהאנגר מטוסים בשדה התעופה של הבסיס - כשלצדו אשתו יושבת על כיסא פשוט, מאחוריהם דגל אמריקאי ענק, וסביבם חיילי יחידות מיוחדות שזה עתה חזרו מעיראק - הכריז אובמה חגיגית על סיום המלחמה.

"ברוכים הבאים הביתה", הצהיר לקול תשואות החיילים ומול דמעות ההורים. אבל ממרחק של חמש שנים אנו יודעים לומר שביום הזה נולדו למעשה הצלחותיו של ארגון דאעש, ששינה את פני המזרח התיכון והוביל למרחץ דמים לא רק באזור הנתון לשליטתו, אלא גם במקומות רבים באירופה.

היו מי שראו את הנולד. ראש הסי-איי-איי באותה תקופה, הגנרל דיוויד פטראוס, דרש מהנשיא לא להסתפק ברבבת חיילים בלבד שיישארו במדינה השסועה (בימי השיא שהו על אדמת עיראק 185 אלף חיילים אמריקאים).
   
"לא חשבתי שיהיה לנו מספיק מרחב תמרון, והאמת היא שגם לא רציתי לבדוק את העניין", אמר פטראוס לאחרונה בריאיון בסי-אן-אן. אבל אובמה קידם את תוכנית הנסיגה כאחרון הפקידים: ההסכם שחתם הנשיא הקודם בוש קבע שארה"ב תיסוג מעיראק עד סוף 2011, והנשיא החדש היה להוט לקיים את ההסכם ככתבו וכלשונו, ולעזאזל התוצאות.

ההשלכות היו מיידיות וקשות. ראש ממשלת עיראק השיעי, נורי אל-מליכי, ניסה להשתלט לבדו על המדינה, כמובן ללא הצלחה. הסונים בעיראק מיהרו להצטרף לח'ליפות החדשה שהקימו כמה אלפי ברברים שנוסעים על טנדרים, ואיראן שלחה כוחות שיעיים משלה לתוך הקלחת. כשאובמה נשאל אם צמיחת דאעש הפתיעה אותו, הוא ענה ביבושת תוך הטלת האשמה על גורם אחר: "היכולת שלהם לייצר התקפות יבשתיות נרחבות לא נראתה ברדאר גופי המודיעין שלנו". 

בזירת כישלונו הגדול השני דווקא היה לאובמה מודיעין מצוין. שגריר ארה"ב בדמשק, רוברט פורד, דיווח לוושינגטון בזמן אמת על זליגת אנשי אל-קאעידה לסוריה, במקביל להתחזקות כוחות אסד שמשליטים טרור על האוכלוסייה. "זה לא היה מדע טילים", אמר פורד לאחר מכן. "אם אלמנטים קיצוניים נכנסים לסוריה, היא תוטל לכאוס כמו עיראק".

הגנרל פטראוס ביקש מאובמה להתערב לטובת המורדים המתונים שנלחמים באסד. ראשי מערכת הביטחון האמריקאית כבר הכירו את דוקטרינת אובמה - צורת חשיבה פסיבית שכונתה "הובלה מאחור": הם לא העזו להציע הזרמה של כוחות אמריקאיים לסוריה, אלא רק ביקשו לסייע למורדים בכסף ובחימוש. אובמה סירב.
אבל זו הייתה השגיאה הקטנה של אובמה בנושא סוריה.
 

 
המהלך הבא היה כישלון רחב בהרבה. ב-20 באוגוסט 2012 נערכה מסיבת עיתונאים בת 22 דקות בבית הלבן. 20 הדקות הראשונות הוקדשו לענייני פנים, בעיקר להתמודדות בין אובמה למועמד הרפובליקני מיט רומני בבחירות הקרבות.

השאלה האחרונה שהופנתה לנשיא עסקה בסוריה. כך, בדקה האחרונה של מסיבת עיתונאים לא מאוד חשובה, הגדיר אובמה מדיניות חדשה בעניין הסורי. "כרגע אין התערבות צבאית אמריקאית", אמר, "אך אם יהיו אינדיקציות לשימוש בנשק כימי, זה יהיה קו אדום שישנה את שיקוליי". הוא חזר על הביטוי "חציית קו אדום" עוד פעם אחת, ואז נופף לכתבים ויצא מהאולם.

שנה בדיוק אחר כך נחצה הקו האדום. באוגוסט 2013 תקף צבא אסד שכונות בפרברי דמשק בגז סארין, והרג מאות אזרחים ובהם ילדים רבים. אובמה היה חייב להזניק את מטוסיו לתקיפה כדי להוכיח שאסור להתעסק עם השריף, אבל השריף פשוט לא רצה להיות שריף.

במהלך שנועד להסגת הקו האדום ששרטט במו פיו, החליט הנשיא להמתין עם התקיפה עד לאישור הקונגרס. בדרך הצליחו הרוסים לשכנע את אובמה שהם יהיו האחראים להוצאת הנשק הכימי מידי אסד, ואובמה התקפל. 

גם ממרחק השנים, אובמה לא חושב שההחלטה שלו הייתה רעה. "להגיד שהיינו נקיים מכל רבב? אין דבר כזה במדיניות חוץ", הוא הודה. "אבל האם בכל נקודה קיבלנו את ההחלטה הנכונה לאמריקה? התשובה היא בהחלט כן. בחרנו את הטובה שבאפשרויות הגרועות".

מאז ועד היום מתו בממוצע 12 בני אדם בכל שעה ושעה בסוריה הבוערת. מיליונים נהרו אל הגבולות – ללבנון ולירדן, לטורקיה וגם לאירופה, בגל פליטים שעדיין מחולל רעידות אדמה פוליטיות וביטחוניות ברחבי העולם.
הכישלון השלישי של כהונת אובמה בתחום יחסי החוץ נוגע לקשרים עם רוסיה. ב-2010 הודיעה שרת החוץ קלינטון על "אתחול" היחסים עם מוסקבה. כאות ל"התחלה חדשה" מול הקרמלין, החליט אובמה לבטל את תוכניותיו של הנשיא בוש להציב טילים בליסטיים בפולין.

(צילום: רויטרס)
 

 

אלא שכמו אצל רבים מנשיאי ארה"ב לפניו, שכשלו מלהבין את המנטליות הרוסית, גם הצעד של אובמה לא נתפס כניסיון לבנות אמון, אלא כחולשה. אחת התגובות הבולטות לרפיסות האמריקאית הייתה סיפוח חצי האי קרים ב-2014 - צעד פרובוקטיבי שאובמה כמעט לא הגיב כלפיו.

תגובה בולטת אחרת מביאה אותנו לטראמפ. המליארדר מניו-יורק ידע כנראה שרוסיה היא מנקודות החולשה של אובמה, ופיתח קשרים מעל ומתחת לשולחן עם גורמים שונים בממלכת פוטין. הפרטים עוד לא ידועים עד הסוף, אבל בהחלט יכול להיות ש"ברית הבריונים" בין השניים סייעה לתבוסתה של קלינטון בבחירות 2016.

גירוש 35 הדיפלומטים הרוסים בהוראת אובמה בעקבות התערבות מוסקבה בבחירות היה בהחלט צעד מתריס, אך מבחינת אובמה וקלינטון הוא היה מאוחר מדי ומעט מדי. אילו פעל אובמה בנחרצות כלפי רוסיה בשלבים מוקדמים יותר בכהונתו, בהחלט ייתכן שפוטין היה נוהג בו ובאמריקה בכבוד רב יותר, שמשמעו יציבות וסדר עולמי. 

ההצלחות הגדולות של אובמה בגזרת יחסי החוץ שמורות למדינות שעתידן מאחוריהן, או לאלה שלא מהוות בסיס לקונפליקט מסובך מדי. חידוש הקשרים עם קובה הוא דוגמה לכך. נחיתת הנשיא האמריקאי בהוואנה בפעם הראשונה לאחר 88 שנות עוינות בוודאי אינה דבר של מה בכך, אבל השפעתה לא חרגה מעבר ליחסים עם קובה ותושביה. כישלונותיו של אובמה, לעומת זאת, התרחשו בזירות שהשפיעו על כל העולם, ולרעה.

לא שכחנו את איראן. בעיני הישראלים, הסכם הגרעין של אובמה הוא כישלון מהדהד, אבל לפחות נכון לעכשיו זהו כישלון בהמתנה. הדיווחים מטהרן מבשרים שהאיראנים ממלאים בדבקות את חלקם בהסכם.

ברור לכולי עלמא שהלך רוח ציוני או פרו-אמריקאי לא השתלט לפתע על משטר האייתולות הרצחני, וברור גם ששאיפתם ליכולת אטומית לא נמחקה עם חתימת ההסכם. ועדיין, בלא שנורתה ירייה אחת, אובמה הצליח להרחיק את החלום הגרעיני האיראני בכמה שנים. רק הזמן יוכיח אם ההסכם הוא הכישלון המחפיר ביותר של ארה"ב אי פעם בתחום יחסי החוץ, או ההברקה הגדולה של נשיא שראה למרחוק יותר מכל מתנגדיו.

ג'פרי גולדברג הוא כנראה העיתונאי שזכה להכי הרבה "שעות אובמה". הוא ראיין אותו כמה פעמים ונחשב למקורב אליו, כמעט איש סודו. לפני כשנה התראיין גולדברג עצמו לכריסטיאן אמנפור מסי-אן-אן, ובתשובה לשאלתה מהם הנושאים החשובים ביותר כיום לאובמה בתחום יחסי החוץ, השיב: "קודם כול, שינויי האקלים. אני יודע שרבים לא אוהבים לשמוע את התשובה הזו, אבל ככה הנשיא חושב: שזהו נושא חשוב ביותר לעתיד האנושות".

במקום השני, לדברי גולדברג, מציב אובמה את היחסים עם סין, ורק במקום השלישי עומד הטיפול בדאעש והטרור העולמי. בקליפת אגוז, זו מורשת יחסי החוץ של אובמה: הראש בעננים ובשכבת האוזון, ומה שקורה על האדמה קצת פחות דחוף כרגע.

ואחרי שאמרנו את כל זה, הוגן להשמיע קצת דברי סנגוריה על אובמה בתחום יחסי החוץ. על כל מי שיכנה אותו נאיבי, נמצא מישהו שיאמר שהנשיא היוצא הוא איש חזון. על כל אחד שיטען שאובמה הפקיר מדינות במשבר, יהיה אחר שיגרוס שהפעולות האלה תאמו את האינטרס האמריקאי, ושהתערבות לא הייתה מביאה לתוצאות טובות יותר.

למעט חובבי תיאוריות קונספירציה, אין אדם רציני שיטען כי אובמה ניהל את מדיניות החוץ של ארצו במטרה לגרום סבל אנושי, או מתוך כוונת זדון להפקיר ידידים ולאבד השפעה. בהחלט יכול להיות שזה לא מספיק כשאתה נשיא ארצות הברית, אבל צריך לומר זאת לפני שבאים לחרוץ את דינן של שמונה שנותיו בבית הלבן. 

על קיר אולם מועצת הביטחון במטה האו"ם בניו-יורק תלוי בד קנבס ענק, ועליו ציורו של האמן הנורווגי פר קרוג. מתוך אפר ולהבות שבתחתית התמונה, מתנשא עוף הפניקס - סמל לעולם הנבנה מחדש בתום ההרס שזרעה מלחמת העולם השנייה. מעל הצבעים האפלים בתחתית מוצגות תמונות בהירות ואופטימיות, המסמלות שוויון ורציונליות, צדק ואחווה.

באולם הזה עצמו, במעגל גדול, מחאו כפיים לפני כחודש עשרות שגרירים וצירים, לאחר החלטת מועצת הביטחון המגנה את ישראל על הבנייה בהתנחלויות. שגרירתו של אובמה שם, סמנתה פאואר, לא מחאה כפיים. היא הסירה את אוזניית התרגום מאוזנה הימנית, דקות אחרי שנמנעה בהצבעה ואפשרה לאו"ם לקבוע שנוכחות ישראלית בכותל המערבי היא התנחלות בלתי חוקית. הפניקס בציור שעל הקיר נמנע גם הוא.

השגרירה האמריקאית לאו"ם מסבירה מדוע לא תטיל וטו על ההחלטה נגד ישראל (צילום: רויטרס)



מפתה לקחת את הצעד האחרון שעשה אובמה כלפי מדינת ישראל, ולצבוע לפיו את כל שמונה שנות כהונתו. ההימנעות מהטלת וטו במועצת הביטחון הייתה בשביל ישראלים רבים ההוכחה הסופית, אקדח מעשן שהעיד כי הנשיא היוצא הוא אנטי-ישראלי, ותמיד היה כזה. מפתה, אבל פשטני. את היחס של אובמה לישראל כדאי ורצוי לבחון לא מהסוף, אלא מההתחלה - ולא מראשית כהונתו בינואר 2009, אלא מתחילת חייו.

ברק אובמה קבע את מקום מגוריו ביבשת האמריקאית רק אחרי שחגג את יום הולדתו ה-18. הוא נולד ב-1961 בהונולולו שבהוואי, מדינת איים קטנה שהצטרפה לארה"ב רק שנתיים קודם לכן, והייתה מרוחקת ומנותקת מבחינות רבות - כולל דתית ותרבותית - מערש האתוס האמריקאי המכונן. אובמה בילה כמה משנות ילדותו באינדונזיה המוסלמית, ואז חזר להונולולו וסיים שם את לימודי התיכון. רק ב-1979 עבר לקליפורניה. הוא למד שם בקולג', ואז עבר לניו-יורק ולבסוף לשיקגו.

אחד מהנדבכים שעליהם בנוי האתוס האמריקאי המשותף לשתי המפלגות הוא הברית היודו-נוצרית ומיתוס "ציון החדשה". המהפכנים שהקימו את ארה"ב המשילו את עצמם לבני ישראל, ואת המלך הבריטי – אויבם במלחמת העצמאות - לפרעה ולהמן.

המסורת הזו הונחלה בקרב דורות על גבי דורות של נוצרים לבנים פרוטסטנטים, שהם עדיין הרוב באמריקה של היום. על בסיסה – כמובן בשילוב אינטרסים אחרים, מעשיים ואסטרטגיים – הונח הנכס הכי גדול שלנו בכל הקשור לאמריקה: התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. היחס לישראל כבת-ברית הוא מהנושאים היחידים שבמשך שנים רבות לא היו נתונים במחלוקת בין הרפובליקנים והדמוקרטים.

אבל בתקופת אובמה, היחס לישראל הפך קר ומנוכר לעומת ימיהם של נשיאים קודמים. לנו, הישראלים, ניתן חרך הצצה לעתיד. אפשר לבכות את יחסו של אובמה לישראל ובעיקר את יחסו לראש הממשלה בנימין נתניהו, אבל כדאי להמריא קצת מעבר לכך, ולהבין שאמריקה משתנה, ודווקא הנשיא היוצא הוא במידה רבה העתיד שלה.

בעתיד הזה, השחורים וההיספנים – שתי אוכלוסיות שלא מזוהות עם הברית היודו-נוצרית, ובטח לא מחויבות לה באותה מידה כמו הלבנים הפרוטסטנטים - יהיו הרוב. כן, יש יוצאי דופן: מרקו רוביו ההיספני או ד"ר בן קרסון השחור הם אוהדי ישראל, ושותפים לברית הזו בכל מאודם. אך הרוב בקרב שתי אוכלוסיות המיעוטים ההולכות וגדלות אדיש כלפי ישראל, ורואה בה עוד מדינה במזרח התיכון.

כשבוחנים את פעולות הממשל האמריקאי מול ישראל בשמונה השנים האחרונות, ובעיקר כשמשווים אותן לפעולות מול מדינות אחרות, זו כנראה המסקנה: אובמה אינו אנטי-ישראלי, ודאי לא אנטישמי, אבל הוא מתייחס לישראל באופן אינסטרומנטלי וטכני הרבה יותר מקודמיו. 

המתח בין אובמה לישראל בא לידי ביטוי בשני קווי עלילה. האחד שייך לתחום הסמלי, אפילו הפיקנטריה, אבל בעולם של תקשורת המונים ורשתות חברתיות הייתה לו משמעות גם מעבר לכך. הייתה זו תמונתו של הנשיא האמריקאי המניח את נעליו על השולחן כשהוא משוחח בטלפון עם ראש ממשלת ישראל.

התמונה, שפורסמה באופן רשמי בידי הבית הלבן והכעיסה ישראלים רבים, צולמה ביוני 2009; פחות משבוע לפני כן נשא אובמה את נאומו המפורסם באוניברסיטת קהיר, בביקור נשיאותי במזרח התיכון שדילג באופן מופגן על ישראל, ולדעת רבים הוכיח כי פניו של אובמה לפיוס העולם הערבי על חשבונה של ישראל.

לאחר מכן הגיעו תקריות נוספות, כמו התבטאותו של אובמה בשיחה עם ניקולא סרקוזי בפסגת ה-G20, שנערכה בקאן בנובמבר 2011. "אני לא יכול לראות יותר את נתניהו. הוא שקרן", אמר הנשיא הצרפתי, ואובמה השיב: "לך נמאס ממנו? אני צריך להתמודד איתו בכל יום".
 

ב-2014 נחשף שאחד מבכירי הממשל כינה את נתניהו "צ'יקן-שיט", מה שהביא לפרץ של התמרמרות ישראלית כלפי אובמה ויחסו למנהיג מדינת היהודים. אפילו בעת ביקורו כאן ב-2013, שהתקיים ברוח טובה יחסית, עקץ אובמה את נתניהו במסיבת עיתונאים משותפת כשאמר: "יש לך שני בנים צעירים ונאים, מזל שהם לקחו את הגנים משרה".

נתניהו שלף והגיב מיד שאותו הדבר אפשר לומר גם על שתי בנותיו של אובמה. היה ברור שלא מדובר בעקיצות חבריות בין שני ידידים, כמו אלו שהוחלפו בין בוש הבן לאריק שרון. החיוכים היו מלאי משטמה ועוינות. בריאיונות לכלי תקשורת ישראליים טרח אובמה להכחיש שוב ושוב את קיומה של יריבות אישית עם נתניהו, אך נאלץ להודות שהיחסים אכן מעורערים - והבטיח שדעתו נתונה למדינת ישראל ולעתידה.

קו העלילה השני ביחסי ישראל-ארה"ב תחת אובמה כולל את נושאי הליבה המדיניים שעלו ובעבעו בין שתי המדינות, כשמעל כולם העניין הפלסטיני. כור מחצבתו של אובמה היה שונה מאוד מזה של קודמיו - ודאי של שני הנשיאים לבית בוש, הרפובליקנים הטקסנים, אבל גם של קלינטון הדמוקרט מארקנסו. אובמה האמין, וכנראה עדיין מאמין בכל לבו, שעם קצת ויתורים ורצון טוב, שלום-עד יושג בין ישראל לפלסטינים. 

האמונה התמימה הזו, שאינה קשורה רק לנושא הפלסטיני אלא לתפיסת עולם כוללת המעדיפה דיבורים והסכמים על מאבקים ומלחמות, הביאה את ממשל אובמה לאחת מההכרזות התמוהות בתולדות הדיפלומטיה האמריקאית. ביולי 2013 הודיע שר החוץ ג'ון קרי שמטרתו היא להשיג הסכם שלום כולל בין ישראל לפלסטינים בתוך תשעה חודשים. הרבה גבות הורמו אז בירושלים, ברמאללה ובוושינגטון, אבל ההכרזה שיקפה את תחושותיו הכנות של אובמה כלפי הסכסוך.

התחושות הללו עדיין קיימות: הן קיבלו ביטוי בנאומו של קרי לפני כשלושה שבועות, כשמזכיר המדינה היוצא ניסה לקבע ולמסמר את מורשת אובמה בכל הקשור לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. בשעה ורבע של תצוגת תכלית מרהיבה הוא פרש חזון שנשמע פשוט ליישום, תוך שהוא מתעלם לחלוטין מהמרכיבים הדתיים והשורשיים של המתרחש כאן - סכסוך שנמשך עשרות שנים, שהניסיונות לפותרו נכשלים שוב ושוב, ושגרם עד היום רק תסכול לממשל האמריקאי.

לפרויקט הגרעין האיראני יש כאמור מקום של כבוד ביחסים המעורערים של אובמה וישראל. מבחינת הנשיא היוצא, ההסכם שרקם מציל את האזור כולו, ואת ישראל בפרט, מאסון כבד. בתמורה לכך הוא קיבל נאום מתריס של נתניהו בקונגרס האמריקאי, האשמות חוזרות ונשנות כי הוא מפקיר את ישראל, ותחושה כללית של כפיות טובה.

זו שוב אותה התנגשות ערכית בין שני המנהיגים: האחד מאמין בכל לבו שהדרך היחידה להשיג יציבות וביטחון למדינת ישראל היא משא ומתן מתמיד, פשרות והסכמים, שגם אם לא מבטלים את האופציה הגרועה מכולן, הם לפחות מצליחים לדחות אותה בכמה שנים; האחר מגיע מבית גידול שמרני, ומשוכנע שכבן האזור הוא מכיר את המציאות המזרח-תיכונית טוב משמכיר אותה עורך הדין הנכבד משיקגו. ברור לו שהדרך היחידה לבטל את האיום הקיומי הנשקף מאיראן היא שימוש בכוח הזרוע, או לפחות המשך העיצומים החריפים ללא שום פשרות.

נתניהו: "נאום ג'ון קרי - אכזבה גדולה" (צילום: לע"מ)



אלא שלצד המהמורות והמשקעים, התקריות והקלקולים, אסור לשכוח גם את חצייה המלא של הכוס. במשך כמעט שמונה שנים הגן אובמה על ישראל במוסדות האו"ם, כולל במועצת הביטחון.הוא סייע לממן את פרויקט "כיפת ברזל" בכ-1.5 מיליארד דולר. הוא חתם אך לא מזמן עם הפרטנר-היריב נתניהו על הסכם סיוע ארוך-טווח ששוויו כמעט 40 מיליארד דולר.

בתקופתו הגיעו יחסי הקרבה ושיתוף הפעולה בין גופי הביטחון של שתי המדינות לשיא שלא היה כמותו. הוא כנראה חרד באמת לגורל מדינת היהודים, אך נגזר עליו לכהן בתקופה שבה דוקטרינת השלום והאחווה שלו פשוט לא הייתה רלוונטית. 

יוצר הקולנוע מייקל מור הוא מהפרובוקטורים הגדולים של התרבות והפוליטיקה האמריקאיות. בשנה האחרונה הפך מור למעין אורקל: לפחות בשורות השמאל, הוא היה היחיד כמעט שניבא את ניצחונו של טראמפ. אמירה קצת נשכחת שלו, מספטמבר 2014, הייתה דווקא נבואה לגבי אובמה.

 
באמצע הקדנציה השנייה אמר מור בריאיון ל"הוליווד ריפורטר": "כשההיסטוריה של העידן הזה תיכתב, אובמה ייזכר כנשיא השחור הראשון. בסדר, הישג לא רע בכלל, אבל זה הכול. זהו זה, מר אובמה: מאה שנים מהיום יגידו שהיית האמריקאי השחור הראשון שנבחר לנשיא. וזהו. שמונה שנים מחייך, וזה מה שאנשים הולכים לזכור. יש לי תחושה, בהכירי אותך, שהיית שמח להיזכר בזכות עוד כמה דברים שעשית. איזו אכזבה גדולה".

התקוות שנתלו באובמה עם בחירתו היו עצומות, והאכזבה הייתה רק עניין של זמן. בשלב מסוים גם נעשה ברור שהאכזבה תהיה מהדהדת. ההיסטוריה עוד תשפוט אם אובמה אכן ייזכר ככישלון, כ"נשיא האמריקאי השחור הראשון" ותו לא. בינתיים אנחנו יכולים רק להביט אל שמונה השנים האחרונות, ולראות את דמותו ההולכת ונמוגה של מי שאולי היה האדם הנכון, אולי אפילו במקום הנכון, אך בהחלט לא בזמן הנכון.

נאום הניצחון של טראמפ (צילום: רויטרס)



היסטוריונים עוד ישברו קולמוסים בשאלה אם נשיא אמריקאי אחר – בעל דוקטרינה רכה קצת פחות, והבחנה ערכית תקיפה יותר בין רע לטוב – היה מותיר ב-2017 עולם טוב יותר. במבט מכאן ומעכשיו, נראה שב-2009 הושבע לנשיאות ארה"ב אדם רב-פנים ומלא כוונות טובות, שידע את אחת הכהונות הסוערות בתולדות אמריקה, וניסה לנווט את ארצו בבטחה בין שחור ללבן, ובדרך גם לבנות לעצמו מורשת.

מהכוונות הטובות לא נשאר הרבה מלבד רושם הולך ומתפוגג, והמורשת קיבלה סטירת לחי מצלצלת מהעם האמריקאי. ב-8 בנובמבר 2016, כך נראה, החליט העם הזה שאת המורשת הזו אפשר לתמצת למילה אחת בת חמש אותיות: טראמפ.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg