ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

דיפלומטיה מסוג אחר: דורי גולד מסכם קריירה

המפגשים החשאיים עם המלך חוסיין, הקשרים בסעודיה והדברים שעדיין אסור להגיד על אובמה. שלושה חודשים אחרי שעזב את משרד החוץ, המנכ"ל הפורש ממשיך בדיפלומטיית הצללים, ומזהיר מפני הסכנות שטמונות בעידן טראמפ

בזה אחר זה נפרד בנימין נתניהו ממנהיגי העולם שהגיעו להלווייתו של שמעון פרס. הם לחצו את ידו, חלקם גם הספיקו להחליף איתו כמה מילים. השמש נטתה לשקוע והשבת המתקרבת גרמה לאנשי ראש הממשלה לדחוק במנהיגים לקצר. לפתע הגיעה שיחת טלפון מ"אייר פורס 1".
 
על המטוס הנשיאותי היו ברק אובמה, ביל קלינטון וג'ון קרי. יואב הורוביץ, ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, היה זה שענה לטלפון בשל קוצר הזמן. "תגיד לבוס שלך שאם גם הוא רוצה לוויה כמו של פרס, שיתחיל לזוז, להתקדם", אמר בן שיחו האמריקאי. הורוביץ העביר מיד את המסר. "תגיד לו", השיב נתניהו, "שאני מוותר על הכבוד, כי אין לי שום כוונה להשתתף בהלוויה של המדינה שלי".

הסיפור הזה, שמתפרסם כאן לראשונה, כמו מתמצת את העימות המתמשך בין ממשלות נתניהו לממשל אובמה בשמונה השנים האחרונות. ד"ר דורי גולד, שעד לא מכבר נע על הציר הזה, מכיר כמה תקריות אחרות בין אותם צדדים אך כרגע הוא עדיין נוצר אותן בלבו, "ואולי בעוד שנתיים אספר".

כמי שנכח בפגישה הראשונה בין סנטור אובמה לראש האופוזיציה נתניהו עוד בטרם נבחרו לתפקידיהם ("כולם אז היו מנומסים, חילוקי הדעות צצים רק כשאתה מגיע לשלטון"), כמי שמילא עד לא מכבר את תפקיד מנכ"ל משרד החוץ בממשלה נטולת שר חוץ, וכמי שהוא אנציקלופדיה מהלכת ליחסים בינלאומיים, גולד כבר לא מופתע מסיפורים כאלה.

עכשיו, כשהממשל האמריקאי הנוכחי מסיים את משמרתו, גולד מאשים אותו ב"סוג של יהירות: הם פיתחו ראייה שלפיה לא משנה מה אומרים הערבים ומה אומרים הישראלים, הם יודעים יותר טוב מה הצרכים של שני הצדדים".
 
זו אחת ההתנסחויות החריפות ביותר שגולד מוכן להוציא מפיו כלפי החבורה שתחדל ביום שישי מלנהל את ארה"ב. "אבל גם עכשיו אני מסרב להדביק לאובמה את כל ההגדרות האלה - 'אנטישמי', 'פרו-מוסלמי', 'זרק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס'. בשום פנים ואופן לא".

מה כן?
"תפיסה מוטעית".

התפיסה המוטעית הזו, עכשיו אפשר לגלות, כללה למשל שיחות ישירות של מזכירת המדינה דאז הילרי קלינטון עם מפקדי המנהל האזרחי ביו"ש. בניגוד לכל הכללים המקובלים, שרת החוץ האמריקאית חקרה בעצמה את קציני צה"ל ונזפה בהם על הרס בתי פלסטינים.

או התבטאות של היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס, ולפיה "גם אם ישראל והפלסטינים יגיעו להסכם, ייתכן שארה"ב תתנגד לו" - משום שלא יעשה צדק עם הפלסטינים. עד כדי כך היה הממשל היוצא עוין לעמדותיה של ישראל.
 

 
"נושא ההתנחלויות הפך אצלם לאובססיה", אומר גולד. "יש הרבה סימנים לכך שבעיני הפלסטינים זה לא היה מטרד גדול או אילוץ שמונע משא ומתן. אבל בעיני וושינגטון, משום מה, זה נהיה הנושא המרכזי". לראיה הוא מזכיר התבטאות של אבו מאזן, שב-2011 אמר כי "האמריקאים העלו אותי על העץ (כשדרשו את הקפאת הבנייה) ואז לקחו את הסולם".

ההבנה שמחכות לישראל שנים קשות הכתה בגולד מיד לאחר הפגישה השנייה של נתניהו ואובמה, והפעם כשהם כבר מכהנים כמנהיגי מדינות. באותה פגישה, מספר גולד, ניפץ אובמה שלוש מוסכמות שאפיינו עד אז את מערכת היחסים בין ארה"ב לישראל. הראשונה שבהן היא תיאום מוקדם של תוכן הפגישות, כפי שמקובל למעשה בעולם כולו.

"אצל נתניהו בשנות התשעים ותקופה מסוימת גם אצל אריק שרון הייתי אחראי על תכנון ביקורים של ראש הממשלה בחו"ל. איך זה עובד? יושבים כמה ימים קודם לכן, קובעים את סדר היום ואין הפתעות. 'לא להפתיע' הוא אחד העקרונות בקשרי ישראל-ארה"ב".

המוסכמה השנייה הייתה הכרה אמריקאית, ולו חלקית, בזכויותיה של ישראל בירושלים המורחבת. השלישית אומרת שכל ממשל חדש כפוף להתחייבויות של קודמו, וגם במקרה הזה מדובר במוסכמה בינלאומית.
   
"והנה ראש הממשלה הישראלי יושב בבית הלבן, והוא מופתע. מופתע מהדרישה להקפיא את הבנייה מעבר לקו הירוק, שלא הועברה לו מראש. מופתע שהדרישה הזו מתייחסת גם לירושלים – מה שלא היה בימי ג'ורג' בוש. אבל מה שהפריע לי יותר מכול, הייתה ההתעלמות ממכתב בוש (שכולל "הכרה בשינויים הדמוגרפיים בשטח", כלומר בגושי ההתנחלויות).

"המכתב הזה אושר על ידי שני בתי הקונגרס, כאילו מדובר בחוזה פורמלי. אבל מגיע אובמה, וזורק את מכתב בוש לפח האשפה של ההיסטוריה. איך ממשל אמריקאי יכול להתעלם מהתחייבויות של ממשל קודם, במיוחד כשיש להן גיבוי של הקונגרס? גם הילרי קלינטון תמכה במכתב בוש כשכיהנה בסנאט, אז מה קורה פה?

"אני ראיתי את זה בחומרה רבה, כי אנחנו לא יכולים לחזור לקווי 67', ואנחנו חייבים לסמוך על ההבטחה של ארה"ב. הרי מכתב בוש בעצם היה התמורה להתנתקות. אז הבנתי שעומד להיות קשה, ושאין לנו גיבוי לעמדות יסוד שסיכמנו בעבר. ממשל אובמה אמר 'לנו יש עמדה אחרת'".

גולד, כמו יועצים אחרים של נתניהו, בא מאמריקה ויודע היטב כיצד הדברים עובדים שם. הוא נולד ב-1953 בקונטיקט, "שנמצאת בין בוסטון לניו-יורק, ולכן זו מדינה עם בעיית זהות: אינך יודע אם אתה בעד היאנקיס או בעד הרד-סוקס".
 

הוריו היו קונסרבטיבים, ובכל זאת שלחו אותו ללמוד בישיבה אורתודוקסית. בכיתה י' טלטל אותו מרד נעורים, שממרחק השנים נשמע מנוגד מאוד לדמות המאופקת, הזהירה, המיושבת והדיפלומטית שמוכרת לנו היום. הוא נטש את הישיבה ועבר למה שמכונה בארה"ב פרפ-סקול (Prep-School), בתי ספר נוצריים איכותיים שבהם מתחנכת האליטה האמריקאית.

"ראיתי אז את הדברים כמחולקים בצורה מאוד חדה לשתי אפשרויות", הוא אומר. "או להישאר בתוך הגטו-מרצון של היהודים, או להשתתף באופן מלא בחברה האמריקאית. ואני רציתי להיות חלק מהעשייה של החברה הזו".

אבל הגחלת היהודית הוסיפה לבעור בו. כשלמד בפרפ-סקול "הר חרמון", בין מסצ'וסטס לוורמונט, הוא נהג להתפלל ולהניח תפילין ביערות הסמוכים. דווקא אדם לא-יהודי – אביה של חברתו באותה עת - גרם לו לעשות ולו מקצת הדרך חזרה. "הוא אמר לי: 'דורי, אם אתה אומר שאתה שייך לעם היהודי, עליך להזיע איתם. אינך יכול ללכת לבית ספר של האליטה האמריקאית'".

נאמן לעצה הזו עבר גולד ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת קולומביה שבלב מנהטן, מוסד הנחשב למעוז יהודי. "בעצם זו הייתה הצהרה שחזרתי לעם שלי", הוא מתאר זאת בשיחתנו השבוע. במהלך לימודיו שם הכיר כמה דמויות שלימים ישחקו תפקידים מכריעים בקשרי ישראל וארה"ב - כמו השגריר הישראלי מייקל אורן, השגריר האמריקאי דן קרצר, והסוקר הפלסטיני המשפיע ח'ליל שקאקי.

בקולומביה גמלה בו ההחלטה לעלות לישראל, אך הדואליות המשיכה ללוות אותו. קודם שהפך רשמית לעולה חדש והתגייס לצה"ל, בילה שנתיים בישיבה החרדית-ליטאית "המִבתָר" שבירושלים. במקביל יצר קשר עם פרופ' יהושפט הרכבי, מהאבות המייסדים של הניתוח האסטרטגי בישראל.

ב-1980 התגייס לצה"ל, ל"יחידה לביטחון לאומי", גוף שפעל במסגרת משרד הביטחון בראשית שנות השמונים. אברהם (אברשה) טמיר, מי שהקים את היחידה, הכניס את גולד לראשונה למעגל המדיני-מחקרי של ישראל. במהלך שירותו שם הוא גם פגש את עפרה, לימים אשתו ואם ילדיו, יעל ואריאל.
   
לאחר שחרורו קיבל גולד תואר דוקטור על עבודת מחקר שעסקה בסעודיה, והחל לעבוד במרכז דיין ובמרכז יפה למחקרים אסטרטגיים. כשהמעגלים הסובבים אותו גיבשו עמדה המצדדת בכינון מדינה פלסטינית, גולד גרס שהם טועים - לא אידיאולוגית, אלא מקצועית.

"ב-1988 הגיע רגע של אמת. מרכז יפה כתב מחקר על האפשרויות שעומדות בפני ישראל בנוגע לעתיד השטחים. היו שש אופציות, ביניהן מדינה פלסטינית, מדינה פלסטינית בשלבים, אופציה ירדנית, סיפוח וכן הלאה. המרכז החליט פה אחד לתמוך במדינה פלסטינית. בנספח הצבאי של המסמך נאמר ששטח המדינה הזו צריך להיות מפורז, אבל לכלול נוכחות צבאית ישראלית של כמה חטיבות צה"ל, תחנות התרעה ועוד סלט שלם של אמצעי ביטחון.

"אני הייתי היחיד שהתנגד להצעה הזו. כמי שלמד ניתוח מדיני ומודיעיני, אמרתי להם שלא יכולים להיות סידורי ביטחון שאנו זקוקים להם, ובה בעת גם מדינה פלסטינית. זה לא הולך ביחד".

מדוע?
"יש בזה סתירה פנימית. כי אם מקבלים את עקרון המדינה הפלסטינית, מאבדים את הלגיטימציה לדאוג שם לצורכי הביטחון שלנו. במקום שבו יש לישראל צורכי ביטחון, צריכה להיות ריבונות. היכן שאין צרכים ביטחוניים, אפשר לנהל משא ומתן. זה היה הוויכוח הגדול שלי עם אנשי המכון".

הוויכוח הגדול הזה גם חולל את התפנית הגדולה בחייו המקצועיים. את נימוקי ההתנגדות שלו למדינה פלסטינית פרסם גולד במאמר ב"ג'רוזלם פוסט". אחד הקוראים, בנימין נתניהו שמו, אז סגן שר החוץ, הזמין אותו לשיחה, וכך נולד שיתוף פעולה הדוק שנמשך עד היום.
 

נתניהו היה זה ששלח אותו, בסוף שנות התשעים, לשמש כשגריר ישראל באו"ם, וביוני 2015 מינה אותו למנכ"ל משרד החוץ. גם כשלא מילא תפקיד רשמי, גולד לא עזב מעולם את מעגל היועצים הראשון של נתניהו, כולל ברבות מהפגישות עם אובמה.

הקשר הראשוני עם נתניהו, מגלה לנו גולד, הוביל את שניהם לסדרת פגישות עם בכירים ירדנים, עוד לפני שנחתם הסכם שלום בין ישראל לבין הממלכה. "אחרי הסכם אוסלו באתי לביתו של נתניהו, לדבר איתו על ההסכם. באותה תקופה כבר הייתי בקשר עם גנרלים ירדנים. שאלתי אותם האם יהיו מעוניינים לקבל מכתב מראש האופוזיציה הישראלית ולהעביר אותו למלך חוסיין, והם השיבו בחיוב. ניסחנו מסמך שמסביר את החסרונות של הסכם אוסלו, וכיצד הוא נוגד את האינטרסים של ישראל ושל ירדן.

"את המכתב הבאתי לאתונה, שם היה המפגש עם הירדנים. לאחר מכן אני מקבל פנייה מאחד מאותם גנרלים. מחשש להאזנות הוא התקשר אליי לטלפון הציבורי הסמוך לביתי, ברחוב הפלמ"ח ליד הפיצרייה, ושאל האם הבוס שלי, כלומר נתניהו, יסכים לפגוש את הבוס שלו, כלומר המלך. הוא גם הציע שנשוחח בעוד יומיים בלונדון.

"כך אני מוצא את עצמי עם נתניהו בסדרת פגישות עם אישים מירדן, עוד לפני שנחתם איתם הסכם השלום. זה התגלגל לביקור ברבת-עמון, למפגש בין נתניהו למלך חוסיין. כך התחלתי את מה שאני עושה עד היום".

עד היום, ועד בכלל. כשעזב לפני כשלושה חודשים את כס מנכ"ל משרד החוץ, שבו ישב פחות משנה וחצי, נפוצו אגדות על קרע בינו לבין נתניהו, אך מאז כבר נקרא גולד להתייעצויות אצל ראש הממשלה. נתניהו גם לקח חלק במסיבת הפרדה הגדולה שנערכה למנכ"ל היוצא, ובירך אותו במילים חמות.
 
הסיפור האמיתי שמאחורי פרישתו עדיין לא סופר, אבל מדובר בנסיבות אישיות שהובילו אותו לבקש לעזוב את התפקיד חודשים ארוכים לפני שהדבר קרה בפועל. נתניהו, כפי שהוא עושה למרבית היועצים שמבקשים להיפרד ממנו, גרר אותו עוד ועוד. כשדלפה לאתר ynet הידיעה על כוונת הפרישה, החליט גולד לחתוך מיד את העניין.

להשוות את נתניהו לראשי ממשלה אחרים הוא לא מעוניין, וגם לפרשיות האחרונות שהובילו לחקירות נגד נתניהו מסרב גולד להתייחס. לאחר פרישתו ממשרד החוץ הוא חזר לעמוד בראש "המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה", שאותו הפך למכון משפיע ובעל שם. במקום הזה נערכת פגישתנו, ואי אפשר שלא להתרשם שכאן גולד נראה נינוח ומאושר הרבה יותר מאשר בתפקידו הקודם. 

אז הוא נדרש לעסוק יומם ולילה בניהול העובדים והמשרד, ונראה מותש מהעשייה הבירוקרטית; עכשיו הוא פנוי למה שבאמת מעניין אותו – התוכן, בהיותו איש של ידע, מחקר, הערכה והסברה. "אני מזכיר לך שלא ביקשתי את התפקיד במשרד החוץ, אלא קיבלתי צו 8", הוא אומר. את תחושתו עם עזיבת משרד החוץ והחזרה למרכז הוא מתאר "כמו חייל שעזב נושאת מטוסים ועלה על דבור, אבל כזה שיש עליו הרבה אמצעי לחימה".

ומה לגבי נושאת המטוסים? לנתניהו יש יכולת ביצוע?
"הרבה מהאנשים ששואלים אם נתניהו יכול להגיע להסכמים עם השכנים שלנו, בעצמם לא השיגו כלום. אבל הוא עשה את זה - בהסכם חברון ובהסכם וואי. אלו היו הסכמים אמיתיים".
 

 
אני שואל על יכולת ביצוע בכלל. בדברים רבים שהוא לקח על עצמו ודיבר עליהם, אפילו כמו נושא הדיור, אנחנו לא רואים ביצוע. כאילו יש פה איזו נקודת כשל בין המילים למעשים.
"יש גם דברים שחייבים להעריך את העובדה שהם לא נעשו. בקלות כבר היינו יכולים להיות היום בתוך סוריה. אבל במזרח תיכון כל כך לא יציב, אנחנו שומרים על היציבות הפנימית שנקראת ישראל בתנאים שאינם תנאים. דברים כאלה לא מעריכים.

"אז נכון שזה לא טקס בבית הלבן, אבל הרבה פעמים טקסים בבית הלבן הובילו להידרדרות. קח למשל את יצחק שמיר. הוא לא עשה טקסים גדולים, וגם את הטקס היחיד שהשתתף בו - בוועידת מדריד - הוא לא חיפש. אבל שמיר היה ראש ממשלה טוב, והיום מעריכים אותו.

"בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה פעלתן. הוא הגיע למדינות רבות בעולם, ויצר קשרים עם מדינות שלא היו לנו יחסים איתן. אז הוא לא הלך להרפתקה מדינית שבסוף התפוצצה, אבל הוא הראה אחריות בתקופה לא פשוטה".

את השנים האחרונות - הן לפני שנקרא למשרד החוץ, הן לאחר שסיים שם - מקדיש גולד בעיקר לנושא האיראני. ב-2009 פרסם את הספר "עלייתה של איראן הגרעינית", שנועד להזהיר את המערב מפני האיום המתרקם. את כוחם של הספרים ככלי להעברת מסרים ולהצגת מדיניות הוא הכיר מקרוב ב-2004, כשספרו "ממלכת האיבה", על תמיכתה של סעודיה בטרור האסלאמי, הפך לרב-מכר בארה"ב ופקח את עיניהם של רבים מאנשי הממשל שם.

אפשר שבעקיפין גרם הספר הזה לממלכה, שעד אז מימנה את חמאס ותמכה באל-קאעידה, למשוך ידיה לחלוטין מכל נגיעה בטרור האסלאמי. חרף הספר הביקורתי, לגולד יש היום קשרים מצוינים בסעודיה.
 

 
מעודד מההצלחה ההיא כתב גולד ב-2007 את "המערכה על ירושלים", המסביר את זכויותיה של ישראל בעיר ומזהיר באופן מנומק ומפורט מפני חלוקתה. גם הספר הזה הפך לרב-מכר בינלאומי, וראה אור לא רק באנגלית ובעברית אלא גם בסינית ובצ'כית.

גולד, כפי שכבר הבנתם, זהיר מאוד בביקורת על אחרים. גם כשאני מנסה להבין ממנו מדוע נציגי משרד החוץ לא מדגישים מספיק את זכויותיו ההיסטוריות של העם היהודי ביהודה ושומרון, הוא נמנע מלתקוף את שגרירינו ומעדיף לספר על המאמצים שלו להעביר את המסר הזה בדיוק.

כך למשל, במפגש עם מנכ"לית אונסק"ו מסר גולד לידיה חוברת שכתב לפני שנים, העוסקת בנושא. הוא גם הציע לה לקחת את שגרירי כל המדינות שהצביעו בעד ההחלטה המתכחשת לקשר שבין העם היהודי לירושלים, ולהטיס אותם לביקור - לא בישראל אלא בשער טיטוס שברומא. "אחרי שהם יראו את כלי בית המקדש החרותים עליו, כולל המנורה, תשאלי אותם האם אין לנו קשר לירושלים", אמר לה.

מעמדתו כנשיא המרכז הירושלמי גולד מוביל כדבר שבשגרה מהלכי הסברה ודיפלומטיה עצמאיים, כמו ויכוח פומבי שערך עם השופט ריצ'רד גולדסטון, או קשרים עם העולם הערבי. אבל במרכז, כאמור, עומדת איראן.

בניגוד לישראל, שבה המונח "תפיסת עולם" שקול למילה גסה, הממשלים האמריקאיים פועלים על פי אסכולות ברורות למדי. ממשל בוש הבן היה רווי בניאו-קונסרבטיבים, ולעומתו ממשל אובמה היה אולטרה-ליברלי. ככזה, ומופרך ככל שהדבר נשמע, איראן נתפסה אצלו כגורם מתון שיסייע לאמריקה להגביר את אחיזתה במזרח התיכון.

"זו אסכולה שנולדה לאחר פיגועי 11 בספטמבר", מסביר ד"ר גולד. "באותה תקופה היו בארה"ב מי שחשבו שאיראן תהיה משקל נגד לטליבאן (ששלט באפגניסטן והעניק חסות לאוסאמה בן-לאדן). ממשל בוש בדק את העניין, ולבסוף החליט לא ללכת על זה.

"אבל הקבוצה שהאמינה בכך המשיכה להיות פעילה, לפרסם מאמרים ב'ניו-יורק טיימס', לקיים דיונים במכוני מחקר. אני חושב שהגישה הזו חלחלה לתפיסת עולמו של אובמה. ברגע שראיתי שהם הולכים לאנגייג'מנט עם איראן, הבנתי שהם באו מיקום אחר".
   
במדיניות ה"אנגייג'מנט" (Engagement) - מונח עמום, שניתן לפרש אותו כ"השתלבות" - פתח אובמה כבר ב-2009. היא התבטאה בסירובו לתמוך במרד הסטודנטים שפרץ באיראן באותה שנה, במכתבי הריכוך ששלח למנהיג העליון עלי חמנאי, וכמובן בהסכם הגרעין שנחתם לפני שנה וחצי.

בהסכם הזה, ספינת הדגל של מדיניות החוץ האובמאית, רואה גולד "אסון, החמרה של הסיכונים הנשקפים לעולם. מה תקבל ממנו? ברית המועצות חדשה בהנהגה של שיעים קיצונים. ככה מבטיחים את ביטחון המערב? את ביטחון ישראל? זו פשיטת רגל".

דחיית העימות עם איראן ב-12 שנים "בלי ירייה אחת", כדברי אובמה, אינה הישג?
"לא, דחייה אינה הישג. כשהם יהיו מעצמה חמושה בטילים גרעיניים, אתה חושב שהקונגרס האמריקאי יאשר לנשיא לטפל בהם? לא. אנשים יגידו שזה לא באמת איום, וכן הלאה. לדחות את הקץ פירושו להשאיר לילדים ולנכדים שלך בעיה חמורה, שבתרחישים מסוימים עלולה להיות קיומית.

בטווח המיידי יש איומים שהוסרו, אבל מי שחושב על הטווח הזה בלבד, לא עושה את העבודה. כמו קרטון חלב שיש לו תאריך תפוגה, כך ההסכם יפוג בעוד 12 שנה, ואז האיראנים יכולים להפיק אורניום ככל שירצו".
 

 
עד אז יכול לבוא נשיא חדש, שיחדש את המאבק וימנע מהם את ההתגרענות.
"אבל ההסכם לא טיפל בהיבט אחר של ההתחמשות האיראנית - הטילים ארוכי הטווח. בשנים הקרובות האיראנים יכולים לייצר, לערוך ניסויים ולבנות מערך מסיבי של טילים, כולל כאלה שמסוגלים להגיע לארה"ב ולבריטניה. נכון שבינתיים לא יהיו ראשי קרב גרעיניים על הטילים האלה, אך בסוף 12 השנים יהיו".

אז צריך היה להקדים מלחמה למכה?
"לא. צריך היה להשיג הסכם טוב יותר. אני מעריך שבשימוש נכון במנופים בינלאומיים היה אפשר להגיע אליו, ועדיין אפשר".

כאן חוזר גולד להישג של ממשל רייגן, בהסכם שנחתם באמצע שנות השמונים לצמצום מלאי הנשק הגרעיני של ארה"ב ובריה"מ. הנשיא ג'ימי קרטר, שקדם לרונלד רייגן, ניסה רק לחלץ מהרוסים הסכמה להגבלת קצב ההתחמשות. "רייגן דרש הפחתה, ולא רק הגבלה כמו קרטר, והוא הצליח", אומר גולד.

בדומה לכך, הוא משוכנע שאובמה יכול וצריך היה להוציא מהאיראנים הרבה יותר. לכן הוא גם אינו רואה סיבה להתחרט על הנאום המפורסם של נתניהו בקונגרס. "מזל שראש הממשלה עמד כנגד התהליך. הוא פעל בהתאם לחובתו המוסרית כלפי העם שלו. לא הייתה לו ברירה אלא לתת את ה'אני מאמין' שלו ולדבר על הליקויים שבהסכם".

בהקשר האיראני גולד שב ומזכיר את יועצו הקרוב של אובמה, בן רודס, שהמניפולציות שלו על דעת הקהל כבר נחשפו בתקשורת האמריקאית. "הממשל טען שההסכם יוביל להתמתנות של איראן. זה היה בלוף: איראן לא התמתנה בזמן המגעים להסכם, וגם לא לאחריו. הם ממשיכים לייצא טרור ולשאוף להתפשט. אנחנו רואים כוחות איראניים בסוריה, בעיראק, בתימן ובמקומות נוספים.

"זו איראן עם אותן שאיפות, רק עם יכולות יותר מסוכנות. הרי מי שעומד בראש התור לקבל את הכסף שנכנס לשם כתוצאה מההסכם, הם אנשי משמרות המהפכה".
 

בשעה שחלק ממעצבי המדיניות הישראלים מרככים את ביקורתם כלפי הסכם הגרעין ובדיעבד סבורים שהשד לא נורא כל כך, דווקא גורמים ערביים מחזקים את גולד בביקורתו החריפה. הוא מתחזק מערכת קשרים סמויה אך משמעותית בעולם הערבי, ועמיתיו שם, כך הוא מספר, היו הראשונים לזהות את הסכנה הנשקפת מאובמה.

"ב-2009 קיבלתי טלפון מאדם שהכרתי בזמן שהייתי שגריר ישראל באו"ם. הוא אומר לי: 'דורי, אל תשאל שאלות ובוא ללונדון עכשיו'. עליתי על מטוס והגעתי למקום שאליו הוזמנתי - המלון המפואר ביותר שראיתי בחיי. היה שם מישהו מבית המלוכה של אחת ממדינות המפרץ. שוחחנו והוא הבליט את הדאגה שלהם מהאיום האיראני ואת הקשיים שיש להם עם נשיא ארצות הברית.

"כששמעתי את זה מהצד הערבי, הבנתי את עומק הבעיה. זה כבר לא רק ויכוח בינינו לבין האמריקאים על מרפסת בגבעות השומרון, אלא ויכוח על הביטחון של העולם הערבי".

הגורם הערבי היחיד שנתן פומבי לקשריו עם ד"ר גולד הוא הגנרל הסעודי בדימוס אנואר אשקי, ראש "המרכז ללימודים משפטיים ואסטרטגיים במזרח התיכון" השוכן בג'דה. גולד מגלה כי השניים כמעט נשאו בקונגרס נאום משל עצמם נגד ההסכם עם איראן.

"אשקי הוא קצה הקרחון של השינויים שמתחוללים בעולם הערבי", אומר גולד. "פגשתי אותו לפחות שש-שבע פעמים באירופה ובאסיה. בסוף הוא אומר לי: 'אולי ניסע ביחד לוושינגטון ונעיד בקונגרס נגד ההסכם?'.

"השבתי לו: 'זה רעיון נהדר אבל עלול להיראות כאצבע בעין של הנשיא אובמה, אז בוא נעשה את זה במכון מחקר קרוב לקונגרס'. זה מה שעשינו. קיימנו מסיבת עיתונאים משותפת והופענו בפני בכירי התקשורת האמריקאית, יומיים לפני שנהייתי מנכ"ל משרד החוץ".

גולד מקיים קשרים עם אישים חשובים נוספים בעולם הערבי, אך לצערו הם אינם מוכנים להיחשף. הוא שב ואומר שקיימת זהות אינטרסים בין הצדדים, ומספר לדוגמה על פגישה שנערכה באחת ממדינות ערב, בעת כהונתו כמנכ"ל משרד החוץ.
 
"כמקובל, התחלתי לקרוא את הנקודות שרצינו לדון עליהן, כפי שהוכנו על ידי הצוות שלי. היו 13 נקודות ואני קורא - אחת, שתיים, שלוש וכולי. אני שם לב שככל שאני מתקדם, הנציג ממשרד החוץ הערבי שמולי מתחיל לחייך ולנוע על הכיסא. עצרתי ושאלתי אם אמרתי משהו לא בסדר, אולי אפילו פוגעני. 'לא', הוא אומר לי, 'אני צוחק כי הנקודות שלך זהות לנקודות שלי, זה הכול'. כלומר, יש התקרבות בסיסית בין הצדדים".

אבל מה שווים המגעים האלה שאנחנו שומעים עליהם כבר שנים, אם איננו רואים מהם שום דבר פומבי?
"זו שאלה טובה. הרבה שנים דגלתי בתפיסה שיש לשאוף לכך שהקשרים האלה יהיו פומביים, אבל לא תמיד זה עובד. ובכל זאת, אם קורה משהו באזור שלנו וצריך לשתף פעולה, יש גם ערך לקשרים סודיים. כי יש יחסי אמון, ויכולים לדבר ולעבוד יחד, וזה חשוב. אבל נכון שקיים ויכוח אמיתי בשאלה האם יש ערך לקשרים שהם רק מתחת לשולחן". 

על סמך רשת הקשרים הזו והמסרים שהוא שומע, גולד מאמין שאפשר יהיה לקדם את היחסים עם מדינות ערב אפילו ללא הסכם קבע עם הפלסטינים. הקונספט שלו פשוט: במקום לדבר על הסכמי שלום מלאים הן עם הפלסטינים והן עם העולם הערבי, שלא נראים בהישג יד, צריך להסתפק ב"הסכמי יציבות".

"בהיסטוריה מדינות יריבות לא תמיד הגיעו לשלום מלא; לפעמים הסתפקו בהסדרים חלקיים שמחייבים את שני הצדדים ונותנים יציבות. במזרח התיכון של היום יש ערך רב ליציבות, ואנחנו יכולים להגיע להסכם מהסוג הזה עם מדינות ערב. זה לא תהליך שלום, אלא תהליך ביטחון".

כדי לבסס את טיעונו הוא חוזר למודלים מהמלחמה הקרה, אז ארה"ב ובריה"מ הפשירו את המתיחויות בתהליך הדרגתי, ולא ב"הכול או לא כלום". בנוגע אלינו אומר גולד כי לפחות חלק מאנשי הקשר שלו בעולם הערבי אמנם דורשים שישראל תאמץ את היוזמה הסעודית, "אבל הם מוכנים להיכנס עליה למשא ומתן, ולא דורשים שנאשר אותה ככתבה וכלשונה".

לעמדותיו של ראש הממשלה בנושא מסרב גולד להתייחס, אבל ראוי לציין שנתניהו הצהיר כמה פעמים כי יהיה מוכן לאמץ את היוזמה הערבית אם יוכנסו בה שינויים. פערי הפתיחה בין הצדדים, אם כן, אינם גדולים.
 

  
מה בעיניך חשוב יותר - שגרירויות ערביות בישראל, או גבולות בני הגנה, שפירושם לא לסגת לקווי 67'?
"ישראל צריכה הסדר שיאפשר לה בכל מקרה להגן על עצמה בכוחות עצמה. אני הייתי מחפש כל דרך לא לשים את ישראל במצב שבו היא חייבת לסגת לקווי 67'. זה אסון. כבר כמה שנים אני אומר - וגם עשינו כאן במכון פעילויות רבות ברוח זו - שגם אם יש התחלה של הסדר מול העולם הערבי, איננו יכולים לדעת מה תהיה היציבות של האזור הזה בעתיד, והכול יכול להתפורר בקלות.

"ההשפעה של האביב הערבי תימשך עוד עשרות שנים, לפני שנראה יציבות במדינות ערב. לכן ישראל חייבת לשמור על שסתומי הביטחון ועל אזורים חיוניים, כפי שחשבו יצחק רבין, אריאל שרון, משה דיין ואחרים".

אבל בוודאי ראית השבוע את הקמפיין שבו 200 גנרלים שוב קוראים לנסיגות מיידיות.
"אני נתתי לך את המורשת של אבות האסטרטגיה הישראלית. אלו האנשים שאני מקשיב להם. אם פתרון מול הפלסטינים מחייב נסיגה לקו הירוק, ויתור על הבקעה, ויתור על העיר העתיקה וכולי, זה מביא הרבה קשיים, ואני לא חושב שזה כדאי".

אבל זו דעת מיעוט. רוב האליטה הישראלית, כולל הביטחונית, חושבת שאפשר וצריך לסגת. גנרלים, אקדמאים, חוקרים - כולם טועים?
"איני מפקפק בידע המקצועי של אלופי צה"ל, אבל יש הערכות ביטחוניות - ויש הערכות מדיניות. לשים תחנות התרעה בגבעות יהודה ושומרון זה צורך ביטחוני; השאלה אם אפשר יהיה להשאיר אותן שם, היא שאלה מדינית. אני חושב שזה לא יהיה אפשרי.

"ויש דבר נוסף: הרבה חושבים שגם אם ניסוג, אפשר יהיה לתקן את זה במקרה שההסכם יופר. אבל מההתנתקות למדנו שאם תנסה לתקן טעות שעשית - כמו נסיגה משטח ששלטת בו, ובמיוחד אם מדובר בשטח רווי אוכלוסייה אזרחית - תספוג עוד דו"ח גולדסטון. לחשוב שיהיה לנו מרחב תמרון ולגיטימציה מדינית בעקבות הנסיגה, זה נאיבי. זה לא יקרה". 

כלומר, עדיף להמשיך לשלם את המחיר באו"ם.
"ולהבטיח את המדינה, כן".

מה עומד לקרות מול טראמפ?
"קשה להגיד איך ייראה הממשל שלו ומה תהיה המדיניות. הם עוד לא בשלטון, ואיננו יודעים מה יהיו ההחלטות שיתקבלו שם. עם זאת, חלק מהנחות היסוד שהיו תחת הנשיא אובמה ייעלמו - כגון הצבת האו"ם כגורם שאמור להוביל את הסדר העולמי, או היחס לאיראן.

"אנשי הממשל החדש יודעים שיש בעיה עם הסכם הגרעין ועם ההנהגה בטהרן. הם יודעים שמאז ההסכם, איראן הגבירה את הפעילות האזורית שלה ולא צמצמה אותה, כפי שטענו אנשי אובמה. אבל עדיין מוקדם מדי לחזות כיצד ינהגו בפועל".
 

 
יש הכרזות של גורמים במערכת הפוליטית הישראלית, למשל נפתלי בנט, על תום הדיבורים על מדינה פלסטינית, ובכלל שבעידן טראמפ נקבל מה שנרצה. האם ראש הממשלה יכול באמת לחזור בו מנאום בר-אילן?
"מורכב להשיב על זה. דבר ראשון, חשוב שישראל תגדיר מה הצרכים שלה, כי תהיה לנו אוזן קשבת בממשל. אם ישראל לא תגדיר, מישהו אחר יעשה זאת". כאן גולד מצביע על כיוון שטרם נדון - האפשרות שהקשר בין איראן לנשיא הרוסי פוטין, ובין פוטין לטראמפ, יאתגר את ישראל. "סביר להניח שאיראן תשאף להשיג ערוץ בוושינגטון באמצעות מוסקבה. לכן חשוב שאנחנו נחשוף כבר בהתחלה את הפעילות האיראנית, כדי שלא יהיו אי הבנות".

ולגבי המדינה הפלסטינית?
"צריך יהיה לתת לזה הסבר טוב, כי טראמפ יתמודד עם אופוזיציה ליברלית משמעותית גם בנושאי חוץ. כבר בהשבעה יהיו נגדו הפגנות. אנחנו צריכים להיות חכמים ולא רק צודקים. לא להשאיר אותו חשוף בצריח.

"לישראל אסור לנהוג כמי שנכנס לסופרמרקט ותוך עשר דקות מוריד את כל החנות. צריך לבחור את הנושאים המרכזיים לביטחון ישראל, ולא להגזים בדרישות. ומי שיושב ברחוב בלפור וחשוף לכל המידע הוא זה שיחליט מהם סדרי העדיפויות ומה נכון לבקש".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg