ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

אובמה, הסוף: הנשיא היוצא משאיר אחריו בעיקר חורבות

הכישלונות הגדולים במזרח התיכון, פריחת האיסלאם הקיצוני, הפילוג המעמדי, החוב הציבורי שתפח ויחסו העוין לישראל ולנתניהו. כותבי nrg360 מסכמים 8 שנות כהונה של ברק אובמה

 

אפשר להתווכח רבות בשאלה מהו הכישלון הגדול ביותר של אובמה בכל הקשור ליחסי החוץ של ארה"ב. רובם גם קשורים זה בזה. אבל דומה כי ממבט של שמונה שנים אחורה ניתן לשרטט את שלושת המקרים החמורים ביותר.

הראשון הוא הנסיגה הכמעט מוחלטת מעיראק. רבים רואים ב-14 בדצמבר 2011, היום שבו הכריז אובמה על חזרת החיילים הביתה, כיום שבו נולד ארגון המדינה האסלאמית (דעאש). ראש ה-CIA באותה תקופה, הגנרל דייויד פטראוס, דרש מהנשיא לא להותיר את המדינה השסועה עם רבבת חיילים בלבד, וזאת לאחר שבימי השיא שהו בעיראק 185 אלף חיילים אמריקנים. אובמה סירב. כשנשאל הנשיא מאוחר יותר האם צמיחת דעאש הפתיעה אותו, הוא ענה ביבושת ותוך כדי הפלת האשמה על גורם אחר: "היכולת שלהם לייצר התקפות יבשתיות נרחבות, לא הייתה ברדאר גופי המודיעין שלנו".

הנאום האחרון של אובמה: (רויטרס)
 

זירת הכישלון השני היא סוריה. באוגוסט 2012 שרטט אובמה קו אדום ברור שממנו תהיה התערבות צבאית אמריקנית: שימוש בנשק ביולוגי או כימי. באוגוסט 2013 ביצע צבא אסד התקפה על פרבר בדמשק באמצעות גז סארון, שהרג מאות וביניהם ילדים רבים. אבל השריף לא רצה להיות שריף, ובמהלך שנועד להסגת הקו האדום שלו עצמו, החליט הנשיא להמתין עם תקיפה עד לאישור הקונגרס. בדרך הצליחו הרוסים לשכנע את אובמה כי יהיו אחראים להוצאת הנשק הכימי מידי אסד, ואובמה התקפל. מלחמת האזרחים בסוריה, שקוטלת 12 אנשים מדי שעה, נמשכת עד עצם היום הזה.

הכישלון השלישי בתחום יחסי החוץ של כהונת אובמה הוא הקשרים עם רוסיה. בשנת 2010 הודיעה שרת החוץ קלינטון על אתחול היחסים עם רוסיה. אובמה החליט לבטל את תוכניותיו של הנשיא בוש להציב טילים בליסטיים בפולין, כאות ל"התחלה חדשה" מול הקרמלין. אלא שכמו רבים מנשיאי ארה"ב לפניו, שכשלו מלהבין את המנטליות הרוסית, צעד זה לא נתפס כניסיון לבנות אמון אלא כחולשה. התגובות הבולטות לרפיסות האמריקנית של אובמה מול רוסיה היו סיפוח חצי האי קרים ב-2014, והשני כבר מביא אותנו לתקופה האחרונה – ולטראמפ.

המליארדר מניו-יורק ידע כנראה כי רוסיה היא אחת מנקודות החולשה של אובמה, ופיתח קשרים מעל ומתחת לשולחן עם גורמים שונים בממלכת פוטין. גירושם של 35 דיפלומטים רוסים על-ידי אובמה לאחרונה בעקבות התערבות הסייבר בבחירות לנשיאות היה בהחלט צעד מתריס, רק שמבחינת אמריקה מדובר בצעד מתריס אחד מאוחר מדי ומעט מדי. אם אובמה היה נוהג כנשיא מעצמה ופועל בנחרצות כלפי רוסיה בשלבים מוקדמים יותר של כהונתו, בהחלט ייתכן כי היא הייתה נוהגת בו ובאמריקה כבוד רב יותר, כבוד שמשמעו יציבות וסדר עולמי.

 

כבר עכשיו ברור איזו אמריקה מייצג הנשיא הנבחר טראמפ; הנשיא היוצא אובמה מייצג בדיוק את ההיפך. יותר מייצוג השחורים והמוני המהגרים הבלתי חוקיים וקהילות הלאטינוס, אובמה ייצג שכבה מסוימת של אליטות. אלו קודם כל דיירי עיירות הקמפוסים, אלה הפקידים הבכירים במשרדי הממשלה, בכירי הבורסה בוול סטריט והתאגידים הרב-לאומיים שתחזקו את תנופת הגלובליזציה.

כל אלה נתפסו עכשיו לחרדה, והכוונה לחרדה פראנואידית. הם חיו בעולם נפלא מבחינתם, עולם שבתוכו לא נשמעו זעקות אלה ששילמו את המחיר על כשלונותיו של אובמה. במרחק קילומטרים בודדים מהקולג'ים הנהדרים של ניו אינגלד, מצויות עיירות בגודל בינוני, חצי נטושות. שם גרו פעם אליס וג'ק, אבל אליס לא גרה כאן יותר.

המסעדה נטושה, חלונות בתי החרושת מנופצים. אלה התעשיות המיושנות שהתמוטטו והפועלים הלבנים והשחורים אדומי הצואר וכחולי הצוארון שילמו את מחיר הכלכלה החדשה שלא ספרה אותם. והם אלה שהתרוממו על הרגליים האחוריות והביסו את קלינטון. אובמה האיץ את הקיטוב האלים בין הגזעים ונתן רוח גבית לאלימות שפרצה בעקבות הריגתו של צעיר שחור בעיירה פרגוסון לפני כשנתיים וחצי. אבל המהומות תמיד היו במעבה הערים הגדולות, ואילו חברי מפלגת התקשורת, מפלגת הקמפוסים ומפלגת ההייטק גרים תחת מטפסים ירוקים ובפרברי מרילנד, גם בסן פרנסיסקו ובהוליווד. לשם האש לא מגיעה. גם לא העשן.

 

מה אתם רוצים שיאמרו לכם על הכלכלה של אובמה? שהוא עשה טוב? שהוא עשה רע? כי הכול הולך.
רוצים את הטוב? אין בעיה: הוא נכנס לתפקיד עם שיעורי אבטלה גבוהים, ועם מאות אלפי משרות שנעלמות מהשוק האמריקני בכל חודש, אבל סיים את הקדנציה עם שפל נדיר באבטלה. ארה"ב עברה מהתכווצות לצמיחה, והצמיחה הולכת וגדלה. בשנה האחרונה גם השכר השעתי התחיל סוף-סוף לעלות. ארה"ב התחילה לייצא נפט, מרוב עודף במוצרי אנרגיה, וזה גם כשהמחירים נמוכים יחסית לשנים האחרונות. מדד הדאו ג'ונס עמד על 9,034 נקודות בינואר 2009, היום הוא לא רחוק מ-20,000. אפילו בוול סטריט מרוצים.

רוצים, נלך על הרע. גם כאן אין בעיה. החוב הציבורי האמריקני גדל פי שניים כמעט תחת כהונתו, ועומד כיום על 19 טריליון (זה אלף מיליארדים) דולר, שזה קצת יותר מהתוצר המקומי הגולמי. גם החוב לתושב הוכפל, מכ-30 אלף דולר לכ-60 אלף דולר. צעירים שיצאו ללימודים גבוהים סובלים מחובות גבוהים לא פחות, שמעכבים את התקדמותם הכלכלית. שיעור ההשתתפות בשוק העבודה ירד מ-66 אחוזים ב-2008 לפחות מ-63 אחוזים היום. בוול סטריט הבועה מנופחת יותר מתמיד, עם מכפילי רווח (זה מונח טכני, ככל שהוא גבוה יותר המצב פחות הגיוני) גבוהים מעשרים, וקרובים לשלושים בחברות טכנולוגיה מסוימות. כמה זמן זה יכול להחזיק?

גזר הדין על הכלכלה של אובמה לא יינתן היום. גם בעוד שלושים שנה יהיו ויכוחים. מאה שנה מהיום עדיין לא יהיה קונצנזוס. ככה זה בכלכלה, המומחים של היום חלוקים בנוגע למדיניות הנשיא רוזוולט בשנות השלושים של המאה שעברה. כמו שאומרים על המהפכה הצרפתית, מוקדם לקבוע אם אובמה היה טוב או רע לכלכלה.

וצריך גם לזכור שאחרי הכול, זאת הכלכלה האמריקנית, לא כלכלת הנשיאות. כוחו של נשיא מוגבל, והעם, רוח הזמן, הדמוגרפיה והדורות המתחלפים משפיעים הרבה יותר מהבית הלבן.

 

שמחת ניצחון הליכוד בבחירות 2009 צוננה מידית במי קרח מתוצרת הבית הלבן. "נכון, למרצ יש רק שלושה מנדטים בכנסת שלכם", אמר בזמנו אחד היועצים היהודים של הנשיא הטרי לאיש ימין ישראלי, "אבל יש לה מנדט רביעי בבית הלבן". והמנדט הזה, יש לומר, היה תזזיתי לא פחות מזהבה גלאון בסרטון החתונה הנודע והרבה יותר אקטיבי ממנה.

מאז אותן בחירות הוטחו חילופי האשמות בין וושינגטון לירושלים ובחזרה בטענה לבחישה בבחירות לא להם. נשיא ארה"ב, ברק אובמה, עשה כל שביכולתו שנתניהו יאבד את השלטון בישראל הריבונית; ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עשה כל שביכולתו שאובמה לא יבחר שנית באמריקה הצפונית. שניהם כשלו בקלפי של המדינה האחרת, אבל אחד מהם המשיך לנהוג כאילו לתוצאות הבחירות אין משמעות. לא זו בלבד אלא שהנשיא האמריקני שם אף העפיל לדרגת אופוזיציה לוחמת כאן, שוכח שהבוחר הישראלי לא הצביע עבורו וגם לא עבור המפלגות בהן תמך. ואולי עם ישראל גם יודע למה.

מגוּבה בדחיפה בלתי מסויגת מהשמאל המקומי, אובמה קצת התבלבל והשתכנע שלמעשה הוא-הוא קול העם השוכן בציון. למרבה הצער והתימהון, הוא לא טרח לנסות ולהבין למה הישראלים שבים ובוחרים בליכוד בראשות נתניהו. במקום לנסות לרדת לעומקה של המציאות המורכבת במזרח התיכון, הוא התעקש לנסות ולפענח את סוד הקסם של יריבו הישראלי ולכרסם בו. לא פעם נראה היה שנשיא ארה"ב נוהג במנהיג הנבחר בישראל כאילו הוא לבדו עומד בינו לבין חזון מזרח תיכון חדש שהשמאל והוא חותרים אליו. לא חמאס, לא הרשות, בטח לא דאעש. בנימין נתניהו אחד מול להקת יוני שלום צחורות באוויר הלח של עזה.

עד לרגע האחרון התעקש אובמה לבוז לנתניהו פומבית. זה התחיל בשיחת הטלפון המתועדת כשהוא משוחח עם ראש ממשלת ידידתה הגדולה ביותר של אמריקה כשרגליו מונפות בזלזול על השולחן, והסתיים בראיון טלוויזיוני לאילנה דיין כשהוא מקפיד לקרוא לנתניהו בכינויו הילדותי ביבי, נמנע מלהשתמש בתארים מקובלים יותר דוגמת אדון, ראש ממשלה או לפחות בשם משפחתו המכובד.

דבר אחד אובמה לא הצליח להבין. כשהוא פוגע בכבודו של ראש ממשלת ישראל, הוא פוגע ברוב האזרחים שלה. אובמה ניסה להשתמש בכוחו כדי לשנות סדרי דמוקרטיה, והצליח להביך את נתניהו לא מעט בשמונה השנים האחרונות. הוא רק לא הבין שכמו במקרה של גופים אנטי-ביבי אחרים, כל הבכה כזו רק חיזקה את מעמדו של נתניהו והביאה אותו לניצחון נוסף.
 

 

בעיניים בינלאומיות, מנקודת מבטם של תושבי העולם שלא נדרשו לשאלה אם לבחור בברק אובמה כנשיא, כהונתו תיבחן על פי מדיניות החוץ שהנהיג. למרבה הצער, הציון היחיד שתקבל ברור למדי: כישלון חרוץ.

על משמרתו של אובמה השתכלל, הגיע לשיא והושלם תהליך שהחל קודם לכן: שקיעתה של ארה"ב כמעצמת-העל היחידה של דורנו. לא רק שהנשיא הליברלי כמעט לא עשה דבר כדי לעצור את המגמה הזאת, אלא שלפרקים היה נדמה כי הוא פועל במכוון כדי להאיץ אותה.

בימיו בבית הלבן התעורר סופית הדוב הרוסי וזרע אימה על סביבותיו, כשהביטוי הבולט ביותר לכך היו הפלישה והסיפוח של חצי האי קרים מידי אוקראינה. במקביל תפס הענק הסיני תעוזה, ודבק במדיניות תוקפנית המבהירה את עמדתו ועוצמתו בכל אזור מזרח אסיה ודרומה. המזרח התיכון התפרק כמעט לרסיסים בעקבות נאומו המפורסם של אובמה בקהיר, והסדר הישן התערער ונשבר. מיליוני בני אדם שילמו מחיר כבד בעקבות המלחמות שפרצו כתוצאה מכך.

האסלאם הקיצוני התעצב במראה חדש, שאימתו לא נצפתה קודם לכן, בדמות ארגון דאעש – שהשליט טרור, תרתי משמע, על כל האזורים שכבש במהירות שיא. אחרים מיהרו לחקות את דוגמתו ולהפוך את חלום הח'ליפות האסלאמית למציאות כואבת ומדממת. מדינות סוררות כגון צפון-קוריאה ואיראן למדו היטב שניתן למתוח את הנשיא עד הקצה ולהשיג ממנו הטבות אין קץ בתמורה לפעילות תוקפנית. במקרה הגרוע, כפי שמוכיחה פיונגיאנג בימים אלה – ובאופן כמעט זהה פועלת גם טהרן – תמיד אפשר לממש את האיומים ולפתח כלי נשק שיטילו אימה על העולם.
  
אפילו הבטחתו של זוכה פרס נובל לשלום להסיג את חיילי ארצו משתי החזיתות שבהם לחמו לא התממשה, והנשיא הדמוקרט מסיים את כהונתו עם ארבע מלחמות לפחות שבהן נוטל צבאו חלק פעיל: עיראק, סוריה, אפגניסטן ולוב.

בעלות הברית שלו ספגו מהלומות כבדות שוב ושוב מידיו של אובמה, ונאלצו לגנוז בבושת פנים את תקוותיהם לנשיא עוצמתי שישליט סדר בעולם. ההשתחוויה המפורסמת של המנהיג האמריקאי בפני מלך הסעודי הפכה במהרה להפניית עורף ברורה, וזאת לטובת אינטרסים אחרים.

אך התמונה הזכורה ביותר אולי משנותיו של אובמה בבית הלבן קשורה דווקא בנו, המדינה הדמוקרטית הקטנה במזרח התיכון שנחשבה במשך שנים ארוכות לבעלת הברית המרכזית של ארה"ב באזור. היא גם ממחישה היטב את האופן שבו הנהיג הנשיא את מדיניותו. הרי אין דרך אחרת לפרש את הרגליים שהונפו מעלה-מעלה והונחו על שולחנו בחדר הסגלגל כשדיבר עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. היה זה ביטוי לשלוש תכונות בולטות שבעטיין שינה כדור הארץ בשמונה השנים האחרונות את פניו מקצה לקצה: גאוותנות, זחיחות וחוסר תפיסה בולט של המציאות האלימה בעולמנו.

הדוגמה האחרונה אולי לכישלון מדיניותו של הנשיא היוצא קשורה דווקא במה שנחשב כשני ההישגים הגדולים של מדיניות החוץ שהנהיג: הפיוס עם קובה והסכם הגרעין עם איראן. השבוע פרסם אובמה צו נשיאותי המאריך את תוקף העיצומים שמטילה ארצו על הוואנה וטהרן.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg