תיק פתוח: אשת "מרגל נוער הגבעות" דורשת את שחרורו
ארבע שנות מאסר נגזרו על אלעד סלע, חייל שהדליף לחבריו מהיישוב בת-עין שהם עומדים להיעצר. שנתיים אחרי מעצרו מספרת לראשונה אשתו מלכה על החיפוש האלים בביתם, החקירה שנמשכה אפילו בבית החולים, האישומים המעליבים ובירוקרטיית הכלא
הדפיקות החזקות על דלת הבית בבת-עין תפסו את מלכה סלע מאוד לא מוכנה. זו הייתה שעת צהריים מוקדמת, לפני שנה ועשרה חודשים. היא הייתה אז שבועיים אחרי לידה, שרועה דואבת על הספה בסלון עם תינוק זעיר.
"ממש לא הייתי במצב מתאים לקבלת אורחים", מספרת סלע. "הבן שלי עוד היה כאוב מהברית, אני עוד כאובה מהלידה. זה היה יום שקט, של תחילת התאוששות וחזרה לשגרה. בדיוק סיימתי אז להיניק, ונחנו שנינו, עייפים. אני באאוט, הוא באאוט".
למשמע המהלומות היא ננערה ונגשה אל הדלת. "אני פותחת אותה ורואה מולי במבט ראשון קנה של כלי נשק. הייתי בטוחה שזה פיגוע. זה היה לי ברור. כבר אמרתי 'שמע ישראל'. המחשבות הראשונות שעברו לי בראש היו שברוך השם אלעד בעלי בצבא והבת שלנו במעון, כך לפחות יישאר זכר למשפחה. התחלתי מיד לצרוח: 'אל תיכנסו, אל תיכנסו'. ואז הם עצרו וחיכו רגע. זה היה מוזר. הרי מחבל שבא לרצוח אותי לא יחכה בחוץ בגלל שאני צועקת".
כשהבינה שלא מדובר בפיגוע, פנתה להתלבש. "הם חיכו, אבל לא בצורה מאוד נחמדה. דפיקות מדי פעם על הדלת ו'הי גברת'. הבית היה הפוך, חזרתי מבית החולים רק כמה ימים לפני כן. משכתי איזו חצאית מהכביסה, לבשתי קפוצ'ון עם כובע, כי לא מצאתי כיסוי ראש. ואז הם נכנסו אל הבית. כולם לבושים שחור, בגדים אזרחיים שחורים. ובן רגע הם היו בכל מקום.
"בחדר של הילדים, בחדר שלנו, התחילו להפוך הכול. שאלתי 'מה קורה כאן?', ממש לא הצלחתי להבין. השכנה נכנסה ושאלה מה קורה ואם הכול בסדר, כי שמעה רעשים וראתה אנשים, ואמרתי לה שאני באמת לא יודעת. צעקתי 'מה אתם עושים?' כמה פעמים, ובסוף ענו לי שהם צריכים לערוך חיפוש. שאלתי למה חיפוש, אמרו לי: 'תפסיקי לעשות את עצמך כאילו את לא יודעת'".
היא קטנטונת גוף ורהוטת דיבור, מאופרת והדוקת מטפחת. אוחזת בכוח בנורמליות היומיומית, בעליזות שהיא שוקדת לשדר החוצה. בכל שיחות הטלפון שקיימנו הקפידה תמיד לענות בקול צוהל שהכול בסדר. אבל עכשיו, כשהיא יושבת באותו סלון קטן ממש, משחזרת בריאיון ראשון את החוויה הלא פשוטה, הקול שלה בכל זאת מאיץ. הנשימות נעשות חטופות ומהירות יותר, כמעט בלי שתרגיש.
"והם מקללים ברמה מזעזעת. אומרים מילים שאני לא יכולה לחזור עליהן. בתוך הבית שלי מדברים אליי בצורה כזו. אחד מהם אמר לי 'בעלך עשה עברה ואנחנו צריכים לערוך חיפוש'. אמרתי להם שאני לא מוכנה שהחיפוש יתקיים בלי אלעד. שיביאו אותו. 'לא, בעלך לא כאן בכלל'. אחר כך התברר לי שהם הגיעו בשיירה של חמישה רכבים, ואלעד היה איתם".
זה היה מעצר משותף של המשטרה, שב"כ ומצ"ח, ששלחו כוחות רבים אל בית משפחת סלע, דירת-משנה צימרית למראה. "המכוניות מילאו פה את כל השביל. אחרי שהתעקשתי, הביאו את אלעד מהניידת הביתה. העמידו אותו כאן בפינה, אזוק בידיים וברגליים".
הוא נראה בהלם? מפוחד?
"כל הזמן הפרידו בינינו, אז לא ממש ראיתי אותו. כשהכניסו אותו הביתה מיד היו צעקות, 'קחו את האישה לחדר הזה', 'קחו אותה לשם', 'עכשיו הוא ילווה אותנו בחיפוש', 'עכשיו המכוערת הזאת תלווה אותנו'. ביטויים מגעילים כאלה ואחרים, ואני זוכרת את כולם. היה כאן פשוט אטרף. קיללו אותי, את אלעד. קרעו חבילות טיטולים, שפכו מדפי ספרים, את כל מה שהיה על השולחן דחפו אל הרצפה, העיפו כריות מהספה, הפכו ארונות. בתוך שניות הכול כאן היה בלגן איום, ערמות של חפצים. מצעים, מגבות, כביסה, ספרים, כלים, הכול מעורבב על הרצפה, מהומה שלמה. צעקו עליי: 'איפה המחשב שלך?'.
"אמרתי שאין לי מחשב, פשוט אין לי. 'שקרנית, אנחנו יודעים שאת לומדת. איפה הטלפון שלך?'. היה לי מכשיר נוקיה, פשוט כזה. הראיתי להם. 'שקרנית, את מנסה לגונן על בעלך'. ואין לי מושג בכלל ממה אני אמורה לגונן עליו. הכול בצרחות, באיומים. 'אם לא תשתפי פעולה ניקח גם אותך לכלא'. ואני שנייה אחרי לידה, מה כלא, על מה מדברים, מה אתם בכלל רוצים ממני".
החיפוש הסתיים אחרי כחצי שעה, "ואז הם הלכו ולקחו איתם את אלעד. רגע לפני זה התקרבתי אליו עם התינוק, הוא ביקש להחזיק אותו לדקה ולא נתנו לו. לא הרשו אפילו לתת נשיקה לילד. 'תתרחקי, תעופי ממנו, אנחנו מכירים אתכם ואת השיטות שלכם'. והם יצאו. הייתי פשוט בטראומה. לא ידעתי מה לעשות. מאיפה להתחיל.
"עליתי לאחי שגר לידנו, והתחלתי לבכות. הוא היה בשוק. התקשרתי וסיפרתי להורים שלי ולהורים של אלעד, וכולם היו בהלם. מה? מה זאת אומרת אלעד נעצר? אזיקים, משטרה, חיפושים, זה כל כך לא קשור לחיים שלנו. ואני לא ידעתי לתת להם הסברים. אף אחד לא הסביר לי כלום. אח שלי חזר איתי הביתה. פילסנו יחד שביל בין כל ערמות החפצים, רק כדי שאוכל להיכנס וללכת לחדר השינה".
רב"ט אלעד סלע שירת כעובד חקר מודיעין (עח"מ) בחטיבה המרחבית עציון. בחודש מארס 2015 הוא נעצר בחשד שהעביר לפעילי ימין מידע שקיבל מתוקף תפקידו הצבאי. לפי גורמים מקורבים לחקירה, בכוחות הביטחון חששו שהוא "הקמ"ן של נוער הגבעות" וכי חיפש ומצא מידע שלא היה מורשה להיחשף אליו. בכתב האישום הראשוני שהוגש נגדו נכלל סעיף חמור של ריגול.
בהמשך הסעיף הוסר, ובינואר אשתקד, בעקבות הסכם טיעון, הוא הורשע בגילוי ידיעות סודיות ונגזרו עליו 45 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי והורדה לדרגת טוראי. עיקר פעולותיו, בשורה התחתונה, היה ליידע כמה צעירים בבת-עין שהם עומדים להיעצר בחשד לפגיעה בערבים. בהחלטה ציין בית הדין שפעולותיו של אלעד סלע פגעו בביטחון המדינה.
שקט עמוק נוכח בשעות הבוקר בבת-עין. נוף פרוש של שיפולי גוש עציון הגולשים מערבה, וניחוח קל של עזים מדיר סמוך. בני הזוג סלע עברו להתגורר כאן זמן לא רב לפני המעצר. "התחתנו לפני ארבע שנים", אומרת מלכה. כשאני שואלת בת כמה היא, לוקח לה רגע להיזכר בפרט הביוגרפי. "אה... 26. האמת שבאיזשהו מקום בראש שלי הזמן נעצר בשנתיים האחרונות, ואני עדיין בת 24. אבל לא. אני בת 26. אלעד בן 27".
יכולת לדמיין שאי פעם תהיו מעורבים במשהו כזה?
"כל כך לא. הוא אדם שמח, פשוט. לא אחד שמחפש צרות".
בניסיון לתאר את בעלה היא מוציאה את אלבום החתונה שלהם. מראה אותם מחייכים, רוקדים, ספונים בחיק המשפחה המחבקת.
מה, לא רקדו אצלכם עם סכינים?
"אז זהו שלא", היא מחייכת בציניות. "אנחנו לא פעילי ימין קיצוניים. נגד הגירוש מגוש קטיף הפגנו כמו כולם, כי זו ארץ ישראל והיא חשובה, אבל לא הרבה יותר מזה".
הם היו זוג צעיר, תורני מעט יותר מהסביבה שבה גדלו. בתחילת נישואיהם למד אלעד בישיבת ההסדר ברמת-השרון, מעין שלוחה של הישיבה ברמת-גן. "גרנו תקופה קצרה באבני-חפץ, ואז עברנו לכאן, לבת-עין. ההורים שלי גרים באפרת. אבא שלי חולה במחלה קשה, ולכן רציתי לעבור לגוש עציון, לא היה אכפת לי איפה בדיוק. אלעד בחר את בת-עין כי מבחינה תורנית זה התאים לנו. חשבנו בזמנו אפילו על קריית-ארבע, העיקר שיהיה במרחק נסיעה לא גדול מההורים שלי".
היא גדלה במשפחה דתית-לאומית "ממלכתית", כהגדרתה. הבת הצעירה בבית. אביה, לימד בעבר במכון מאיר. "ההורים שלי עלו מארה"ב, אנשים מהשורה. למדתי באפרת ואחר כך בצביה מעלה-אדומים. את אלעד הכרתי דרך חברה שנשואה לחבר שלו. פגשתי בחור טוב, אחד שתמיד רוצה לעזור. אכפתי, חברותי. הוא מרעננה, שני ההורים שלו מורים. הכי רגיל שיש".
אחרי כמה חודשים הם התחתנו. "לאלעד היה ברור שישרת בצבא, מתוך הערכים שגדל עליהם והרצון לתרום למדינה. היו לו קשיים רפואיים, וכשהתגייס הוא כבר היה בן 24 ואב לתינוקת בת שלושה חודשים. אני מניחה שהיה יכול לדחות עוד את השירות ובשלב מסוים היו משחררים אותו, אבל הוא רצה לתרום. מודיעין היה תפור עליו. הוא אדם חכם, אינטליגנט, עם זיכרון מצוין, יכולת ניתוח, יכולת להסיק דבר מתוך דבר. קרבי היה גדול עלינו כמשפחה, גדול עליי, אז הוא הלך לתפקיד שבו חזר כל יום הביתה, אבל תפקיד עם תועלת. התגייס לשנה ושמונה במסגרת שח"ר, 'בינה בירוק', מסלול גיוס לחרדים.
"היו מרוצים ממנו בצבא. הוא היה חייל טוב, אהב את העבודה, הרגיש שהוא משמעותי. בזמן חטיפת הנערים הוא נשאר ימים ולילות בבסיס. וזה בסדר, זו הקרבה שעושים. יום לפני שנעצר הוא היה שותף משמעותי למעצר של מחבלים. בשלב מוקדם יותר אלעד שירת בפיקוד המרכז, והעבירו אותו לחטמ"ר עציון, לתפקיד פחות משמעותי. הוא היה מתוסכל מזה, כי רצה לעשות יותר, לתרום יותר, למרות שאין ספק שמבחינת התנאים, השירות פה הרבה יותר קרוב ונוח. זו נסיעה של שבע דקות במקום שעה וחצי. לברית של הבן שלנו הגיעו חברים שלו מהצבא. אחרי המעצר הורו לכולם לנתק קשר".
יום למחרת החיפוש הטראומטי בבית התקיים דיון בהארכת מעצרו של אלעד. "מזל שמעמותת 'חננו' הסבירו לי מה עומד לקרות", אומרת מלכה. "נסעתי לבית המשפט, ועדיין לא הבנתי כלום. הוא עצור, מה זה אומר בכלל. לא ידעתי שום דבר על הפרוצדורות. כל הזמן התחושה של 'מה בכלל קורה כאן'".
ומתי הבנת מה קורה כאן?
"לא יודעת לענות על זה. הייתה תחושה, והיא עדיין קיימת, שהכול יצא מפרופורציה בסיפור הזה. שכולם איבדו את זה. מהחיפוש ועד כל ההתנכלויות. אין שום תאימות בין מה שאלעד עשה לעונש שקיבל והיחס שזכה לו לכל אורך הדרך".
למה נוהגים כך כלפיו, לדעתך?
"לדעתי זה קשור למראה שלו, למי שהוא. לעובדה שיש לו פאות ארוכות והוא גר בבת-עין. זה הפך את כל הסיפור למשפט ראווה, למקרה דגל. הוא עבר חקירות מאוד קשות. בשלב מסוים העבירו אותו לחקירות בשב"כ, ונאסר עליו להיפגש עם עורך דין. התחושה הייתה שמתייחסים אלינו בהקצנה מאוד דרמטית. פגישה עם עורך דין זו זכות בסיסית. יום אחד, בתקופת החקירות, התקשרו אליי ואמרו לי שאלעד עבר ניתוח ושאגיע לבילינסון. לומר לך שזה קרה בגלל משהו שהתרחש בחקירות? אני לא יכולה. לומר שזה לא קשור? אני גם לא יכולה".
הבעיות הרפואיות שלו משמעותיות?
"כן. חודש לפני שנעצר הוא היה מאושפז שבועיים בבית חולים. גם אחרי הניתוח, כל הזמן ישב איתנו חוקר. בקושי הצלחנו לדבר. הבנתי אחר כך שלא היה פשוט להביא את אלעד לשם. היה בין החוקרים מי שטען שאין צורך בניתוח, ועדיף להמשיך לחקור. וחקרו אותו גם שם, באשפוז, תוך כדי שהוא אזוק למיטה. הוא לא קיבל שום יחס מקל. חקירות ממושכות, בלי זמן לנוח, למרות שהרופאים המליצו על כמה ימי מנוחה. אלו סיפורים שהם כאילו לא מכאן. כאילו מרוסיה הסובייטית, אבל זו המדינה שלי. זה לא קל.
"והזמן עובר, ואני בבית לבד עם הילדים בינתיים. וכביסות, ופרנסה, ופגישות עם עורך דין, ונסיעות לבית משפט. הגעתי לכל דיון. לפעמים הוציאו אותי החוצה, למרות שהגעתי מרחוק עם תינוק. כשהגישו את כתב האישום שכלל סעיף ריגול, עברה שעונשה עשרים שנה בכלא, זו הייתה ממש פגיעה. אלעד הוא מרגל? אם הוא העביר מידע לאנשים מבת-עין, הוא מסר אותו לאויב? אנחנו כציבור מוגדרים אויב של המדינה?
"בסופו של דבר הוא הורשע בהעברת מידע שלא בסמכות. תראי, אני לא באה להצדיק את מה שהוא עשה. נכון, הוא שגה ומעד. הוא נכנס למערכת של הצבא וערך חיפושים. זה לא בסדר. אבל הוא גם התריע בפני הצבא שהמערכת פרוצה. חששו שהוא נחשף להרבה יותר מידע ממה שהוא ראה באמת".
הוא מתחרט?
"ברור שיש חרטה. הוא עשה את זה מתמימות, לא רצה או תכנן לפגוע במדינה או בשום דבר אחר. מדובר בחייל שאוהב את המדינה, לא מישהו שבא לצבא כדי להיות סוכן כפול. הוא כתב 'בת-עין' במערכת, וכשנחשף למידע על חברים שלו, היה בקונפליקט. הוא ראה שמתכוונים לעצור קטינים, שכנים מכאן. ובסופו של דבר, הבחורים האלה אפילו לא עשו משהו עם המידע הזה שנתן להם. לא נעלמו או משהו. האמירה הזו, שאלעד פגע בביטחון המדינה, המחשבה שמישהו באמת סבור שהילדים האלו הם סכנה לביטחון המדינה - זה אפילו קצת מדאיג אותי".
עו"ד עדי קידר, פרקליטו של סלע, מעיד גם הוא שמרשו מצטער על מעשיו. "הוא אפילו לא רצה לשרת בבסיס שקרוב ליישוב שלו. אין ספק שהסיפור הזה התחיל בצורה מאוד מנופחת".
סלע מוסיפה ש"כל מהלך בשנתיים הללו היה כרוך במלחמות. אנחנו מרגישים שאנחנו במאבק תמידי כי הוגדרנו כאויב. כמעט כל בקשה שאסיר אחר מגיש ומקבל בתוך שבוע, אנחנו כבר חודשים רודפים אחריה. למשל, אלעד עוד לא קיבל חופשה אחת. יש לנו ילד שהוא לא מכיר".
לפני כשנה הגיש אלעד קבילה נגד מפקד כלא 4. "ביקשנו כמה פעמים יציאה לחופשה על רקע הומניטרי", מספרת מלכה. "אבא שלי היה במצב מאוד לא טוב. שתי הבקשות הראשונות סורבו. בדיון שהתקיים אז סיפרנו זאת לשופטת, והיא אמרה שנגיש שוב, ושאם מנהל הכלא יסרב - הוא יצטרך לנמק ולפרט את הסירוב. אז אלעד הגיש בקשה, הכניס לאן שצריך, והיא פשוט נעלמה. הוא לא קיבל עליה שום תשובה. לא שלילית ולא חיובית, כאילו לא הוגשה. זה היה פשוט עוול אישי נגדו. הוא קבל על מפקד הכלא בגלל העלמת המסמך, והמפקד ננזף בתיק האישי.
"עכשיו הוא יושב בכלא מעשיהו. כשעבר מהכלא הצבאי לכלא האזרחי, רציתי להביא לו כמה דברים. יש ציוד שאפשר להכניס לכלא רק כשמגיעים בפעם הראשונה. דברים כמו מאוורר, מפזר חום, שמיכה. מכיוון שהוא עבר מכלא לכלא ולא נכנס מהחוץ, הגשנו בקשה להעביר לו חפצים כאלה. אמרו לי כן, זה מאושר, תביאי. אישרו לי רק יום לפני, אז באותו בוקר רצתי מחנות לחנות וקניתי דברים, רציתי רק שיהיה לו טוב. הגעתי לכלא עם כל הפעקלך, עמוסה בחפצים, ולא נתנו לי להכניס. שלחו אותי הביתה עם כל הציוד. הטרטורים הקטנים האלו - כן, תבואי, אה טוב בעצם לא, הוא יקבל, לא יקבל - זה לא קל".
מהשב"ס נמסר בתגובה כי "החפצים שביקשו להכניס אינם עומדים בפקודות. בקשות אחרות של האסיר נענו בהתאם לתנאים".
באיזו תדירות את מבקרת אותו?
"כמה שאפשר - פעם בשבועיים לחצי שעה. זה כולל בידוק בכניסה וביציאה, חיפוש מקיף, אפילו בטיטולים של הילדים. לומר לך שזה נעים? זה לא נעים. אבל אני מעבירה את זה לילדים בתור חוויה. עד כדי כך שפעם לא בדקו את הבת שלי, והיא כמעט נעלבה. ליומולדת 26 הדפסתי חולצות לאלעד, לי ולילדים עם תמונות של כולנו, וכתבתי עליהן 'משפחה חזקה כסלע'.
"השיחות הטלפוניות שלנו משמעותיות, זה היום עיקר הקשר שלנו. את כל המציאות של הכלא אנחנו לוקחים כמשהו מלמעלה, ניסיון שהושת עלינו. ואני עומדת בזה, כי אני מאמינה באמת שהשם לא מעמיד אדם בניסיון שהוא לא יוכל לעמוד בו. אני שמחה שלפחות מתאפשר לאלעד ללמוד שם תורה במשך היום".
לדבריה, העונש שנגזר על בעלה והתנאים שהוא נתון בהם חמורים לעומת אסירים שהורשעו בסעיפים דומים. "זה מכעיס שיש אפליה. בדרך כלל, גם אם יש העברת מידע, נערכת לחייל איזו שיחת בירור עם המפקד, נזיפה, משהו. אצלו רגע אחד הוא ישב בחטמ"ר ועשה את המוטל עליו, ורגע אחרי זה אמרו לו 'קום, בוא' - אזיקים, ישר למעצר. הסיפור הזה הוקצן לחלוטין".
היא מזכירה את הלאל חלבי, "חייל דרוזי שהעביר מידע שהגיע בסופו של דבר לגורמים בסוריה ובחזבאללה. הוא קיבל 34 חודש, ואלעד 45. את מבינה? אפילו בהשוואה לענת קם יש כאן אפליה. אלעד מוגדר אסיר ביטחוני, והיא לא הוגדרה כך ולכן יכלה למשל ללמוד לתואר אקדמי במהלך המאסר. היא גם הייתה במעצר בית במהלך כל המשפט שלה. המעשה שלה היה חמור הרבה יותר - היא הוציאה המון מידע מהצבא. משתמשים בנו למען יראו וייראו".
יש לכם תמיכה ציבורית?
"בהחלט כן. אני לא צריכה רעש ולא הפגנות. לכן גם לא התראיינתי עד היום. אבל אני מרגישה שהרבה אנשים מבינים את העוול, מבינים שהתיק הזה איבד פרופורציות. למשל, אחרי דיון שקיבלתי בו תשובה שלילית על הסיווג כאסיר ביטחוני, הגיעה אליי פתאום עוגה הביתה, או מגש פיצה. זה בקטנה, אבל זה מה שמחזיק אותך".
השקפת העולם שלך השתנתה במשהו בשנתיים האחרונות?
"נחשפתי להרבה דברים כואבים שהייתי מעדיפה לא להיחשף אליהם, מערכות שעד היום חשבתי שהן עובדות בסדר, ופתאום ראיתי כמה הן מקולקלות מבפנים. גיליתי עד כמה שיקולים שלא קשורים לעצם העניין מוצאים את דרכם לתוך ההליך המשפטי".
בקרוב צפוי לאלעד סלע דיון בוועדת השחרורים, "דיון חצי", שעשוי לאפשר לו שחרור מוקדם מכיוון שהוא נשפט בערכאה צבאית. "למרות כל התקוות שהתנפצו לנו בדרך, יש לי תקווה שיאפשרו לו את זה. הוא ואנחנו נענשנו מספיק", אומרת מלכה. "כשהוא ייצא, אנחנו רוצים לשקם את עצמנו מכל התהליך. להתחיל להתמקד בנו, להשקיע בילדים. לתת לילד, שבקושי מכיר אותו, להבין מה המשמעות של אבא שנוכח בחיים. אני מצפה לצדק מינימלי. שהדברים יחזרו קצת להקשר הנכון, לגבולות השפיות.
"אלעד ישב כמעט שנתיים בכלא. יישר כבר קו עם חלבי ועם ענת קם מבחינת תקופות המאסר. אני חושבת שאחרי כל מה שהוא עבר, החקירות הקשות רגשית ופיזית והתנאים הקשים בכלא, מן הראוי שיאפשרו לו את השחרור המוקדם. די, זה כבר לגמרי מספיק".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם