רווק לוחמני: מדריך הטיולים שלא נכנע לסימון שבילים
לירדן הוא התגנב לפני הסכם השלום, את קניה הוא הכיר כמו כף ידו בלי לבקר בה. בגיל 85 מתמודד מדריך הטיולים המיתולוגי, שוקה רווק, עם הרשויות שמשסות בו פקחים וקנסות. זה בטח לא מה שיעצור אותו, רק חבל לו על הצעירים שמשתרכים מאחוריו
"אני יכול להעיד על עצמי שהיום גם אני לא עומד בקצב שלי. אתמול הצטרפתי לטיול למיטיבי לכת של החברה להגנת הטבע במדבר יהודה. הלכנו מערד לנחל חימר, עלינו למצפה זהר. בעליות אני כבר חורק, אבל אני מקפיד תמיד להיות באמצע. לא בהתחלה - אבל גם לא בסוף, שלא יגידו 'הזקן מעכב אותנו'. אנשים שומעים שאני בן 85 ואומרים 'הלוואי אנחנו ככה בגילך', ואני אומר - פשוט מאוד אל תפסיקו.
"הנה, יש לי מפרק ממתכת. שברתי את המפרק מצד לצד כשנפלתי בקניון בסיני. איתרנו אז נעדרים. חולצתי במסוק, טוב, זה כבר סיפור אחר. חשבו שאהיה נכה, אבל הייתה לי סבלנות. אכלתי הרבה טחינה וכל מה שיש בו גיר, ואחרי שנה וחצי התחלתי ללכת ולא הפסקתי. יצאתי לטרק של שבועיים בנפאל עם המסמרים ברגל. אחר כך הוציאו, ואחרי שנים החליפו לי לפרק מלאכותי, אבל אני יכול להגיד לך שאחרי שנקברתי בשלג 36 שעות בקמצ'טקה, הדבר הראשון שהרופא שלי רצה לדעת זה אם היו לי בעיות של חום וקור. אמרתי לו שום דבר, לא הרגשתי כלום. הוא אמר: תבוא אליי לקליניקה, אני אחזיק אותך בתור פרסומת להחלפת פרקים".
כל מי שזכה להיות חבר של קבע בחברה להגנת הטבע מכיר היטב את שוקה רוֶוק, האיש והשפם, טייל בלתי-נלאה שמקפץ מסיפור לסיפור כמעט כמו שהוא מדלג בוואדיות ירדן. לפני שבועות אחדים, במסגרת יום עיון בנושא סיירות וטיילות בישראל שהתקיים בבית ספר שדה כפר-עציון, הוענק לו אות זקן הסיירים. מאז שנת 1965, אז הצטרף לחברה להגנת הטבע, רווק לא מפסיק לצעוד, לטפס על כל פיסטין, לגלוש בוואדיות ולתור תמידית אחר בעלי חיים, צמחים ואבנים. הוא משתייך לזן נכחד של אנשי טבע שמחוברים לכל רגב אדמה בארץ הזאת, ולא כקלישאה.
רווק ניהל והדריך בבתי ספר שדה לצד עזריה אלון, אמוץ זהבי ושאר הדינוזאורים, ייסד את חוגי הסיור, פתח לישראלים את נחלי ירדן והרי סיני, הגה קורסי הישרדות בשלג המקומי, לקח חלק במאבקי טבע וכבש פסגות ופסי טרקים ש"מיטיבי לכת" הוא לשון המעטה בשבילם.
כשהוא בעיצומו של מאבק על הזכות לטייל ללא הגבלה, אני מנסה לקבוע איתו מפגש רק כדי לגלות שגם אני לא עומדת בקצב שלו. "אני לא יודע מה יש לי להגיד", הוא אומר מבעד לשפופרת בקול משופם. "שברתי פעם רגל, זה פחות או יותר מה שיש לי לספר".
אני מתעקשת, הוא משתכנע, ואז אנחנו מגיעים לשלב פתיחת היומן. למחרת שיחתנו הטלפונית הוא ייקח חלק בכנס יהודה ושומרון, וכ"מפ"מניק שרוף" עליו לומר מעל הדוכן את דעתו ההפוכה מזו של רוב באי הכנס; יום אחר כך ייצא לבאב-אל-ואד, להילחם יחד עם פלמ"חניקים על דרישתם להנציח שם את פורצי הדרך לירושלים, ולא את מורשת גנדי; בשבת הוא אמור לצאת לטיול בהר עריף שבנגב, ומבחינתו אני יכולה להצטרף. כשאני אומרת ששבת מבחינתי היא מחוץ לתחום, הוא משמיע אנחת רחמים ומוסיף: "הטבע הוא בית הכנסת שלי. אני חייב לצאת כל סוף שבוע, לא מסוגל להישאר בבית".
קבענו ליום ראשון בנקודה בטבע, לא רחוק מיחידת הדיור במושב כוכב-מיכאל שבה הוא מתגורר כשהוא לא משוטט. אחר כך התקשר והציע שאולי ניסע למקום שבו הכול התחיל - תל-יוסף שבעמק, קיבוץ הולדתו. כך יזכה לבקר את בתו בכפר-יחזקאל, ועל הדרך אולי יקפוץ לקיבוץ מסילות, אל בתו של אורי ברנר, חבר המשלחת הארצישראלית הראשונה שיצאה לנחל זרד שבירדן.
"ברנר היה חלק ממשלחת של הגיאולוג וההידרולוג יהודה ליאו פיקרד, ומהם שאבנו מידע לקראת הטיול שלנו בנחל זרד. אחרי חקירה שנמשכה זמן מה הגעתי לבת שלו, ואני מעוניין שתספר לי עליו", דיווח לי. תמונה של משלחת "חברת אשלג ארצישראלית" בנחל זרד מככבת בספר "אל קניוני מואב ואדום", התנ"ך של מטיילים ישראלים בירדן. לצדה הוצבה תמונה מאותו מקום בדיוק, הפעם משנות התשעים, אז הגיעו לשם מחברי הספר – שוקה רווק והבוטנאי פרופ' אבי שמידע.
לענייננו, רווק התעקש להגיע ברכבת לכפר-סבא עירי – גם היא אחת מנקודות הציון בעברו - ומשם להתקדם ולנסוע לגלבוע. אני מצדי התארגנתי על דלק ונעלי הליכה, על כל צרה שלא תבוא. אלא שאז השתנו התוכניות באחת. "אני מוכרח לספר לך משהו", הוא אומר לי כשאנחנו נפגשים.
"ירדתי מהרכבת, אני הולך ברגל - בשביל מה לנסוע ברכב? תוך שעה ורבע אני בכפר-סבא - וכמו שאני הולך, אני רואה להקה של תוכי נזירי מתחת לעץ זית. עשרים פרטים מפצחים זיתים. אני מסתכל לצדדים, הרבה אנשים עוברים ואף אחד לא רואה. אמרתי לעצמי, זו האטרקציה של היום. אני ממשיך ללכת, שומע מלא צרחות, מרים את העיניים ורואה קינון מסיבי של התוכי הזה. ואף אחד לא שומע! לראות איך הוא תופר את הקן, משחיל את הענפים הקטנים שהוא מביא, זה מרהיב. הוא ממש כמו האורג האפריקני. אמרתי לעצמי - נעזוב את העמק. נדבר פה ואחר כך אני אראה לך את הקינון של התוכי. היום את תכירי קצת את כפר-סבא".
כך מצאתי את עצמי בביתו הכפר-סבאי של יוסי, בנם השלישי של שוקה רווק וענת. "כמו שהמלח אומר 'יש לי אישה בכל נמל', לי יש משפחה בכל מקום. בית הקפה שלי הוא פה. כשאין לי טיולים אני נע בין כוכב-מיכאל, שבו גרה נגה בתי השנייה, כפר-יחזקאל שבו גרה אילה בתי הבכורה, וכפר-סבא".
בן הזקונים אלעד, מי שירש את חיידק הטבע והשוטטות, מצולם בפתח הספר של רווק. הוא עומד לצד אביו בוואדי בירדן, עם תרמיל גב וסנדלים. "להביט לא אחדל, ולנשום לא אחדל, ואמות ואוסיף ללכת", כתב אלתרמן בשיר "בדרך הגדולה", המצוטט ליד התמונה. ושוקה רווק הוסיף בכתב ידו: "לאלעד שכל כך אהב את קניוני מואב ואדום".
בשנת 1995, בהיותו בן 22, נהרג אלעד בטיול בנפאל. ענת, מספר רווק, לא התאוששה ממות בנה, וכעבור 11 שנה נפטרה. "אלעד עוד הספיק לטייל איתי בירדן, נדלק על הארץ הזו ואמר שנקים ביחד חברת טיולים לירדן ולנפאל. כשהוא נסע, אמרתי לו – 'בוא נראה מה יקרה קודם, אני אכתוב ספר על ירדן או אתה תחזור'. בנפאל הוא ישב על גג של אוטובוס, כמו שעושים במזרח. כנראה רצה לצלם משהו והאוטובוס זז והוא נפל.
"מסוף שנות השמונים היה לי בחברה להגנת הטבע חוג טיולים שקראנו לו 'מפה לבנה וכוכבי לכת'. מפה לבנה כלומר בלי סימון שבילים, רק טופוגרפיה, וכוכבי לכת כי אלה היו אנשים שלא הפסיקו ללכת. זה היה חוג משוטטים ברמה גבוהה מאוד. במסגרת הצבא אלעד הדריך את החוג כמה פעמים, וכשהוא נהרג הצעתי להם להחליף את שם הקבוצה ל'חוג אלעד', גם במשמעות אל-עד. אני חושב שהחוג מנציח אותו, כי זה מה שהוא רצה לעשות בחיים, ואם זה היה קורה, הוא היה עושה את זה הרבה יותר טוב ממני. אני כבר לא צעיר, אבל אני ממשיך את צוואתו".
כשאני שואלת איזה ילד אלעד היה, רווק מחייך. "מפריע סדרתי בלימודים. כנראה כזה ילד של ריטלין, כמו שאני הייתי, חסר יכולת ריכוז. לא התאים לו בית הספר, והוא מעצמו הלך בכיתה ט' ללמוד במדרשת שדה-בוקר, משם יוצאים אנשי השטח הטובים ביותר. אני ידעתי שהסיכוי היחידי שאלעד יחזיק מעמד במסגרת זה במדרשה. והוא באמת יצא מכור לעניין הזה של שוטטות".
לפני כחודש נסע שוקה לסיני, יחד עם חבריו של הבן. "הלכנו ארבעה ימים בשטח עם גמל וחזרנו למקומות שהכרתי. לי היה חלק בפתיחת 'ההר הגבוה' לטיולים, ומאוד ריגש אותי להגיע לשם עכשיו, ממש לחזור הביתה. אלעד היה בזמנו המנהיג של החבורה הזו, הגורו שלהם. פעם הוא לקח ממני מידע והוביל אותם במסע של שמונה ימים בהר הגבוה. היום הם בני 42, וכל שנה הם עושים טיול לשם. אני לא התערבתי, אבל הייתי המבוגר האחראי".
חוג אלעד פעיל גם בימים אלה, ועיני סיירים נישאות אליו. הדי-אן-איי שלו הוא הרצון לשוטט בלי הגבלה. זה גם מה שסיבך את רווק בעבר - ומעסיק אותו בימים אלה: המלחמה על הזכות ללכת בשבילים לא מסומנים בשמורות טבע. הוא כבר זכה לספוג כמה קנסות מפקחי רשות שמורות הטבע והגנים (להלן הרט"ג), אבל אין לו כוונה לוותר. גם את הבמה בכפר-עציון הוא ניצל כדי להציג את עמדתו הבלתי מתפשרת.
"תשמעי", אומר לי רווק, "בטיולים במסגרת החוג אנשים מתרגשים מזה שגם אחרי עשרות שנים בשטח, אני אומר 'כאן עוד לא הייתי'. יש למשל קניונים של נחל חדב, דרומית למצפה-רמון, שאף אחד לא שמע עליהם ולכן גם לא סימנו אותם. היינו באזור נחל פארן בפינות שלא טרחו לסמן, כי לא היה עניין או שלא היה מי שייזום. ואין מה לעשות, כדי לראות את המקומות האלה צריך להתאמץ ולרדת משבילים.
"לא ייתכן שבגילי המתקדם יהיו פסגה, ערוץ, קניון או מעיין שאני לא אכיר. יש עוד מקומות שאני צריך לגלות, ולא ייתכן שרט"ג תתעמר בנו ולא תיתן לנו לטייל במקומות האלה בארץ שלנו. כל חיי השתתפתי במאבקים של שמירת טבע. כשהפקחים האלה עוד לא נולדו, אני עשיתי כל מה שיכולתי כדי לשמר מקומות שלא ייהרסו. והיום הם רודפים אחריי".
ההתנגשות בין רווק לרשות הטבע והגנים נובעת ממדיניותה של האחרונה, שלפיה יש להגביל את הטיולים לשבילים מסומנים בלבד. לפני כשנתיים, בעקבות מידע מודיעיני, אף ארבו פקחים לחוג אלעד כשיצא לאזור נחל עמיעז שבמדבר יהודה. מכיוון שחברי החוג לא שילמו את הקנס שנדרש, הם זומנו למשפט. "באחד המשפטים מהסוג הזה", אומר רווק, "סיפרתי איך הבריטים רדפו אחרי הפלמ"חניקים שטיילו בארץ כדי להכיר אותה ולכבוש אותה. הודות למסעות האלה הנגב מוכר. היום הארץ שלנו, השלטון שלנו, ואני הפכתי לעבריין".
אתה יכול להבין את הצד שלהם? את הרצון לשמור על בטיחות המטיילים, למנוע כניסה לשטחי אש ולהגן על האקולוגיה מפגיעה?
"יש שני עקרונות בסיסיים בשבילנו, המטיילים: הראשון הוא להכיר את הארץ הזו לפניי ולפנים, ולגרום לאנשים לאהוב אותה. השני הוא שמירת טבע, ואנחנו לא מוותרים בעניין הזה על קוצו של יו"ד. הם מדברים על בטיחות? אנחנו משוטטים ברמה גבוהה, יודעים לקרוא מפה, אנשים עם כושר טוב. הם מתרצים את זה באקולוגיה, כאילו אנחנו פוגעים בטבע, אבל הרישום שלנו בשטח הוא נמוך מאוד.
"לעומת זאת הרט"ג פיזרה בשטח פראים, חמורי בר שהגיעו מפרס והתרבו מאוד. הם אוכלים את העשבים - ואנחנו לא. הם מטילים גללים בכמויות עצומות במדבר - ואנחנו מצניעים. הם עושים שבילים - ואנחנו עוברים במקום פעם ב-15 שנה. איזה רישום אנחנו משאירים?"
רווק מתאר השתלשלות מאבק בן ארבע שנים בניסיון להגיע לפשרה ולהעביר למטיילים את האחריות על מעשיהם. הוא טוען שפוליסת הביטוח שנדרשת מהם בלתי הגיונית, ושלמרות עמידה בדרישות הרט"ג - הצגת המסלול מראש, הגשת בקשות בזמן ועוד - אין התייחסות בצד השני. לסוף אותו שבוע של פגישתנו תוכננה השתלמות מדריכים בהר עריף, בשביל לא מסומן. רק ברגע האחרון התקבל אישור מהרט"ג, לאחר שהקבוצה הצטרפה לצורך העניין למדרשת שדה-בוקר, שמבוטחת לטיולים כאלה.
"אמרתי לעצמי שאני אהיה המרטין לותר קינג של הזכות לטייל בארץ", אומר רווק. "בכל העולם אני יכול לטייל חופשי, אף אחד לא רודף אותי. הייתי בדולומיטים, יש מלא שבילים ולכן אין צורך לרדת מהם וכל מטייל אחראי לבטיחותו באופן פרטי. השביל הוא בגדר המלצה. כמו שאמר לי מדריך באוסטרליה - איפה שיש לי הסמכה, אני יכול להוביל בלי שביל. שביל מסומן יכול וצריך לעזור ל-98 אחוזים מהאנשים, אבל לא יכול להיות שזה איסור גורף. אם אני יודע לטייל ולנווט ואפשר לסמוך עליי שאחזור בשלום, שייתנו לי עדיפות".
רווק, כאמור, גם לא צריך שילמדו אותו על שמירת הטבע. בשנים האחרונות הוא נלחם בעוולת נחל קדרון - נהר ביוב שנשפך מירושלים לים המלח, לאורך 35 ק"מ של קניון מדברי מרהיב. בכנס ישראלי-פלסטיני שנערך ביריחו בנושא הטיפול בשפכים, הציג רווק תמונות של מפלי הביוב ופכפוך הזיהום בנחלים. בסוף המצגת כתב בעברית ובערבית: "טיילתי בקניונים המדבריים והמופלאים היורדים ממידבא, קראק, טפילה וואדי מוסא, ובכולם מים צלולים ומשובבי נפש. האם נגזר עלינו להדיר רגלינו מנחלינו אנו?".
לדבריו הוא פנה בנושא הזה לגופים הרלוונטיים, אבל הבעיה טמונה בפוליטיקה: חוסר רצון מהצד הישראלי לדבר עם הצד השני. "הקניון הזה הוא לדעתי היפה ביותר. מאוד מקווה לעשותו לפני שאהיה בעולם הבא", הוא אומר בצער.
במהלך העבודות לסלילת כביש שש, מחה רווק בדרך יצירתית – סנפלינג ממשרדי חברת "דרך ארץ", זכיינית הפרויקט. "הייתי כבר בפנסיה, בדיוק חגגתי שבעים, אבל כשראיתי צעירים שנלחמים ברצינות, החלטתי לתמוך בהם. ישַנו באוהל שנטי על הכביש, במקום שבו עבדו הבולדוזרים. עצרתי טרקטורים - לא באלימות, השתמשתי בזכות האדם למחות.
"יום אחד הצעירים עלו לגג של המשרדים, וראו שכל אחד יכול להיכנס לשם בשעות מסוימות. הם עדכנו אותי, והתחלתי בסנפלינג מהבניין. בא שוטר מאחד החלונות וניסה למשוך אותי פנימה. אמרתי לו שניפגש למטה. גלשתי היישר לחגיגה שהכינו לי שם ליום ההולדת. לא קיבלתי שום תיק פלילי. אני לא עובר על החוק, רק מתחכך בו קצת".
"את שומעת אותם? עכשיו הם שקטים. לי אין שמיעה טובה, אני לא מוזיקאי, אבל דבר כזה אני שומע. בגלל זה החיים שלי יותר מעניינים. תסתכלי, אף אחד לא מרים ראש. תלכי אחורה, אולי תצליחי לראות את הקִנים יותר טוב. איזו ציפור יפה", רווק מתמוגג.
רחוב ויצמן בכפר-סבא הוא ציר ראשי סואן. רעש אוטובוסים ומכוניות, אזור תעשייה קרוב, אבל אנחנו עם הנזירים. רווק רץ קדימה. "בואי נלך לראות את האקליפטוסים בעירייה. משנת 1906 הם שם, את חייבת לראות את קוטר הגזע", הוא צועק לי, וחולצת הפלנל המשובצת שלו נעלמת מהנוף. לפני שיצאנו החתים אותי על עצומה נגד כריתת האקליפטוסים, מאבק חדש ומתוקשר שהוא לוקח בו חלק. בדרך הוא מראה לי עצים שאינם ארצישראליים - "פעם כפר-סבא הייתה מלאה באלון תבור בר, אבל הגננים לא אוהבים אותו".
הוא עצמו הגיע לעיר בשנת 1982. אחרי שורת תפקידים בחברה להגנת הטבע, נקרא רווק להקים את חוגי הסיור של החברה, ונצטרך לגור במרכז. "הקמתי את החוגים, אני חושב, לתפארת מדינת ישראל. זה אולי היה החלק המשמעותי ביותר שלי שם. לשוטט ללא גבולות בקבוצות קטנות – בעיניי זו המערכת הכי טובה להכרת השטח, יותר מכל תנועות הנוער. זו בניית מנהיגות לנושאים של טבע ואקולוגיה".
ליד בניין העירייה מחבק רווק את העץ כאילו פגש מכר ותיק. "אלה עצים בריאים, שגדלים לאט ובצורה נכונה ולכן הם חזקים", הוא מסביר לי. אני מצלמת אותו שם; אבי שמידע שלח אותו לתעד עצים עתיקים, והוא צריך הוכחות.
אנחנו ממשיכים לכיוון צפון-מערב העיר. רווק תר אחר מטע אבוקדו ישן ב"גן הברון מנשה", שבו נטועים עצים עתיקים. אגב כך הוא מספר לי על ילדותו בקיבוץ תל-יוסף. "הייתי ילד היפראקטיבי, אבל לא ידעו איך לטפל. כשלא הייתי בחוץ, הייתי מטפס על הקירות. אמא הייתה אומרת לי 'לך תטפס על גבעת קומי' - הכפר הערבי שחיינו איתו בשכנות טובה. הגלבוע תמיד חסם לי את קו הרקיע, וסקרן אותי מה יש מעבר לו. עד היום אני צריך לראות מה יש מעבר להר הזה ולהר הזה. הסקרנות חזקה ממני. בתור ילד גם קראתי הרבה - ספרי מסעות, ז'ול ורן, משלחות לקוטב הצפוני והדרומי. היום אני עושה את זה בעצמי".
היה לו מורה מיתולוגי בשם משה כרמי, חבר עין-חרוד, "מורה לטבע וטיולים שהלך עם התנ"ך ומגדיר צמחים. הוא הראה לנו את החריש ואת הזריעה ואת הקציר - הכול כתוב בספר. אנחנו עם תלוש, לא יודעים להפנים, לא מבינים שאז היה אפשר לראות בשטח איך שחיו בימי בית ראשון. בכפר קומי יכולנו לראות הכול. היום אי אפשר לראות את זה אפילו בכפרים הערביים.
"משה דיבר ערבית טוב יותר מכל ערבי ממוצע. היה לו קשר טוב עם הערבים, והוא ידע איך לנהוג בהם. הוא היה מדבר איתנו גיאולוגיה - קנומן, סנון, טורון - ואנחנו רק זכרנו 'קינמון וצנון'. הייתי חסיד ולא שוטה, ואני חושב שאני תלמידו וממשיך דרכו. הוא הרגיש שיש בי משהו שקצת שונה מאחרים. היום אני אולי היחידי שעוד ממשיך לעשות את זה, והלוואי שיכולתי להראות לו, אבל הוא נפטר בשנות החמישים".
באחד הטיולים הכיתתיים, שלף רווק במהלך הנסיעה "רומן זעיר", כפי שנקראה סדרת ספרונים מתורגמים שנחשבה לספרות זולה. כרמי הבחין בו קורא, וזרק את הספר החוצה מהמשאית. "בטיול לא קוראים", אמר לתלמידו, "צריך לראות את השטח, לדעת היכן אתה נוסע ולאן אתה הולך".
הוריו של רווק היו ממייסדי הקיבוץ. ארבעה אחים נולדו אחריו, כולם חיים היום ("אז יש למלח עוד בתים"). האם הייתה רפתנית, האב קצר תלתן. "אני זוכר אותו עובד עם חרמש וקוצר ומעמיס. שניהם עבדו עד שלא יכלו לעבוד עוד במקצוע", רווק מספר. "כשהיה הפילוג בקיבוצים עברתי עם תומכי מפ"ם לבית-השיטה, כי הייתי 'פברנטה מפ"מניק', מפ"מניק שרוף, ועד היום אני שמאל. הגדירו אותי קיצוני, אבל אני ציוני ברמ"ח אבריי, ואני לא אוהב שטוענים שהציונות שלי היא לא ציונות. אמא הייתה קומוניסטית בצעירותה, אבל החליטה לעלות לארץ ועזבה את זה, כי פה זה עולם חדש ולא צריך לרפא אותו".
בבית-השיטה הוא נפגש עם עזריה אלון, ממייסדי החברה להגנת הטבע, ובשנים הבאות התחזק עוד הקשר ביניהם. שירותו הצבאי, שאותו עשה בנח"ל, לא הפריע לו להמשיך לטייל. "את הארץ הכרתי הכי טוב בתקופה הזו, כי לכל מקום שהייתי נוסע תמיד לקחתי מפה, והסתובבתי והסתכלתי על ציפורים ועשבים".
בבית-השיטה נולדה בתו הבכורה אילה. הבת נגה כבר נולדה באלוני-אבא. "ענת רצתה למשוך אותי מהקיבוץ, אבל לגור בעיר היה קיצוני מדי לקיבוצניק. אז היא אמרה 'בוא נעבור למושב שיתופי, ואתה תעבוד בשדה'". הבן יוסי נולד כשגרו בבאר-שבע, "כי מהמושב כבר היה יותר קל לשלוף לעיר".
חמש שנים עבד רווק כנהג משאית. "כשהנהגים האחרים היו מספרים על נשים ומכוניות, אני הייתי הולך להסתכל על צמחים ואבנים. היו אומרים לי 'קיבוצניק, בוא שב איתנו', אבל אותי זה לא עניין. יום אחד הצטרפתי לצעדה מערד לבאר-שבע, 35 ק"מ, והבנתי שאני צריך לרדת מהמשאית ולהתחיל ללכת ברגל. הדרך הטובה ביותר לעשות את זה הייתה להצטרף לחברה להגנת הטבע, ושם הייתי מגיל 34 עד הפנסיה. אני חושב שאני היחידי שיצא לפנסיה מעבודה בשטח ולא מהמשרד".
רווק התחיל בארגון פעילות קהילתית בבאר-שבע, עבד עם נוער בסיכון בדימונה ובירוחם, וטייל עם חברי קיבוצים. "אחרי מלחמת ששת הימים הייתי כמו פגז שנורה מתותח. במשך 19 שנה אזורים שלמים היו מחוץ לתחום, והסקרנות והרצון להכיר את הארץ הלא-מוכרת היו חזקים ממני. לקחתי את החברים ליהודה ושומרון ולעזה, לקחתי את הבנות שלי לחרמון. טיפסנו מהמקום שבו נמצא היום נווה-אטי"ב, והיינו צריכים גם לרדת ברגל בחזור. היום מי חושב לעשות דבר כזה? יש רכבל".
בנו אלעד נולד בנהריה, אחרי שרווק עבר מבאר-שבע לבית ספר שדה אכזיב. פעם אמר שהניידות היא חלק מחייו, עכשיו אני מבינה שהיא חייו, נקודה.
עשר שנים היה באכזיב - חמש בניהול, חמש בהדרכה. "אמרו לי 'אתה לא מנהל טוב, אתה כל הזמן בשטח', מה שהיה נכון. לשבת במשרד לא התאים לי אף פעם". שם גם התחיל הרומן עם הסנפלינג. רווק הדריך חוג טיפוס, "ואיתו יכולתי לטייל בכל מקום שרציתי. אז טבעתי את האמירה שלקניונים נרד במפלים, ולא נקיף אותם. גלשנו בכל הארץ, עשינו סקר מערות ברכסים. החבלים אפשרו לנו לראות הרבה", הוא מתמוגג לאחור.
ב-1979, בזמן שהותו באכזיב, פנה אליו חבר שהתבקש להדריך בהר קניה וחטף רגליים קרות. רווק לא היסס לרגע. "לא הייתי מעולם באפריקה חוץ מסיני, והדבר היחידי שידעתי על קניה זה שיש הר קניה, ושאני שואף להגיע לפסגתו. אמרתי, אני הולך על זה. היו שלושים מטיילים ואני, שבאתי בהתנדבות כי לא יכולתי לקחת על זה כסף. במטוס הם שואלים אותי, 'היית פעם בקניה?'. אמרתי 'אף פעם'. ראיתי שהם מחליפים צבעים, אבל צריך להגיד את האמת, אתה לא יכול לעבוד על אנשים.
"כשהגענו לשמורה התחלתי לקנות את אמונם. כל ציפור וכל צמח ידעתי מהו, כל נקודה בשטח הכרתי. כי חודש שלם ישבתי בבית ועשיתי הכנה. בערב ישבתי שם עם הנהגים, מובילי תיירים ותיקים, והראיתי להם במפה לאן ניסע. הם אמרו 'אבל לא היינו שם'. אמרתי להם שאני יודע לאן ללכת, ואני אקח אותם. היינו הקבוצה הישראלית הראשונה שעלתה להר, והטיול היה מעל ומעבר, הרבה בזכות זה שלא הייתי שם אף פעם".
אחרי עשור באכזיב הוא יצא לשנת חופש עם משפחתו בלוס-אנג'לס. בקליפורניה הוא הכיר את ארגון הסביבה "סיירה קלאב", טיפס איתם על פסגות ההרים, "ושם למדתי לטייל בצורה נכונה, בלי שבילים". כשחזר התחיל עם חוגי הסיירות, ואחרי עשר שנים סיים את הפרק הזה והחל לנוע בין בתי ספר שדה לפי צורך.
"בכל קבוצה שבאה, תמיד הייתה כיתה אחת בעייתית, ואותה היו נותנים לי. המורים היו אומרים 'באלה אל תשקיע, הם לא יבינו', אבל אחרי ארבעה ימים הם היו שלי. הצבתי להם אתגרים, פחות הדרכה ויותר הליכה למקומות שאחרים לא הגיעו. כשרצו לשמוע שמעו, וכשלא - רצתי קדימה והם אחריי".
בגיל 65 עזב את ההדרכה בחברה להגנת הטבע. "החלטתי שאת הילדים צריכים להדריך צעירים, ולא קשישים כמוני. אבל להדריך לא הפסקתי. אמרתי לך - אנחנו עם תלוש, הרוב לא מטיילים, ואני מיסיונר שמטיף לנושא הזה".
אני מנסה לברר מתי התחיל הרומן הכרוני שלו עם ירדן. "המיתוס של פטרה התמקם היטב ברגליים ובראש שלי", אומר רווק, "אבל אחרי שחזרו משם אנשים בארונות, אמרתי שאני אחכה לשלום. אם את רואה אותי פה, כנראה זו הייתה החלטה נבונה. אז בפטרה הייתי כשנחתם השלום, בשנת 1994".
וזו הייתה הפעם הראשונה בירדן.
"אה, לא. בוואדיות הייתי כבר ב-76'. חצינו בסירה את ים המלח, התגנבנו לארנון וטיפסנו את המפל שאף אחד לא הצליח לעלות קודם. הייתי החַבְלָן של הקבוצה, זרקתי עוגן וטיפסתי. יצאנו מעין-גדי בשבע בערב, שזו שעה טובה להתחפף, וחזרנו בארבע אחר הצהריים, כשאף אחד לא הרגיש בנו".
רגע, מה עם האחריות? הארונות, הלחכות לשלום?
"תראי, היה מישהו שארגן את המשלחת, בדק את המודיעין, וידא שזה בטוח והביא תוכנית שנראתה לי סבירה, אז הצטרפתי. אבל אנחנו החלטנו לא ללכת לספר לחבר'ה, לא ליצור עוד מיתוס כמו של מאיר הר-ציון ורחל סבוראי. מאז כל שנה אני מטייל בירדן לפחות חמש פעמים".
תדירות הביקורים שלו בירדן מועילה מאוד לחוקרים ישראלים. לאחת מהם הביא לא מזמן ייחורים של פיקוס בת-שקמה מירדן, "כי זה מין של פיקוס התאנה, והיא רוצה אולי לעשות איתו קומבינה לתאנים שיגדלו בתנאים קשים". לחוקרים מאוניברסיטה העברית הביא קרפדה ירוקה, ודגים שפעם היו בכיכר הירדן ונכחדו.
"אחד החוקרים נתקל בספר בצמח 'מעלה עשן מדברי'. הוא אמר לי, 'קח אותי לירדן, אני צריך את המעלה עשן הזה'. למה? כי הצמח הוא אחד ממרכיבי הקטורת לבית המקדש, ואותו חוקר בטוח שהוא ייכון, והוא לא רוצה שיתפסו את עם ישראל לא מוכן. נסענו במיוחד לירדן, החוקר עשה המון ניסויים, והוא אכן העלה עשן רב (הצמח, לא החוקר) והיום הוא גדל בעין-גדי". כך יהפוך שוקה רווק, הקיבוצניק שמנפנף לעברי באצבע מאשימה על היעדר תחבורה ציבורית בשבת – למי שאחראי לקיומה של הקטורת.
רווק המשיך לצעוד ולטפס. גואטמלה, הודו, קוסטה-ריקה. אחרי פסח הקרוב הוא מתכנן לצאת לטרק בן 15 יום בנפאל, אחר כך יצטרף אליו אחד מנכדיו, ויחד ייסעו לסין. "אני כבר קרוב אז אני קופץ", מסביר רווק. בן 85, כן? אחרי סין הוא עתיד להיענות להצעה מפתה לטרק בחבל לדאק שבהודו ובחבל קשמיר.
בעבר כבר הובילו אותו הטרקים למהדורות החדשות. כך היה בשנת 2003, כשחוג אלעד הוציא משלחת לקמצ'טקה שבמזרח רוסיה. "זהו מסע הרפתקה, גם אם קיימת הדרכה וליווי מקומי מלא", נאמר באתר של החוג. "נטפס על לפחות ארבעה הרי געש וביניהם הליכות של ימים מלאים. מאחר שאיש מהמשתתפים הישראלים לא היה במסלול, צפויים שינויים וקשיים שנתגבר עליהם במשותף ובאווירה חברית".
בזמן מסעם דווח בארץ על קבוצת ישראלים שהקשר איתה נותק. "לא איבדנו קשר, כי לא היה קשר. נקברנו בשלג אז חיכינו", מסביר רווק באדישות. "ביום האחרון, במרחק שלוש שעות מהמשאיות, התחיל שלג שלא פסק. המדריך אמר 'נעצור כדי לא להסתובב סביב עצמנו', ואני סמכתי עליו כי הוא היה אלפיניסט רוסי. הקמנו אוהלים והצטופפנו. השלג נמשך 36 שעות. בבוקר שאחרי הסערה היו שמיים בהירים, ההרים היו חשופים ולבנים לגמרי.
עולם מדהים חיכה לנו בחוץ. ניערנו את האוהלים, הוצאנו את הגרזנים מהשלג, ויצאנו מזה. ראינו דוב הולך לחפש אוכמניות למטה, אז הלכנו בעקבותיו. התקלה הייתה שהנהג שאמור היה לאסוף אותנו רץ לכפר ואמר שהישראלים הלכו, והתחילה מהומה גדולה".
בין הטוקבקיסטים שצקצקו אז על המטיילים המשוגעים, אפשר היה למצוא גם שוחרי שוקה. "אם להיות תקוע איפשהו, זה איתו", כתב אחד. "תקצר היריעה מלתאר את שוקה", כתב אחר והילל את חוג אלעד. "המדריך הוא איש השטח הטוב ביותר שאפשר למצוא. אני מוכן להפקיד את חיי בידיו בכל מקום על פני כדור הארץ", כתב שלישי.
ובכל זאת, טרק אחר שלך נגמר בטיפול נמרץ.
"כן. יצאתי למדינה בצפון הודו שאף אדם לבן עוד לא היה בה. אחד המטיילים לקה בהיפותרמיה, ונאלצנו לסחוב אותו על הידיים ולבקש חילוץ. שלושה ימים היינו במערה. כנראה עכברים טיילו עלינו בלילה, כי כשחזרנו לארץ חליתי במשהו כמו טיפוס. שכבתי עשרה ימים בטיפול נמרץ, וכבר הבהירו לבן שלי שאני בדרך למעלה. לשמחתי אמר לי פרופ' אלי שוורץ שלטיפוס הזה אין חיסון, כך שאי אפשר להאשים אותי שזה בגלל שאני לא לוקח חיסונים".
לא מתחסן בכלל? אתה נוסע למדינות אקזוטיות.
"מה שאני לוקח איתי זה ראש של שום, שהוא האנטיביוטיקה הטבעית ביותר, וגמרנו. כשיש קלקול אני לא אוכל, רק חותך קוביות שום ובולע". מתיק הגב הוא שולף בקבוק שמישהי הביאה לו: שום עם אלכוהול. "אמרו לי: אם תשתמש בזה לא תהיה חולה. אז אני מנסה".
בתוך גן מנשה שוקה רץ ואני מהדסת. הוא מראה לי אורן קנרי ואורן צנובר, ואנחנו קוטפים קלמנטינות שאני מקווה שמנשה היה מרשה לקחת. איך איש החברה להגנת הטבע שנחלי הארץ זורמים לו בעורקים, מטייל כל כך הרבה בחו"ל? אני תוהה בקול. "יגאל אלון אמר פעם: יש הרבה הרים יפים וגדולים מהתבור, אבל התבור יש רק אחד והוא שלנו", עונה רווק.
"כשאנשים אומרים לי 'מה אתה מוצא בארץ הזו', אני עונה שבה אני מוצא את השייכות שלי, במקומות אחרים אני אורח. כשאני חוזר לכאן, הדבר הכי טוב בשבילי עוד לפני שאני מוריד את הנעליים זה ישר לצאת לטיול פה, כדי להיקלט מהר חזרה. לשים משקולות כדי להרגיש שייכות. השייכות שלי לארץ הזו לא ניתנת לערעור או לדיכוי".
מרשות הטבע והגנים נמסר בתגובה: "טיול בשבילים לא מסומנים מתבצע רק בהיתר מיוחד, לאחר שנבחנו ההפרעות האקולוגיות (כמו למשל קינוני דורסים בסביבה) וסוגיות הבטיחות. מבחינה בטיחותית נקבע שכל מי שמבקש לטייל בשביל לא מסומן חייב לשפות את הרשות, ואז יקבל היתר חד-פעמי לעשות זאת. תביעות רבות מוגשות נגד רשות הטבע והגנים על ידי מטיילים שטיילו במסלולים לא מסומנים ונפגעו. בית המשפט אמר את דברו, ועלינו להקפיד בעניין.
"רשות הטבע והגנים מכבדת ומעריכה את פועלו של שוקה רווק למען חינוך לשמירת טבע וסביבה בישראל לאורך השנים. צודק רווק שהתקיים דיאלוג בין הרשות לבין המטיילים בנושא ההליכה בשביל לא מסומן, אך מבחינה משפטית לא נמצאה המסגרת המתאימה לעשות זאת ללא שיפוי ביטוחי".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם