ראשי » חדשות » בארץ

אזרחי זה הכי: המכינה שתשנה את העדה הדרוזית

מכינת "ארזי הגליל" בג'וליס מוגדרת כמכינה קדם-צבאית, אך את המייסד, עדנן כבישי, לא מעסיק השירות של הדרוזים בצה"ל. השאלה היא איך גורמים להם לפתוח את הפה בכל סוגיה בחיי המדינה, ולהפסיק לשבת בשקט בצד בזמן שהחברה הישראלית שסועה

בכפר ירוק במורדות הכרמל,
נולד בן נאמן למדינת ישראל.
למד בבית הספר, בנים לחוד,
שתי שעות מוחמד ושלוש שעות ציונות.
דהר קדימה, עם הרוח שנשבה
בגיל שמונה-עשרה התגייס לצבא
דווקא לסיירת ואחר כך קורס קצינים
מפקדיו התגאו בו וחילקו לו ציונים
ואמרו: נו עם הדובון ועם העוזי
מי יכול היה לראות שהוא דרוזי?
(יהונתן גפן, "בלדה לדרוזי", 1974)
   
ריח משכר של ענפי זית ואקליפטוס הבוערים באח אופף את הכפר ג'וליס שבגליל המערבי. תה חם ומתוק נמזג אל כוסיות הקרמיקה הקטנות לצד קפה מר שחור עם הל. מעל מבנה אבן מרשים בתוככי הכפר מתנוסס שלט בד קרוע, הנושא סמל בעברית: "ארזי הגליל".

זהו יום ראשון בשבוע, ואל המכינה הקדם-צבאית שקמה כאן מגיעים החניכים לעוד שבוע של למידה, עבודה ועשייה, בשמורת טבע ייחודית וראשונה מסוגה של צעירים יהודים ודרוזים. התחלה צנועה של ניסיון להוביל תהליכים משמעותיים בחברה הפטריאכלית, השורשית והעתיקה שמסביב. כאן, בחדרי האבן הקרים, תמצאו את אורי וסאמר, יותם וסלים, בונים יחד עולם חדש, לומדים על האחר ובעיקר על עצמם.

מי שעומד מאחורי המכינה הזו, שנפתחה בחודש ספטמבר האחרון, הוא סגן-אלוף במיל' עדנן כבישי (50), יליד הכפר ג'וליס. "את כל שנותיי בצה"ל העברתי בתפקידי פיקוד במערך הלוחם בגבול עזה ומצרים, ולכן עברתי לגור בקיבוץ משאבי-שדה שבנגב", הוא מספר.
 
"בעקבות החיים בקיבוץ הבנתי לראשונה שאפשר להיות חלק מהמדינה הזו לא רק בצבא. הכרתי שם את דובל'ה וטובה'לה וחיימקה מהמשק, ואת העלון השבועי. תמיד גדלתי על זה שהישראליות מתבטאת בלהיות חייל בצה"ל, ובקיבוץ פתאום אני רואה שיש ישראליות גם בלהיות גד"שניק (עובד חקלאות בגידולי שדה) או להיות חלק מוועדת תרבות.

הבנתי שהשיתוף בינינו ובין היהודים לא יכול להישאר רק על מדי הזית, בעוד אחרי השחרור אנחנו שוב 'דרוזים', עדה נפרדת ומנותקת מההווי הישראלי. בסופו של דבר המגנט החזיר אותי הביתה לכפר, אבל כעת אני מנסה לחבר את הכפר לעיר ולקיבוץ, ולא רק לגדוד ולפלוגה".

כבישי חזר ממשאבי-שדה אל ג'וליס, והפעם התבונן על סביבתו בעיניים חדשות. הקיפוח המגזרי, הבין, הוא במידה רבה תוצאה של בחירה להישאר מחוץ לציבוריות הישראלית, ולא להתמקם בה כשווה בין שווים. לא במקרה המקום שבו יש שוויון אמיתי בין דרוזים ליהודים הוא בצה"ל, שם כל חייל מתחיל מנקודת פתיחה זהה לזו של חבריו ליחידה, ואין זה משנה מהיכן באו ומה מוצאם.
 
"אהוד ברק אמר לי פעם, עוד כשהיה רמטכ"ל, ש'יש עוד חיים מחוץ לצבא', ושאל למה הוא לא רואה את האנשים שלנו במקומות נוספים. בינתיים אנחנו עדים למהפך גדול ולתופעה מדהימה אצל הבנות הדרוזיות, שמובילות מאבק ומשתלבות יפה מאוד בחברה הישראלית בתפקידי מפתח, ואילו הבנים תקועים עדיין בצבא".

במשך כמה שנים הוא עיבד את הרעיון של הקמת מכינה קדם-צבאית משותפת ליהודים ולדרוזים. לנגד עיניו, הוא מודה, עמדה התועלת שיביא המוסד הזה לבני עדתו, אך הצעירים היהודים שמגיעים לכאן לא נועדו לשמש סטטיסטים בלבד, אלא נוטלים חלק פעיל בבניית שותפות בין-מגזרית חדשה התורמת גם לעיצוב העצמי שלהם. 

את חניכי המחזור הראשון אסף אליו באמצעות תנועת "אחריי", שנותנת תשתית חינוכית לקראת שירות משמעותי וערכי בצה"ל. רבים הרימו גבה לנוכח הרעיון להקים מכינה קדם-צבאית בתוך כפר דרוזי, ועוד להביא לתוכה צעירים יהודים, אך החלום קרם עור וגידים.
 

כבישי נעמד ומשרטט על הלוח הלבן שמאחוריו את ציר חייו של הדרוזי בישראל, מהלידה עד הצבא. אחר כך מגיע המחסום, שממנו נגזרת המשימה שהציב כבישי לתלמידיו ולחבריו: "המקום הזה נקרא 'מכינה לצבא', כי אין לי דרך חוקית אחרת להגדיר אותו אם אני רוצה שצה"ל יאשר לתלמידים כאן לדחות את הגיוס.

"אבל המטרה הגדולה שלי היא מה שיקרה בעוד שלוש שנים, לאחר שהחבר'ה כאן ישתחררו מהצבא. בגיל 18 זו הפעם הראשונה שילד דרוזי יוצא מהכפר הקטן שלו אל האור שבחוץ, וכאן אנחנו מכינים אותו לשלב אחד נוסף - להבנה שהצבא הוא קרש קפיצה לעוד מטרות בחיים.

"כשאתה חי בכפר נידח בגליל, אתה כאילו לא קשור למדינה. בצבא אתה מתחבר אליה, אבל כשאתה יורד מ'הדובון והעוזי' שוב רואים שאתה דרוזי. בשלב הזה הגברים נשארים בסביבה הכפרית ולא נקשרים למדינה, אלא אם הם ממשיכים בקריירה ביטחונית במשטרה, בשירות בתי הסוהר או בקבע. השיעור הגבוה של בני העדה שם הוא ביטוי לרצון שלהם להתחבר".
 
עיניו מתמלאות אור כשהוא משרטט את החזון שלו. "אני רוצה שהחניכים כאן יסתכלו על המרחב הישראלי כדבר אחיד. לא ייתכן שיש בצורת בישראל, והדרוזי יבוא ויאמר 'זו לא הבעיה שלי'. זו, אגב, אחת הטעויות של הערבים במדינה. בהתפרעויות בשנת 2000 הם הלכו ושרפו כספומטים, ואני לא הבנתי - הרי זה משרת אתכם, למה לכם להרוס?

"אנחנו פוגשים את התפיסה הזו גם אצל חרדים. כל זה מגיע כי יש הפרדה בין החיים על הקרקע הישראלית ובין הזהות הישראלית, שלא הצליחה לחבר עצמה לכל אזרחיה. אני רוצה שהחניכים שלנו יהיו אזרחים ישראלים טובים, שיהיה להם מה לומר על מה שקורה במדינה. בין אם בעד ובין אם נגד, העיקר שיבינו שהם חלק מהמדינה, ולא רק גרים על אדמתה".

נחזור לרגע להיסטוריה של העדה הדרוזית, המונה היום כ-1.5 מיליון בני אדם. מרבית הדרוזים אינם דתיים ואפילו אינם מכירים את המסורת שלהם, הנחשבת לסודית ונחשפת רק למעטים הבוחרים בחיי דת. בישראל חיים כ-140 אלף דרוזים (כולל 20 אלף ברמת הגולן), אוכלוסייה בסדר הגודל של העיר רמת-גן.

בניגוד לחלק גדול מהערבים שהתגוררו כאן בעת הקמת המדינה, הדרוזים בחרו לא לברוח למדינות השכנות; לפי אמונתם, האדמה שהם גרים עליה היא קדושה, אך תמיד יש לשתף פעולה עם הריבון השולט עליה.
 

בשנת 1957 זכתה הדת הדרוזית למעמד רשמי בישראל, דבר שאינו קיים בשום מדינה אחרת. לצד זאת נקבע שבני העדה יגויסו לשירות חובה בצה"ל, ממש כמו האזרחים היהודים. אלא שדווקא בתוך החיבוק החם מצד המדינה, אומר כבישי, נבטו שורשיו של משבר.

"בשום מקום בעולם דרוזים לא צריכים לשאול את עצמם מי הם ולהתמודד עם בעיות של זהות. בלבנון הם יודעים שהם תושבי לבנון, ובסוריה הם תושבי סוריה. השלטון הדיקטטורי במדינות האלה מחק את הזהות העצמית שלנו. אתם באתם ושילבתם אותנו בתוך המערכת הביטחונית שלכם, מה שעורר בלבול גדול.

"הקמתם כאן מדינה מערבית ומתקדמת, והדרוזי המסכן הזה, שהיה רגיל לאכול חומוס ומג'דרה במגש עגול אחד ביחד עם המשפחה, פתאום הופך למח"ט גולני. יש לו מעמד ומשמעות. אבל אז הוא מגלה שמחוץ לצבא הוא שוב לא יותר מאשר בן מיעוטים. איך אתה מסביר את העובדה שהכפרים לא השתנו בכלל מאז הקמת המדינה? איך קרה שהמשכנו לחיות בחמולות, ושלא התפתחנו לשאר תחומי העשייה במשק הישראלי?"
 
לצד הקיפאון במבנה החברתי, עוברים הדרוזים תהליך שמכונה בפי האנתרופולוגים "דיפוזיה חברתית", שבו בני המיעוט מנסים לחקות את החברה השלטת. הדבר ניכר היטב בקרב החברה הדרוזית, שעוד לא החליטה אם ברצונה לאחוז במסורות העבר או להתקדם אל עולם שונה, שבו החמולות והגבריות אינן בהכרח הגורמים הדומיננטיים במאבק על מעמד, כסף וכוח.

"אנחנו מביאים פחות ילדים, ושיעורי הגירושין עולים. הפסקתי לגדל נענע בקופסת שימורים וכעת אני שותל אותה באדנית יפה. לכאורה אלו תופעות של חברה בריאה, ישראלית, אבל התוצאה היא שסירסו אותנו, שלא במתכוון. היום אין לי זהות". 

אתם מציינים את החגים שלכם, בראש העדה עומד מנהיג משלכם ויש לכם גם מערכת משפט ייחודית. המדינה עשתה הכול כדי שתוכלו לשמר את התרבות והדת שלכם, אז היכן אתה רואה ניסיון סירוס?
"בכל מקום הדרוזים חגגו את חגי המדינה ומנהגיה, וכאן באה מדינת ישראל ואמרה שהיא מדינה של כל האזרחים, ולכן לדרוזים מגיעים 11 ימי חופשת חג, כמו לנוצרים וליהודים. רצנו ללוח השנה והתחלנו לחפש לעצמנו חגים. יתרו היה גדול הנביאים? יאללה, ארבעה ימי חג. אליהו - יום אחד, גם יעפורי יום אחד.

"שים לב שהחגים שלנו הם גם לפי מקום מושבם של בני העדה, בין קברי הנביאים שלנו בגליל ובגולן. אין לצעירים שלנו מושג למה הם חוגגים, אבל המדינה אמרה אז חוגגים. מצד שני, בזמן שהיהודים מציינים את החגים שלהם אנחנו לא יכולים להצטרף אליהם.
 

"אלו מניעות שמראש מבדילות אותנו משאר חלקי החברה. אתה יהודי, יש לך שבת ומועדים, ומה יש לי? אין לי לא מכה ולא אפיפיור. יש לי איזה מנהיג נכבד שקיבל מכונית ממדינת ישראל ומינוי להיות שופט במערכת המשפט הדרוזית. הוא קיבל מעמד שלא הבריטים נתנו וגם לא השלטון שלפניהם. הדת שלנו סודית, אם אני לא דתי אני לא חלק ממנה, ולכן כשמסווגים אותי לפי הדת, אני בבעיית זהות".

כבישי מספר על אחיו, משפטן שמחזיק אזרחות בריטית ובמשך 15 שנה התגורר באנגליה. "הוא התראיין לרדיו שם בנושא משפטי. האם הוא רואיין כאמיר הדרוזי, או כאמיר המשפטן האנגלי? לעדה שממנה הגיע לא הייתה כל משמעות. ואילו כאן בישראל, אתה קודם כול דרוזי ואחר כך ישראלי".

השניות הזו, אומר כבישי, גורמת לרבים מהדרוזים לשבת על הגדר ולא להתערב בשום דבר שקורה במדינה. ואת זה הוא רוצה לשנות. "כשהחייל אלאור אזריה יורה במחבל, אין לדרוזי דעה. גם כשמג"דים מוציאים בעקבות זאת מכתב תמיכה ברמטכ"ל, לא תראה מג"ד דרוזי חתום עליו, כי זו בעיה 'ישראלית יהודית'. לא תשמע דעות מדרוזים על פינוי עמונה או דברים אחרים.
 
"הדרוזי מרגיש שהוא לא חלק מהישראליות כאן, כי הוא לא מעורה בחיי היומיום בתוך החברה הזו. ויום אחד זה יתפוצץ, כי לא יכול להיות שאני טוב רק בצבא, ובמקומות אחרים במדינה אני לא רלוונטי. אני רוצה לראות עוד שיבל כרמי-מנסור (מגיש בגלי צה"ל ובחדשות 2) ואנשים דומים לו בתפקידים אחרים. לא יכול להיות שרק בצבא אנחנו מובילים. די, הבנו כבר".

את שטף השיחה שלנו, שמתקיימת בחדרו הקטן של כבישי בבניין המכינה, קוטעים קולות הצעירים שנאספים למקום. לפניהם שבוע נוסף של שיעורים משותפים, שיחות על נושאים ערכיים וציוניים, התנדבות עם בעלי צרכים מיוחדים ביישובים דרוזיים ויהודיים בסביבה, אימוני כושר גופני ועוד.

כבישי מקבל את פניהם של מורה לערבית ומורה לעברית שמלמדים את המכיניסטים; שיעורי השפה הם המסגרת היחידה שבה נפרדים החניכים היהודים והדרוזים לשתי כיתות, כשכל קבוצה לומדת את שפת האם של האחרת.

בזמן שכבישי מתיישב לשוחח עם המורים, אני יוצא לפגוש את הצעירים שבחרו להעביר כאן את החודשים הקרובים, עד גיוסם לצה"ל. 13 תלמידים נרשמו למחזור הראשון של המכינה, ונראה שכולם, יהודים ודרוזים כאחד, נושאים עיניים מעריצות אל כבישי.
 

אורי טנא משכונת בקעה הירושלמית וסאמר סביתי מהכפר יאנוח-ג'ת הסמוך לכפר-ורדים חולקים חדר במגורי המכינה. "ידעתי שאלך למכינה קדם-צבאית, אבל בחיים לא חשבתי שאמצא את עצמי לומד בכפר דרוזי", מספר טנא בכנות. לאחר שניסה להתקבל למכינה אחרת, התקשר אליו כבישי וסיפר לו על "ארזי הגליל". בהתחלה סירב טנא להצעה יוצאת הדופן, אבל לבסוף החליט לתת צ'אנס להרפתקה.

"אני לא מכיר דרוזים, בירושלים לא שמעתי עליהם יותר מדי, ודווקא בגלל זה החלטתי ללכת על הרעיון. כאן למדתי הרבה דברים עליהם - על המנהגים, החגים והמשפחות. אני חושב שבציבור הישראלי אין מספיק מודעות למה הם ומי הם הדרוזים.

"גם בשבילי, עד לפני כמה חודשים הם היו אנשים שאוכלים פיתה עם לבנה ושמן זית. לא ידעתי למה לצפות מהמפגש איתם. כאן יש הזדמנות נדירה לפתח מודעות כלפי אזרחים נוספים במדינה שלנו. לא להיות סגור עם האנשים שדומים לך ונראים כמוך ומדברים כמוך".

"אני חושב שהמכינה הזו חשובה כי כולם מכירים את הדרוזים כלוחמים וזהו", אומר סביתי. "אנשים יודעים לספר, 'וואלה, הכרתי דרוזים בצבא והם לוחמים מצוינים', אבל אחר כך נפרדים, ובעיני האחים שלנו תמיד נהיה רק אנשי צבא".

סביתי, שבעוד כחצי שנה יתגייס לחיל המודיעין, מספר שכמו כל חבריו לכפר גם הוא התכוון לעלות על מדים מיד בתום לימודיו בתיכון. בשלב מסוים החליט להירשם למכינה, אך ימים אחדים לפני תחילת הלימודים כמעט התחרט.

"אמרתי לעצמי שאני רוצה ישר להתגייס, תנו לי לעשות את שלוש שנות השירות שלי ועִזבו אותי מכל מיני עיכובים. אבל אבא שלי הבין כמה חשוב שאלמד פה. הוא לקח אותי החוצה מהבית ואמר לי: או שאתה הולך למכינה, או שאתה ישן בחוץ", הוא מספר בחיוך מבויש. "אז יאללה, הלכתי למכינה, והאמת היא שאני לא מתחרט. כבר בשבוע הראשון דיברנו על כמה אנחנו מבואסים ומפחדים מהפרדה בסוף הלימודים כאן".
 
איך מצליחים לגור ולחיות ביחד, נערים מרקע וממסורת שונים כל כך?
סביתי: "זה כיף שחבל על הזמן. אנחנו מרגישים כמו אחים. אוכלים מאותה צלחת, ישנים באותו חדר, מתקלחים באותן המקלחות. זה ממש אחים, כמו משפחה". גם טנא מספר על קשר נטול מחיצות: "אנחנו מדברים וצוחקים עד השעות הקטנות של הלילה. כיף לנו מאוד, הביחד כאן".

חניכי המכינה מספרים ששאלות על אפליה או גזענות, שעולות מפעם לפעם בקרב המבוגרים במגזר הדרוזי, דווקא לא מעסיקות אותם. גם הוויכוח על שירת המנון המדינה, עם השורה "נפש יהודי הומייה", לא נכנס לשיח ביניהם.

"אני יודע שישראל היא מדינה יהודית, אי אפשר להתעלם מזה וזה לא מפריע לי", אומר סביתי. "אנחנו מאמינים שצריך לתת הכול למדינה שאנחנו חיים בה, ואנחנו באמת גאים במדינה ונותנים לה את מאת האחוזים".

בכיתות הלימוד אני פוגש חניך נוסף, הראל טולדנו מהמושב רינתיה שבמרכז הארץ. "הגעתי לכאן כדי ללמוד שפה, להכיר תרבות שלא הכרתי, ובעיקר לדעת מי זה הראל", הוא מספר. "אני חושב שתפקידה של המכינה הוא לגרום לנו להכיר את עצמנו בצורה טובה יותר".

ואת זה לא יכולת לקבל במכינה "רגילה"?
"כשאתה בא לסביבה שלא טבעית לך, אתה לומד על עצמך הרבה יותר. לדוגמה - לא שמתי לב שהשיח שלנו, הישראלים, מלא בקללות בין חברים. רק עכשיו, כשאנחנו חיים כאן ביחד עם דרוזים, ואני רואה עד כמה זה מפריע להם, פתאום אני נעשה מודע לזה ומפסיק לקלל.

"אני לא אומר גם דברים שהייתי יכול לומר לחבר בשגרה. למדנו גם כמה משמעותי העניין של כבוד זה לזה - לעשות כבוד לחבר ולמזוג לו מים או להכין לו קפה כשהוא מגיע. אלו רק חלק מהדברים הקטנים שאנחנו לומדים כאן מהחברים הדרוזים".
 

הוא מחייך אל חבריו למכינה ומוסיף: "חוץ מזה, אני חולה על המאכלים שלהם. בדקנו את הכול, ויש להם אוכל מדהים. בדת שלהם אסור לאכול חזיר או פירות ים. בשר וחלב הם אוכלים ביחד, אבל את שאר הדברים הם שומרים כמונו".

האוכל המוגש במכינה עצמה, אגב, הוא כשר, אף שבין החניכים אין כיום יהודים חובשי כיפות. בצוות החינוכי יש דתי אחד: המדריך הראשי אליסף בוק (32) מקיבוץ מירב שבגלבוע, שעד לא מכבר ניהל את "אחריי לצבא".

במהלך השנה מארחים החברים אלו את אלו בבתיהם במטרה להפיל עוד מחיצות ולחבר בין הנערים. המפגשים ההדדיים האלה אינם בגדר המובן מאליו. פערי התרבות, השפה והמנהגים הם רבים, ולשבת הראשונה שבה התארחו זה אצל זה קדמה הכנה מדוקדקת כדי למנוע מבוכות מיותרות. "למדנו על עשרת הדיברות של עשה ולא תעשה בבתים דרוזיים", מספר טולדנו.

"למשל, להגיע לארוחה בלבוש מכובד, לא להושיט יד לאמא או לנשים אחרות, לא להסתכל עליהן, לשבת היכן שאומרים לך, לא לאכול לפני שהאבא אומר 'בתיאבון' ומתחיל לאכול בעצמו, ועוד. למדנו גם שיש כל מיני ברכות שאומרים בסוף הארוחה זה לזה, ושאסור להיכנס להסתובב בבית במקומות שלא הרשו לנו במפורש.

"הדרוזים מתחילים להיות פתוחים יותר ולהידמות ליהודים, אבל עדיין יש דברים שהם טאבו, כמו חיבוק או נשיקה בין חבר לחברה. הם לא מדברים על זה אפילו. כשהבנים מכאן מגיעים אלינו להתארח הם לא מקפידים, אבל בתוך העדה אין דבר כזה לגעת, או אפילו לצאת לדייט לבד".
 
לירן רפאל מבית-שמש מספר בחיוך כי הכללים ההדוקים העמידו אותו בפני חוסר נעימות מכיוון לא צפוי: "במירוץ 'בשביל הבנים' פגשתי את אמא של אחד החברים הדרוזים. היא הושיטה לי את היד לשלום, ואני הסתובבתי כי לא היה לי נעים ולא ידעתי שמותר לי ללחוץ לה את היד כשהיא מושיטה. זה היה ממש מפדח".

גם כשסלים פארס מהכפר חורפיש ביקר בבית של משפחת טנא בירושלים, הוא גילה הרגלים שלא הכיר. "זו הייתה הפעם הראשונה שלי אצל משפחה יהודית. אחד ההבדלים הכי גדולים שראיתי הוא שלא אוכלים כולם ביחד. מי שבבית אוכל, ולא מחכה לאבא שיחזור מהעבודה. רק בליל שבת כל המשפחה יושבת יחד לסעודה".

וזה מצא חן בעיניך?
"אני חושב שאצלנו יותר טוב. לא הצליחו לשכנע אותנו אחרת. בזמן שאורי היה אצלי בבית, עשינו כולנו ביחד על האש, ופתאום דוד שלי בא. אורי הופתע שהדוד לא הודיע מראש ובלי הזמנה הצטרף אלינו לארוחה. היה לו מוזר שקרוב משפחה מגיע בצורה חופשית כזו". 

בחודש מאי אשתקד נפל דבר בצה"ל: הרמטכ"ל גדי איזנקוט החליט על סגירת הגדוד הדרוזי "חרב" ופיזור חייליו בין חטיבות החי"ר. ההחלטה עוררה תרעומת בין אנשי העדה, שראו בגדוד הייחודי סמל למורשת ולגאווה והתקשו להשלים עם סגירתו. בקרב החבר'ה הדרוזים במכינה דווקא חלוקות דעות באשר לנחיצותו של הגדוד.
 

 
"אני אישית חושב שזה פספוס גדול מצד המדינה אם היא מוותרת עליו", אומר סביתי. "קודם כול, הגדוד נתן אפשרות להישאר במסגרת סגורה ופרטית של העדה למי שרוצה. חוץ מזה מדובר בהפסד לצה"ל, כי זה היה גדוד חזק שיצר הרתעה בכל מקום. במלחמת לבנון השנייה זה היה הגדוד הכי קרבי. הקשוחים ביותר בעדה ביקשו לשרת בחרב".

פארס לעומתו מצדד בהחלטת הרמטכ"ל. "זה אמנם היה גדוד עם עבר ומורשת וכבוד, אבל גם טוב שסגרו אותו, כדי שהדרוזים ישתלבו בגדודים אחרים", הוא אומר.

אני חוזר אל עדנן כבישי, שמזרז את המכינסטים להיכנס לשיעורי השפה. הוא מספר שהדיון על קיומו של גדוד חרב היה מבחינתו אחת הסיבות להקמת המכינה: "הגדוד הדרוזי היה מעין גטו לא חכם, והפירוק שלו הגיע באיחור של שלושים שנה. לא הבנתי מה זאת אומרת, למה שלא יקימו גדוד אתיופי? ואולי גם גדוד רוסי? זה קשקוש איום ונורא, ולא הבנתי במה זה שירת את הממסד של העדה.

"את הבידול הזה אנחנו דרשנו מהמדינה, בגלל הפחד שנתבולל. שכחנו שמי שדווקא לא נתבולל איתם הם היהודים. במדינות ערב באמת התבוללנו, אבל במדינת ישראל זה לא כך. אנחנו לא תת-קבוצה בתוך העולם היהודי אלא קבוצה אחרת, גם אם היא בעד מדינת ישראל. לכן אתה יכול להיות מורה אצלי בבית הספר ואני אהיה מורה אצלך. אני מאמין שאני יכול למלא כל תפקיד במדינה, חוץ מאשר הרב הראשי לישראל. את זה אני מקבל שלעולם לא אוכל להיות".

כבישי נזהר מליפול לסיסמאות על אפליה בין דרוזים ליהודים, או על הבעיות המתמשכות במגזר - ממצוקת קרקעות ועד קשיי תעסוקה. לדבריו, מי שלימד את הדרוזים "לבכות ולזעוק" הם חבריהם היהודים.

"להתבכיין זה כלי שהמדינה לימדה את כולם. כל מי שעלה לארץ קיבל מיד סל קליטה עשיר, ודרשו ממנו שיודיע מה חסר לו, מה הוא צריך, מה עוד לא קיבל. וכך הדרוזי פתאום למד שיש דרכים לקבל יותר. אני אתבכיין ואקטר, כי את התלונות על אפליה וגזענות למדנו מכם.

"קח יהודי שיצא לטייל באמצע זימבבואה ונפל ממדרגה – מיד הוא יטען שעשו לו את זה בזדון, כי ידעו שיעבור שם יהודי. והוא גם יזכה לכתבה בעיתון. כל יהודי בעולם שיעשה אפצ'י, ומישהו לא יגיד לו לבריאות - הוא ייעלב ויחשוב שזה בגלל שהוא יהודי. אז מה אתה רוצה מאיתנו, הדרוזים, כשאנחנו זועקים שמפלים אותנו? בעיניי זה חמור מאוד, שצריך תמיד להתבכיין ולזעוק 'לקחו לי ושתו לי'". 

היעד הבא שכבישי מסמן לעדה הדרוזית הוא לגדל אישי ציבור הראויים לתפקידם. "יש בכפרים שלנו בעיות גדולות ומתסכלות, ואנחנו צריכים לטפל בהן מבפנים. קח את פרויקט ייהוד הגליל של שנות השבעים והשמונים: כמה זה מתסכל שיישוב שקם לידך לפני ארבעים שנה, כמו כפר-ורדים למשל, הוא איכותי ומסודר עם מדרכות וכבישים, והכפר שלך לא נראה ככה. אנחנו לא עושים די למען עצמנו. אנחנו לא בהכרח בוחרים באנשים הנכונים לראשי רשויות, אלא מצביעים לפי מרכיב חמולתי ומשפחתי, ואז משלמים את המחיר.

"המדינה מצדה מאפשרת לראשי היישובים להמשיך לעבוד גם תוך ליקויים גדולים וגירעונות עתק, ומעדיפה להעלים עין ולתת לנו פשוט לקרוס. חראם, אני לא מבין למה אף אחד בממסד לא עוצר את הדברים האלו. הגיע הזמן שנמנה גם אנחנו את המנהיגים שלנו לפי כישרון וכישורים. ח"כ איוב קרא התלונן כל הזמן שביבי הבטיח לו תפקיד שר. סליחה, אני לא רוצה שר דרוזי על תקן 'חי"ת-למ"ד' (חייב לעבור). אל תעשו לי כל מיני אפליות מתקנות, תנו לי הזדמנות שווה".
 

בתפקידו במילואים מעביר כבישי הרצאות לצעירים ברחבי הארץ, במטרה לעודד גיוס ושירות צבאי משמעותי. אבל התגובות הנלהבות שהוא מקבל בסיום ההרצאות יכולות לפעמים להוציא אותו מכליו. "הגעתי לאילת, להרצות להורים ונערים על צבא וציונות. בסוף ניגשו אליי וחיבקו אותי, אמרו לי 'איזה יופי שאתה כדרוזי מסביר לנו על חשיבות השירות למען המדינה'. ואני משתגע מזה.

"אמרתי להם: תורידו את המילה דרוזי, מה זה קשור? אני סגן-אלוף במילואים, ומה שאני עושה כאן זה חלק מהתפקיד שלי באגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון. אתם מבולבלים. למה אני לא יכול ללמד את ילדי ישראל שיעור בהיסטוריה, אלא רק להוביל חיילים לקרב?

"נכון שאני אדם דרוזי, אבל אני ישראלי. זכותי וחובתי להתווכח על גבולות המדינה, על רווחה וחינוך ועל הכול. תקרא את הבלדה שיהונתן גפן כתב, ותראה כמה הוא צדק".

כבישי מתחיל לדקלם בכאב את "בלדה לדרוזי", שגיבורה הוא לא אחר מאשר אחיו, שבאפריל 1974 נפצע במהלך מתקפת מחבלים:

בקריית-שמונה מול אש ורוצחים
הוא רץ ראשון ושלף אקדחים
וראשון נפל במעלה המדרגות
פצוע קשה ורגליו משותקות
ואלה שפינו אותו כבר הודיעו בחדשות
עם הדם שנשפך על הדובון והעוזי
מי יכול היה לראות שהוא דרוזי?


למחרת, בהפגנה
אחיו של הפצוע בוכה בפינה
ולפתע, מבלי שקודם יחשוש
הוא מתחיל לקבל אבנים בראש
משום שבלי הדובון ובלי העוזי
כולם ראו עד כמה שהוא דרוזי.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg