ראשי » חדשות » בארץ

סנונית של תקווה: טפטוף של הגירה חיובית לערד

את קסם האוויר הנקי והרחובות המתוכננים החליפה תדמית של עיר עולים, עמוסת בעיות רווחה וסכסוכי חרדים-חילונים. עשרים משפחות סרוגות שהגיעו בקיץ האחרון מקוות להפיח חיים חדשים במקום

אם מחפשים נתון שימחיש את הסיפור של הציונות הדתית בערד, אפשר למצוא אותו בבית הספר "טללים", בית הספר הממלכתי-דתי היחיד בעיר. עד לפני שנים בודדות למדו בו פחות ממאה תלמידים מכיתה א' עד ח'. גם עכשיו, כשהוא הולך וגדל, מספר התלמידים מגיע בסך הכול לכ-150, ובכך מסתכם כל החינוך הממ"ד היסודי בעיר בת 25 אלף תושבים.
 
כדי להבין את הפוטנציאל הסרוג בערד, ואת הפער בינו לבין המציאות, צריכים להכיר עוד נתון: בחנוכה השנה השתתפו כ-700 איש באירוע שהתקיים עבור בוגרי החינוך הדתי-לאומי בעיר, שעזבו אותה בבגרותם; פי שניים ממספר המשתתפים באירוע דומה בשנה שעברה.

בשני העשורים האחרונים נעשו כמה ניסיונות להקמת גרעין של הציונות הדתית בערד, אבל הם לא נחלו הצלחה משמעותית. ישיבת "חן במדבר", שהוקמה כישיבת הסדר ובהמשך הפכה לישיבה גבוהה, לא התרוממה. כולל אברכים שהוקם כשלוחה של ישיבת ההסדר שבמצפה-רמון לא סחף אחריו גל מתיישבים, לפחות בינתיים.

גם האולפנה המקומית הוותיקה והמכינה הקדם-צבאית החדשה "נווה אביה" עדיין לא הצליחו לייצר קהילה סרוגה יציבה בעיר. אבל בשנה האחרונה מסתמן לראשונה שינוי. בקיץ החולף עברו לערד לא פחות מעשרים משפחות דתיות-לאומיות, כחלק מגרעין התיישבות חדש הנתמך על ידי תנועת הבוגרים של בני עקיבא. הפעם לא מדובר בבחורי ישיבה או באברכים, אלא במשפחות של אנשים עובדים. כולן מביאות איתן גם ילדים, שחלקם כבר בגיל בית ספר.

האחראי העיקרי לתנופת ההתיישבות הזו הוא דובי חלקיה (30), המייסד והמנהל של הגרעין החדש. דובי ועדי, הוא במקור מבית-אל והיא מנוף-איילון, הגיעו בעצמם לערד לפני חמש שנים. "חיפשנו קהילה וחיפשנו משימה, והסתובבנו בכל מיני גרעינים. בסוף התגלגלנו לכאן בגלל חברים, ראינו את העיר ואת האנשים, ופשוט התאהבנו", הוא אומר.
 
כדי להבין את ההתאהבות הזו, מספיק להסתובב בערד במשך שעה. עיר יפהפייה, שבניגוד לערים אחרות בנגב, גם תוכננה היטב לפרטי פרטים. הכבישים רחבים, שטחים גדולים מפרידים בין הבניינים המשותפים, וכמעט כל השכונות מעניקות לתושביהן נוף מדברי-הררי פתוח וגם אוויר נהדר. אבל יחד עם היופי החיצוני, הנתונים היבשים של ערד לא פשוטים. "זו עיר מבלבלת", מודה חלקיה.

"כל הסטטיסטיקות שלה מראות שהיא במצוקה היסטרית, כמעט על סף קריסה דמוגרפית. האוכלוסייה כאן צונחת בשלושה אחוזים מדי שנה; אפשר לומר שכל שנה עוזב פה יישוב שלם של בערך מאה משפחות. הצעירים נטשו את ערד מזמן, והיום אלו כבר ההורים שלהם שהולכים בעקבותיהם". 

עד שנות התשעים הייתה ערד חריגה לטובה בנוף עיירות הפיתוח בנגב. בשונה מהעיירות האחרות, שהוקמו כמעברות לעולי ארצות המזרח שנשלחו לנגב בעל כורחם, כאן נדרשו התושבים לעבור ועדות קבלה.

המשפחות הצעירות שבאו לערד בראשית שנות השישים מכל רחבי הארץ, עשו זאת מתוך בחירה. רבות מהן הגיעו מהקיבוצים, וחלמו על קיבוץ גדול שיהווה אלטרנטיבה של חלוציות ואיכות חיים לערי המרכז.
 

השינוי לרעה החל עם גל העלייה הגדול מברית המועצות. ערד קלטה כמות עולים בלתי פרופורציונית, וכיום הם מהווים למעלה מארבעים אחוז מתושביה. 12 אלף העולים שהצטרפו לעיר תוך שנים ספורות שינו לחלוטין את המרקם הקהילתי שלה, וגם יצרו משבר פיננסי בעירייה ועומס כבד במחלקת הרווחה.

"העלייה היא כמו עוגה", אמר לי בעבר ד"ר מוטי בריל, שכיהן כראש עיריית ערד בשנים 2007-2003. "אם אתה לוקח בכל פעם ביס, אתה יכול לאכול את כולה; אבל אם אתה מכניס הכול בבת אחת, אתה נחנק".

לאורך שנות השמונים וראשית שנות התשעים התקיים בערד פסטיבל המוזיקה המפורסם, שהיה אירוע השיא של הקיץ עבור בני נוער רבים, ותרם לא מעט לתדמיתה של העיר. אלא שגם הוא דעך אחרי האסון בשנת 1995, כששלושה צעירים נהרגו ועשרות נפצעו כתוצאה מדוחק רב בהופעה של להקת משינה. פסטיבל ערד קיים גם היום, אך הוא נערך באופן מצומצם ופונה לקהל מבוגר יותר.

באמצע העשור הקודם הציפו את העיר מאות מהגרים מאפריקה, שמשרד הפנים מנע מהם להגיע למרכז הארץ. בינתיים הם כבר נעלמו כמעט לחלוטין מהנוף של ערד, אבל הספיקו להשאיר מאחוריהם צלקת נוספת בתדמיתה של העיר.

אתגר אחר שערד מתמודדת עמו מגיע מצד האוכלוסייה הבדואית הגדולה שמתגוררת בסביבה, ומורגשת מאוד במרכזי המסחר העירוניים. וכאילו לא די בכך, בשנתיים האחרונות מתנהל כאן גם מאבק פנימי בין ראש העיר ניסן בן-חמו לבין קהילת חסידי גור, שהתעצמה במאות משפחות. כל התהליכים הללו הביאו לעזיבה מתמשכת של הגרעין המייסד של ערד, משפחות חילוניות ותיקות, ויחד איתן התאדתה באיטיות גם האוכלוסייה הדתית-לאומית שחיה כאן בעבר.
   
"מה שתוקע היום את ערד זו רק התדמית שלה", פוסק חלקיה. "יש פה חינוך ברמה גבוהה מאוד - ואגב, ראש העיר חושב שזו אחת הסיבות לכך שצעירים מכאן יצאו מהעיר כדי לכבוש את העולם. יש פה מחירי דיור נמוכים שלא תמצא בשום מקום בארץ: וילות במיליון שקלים, דירות ב-300 אלף. השכונות תוכננו במבנה קהילתי מאוד, יש ביטחון אישי, וכל זה מאפשר איכות חיים גבוהה.

"הסכנה המידית של העיר היא הזליגה של שלושה אחוזים בשנה; אם לא נעצור אותה, העיר תתרוקן מיושביה. צריך לזכור שערד היא המרכז ההתיישבותי העירוני היחידי במזרח הארץ מדימונה ועד מעלה-אדומים. כמות התושבים בכל המועצות האזוריות שמתחתינו יחד היא כמו שכונה אחת בעיר. ערד ממוקמת במשולש של דרום הר חברון, מדבר יהודה וגבול ירדן, והמקום הזה חשוב גם מבחינה ביטחונית ואסטרטגית. הבנו שחייבים לעשות צעד משמעותי כדי שתהיה כאן צמיחה". 

בינתיים המשיכו תושבים לעזוב את העיר. חלקיה מספר שבשכונה שלו, שכונת "נעורים", שבה התגוררו לפני ארבע שנים 15 משפחות דתיות צעירות, נשארו בקיץ 2015 רק שלוש. המחשבה הראשונית שלו ושל חבריו הייתה לקדם פרויקט נדל"ן לציבור דתי ומסורתי. "דיברנו עם אנשי המקצוע של משרד השיכון, והם אמרו לנו שאין פה שום דבר קהילתי שימשוך אנשים. לפני שמקימים שכונה חדשה, צריכים לבסס קהילה".

באותה תקופה החליטה מועצת מחוז דרום של תנועת בני עקיבא להקים יישוב חדש באזור ערד. כשאנשי התנועה הגיעו לאזור, הם הבינו שעם כל הכבוד לקסם החלוצי הנלווה להקמת יישוב יש מאין, הרבה יותר חשוב כעת לבסס את העיר עצמה. מוסדות התנועה החליטו לאמץ את חיזוקה של ערד כמשימה לאומית, ותנועת הבוגרים של בני עקיבא נכנסה לתמונה.

  
התובנה המרכזית שהנחתה את חלקיה ואנשי התנועה, הייתה שעדיף שגרעין המשפחות החדש לא יתבסס על כולל אברכים או על ישיבה. "הבנו שהסיפור של ישיבה שמצמיחה קהילה לא תופס פה. היו כבר שלושה ניסיונות שלא צלחו - אולי משום שאלה היו ישיבות חרד"ליות שלא התחברו לאוכלוסייה, ואולי כי כבר נוצרה רוויה בעולם הישיבות וקשה לגייס תלמידים. בכל מקרה, מכל גלגולי הישיבות נוצרה רק קהילה סגורה וקטנה של אברכים.

"יש פה גם מכינה קדם-צבאית מצוינת, שלומדים בה השנה 25 תלמידים שבאו להשתלב ולהתחבר, אבל הבוגרים שלה עדיין בצבא. למעשה לא ראינו עד היום שמכינות מצליחות בתחום ההתיישבות, כי הבוגרים לא חוזרים אליהן. לכן החלטנו לייצר אלטרנטיבה. חשבנו שבני עקיבא זה מותג רחב ומכיל יותר מישיבה, שבדרך כלל משתייכת לקו מאוד מסוים, וקיווינו שהגדרה רחבה כזו תחזיר לנו את הטבעיות שהייתה פה בקהילה הדתית בעבר".

כדי להגיע למשפחות פוטנציאליות, החליטו חלקיה ואנשי בני עקיבא להתחיל מרשימת דתיי העיר שנטשו אותה. בחנוכה בשנה שעברה הם קיימו בפעם הראשונה אירוע גדול לבוגרי הציונות הדתית בערד.

"הצלחנו לאתר קרוב ל-800 איש, ומתוכם הגיעו לאירוע כ-350 בגילאי עשרים עד ארבעים. זה עשה באזז מטורף, אנשים התחילו להתעניין, אבל זה עדיין לא עזר להביא משפחות. ניסינו לקיים חוגי בית ולא הצלחנו, ועד חודש אדר בשנה שעברה שום דבר לא התרומם".

השינוי החיובי הגיע כשהוחלט לקיים שבתות אירוח למשפחות. ב"שבת הגדול" הסמוכה לפסח בשנה שעברה הגיעו 18 משפחות שהיו מעוניינות לשמוע על מעבר לערד. ההצלחה הובילה לשבתות נוספות, שבהן התארחו בסך הכול כחמישים משפחות.
 
התוצר הסופי הוא כאמור עשרים משפחות שעברו לעיר בקיץ האחרון. רובן התמקמו בשכונת נעורים, סמוך לאולפנה המקומית, והמבוגרות שבהן התיישבו בשכונת השקד. בשתי השכונות הצטרפו התושבים החדשים לבתי כנסת ותיקים, מתוך תפיסה של השתלבות במרקם הקהילתי הקיים.

עמיאל דלטורף (39), עובד סוציאלי במקצועו, ורעייתו דסי (33), חוקרת ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון, הגיעו לערד אחרי 14 שנות מגורים בנתיבות. גם לשם הם עברו מתוך אידיאולוגיה חברתית שספגו – עמיאל בישיבת ההסדר בנתיבות ודסי בשירות לאומי בירוחם.

ביקורים משפחתיים בערד בשנים האחרונות עוררו את עניינם בעיר, וכששמעו שמתקיימת שבת אירוח, הם באו לבדוק. "לא חיפשנו נוחות", אומר עמיאל. "אמרנו שאם כבר אנחנו עוזבים את נתיבות, נמשיך לעשות משהו משמעותי". 

בני הזוג דלטורף משלמים מחיר על המעבר. עמיאל, שבנתיבות עבד במרחק הליכה מהבית, נוסע עכשיו ארבעים דקות לעבודתו החדשה כעובד סוציאלי במועצת ירוחם. דסי, שהייתה מגיעה לאוניברסיטה בנסיעה של פחות מחצי שעה ברכבת, נוסעת לשם עכשיו כארבעים דקות ברכב פרטי.

 גם התחום החברתי גובה לכאורה מחיר, כשעוברים מקהילה דתית גדולה ומבוססת לקהילה קטנה עם בית כנסת דליל במתפללים. אבל מתברר שזה בדיוק הדלק שמניע משפחות כמו דלטורף לערד.
 

 
"מי שבא לפה, צריך לדעת שזו משימה. זה לא הולך בקלות, אבל זו אידיאולוגיה. ואגב, לא צריכים לעשות הרבה בשביל להיות כאן משמעותיים. מספיק להגיע לבית הכנסת בשכונה ולשלוח את הילדים לסניף של בני עקיבא, וכבר עשית משהו".

ובכל זאת, בני הזוג דלטורף לא מסתפקים במינימום הזה. הם החלו לקיים בבית הכנסת בשכונה שלהם תפילת ילדים, וכבר מדווחים בהתלהבות על 15 משתתפים.

גודלו המצומצם של בית הספר שבו לומדים שלושה מילדיהם, הוא יתרון בעיניו של עמיאל. "יש בבית הספר אווירה דתית וחינוכית מצוינת, וברור לי שהילדים שלי מרוויחים. גם תנאי הדיור משופרים: הבית שאנחנו שוכרים בערד גדול פי שניים מהבית שלנו בנתיבות, שמושכר כמעט באותו סכום. במחיר הבית בנתיבות, שהוא חלק מבניין בתוך מתחם של בניינים, אפשר לקנות בערד וילה גדולה".

הנאה נוספת שערד מספקת להם היא הקרבה לטבע. "אתה יכול לצאת לטיול מדהים בהליכה מהבית. עשינו את זה כבר כמה פעמים בתקופה האחרונה, וזה כיף גדול".

משפחת דלטורף מקווה לראות גל נוסף של מצטרפים לערד בתוך חודשים אחדים. "אמרתי לדובי חלקיה שהוא לא צריך לחפש משימות חדשות, אלא פשוט להביא עוד משפחות. אם גם בקיץ הקרוב יבואו עשרים משפחות, אנחנו על הגל".
 
משפחה נוספת שהגיעה לערד בקיץ האחרון היא משפחת פרץ - משה, אודיה ובתם התינוקת אורי, שעברו לכאן מקריית-ארבע. אודיה עובדת עכשיו כמדריכה ואם בית באולפנה בערד, ומשה עומד להתחיל לימודים אקדמיים.
חיפושים אחר גרעין התיישבות חברתי, ושמועות טובות על האולפנה המקומית, הביאו אותם לכאן. "הבעיה של ערד היא הדימוי השלילי", אומרת אודיה. "גם אנחנו לא הכרנו את העיר עד שהגענו לבקר".

בני הזוג פרץ מלווים את סניף בני עקיבא המקומי, שבו חברים כמה עשרות חניכים. "החלטנו לאמץ את הנוער של הסניף ולעזור לרכזת במה שאפשר. לא היה פה ליווי כזה קודם. המשפחות של הישיבה שהוקמה בעיר לא נמצאות בקשר עם הסניף, אבל לנו זה חשוב". 

המשפחות הדתיות הוותיקות של ערד שבעות רצון לנוכח הצטרפות הגרעין החדש. אחרי הרבה שנים של תליית תקוות ביוזמה כזו או אחרת, הן מרגישות שהפעם מדובר בהתיישבות משמעותית יותר.

יהודה אונגר, בן 39, הגיע לערד בגיל שנתיים, והוא מכיר היטב את ההיסטוריה הדתית המקומית. הוריו עברו לעיר בסוף שנות השבעים כחלק מצוות האולפנה שהוקמה אז. אונגר למד בבית הספר הממ"ד המקומי בימים שבהם היו בכל מחזור שתי כיתות.

 
כבר בנערותו, כשלמד בישיבה תיכונית בירושלים, הוא החל לחלום על הקמת ישיבת הסדר בערד; "בכיתה י"א חברים שלי ואני הלכנו עם הרעיון הזה לרב חיים דרוקמן, אבל הוא אמר לנו שזה מוקדם מדי".

אונגר המשיך ללימודים בישיבת ההסדר בעתניאל, ולפני 11 שנה, כשהוא כבר נשוי לגילה, חזר לגור בעיר הולדתו. "באתי לכאן כי זו העיר שלי, ובתור אחד שגדל כאן אני מרגיש מחויבות למקום. מבחינתי ערד היא כמו התנחלות. בבית הוריי יש תמונה מהקמת העיר בשנת 1962, שמופיעים בה בן-גוריון, יגאל אלון, לובה אליאב ויצחק פונדק, שהיה המנהל של חבל ערד וראש המועצה הראשון כאן. לצדם אפשר לראות שלט גדול: 'יום ההתנחלות בערד'".

יחד עם אונגר חזר לערד גם חברו ברוך אביבי, שגדל איתו בעיר ולמד איתו בישיבת עתניאל. אביבי מנהל היום את בית הספר שבו למדו בילדותם, ואונגר משמש בו כמחנך. במקביל הוא אחראי על מערך התקשוב בכל מערכת החינוך בעיר.

"בשנות התשעים חלה ירידה משמעותית במספר התלמידים בבית הספר, אבל היום הוא שוב עולה", אומר אונגר. "מבחינה מקצועית מדובר בבית ספר מצוין, וזה מתבטא בתוצאות מבחני המיצ"ב שלנו שנמצאות מעל הממוצע, וגם בשיטות פדגוגיות ייחודיות של למידה משמעותית".

על גל המצטרפים החדש אומר אונגר: "יש הבנה שתקומה למקום כמו ערד לא חייבת לבוא מקבוצה שיש לה קשר או מחויבות ישירה לבית מדרש. הכוונה לא רעה, אבל בית מדרש במהותו מכוון הרבה פעמים כלפי פנים, וכשמישהו בא ללמוד במקום מסוים בגלל בית המדרש - מה ההבדל מבחינתו בין ערד לבין מקום אחר?
   
"עכשיו יש פה כיוון אחר שאומר: אנשים יבואו לחיות כאן את החיים כשארון הספרים נמצא מאחוריהם. זה שונה ממה שהיה קודם. אני לא יודע אם זה יצליח, אבל יש סימנים תומכים להצלחה".

אונגר משוכנע שיש לערד מה להציע גם למי שלא מכיר אותה מילדות. "החברים האידיאליסטים שלי מישיבת ההסדר הלכו בסוף לגור באזור המרכז, ואני לא בונה על זה שהם יבואו לפה. אבל מי שרוצה להרגיש טוב עם העולם הערכי שלו וגם לחיות לא רע – ערד היא אחלה מקום לעשות את זה.

"כשאני מגיע לאזור המרכז, אני נחנק מהצפיפות; כאן אפשר לרוץ בערב ולנשום אוויר. יש פה גם ממשק טוב ובריא עם הציבור הכללי. זו עיר שמאפשרת להתחבר לציבורים אחרים באופן מאוורר".

אשתו גילה היא אחות במרפאה בערד, והם מגדלים יחד שישה ילדים - הגדולה בכיתה ח' והקטנה בת חודשיים. את ביתם היפה הם בנו בשכונת שקד. "שנים לא זז פה כלום", אומר אונגר, "והנה השבת קיימנו אצלנו סעודה שלישית משותפת, והסלון היה מלא לגמרי. פתאום אנשים באים וגם קונים בתים". 

הפגישה שלי עם דובי חלקיה מתקיימת בביתן השמירה של אחד ממוסדות חסידות גור בערד. חלקיה, סטודנט למנהל ומדיניות ציבורית, עבד עד לא מזמן כקבלן שיפוצים. הזמן הרב שהשקיע בגיוס המשפחות החדשות הקשה עליו להיות עצמאי, והוא סגר את העסק.

החיפוש אחר משרה שתאפשר לו להמשיך לנהל את הגרעין, הביא אותו לכאן, לעמדת השומר. "הציעו לי כל מיני ג'ובים פוליטיים בעירייה, אבל כרגע טוב לי בעבודה הזו. כאן אני לא חייב שום דבר לאף אחד, ואין לי מנהל על הראש שאומר לי מה לעשות".

מי שניזון רק מאמצעי התקשורת ומדעות קדומות, יתקשה להבין איך חלקיה, שמגייס בגלוי משפחות סרוגות לעיר, עובד בתוך מוסדות חסידות גור (אם כי אינו מועסק על ידם). לא פעם נטען כי החסידות הזו עושה הכול כדי להשתלט על ערד ולהבריח ממנה את התושבים החילונים והדתיים-לאומיים. אבל חלקיה, כמו שאר המרואיינים שפגשתי, מצייר תמונה הרבה יותר רגועה.
 

 
"מספר המשפחות של גור בערד שולש בשנים האחרונות והגיע ל-900, ועדיין הם מהווים פחות מ-18 אחוז מתושבי העיר. בסך הכול מדובר באנשים טובים שחיים את חייהם בשקט, והמתח שקיים הוא בעיקר מתח פוליטי בינם לבין ראש העיר מטעם 'יש עתיד', ניסן בן-חמו.

"כל מה שקרה הוא שבבחירות האחרונות גור מצאו את עצמם, בפעם הראשונה מאז שהגיעו לערד, יושבים באופוזיציה ללא סגן ראש עיר מטעמם. במקביל, הצרכים שלהם גדלו מאוד בכל מה שקשור למבני ציבור, וכך נוצר המתח".

באחד ממוקדי המאבק בין קהילת גור המקומית לעיריית ערד נמצא בית הכנסת האשכנזי המרכזי של העיר. בעבר הוקצה בית הכנסת לעמותה של תושבים ותיקים, אך לפני כשנתיים וחצי, במקביל להידלדלות המתפללים, השתלטו אנשי גור על המבנה ועד היום הם מסרבים לפנותו.

"לשני הצדדים יש כנראה אינטרס לטפס על העץ", אומר חלקיה. "לי יש קשר טוב גם עם ראש העיר וגם עם ראשי המוסדות של גור, ולכן ניסיתי לגשר בסוגיית בית הכנסת והעליתי כמה הצעות מעשיות לפשרה, אבל המשא ומתן התפוצץ. מאז חנוכה נרגעו הרוחות, ולפי השמועות שהגיעו אליי, זה נובע משינויים שנעשו במנהיגות המקומית של קהילת גור. 

"אחרי הכול, המאבק הזה הזיק להם מאוד. בבחירות האחרונות הם עוד הצליחו לקבל מנדט וחצי מהציבור הרחב שלא משתייך לחסידות, אבל במאבק הזה הם איבדו את האהדה של התושבים".

אתה לא חושש מתסריט שבו ערד הופכת לעיר חרדית?
"דווקא בגלל חסידות גור ערד לא תהיה חרדית, כמו שחצור ואשדוד, שיש בהן קהילות של החסידות הזו, לא הפכו לערים חרדיות. הרֶבֶּה של גור לא סתם שלח אותם לכאן. הוא לא רוצה עיר חרדית, אלא עיר חילונית מתפקדת. הוא לא רוצה לנהל כאן את מחלקות התברואה והרווחה; הוא רוצה תשתית זולה ונוחה של עיר שמנוהלת טוב.

"גם השר יעקב ליצמן, שמנהל פה את כל העניינים של גור ומגיע לערד כמעט בכל שבוע, מבין שאם הקהילה הזו תגיע לאחוזים גבוהים מדי, היא תגרום לעצמה נזק. אני אפילו טוען שגור עוצרים את ההתחרדות של העיר, כי מכיוון שהם כבר פה, לא יגיעו לכאן פלגים אחרים של החברה החרדית.

"לחילונים בערד אני מסביר שמדובר באוכלוסייה טובה. קל לסגור איתם דברים, כי בגור אף אחד לא מערער על המנהיגות של האדמו"ר. זו גם לא חסידות שמנהלת מאבקים על שמירת שבת או צניעות. הם מאמינים יותר ב'חיה ותן לחיות'. במידה מסוימת אפשר אפילו לראות בהם מנוע צמיחה, כי רוב מוחלט של הגברים בקהילה עובדים".
 

 
גם יהודה אונגר מצייר תמונה אופטימית בנוגע ליחסי העיר והחסידות. "בגור יודעים שיש גבולות גזרה להתעצמות שלהם. זה כמו שיחים במדבר שיודעים לשמור על מרחק קבוע ביניהם כדי לשרוד.

"גם בתוך הקהל שלהם יש חוסר שביעות רצון מהמצב הנוכחי. אני לא מרגיש שאני נמצא איתם בעימות, וגם אם הם הכריעו את הקרב על בית הכנסת המרכזי, בחזיתות אחרות נראה שהם לא נלחמים".

בינתיים, מעמדת הבודקה במוסדות גור, ממשיך חלקיה להביא לערד עוד משפחות דתיות. "לשמחתי יש אלינו פניות כל הזמן. אנחנו מתכוונים לקיים עוד שבתות קליטה, וצופים שגם בקיץ הקרוב יגיעו משפחות.

"אנחנו במקום הרבה יותר טוב מהיכן שהיינו לפני שנה, ועכשיו יש לנו גם מה להראות למשפחות שמגיעות לבדוק, אבל עדיין צריך לעבוד קשה. היעד הוא להגיע למאה משפחות חדשות תוך שלוש שנים. חסרות לנו רק עוד שמונים, ואנחנו עפים קדימה". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg