תיק תקשורת: מימי מפא"י ועד פרשת נתניהו-מוזס
ניסיונות לסגור עיתון על ידי המתחרים, הוצאת שבועון בתיאום עם פוליטיקאים שיזכו לסיקור אוהד, ריגול תעשייתי ומעקבים אחר היריבים. ההיסטוריה של סכסוכי התקשורת בישראל מתחילה עוד מימי קום המדינה, הרבה לפני חקירות מו"ל 'ידיעות אחרונות' וראש הממשלה
חשיפת השיחות והעסקה שנידונה לכאורה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו למו"ל 'ידיעות אחרונות' ארנון (נוני) מוזס, מסעירה זה כמה שבועות את התקשורת הישראלית, כמו גם רבים בציבור. התחושה היא ששפל כזה ביחסי הון-שלטון-תקשורת עוד לא היה כאן.
מבלי להתיימר לקבוע דירוג של הרגעים השפלים ביותר בתולדות התקשורת הישראלית, ברור לגמרי שהיסטוריית העימותים בין כלי התקשורת ותיקה כמעט כמו כלי התקשורת עצמם. היא הייתה רוויה יצרים, דרמות וגם מעשים שהיום בוודאי היו נתפסים כלא לגיטימיים, אם לא פליליים. חלקם, אגב, נחשבו פליליים עוד בזמן אמת.
פברואר 1948 הוא הרגע המכונן. שלושה חודשים לפני הקמת המדינה מחליט עורך 'ידיעות אחרונות' דאז, עזריאל קרליבך, לפרוש מהעיתון ולהקים בן-לילה עיתון חדש, יחד עם כמעט כל צוות העורכים והכתבים שלו. במשך השנים ניתנו הסברים שונים להחלטה הדרמטית הזו של קרליבך.
פרופ' רפי מן, שעבד במשך שנים רבות בעיתון שיסד קרליבך וכתב עבודת דוקטורט על התקשורת הישראלית בתקופת בן-גוריון, מסביר את המהלך: "קרליבך, ששהה באותם ימים בארה"ב, נדהם לגלות שמאחורי גבו סיכם מו"ל העיתון יהודה מוזס עם מנהל הדפוס, שהוא יעביר אליו הגהות של העיתון, מאחורי גבו של קרליבך, כדי שיוכל להוציא מהן שמות או ידיעות שהיו עלולים לפגוע בעסקיו".
כדי לתת לקוראים את התחושה שהם מקבלים את 'ידיעות' האמיתי, קרא קרליבך לעיתונו החדש בשם 'ידיעות מעריב'. אבל צו בית משפט שהוציא מוזס אילץ אותו לוותר על המילה 'ידיעות', ומאז נקרא העיתון רק 'מעריב'. זה היה האות לקרב הענקים הדרמטי, היצרי, הארוך והמרכזי ביותר בתולדות העיתונות הישראלית, שכנראה משפיע עליה עד היום.
מוזס לקח את פרישתו של קרליבך ואנשיו כבגידה אישית. הוא הבין היטב שרצונו של קרליבך, בכך שגייס כמעט את כל כותבי העיתון שעזב, הייתה לא רק להקים עיתון חדש, אלא לראות את 'ידיעות' קורס, והחליט שיעשה הכול כדי שהדבר לא יקרה.
אגדות אורבניות שונות נפוצו מאז על עוצמת השנאה בין משפחת מוזס ל'מעריב'. עדי מרקוזה-הס, בת למשפחת מוזס שכתבה ספר על תולדות 'ידיעות' ('העיתון וסיפור המשפחה שמאחוריו', הוצאת כרמל), מצטטת את ג'ודי ניר-מוזס, אחותו של נוני, שאמרה שבני המשפחה נהגו לירוק כשעברו במקרה ליד בית 'מעריב'. מרקוזה עצמה אינה בטוחה באמינות הסיפור הזה, אבל יודעת לומר ש"במשפחת מוזס מעולם לא הוזכר השם המפורש 'מעריב'".
מכל מקום, מוזס גייס להצלת העיתון את כל מי שהיה יכול, וביניהם גם את בן-דודו, דב יודקובסקי - ניצול שואה שהיה אז סטודנט באוניברסיטה העברית, וללא כל ניסיון עיתונאי. הגיוס הזה הוא שהזניק את 'ידיעות', שכן יודקובסקי, שגם ידידיו מודים שהיה חלש מאוד בכתיבה, התגלה כגאון עריכה ושיווק, אולי גדול הגאונים בתחום הזה בכל תולדות העיתונות הישראלית.
שיטת יודקובסקי הייתה פשוטה. הוא נהג לתמצת אותה במשפט הבא: "'מעריב' כותב לאלופי המטכ"ל; אנחנו נכתוב לנהגים שלהם". וכידוע, יש יותר נהגים מאלופים. במילים פשוטות: בשעה ש'מעריב' התנהל כאילו הוא מנהל את המדינה, 'ידיעות' התעניין בהגדלה מתמדת של התפוצה, מה שכמובן אפשר לו לימים גם להפוך ל"עיתון של המדינה".
כך, למשל, ב'ידיעות' היו מוכנים לעשות הרבה מאוד למען סקופים. על הכתב הפוליטי המיתולוגי שלמה נקדימון סופר בשעתו שהצליח להשיג את הדיונים הסודיים של מרכז מפא"י בעניין פרשת לבון, מכיוון שהשתחל לתעלות האוורור של האולם שבו נערכה הישיבה.
כישרון הכתיבה של העיתונאים לא היה חשוב, מכיוון שממילא שיטת יודקובסקי הייתה מבוססת על שכתוב אינטנסיבי של כל הסיפורים בידי צוות עורכים שהוכשרו במיוחד לעריכת טקסטים קריאים ובהירים, במשפטים קצרים וקצובים.
זאב גלילי, אחד מבכירי המשכתבים האלה (לימים רכז הכתבים של 'ידיעות' ויד ימינו של יודקובסקי), אומר שעיקרון מקודש נוסף היה העמידה בזמנים: "היעד היה ששעת הסגירה שלנו תקדים תמיד את זו של 'מעריב', כדי שגם נגיע לקיוסקים לפני 'מעריב' והקוראים הראשונים יפגשו רק אותנו. כשהגיעה שעת הדד-ליין, כל הפעילות נפסקה. אפילו ההגהות.
נח מוזס (בנו הצעיר של יהודה, שירש את מקומו בראש העיתון) ויודקובסקי העדיפו שהעיתון יצא עם שגיאות, ובלבד שיצא בזמן, כלומר לפני 'מעריב'. ואם 'מעריב' היו מקדימים את שעת הסגירה שלהם, כדי להתחרות בנו, היינו מקדימים עוד יותר את זו שלנו, כך שתמיד הקדמנו אותם'".
מרקוזה אומרת שחלק מהשיטה היה גם ריגול אחרי 'מעריב': "ב'ידיעות' השתדלו מאוד להקדים את 'מעריב' גם בכותרות, וכנראה גם היה להם מידע פנימי על מה שהולך ב'מעריב'. קרליבך החליט פעם שהוא ידפיס את העיתון בפורמט דומה לזה של 'לה-מונד' הצרפתי, וגם יגדיל את העיתון מארבעה עמודים לשמונה. יודקובסקי ידע על כך; את פורמט 'לה-מונד' הוא החליט לא לאמץ, אבל הוא דאג להגדיל מיד את העיתון שלו עוד לפני ש'מעריב' יעשה זאת.
שיטות הריגול היו מתוחכמות כל כך, שלימים 'ידיעות' ידעו שהצליחו להשיג את 'מעריב' בתפוצה הרבה לפני שב'מעריב' הודו בכך. הם פשוט עקבו אחרי כמויות הנייר ש'מעריב' רוכש. אגב, גם כשזה נודע להם, יודקובסקי שיכנע את מוזס לא לצאת בהכרזות התפארות על כך, כדי ש'מעריב' לא יתעורר מתרדמתו. למוזס זה היה קשה, כי כל חייו הוקדשו לניצחון על 'מעריב', אבל למשך זמן מסוים הוא הסכים שזה לטובת העיתון ועמד בפיתוי".
רפי מן נותן דוגמה נוספת למעקב של 'ידיעות' אחרי 'מעריב', גם בשלבים מאוחרים בהרבה: "בשלב מסוים החלטנו שנוציא מוסף כלכלי על נייר ורוד, כמו ה'פייננשל טיימס', אבל שבוע לפני שיצאנו עם מוסף כזה, ב'ידיעות' הקדימו אותנו והוציאו מוסף דומה".
גם קשרים עם השלטון היו חלק בלתי נפרד מהתחרות. משפחת מוזס אמנם ויתרה על רבים מנכסיה, בעיקר נדל"ן, כדי להמשיך לקיים את העיתון, אבל כשגם זה לא הספיק, היא מכרה 50% ממניות העיתון למפלגת השלטון, מפא"י. מן אומר ש"למזלו של 'ידיעות', מפא"י לא ניצלה את העובדה הזו (אולי משום שממילא לא החשיבה את תפוצתו של העיתון, וגם היו לה עיתונים משלה), וכש'ידיעות' התחזק מוזס קנה בחזרה את המניות מהמפלגה".
אבל גלילי מעיד על תרומות אחרות שנתנו הפוליטיקאים לעיתון, ולהפך: "היו בעיתון אז מה שכינו 'פרחים מוגנים', כלומר אנשי שלטון שסייעו לעיתון בדרכים שונות והעיתון מצדו דאג 'לשמור עליהם'". אחד המרואיינים לכתבה מציין בהקשר זה את שמותיהם של השרים לשעבר גד יעקובי ויוסף אלמוגי, כמי שהדליפו לעיתון בקביעות את דיוני הממשלה וזכו בתמורה להגנת העיתון.
גלילי מספר גם על מוגנים אחרים: "'ידיעות' היה זה שהמציא את הטוטו, ובמשך זמן מסוים זה היה עסק שהיה בבעלות העיתון וכמובן עזר להכנסות שלו. כשהמדינה החליטה 'להלאים' את הטוטו, הם בכל זאת נתנו ל'ידיעות' את הזיכיון להפעלתו, כפיצוי.
"זה היה שווה הרבה כסף, כי בין הפקדות ההימורים לתשלומי הזכיות עבר שבוע שבו אפשר היה לגלגל את הכסף. הנהג של יודקובסקי סיפר לי שהוא היה לוקח אותו לכל מיני פגישות עם שרים וח"כים כדי להשפיע עליהם בניסוח החוק, ומובן שדאגו להגן על הפוליטיקאים האלה גם בעיתון".
"מנגד", אומר גלילי, "בשום אופן לא היה מצב של אנשים שהעיתון דואג לתקוף במכוון. האמינות הייתה מאוד חשובה ליודקובסקי ומוזס. הם היו מוכנים להעלים עין מידיעות בעייתיות כלפי אנשים מסוימים, לא רבים במיוחד, אבל לא לפרסם דברים שקריים".
גם 'מעריב' לא טמן ידו בצלחת, מבחינת הקשרים עם השלטון. מן מספר שבמהלך מחקר הדוקטורט שלו גילה שקרליבך, אחד הסמלים המיתולוגיים של העיתונות הישראלית, ניהל מו"מ ממושך עם מפא"י על הוצאת שבועון משותף, שהתירוץ הרשמי לפרסומו יהיה סיקור תוכניות הרדיו של 'קול ישראל', אבל בפועל ישמש כלי הסברה של מפלגת השלטון. הוא אף הציע לאנשי מפא"י שיפרסמו דף יומי של המפלגה ב'מעריב', וכן יוכלו לצרף נציג של מפא"י למערכת העיתון. התמורה שביקש קרליבך הייתה סגירתו של יומון המפלגה 'הדור'.
לפי אחת העדויות שמצא מן בארכיונים היה לקרליבך תנאי נוסף: סגירתו של המתחרה 'ידיעות אחרונות', שמפא"י החזיקה ב-50 אחוז ממניותיו, המגעים האלה לא צלחו - אולי מפני שמפא"י החשיבה אז את העיתונות המפלגתית שעמדה לרשותה יותר מאשר את העיתונות המסחרית שייצג קרליבך - וחופש העיתונות ניצל.
במשך השנים עברה תפוצת 'ידיעות' בהרבה את זו של 'מעריב', ו'מעריב' עמד בפני סכנה קיומית. לקראת סוף שנות השמונים נמכר העיתון לראשונה לאיש העסקים היהודי-בריטי רוברט מקסוול. כמה שנים קודם לכן אירעה דרמה גדולה גם ב'ידיעות': מו"ל העיתון, נח מוזס נהרג בתאונת דרכים באוקטובר 1985, ובמקומו נכנס בנו ארנון (נוני).
היחסים בין נוני ליודקובסקי היו בעייתיים בהרבה מאלה שקיים אביו עם העורך. "לנח לא היה פשוט שיודקובסקי מקבל את כל התהילה והערצת הכתבים. לכן, עם כל שיתוף הפעולה ביניהם, הוא לא העניק לדב את תואר העורך, אלא רק רכז המערכת, כשבתפקיד הרשמי של העורך נשא ד"ר הרצל רוזנבלום", מתארת מרקוזה.
"תפקיד העריכה של רוזנבלום התמצה בכתיבת מאמרי המערכת, ולכל עניין מעשי יודקובסקי היה העורך, אבל היה חשוב לנח שכך יהיה. רק אחרי מותו של רוזנבלום קיבל יודקובסקי גם את התואר הרשמי של עורך ראשי.
"כשנכנס נוני לתמונה, זה נהיה יותר מסובך. כי נוני גם אדם הרבה יותר קשה, ועם יצר שתלטני. הוא החליט מיד שהוא יהיה בעל הבית היחיד בעיתון, וכמובן שהמעמד של דב איים עליו. אז בהדרגה הוא דחק את דב במועצת המנהלים של העיתון, עד שדב נאלץ לפרוש".
יודקובסקי, שוב בתפקיד הנבגד והפעם על-ידי המוזסים, ידע בדיוק מה הצעד שיכאיב לנוני הכי הרבה: הוא חצה את הקווים, וחבר עם כמה מנאמניו - ביניהם העיתונאי אדם ברוך - לרוברט מקסוול וקיבל על עצמו את תפקיד עריכת 'מעריב'. אלא שזו הייתה קדנציה קצרת טווח. עסקיו הגלובליים של מקסוול הסתבכו, והוא עצמו מת בנפילה מסתורית מסיפון היאכטה שלו.
'מעריב' שוב הועמד למכירה, והפעם קנה אותו איש העסקים עופר נמרודי. יודקובסקי פרש, אבל המלחמה המלוכלכת בין שני העיתונים רק עלתה מדרגה: נמרודי הואשם והורשע בהאזנות סתר לאנשי 'ידיעות', ואף ישב בשל כך בכלא במשך כשמונה חודשים. מן מדגיש ש"ההאזנות היו אך ורק לאנשי הכספים והמנהלה של העיתון, לא לעיתונאים ולעורכים".
מרקוזה מספרת ששיטות הריגול שהפעיל בשעתו 'ידיעות' נגד 'מעריב' הופעלו על-ידי נמרודי בכיוון ההפוך: "ינון אנגל, סמנכ"ל 'ידיעות', הגיע בשלב מסוים לרכוש ציוד ייחודי בקליפורניה. כשהוא הגיע למקום אמר לו הספק שהוא מצטער, אבל יום קודם הוא הבטיח למכור את הציוד לגורם אחר (שכנראה הבטיח לו מחיר טוב יותר). הוא לא רצה לומר במי מדובר, אבל אחרי שאנגל לחץ עליו, הוא הודה שמדובר ב'מעריב'".
בשלב מסוים נמרודי אף הואשם בקשירת קשר לרציחתם של נוני מוזס ועמוס שוקן, שני המו"לים המתחרים, אבל זוכה מההאשמה הזו, ואף חזר לעמוד בראש העיתון.
אלא שגם שיטות הריגול לא הועילו ל'מעריב'. בשלב מסוים נמרודי אמנם הצליח לשפר את תפוצת העיתון, אבל לא באופן כזה שיזניק אותו שוב לתחרות משמעותית מול 'ידיעות'. אחרי 18 שנים ארוכות ומיוסרות, כולל ישיבה בכלא, מכר נמרודי את העיתון לאיש העסקים זכי רכיב, והוא החזיק בו רק כשנה עד שמכר אותו בעצמו לנוחי דנקנר.
בתקופת דנקנר שוב נפוצו עדויות קשות על הטיית הידיעות המתפרסמות בעיתון לטובת מכלול שיקוליו העסקיים של דנקנר. זה בוודאי לא תרם למניעת ההידרדרות של העיתון. הוא נמכר לאיש העסקים שלמה בן-צבי (לשעבר הבעלים של 'מקור ראשון').
כשגם הוא לא הצליח להחזיק בו, נמכר העיתון לאיש העסקים אלי עזור, הבעלים של הג'רוזלם פוסט. 'ידיעות' מצדו מיקד בשנים האחרונות את עיקר מאמציו בתחרות מול 'ישראל היום' (גילוי נאות: 'מקור ראשון' הוא חלק מקבוצת 'ישראל היום').
בשולי הדרמה הגדולה הזו שבין 'מעריב' ל'ידיעות', ראוי להקדיש מקום מסוים לעוד שני מאבקים דרמטיים בתולדות העיתונות, קטנים בעוצמתם מזה שתואר כאן אבל עדיין מעניינים ומשמעותיים. האחד הוא המאבק שניהל 'ידיעות אחרונות' נגד העיתון 'חדשות', שיזם עמוס שוקן ב-1984 (טרם ירש מאביו את תפקיד מו"ל העיתון 'הארץ').
רינו צרור, אז סגן עורך 'חדשות', מספר ש"'ידיעות' ניסה להקדים אותנו בכל דבר שעשינו. אנחנו התכוונו לחדש מיד עם צאתנו לאור ולפרסם לראשונה בישראל עיתון שלם בצבע. ל'ידיעות' זה נודע, והם כמובן הקדימו אותנו והתחילו לפרסם תמונות צבע קצת לפנינו".
בהמשך פעל 'ידיעות' גם בשיטת שמעון מזרחי (יו"ר מחלקת הכדורסל של מכבי תל-אביב): לנצל את יכולתו הכלכלית כדי לקנות מהמתחרים כל שחקן מוכשר, לא רק כדי שישחק בקבוצתו אלא גם כדי שלא ישחק אצל האחרים.
"כל מי שהתחיל לככב אצלנו, קיבל הצעה מפתה מיודקובסקי. לא כולם נענו, אבל היו כאלה שכן: רונית ורדי עזבה תוך זמן קצר, יגאל סרנה כעבור שנה וחצי, ועוד. וכמובן, מיד אחרי שנחתמו החוזים הייתי מקבל מיודקובסקי, או מאדם ברוך, טלפון קבוע: 'אל תיקח את זה באופן אישי. זה רק מעיד שאתם בית-ספר מצוין לעיתונות'", נזכר צרור.
אבל שיא הדרמה בין העיתונים הייתה כש'חדשות' הסתבך בעברת צנזורה חמורה, כחודש בלבד אחרי צאתו לאור: צלם העיתון, אלכס ליבק, צילם את אנשי השב"כ מורידים שני מחבלים חיים מאוטובוס קו 300, שאותו חטפו יחד עם עוד שניים מחבריהם.
השב"כ טען רשמית שכל ארבעת המחבלים נהרגו בקרב שניהלו איתם אנשי הימ"מ, אבל בפועל הוקמה ועדת חקירה לבדיקת האירועים. הצנזורה הטילה איסור פרסום על הקמת הוועדה, אבל 'חדשות' הפר את הצו, וגם צירף לידיעה את תמונתו של ליבק, שהעידה בבירור ששניים מהמחבלים נתפסו בחיים.
צרור אומר ש"היריבים הכי גדולים שלנו באותה תקופה, אלה שתבעו מהצנזורה לסגור אותנו, היו העיתונים האחרים. הצנזור הראשי יצחק שני הודה בפנינו שהלוחצים העיקריים לסגירה שלנו היו עורכי העיתונים המתחרים, בעיקר יודקרובסקי שאמר לו במפורש: 'אם לא תדעו להשתלט על הפרא הזה, אנחנו גם נלך בשיטות האלה, כי לא נוכל להרשות לעצמנו להפסיד סקופים'".
'חדשות' אכן נסגר למשך שלושה ימים, תקדים יוצא דופן בישראל של אותם ימים. בסופו של דבר, מיעוט הקוראים והירידה בשוק העיתונות המודפסת בכלל, סגרו את העיתון סופית כעבור עשר שנות הופעה, בדיוק בחודש שבו החל ערוץ 2 את שידוריו.
סיפור אחר התרחש מוקדם בהרבה, אי-אז בשנות החמישים, כאשר השבועון 'העולם הזה', שהיה באותם ימים מקור כמעט יחיד לחשיפות ועמדות נשכניות כלפי עוולות הממסד, עצבן יותר מדי את ראש השב"כ דאז, איסר הראל. הראל הגה שיטה מקורית לפגיעה ב'העולם הזה': שהשב"כ יממן הוצאת שבועון מתחרה בשם 'רימון', שיפיץ גם כן סיפורים חושפניים על יריבי השלטון, וכן תמונות חשופות של נשים למשיכת קהל הקוראים.
'רימון' אכן פורסם במשך כשנה וחצי, אבל מיעוט קוראיו גרם לו להיסגר. אורי אבנרי, עורך 'העולם הזה', לא מסתיר גם היום את הנאתו מהסיפור. "אנחנו תמיד היינו עניים, ופרסמנו על נייר דהוי, בשחור-לבן. איסר הראל חשב שהוא יוכל למשוך את הקוראים עם נייר כרומו ותמונות צבעוניות. אבל התברר שהקוראים חכמים יותר, והם היו נאמנים לתוכן שלנו כמבקרים אמיתיים של המשטר", מתאר אבנרי.
השאלה המעניינת, אחרי כל זה, היא מדוע דווקא העיתונות המודפסת (ה'פרינט'), לכאורה האנכרוניסטית וה"כבדה" ביותר מכל סוגי המדיה, היא זו שמושכת אליה מאבקים יצריים ודרמטיים הרבה יותר מכפי שאירע בין תחנות הרדיו, או בין ערוץ 2 ו-10, או בין חברות הכבלים והלוויין (יס והוט).
פרופ' מן סבור שזה קשור לנסיבות הספציפיות של תולדות העיתונות הישראלית. "בין 'מעריב' ו'ידיעות' נוצרה תחרות שהיא הרבה מעבר לתחרות רגילה בין שני גופים מסחריים. היו שם יצרים אישיים גדולים, וממילא גם תחרות אישית. מעבר לכך, מדובר בגופים שהפרסונות המרכזיות בהם ניהלו אותם לאורך הרבה שנים, כך שלתחרות היצרית ביניהם היה הרבה זמן להתבסס עד שהפכה בעצמה לסוג של מורשת".
צרור חושב שזה מעיד דווקא ש"למרות הדימוי האנכרוניסטי, הפרינט הוא עדיין מלך התקשורת. עד היום, גם הדיונים בתוכניות הרדיו, ולא פעם גם כתבות בטלוויזיה, נשענות על חשיפות ודברים שהופיעו קודם בפרינט.
"זה גם לא מקרי שאפילו הטייקונים של הדור האחרון, כמו נוחי דנקנר, מעדיפים להשקיע בפרינט ולא בטלוויזיה, כי הם מבינים שזה באמת מה שמקנה לך את המעמד וההשפעה האמיתיים. הפרינט מספק ארומה אחרת לגמרי, והם צריכים אותה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם