נפגעת ארמון הנציב: "חברים שלי רצו למשאית וירו במחבל"
3 שבועות אחרי הפיגוע בארמון הנציב, תקבל שרה, צוערת שנפגעה באירוע, את סיכת הקצונה. ל-360 היא סיפרה על ההתמודדות: "בלי החברים מהפלוגה אי אפשר לעבור את זה. הם אלה שסיפרו לי מה קרה לי. זה משהו מאוד עוצמתי שקשה להסביר במילים"
שלושה שבועות חלפו מאז שהמחבל פאדי אל-קנבר דרס למוות באמצעות משאית את הקצינה יעל יקותיאל והצוערים ארז אורבך, שיר חג'ג' ושירה צור, בטיילת ארמון הנציב בירושלים. היום (ג') מסיימים הצוערים והצוערות שהיו בפיגוע את השלב הראשון בקורס הקצינים שלהם.
התרגשות גדולה צפויה להירשם בשעות אחר הצהריים על מגרש המסדרים בבית הספר לקצינים בטקס הענקת הסיכות של צוערי מגמת "נחשון" (קציני מטה), אשר בסיום שלב ההשלמה יהפכו לקצינים ולקצינות ביחידות מטה עורפיות; אגף המודיעין, חיל החינוך או החיל הכללי. את דרגות הקצונה שלהם יקבלו הצוערים בסיום השלב השני של הקורס, ההשלמה החיילית, אותו יעשה כל אחד ביחידה שלו.
שרה היא אחת הצוערות שנפצעו בפיגוע, שארע במהלך סדרת חינוך בירושלים. היום היא סיפרה ל-360 על הרגעים הראשונים לאחר האירוע ועל מה שעבר עליה מאז: "אני לא זוכרת במדויק את הרגע שזה קרה. התחלנו את סדרת החינוך בבנייני האומה, עברנו הרצאה על זהות יהודית. הגענו לארמון הנציב ועמדנו בנקודת תצפית, הייתה אמורה להיות שם הדרכה של 10 דקות. אני זוכרת שהגעתי לפלוגה שלי, עמדתי איתם. מאז אני זוכרת קצת מהפינוי על האלונקה, קצת מהאמבולנס, ואחר כך התעוררתי בבית החולים. פרקתי ושברתי את הכתף מפגיעת המשאית, וברגליים קיבלתי מכות יבשות".
איך זה הרגיש להתעורר בבית החולים? את זוכרת את הרגע שבו הבנת מה קרה?
"בהתחלה יש שוק גדול וצריך להבין מה קרה ולמה אני שם. לאט לאט משככי הכאבים יורדים ואני מבינה שנפגענו. סיפרו לי שהיה פיגוע. במצב הזה, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה 'אוקיי, מזל שאני בחיים'. לא ממש מבינים. מאוחר יותר ראיתי עוד חברים מהפלוגה בבית החולים ומאוד שמחתי לראות אותם. רק בערב הבנתי שהיה פיגוע ושמשאית ממש פגעה בי, הבנתי שאיבדנו חברים, שארז (ארז אורבך ז"ל) נהרג. הוא היה בצוות שלי, ואיבדנו עוד שתי בנות מהפלוגה, שירה ושיר. זה הזוי. בגלל שאני גם לא זוכרת את הרגעים שזה קרה, ופתאום אני מבינה.
"כששוחררתי מבית החולים ונסעתי הביתה לא הצלחתי לרדת מהאוטו, ופתאום אני לא מצליחה להתלבש ולתפקד לבד. זה היה שבוע של שוק. היה המון חוסר שקט, ניסיונות להבין. כל הזמן היה לי חם, קר, רעידות, קשה לישון. עברו שלושה שבועות וככל שהזמן עבר הכאבים החזקים פסקו. אני כבר הולכת כמו שצריך עכשיו והמכות ברגליים ירדו. אני ממש מתחזקת מהחברים בפלוגה ובעיקר אמשיך לחזור להשלמה שלי ואני רוצה לחזור ולשרת בתפקיד. זה מה שאני מחכה לו".
לאחר הפיגוע בילתה שרה שלושה ימים בהחלמה בביתה. על תקופה זו היא מספרת: "מאז שזה קרה אין יום שאני עוברת בלי טלפון ממישהו מהפלוגה, או שהם מבקרים. הם החוזק שלי עכשיו. אנחנו מתקדמים ביחד גם עם המרחק שיש. בלי החברים מהפלוגה אי אפשר לעבור את זה. כל אחד מספר מה היה ומה הוא חווה, הם היו אלה שסיפרו לי מה קרה לי. זה משהו מאוד עוצמתי. קשה להסביר את זה במילים".
נחשפת לביקורת שנמתחה על אופן הטיפול שלהם באירוע?
"כן. בגלל שאני לא זוכרת את רגעי האירוע אני לא יודעת להגיד בדיוק מה היה שם, אבל אחרי התחקיר אני יודעת מהחברים שלי שאחרי 29 שניות האירוע נגמר. חברים שלי, באומץ רב, רצו לשמשת המשאית וירו במחבל ועצרו אסון הרבה יותר גדול. זו הייתה תושייה עם המון אומץ לב. אין לי ספק שמי שתפעל את האירוע אלה חברים שלי מהפלוגה, שמי שפינה את הפצועים היה מהפלוגה. אני לא יודעת להסביר את הביקורת".
שרה יודעת לספר על ארז אורבך, חברה לצוות, שהיה "אדם מאוד מאוד מיוחד. הוא היה דוס כזה, דתי, ואני זוכרת ששאלתי אותו למה הוא לא בצוות מגדרי כדי שיהיה לו יותר פשוט מבחינת התפילות. הוא אמר לי שחשוב לו להיות חלק מעם ישראל, וככה היה. הוא היה מאוד בוגר, תמיד אמרתי לו שהוא צריך להיות רב. הוא היה ילד בן 19 עם עוצמות ענקיות, תמיד הייתי מתפלאת איך הוא מתנדב לכל.
מה היית אומרת לארז אם הוא היה לידך היום?
"בפעם שעברה שעמדנו על רחבת המסדרים הוא עמד ממש לידי. היה מסדר דגל לפני כמה שבועות. אם הוא היה עומד איתי היום, הייתי אומרת לו שאני גאה בו שהוא הגיע למקום הזה, שהיה לו כל כך חשוב. הוא עבר דרך ארוכה. הייתי אומרת לו שהוא ראוי לזה יותר מכל אחד ושאני בטוחה שהוא יגדל ויעשה טוב. לצערי זה לא קרה".
שרה, צוערת בת 26 המתגוררת בקרני שומרון, התגייסה לצה"ל אחרי שירות לאומי שבמסגרתו יצאה לשליחות בארה"ב ולימדה בבתי ספר יהודיים ולאחר תואר ראשון בתקשורת ומדעי המדינה שלמדה בבר אילן. על תפקידה כיום מוטל איפול. היום תגיע לטקס עם הסד האורתופדי שמסייע לה ללכת. "לא חזרתי לקורס מיד אחרי הפיגוע. רק לפני יומיים הצלחתי לנעול את הנעליים הצבאיות בפעם הראשונה ואני מחכה להשלים את ההשלמה.
"הרגשתי שאני מחפשת מקום שיש בו עשייה ותרומה גדולה", היא מסבירה למה החליטה להתגייס לצה"ל אחרי ששירתה שירות לאומי. "רציתי להיות חלק ממשהו מאוד גדול, והרגשתי שהצבא זה מקום שאני יכולה לשרת בו באמת ולעשות דברים גדולים וחשובים.
לקורס הקצינים יצאה מסיבה דומה: "התגייסתי לפני שנה, בדצמבר 16. רציתי לתרום בצורה הכי טובה, לקבל את מירב האחריות וחלק מזה זה לצאת לקצונה. היו לי מפקדים מדהימים, מודל לחיקוי ומעוררי השראה. גם עכשיו הם מלווים אותי באירוע, דואגים ותומכים בי, זה חלק מהדבר המדהים בצבא שתמיד יש לך מפקד שדואג לך ולו יהיה מפקד שדואג לו. כולם מאמינים ותומכים בך ומובילים אותך".
ואיך התחושה לקראת סיום הקורס?
"זה מרגש בטירוף, זה דבר מדהים. פתאום את מבינה שעברנו המון, ויש התרגשות עצומה מצד אחד אבל מצד שני חסרים חברים שהיו צריכים לעמוד פה איתי. החלמתי והצלחתי לשים מדים. זה קצת מציף כי זה הזוי, זה לא כמו שתכננו. אבל זו גאווה ושמחה גדולה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם