הניצב המוסלמי הראשון: "מאמין שצעירי המגזר יבואו אחריי"
ג'מאל חכרוש מנסה לתקן את הקרע בין המגזר הערבי למשטרה, באמצעות גיוס הצעירים לשורותיה. אחרי שאחיינו נרצח ללא סיבה, הוא משוכנע שדווקא הם יעצרו את שפיכות הדמים, וישנו את נורמות האלימות בתוך המשפחה
ג'מאל חכרוש עשה היסטוריה כשמונה באפריל 2016 לניצב המוסלמי הראשון במשטרת ישראל. יחד עם דרגות הניצב הונחה על כתפיו גם האחריות לגוף חדש שהוקם: המנהלת לשיפור שירותי המשטרה ביישובים הערביים. אבל ביום שבו אנחנו נפגשים איתו, היעדים שהציב לעצמו בתפקיד הזה נראים רחוקים מאי פעם, והתהום שבין המגזר הערבי לבין כחולי המדים עמוקה מתמיד.
רק לפני שעות אחדות, בעת שכוחות משטרה התפרסו בכפר אום-אל-חיראן כדי לאפשר לדחפורים להרוס מבנים בלתי חוקיים, נדרס שם למוות רס"ב ארז שאול לוי ז"ל. נהג הרכב הפוגע, יעקוב אבו-אלקיעאן, נורה ונהרג. תושבי הכפר יצאו להתעמת עם השוטרים, ובזמן שבשטח נמנו עוד ועוד פצועים, נפתחה גם מערכה תקשורתית.
חברי הכנסת הערבים ניצלו את האירוע כדי לעורר את המגזר להתנגד לצווי הריסה של מבנים בלתי חוקיים, וחבר הכנסת איימן עודה, שנפצע במהלך העימותים, קרא לשר לביטחון הפנים גלעד ארדן להתפטר. השר ארדן מצדו קרא לציבור הערבי שלא ללכת שולל אחרי דבריהם של חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, והאשים אותם בהסתה לאלימות.
"ראיתי מה שרץ בתקשורת וברשתות החברתיות סביב האירוע באום-אל-חיראן, ואני חושב שנעשה פה עוול גדול מאוד למשטרה", אומר לנו ניצב חכרוש. "הסיקור בתקשורת הערבית הוא חד-צדדי. חברי כנסת ואנשי ציבור התסיסו נגד המשטרה, הציגו אותה כאויב מספר אחת, ולא דיברו בכלל על השוטר ההרוג.
"כולם יודעים שתפקידה של המשטרה הוא לאבטח הריסות ופינוי. אנחנו לא מחליטים שום החלטות ולא קובעים פסקי דין. על פי חוק, המחויבות שלנו כשוטרים היא לאבטח כל גוף שבא ליישם את ההחלטות של רשויות המדינה. במקום שמנהיגי הציבור הערבי יסבירו את זה, הם מפנים את הכעס כלפי השוטרים בשטח, ומובילים לעימותים ולשפיכת דם".
יחד עם זאת, חכרוש מסוגל להזדהות עם נקודת המבט של התושבים הבדואים המוחים. ובדיוק בגלל זה, הוא רוצה לראות בשורות משטרת ישראל עוד שוטרים מוסלמים כמוהו. "כמוסלמי שחי כל חייו בכפר-כנא, אני מודע לרגישות המגזרית ולבעיות מול רשויות החוק. אני חושב שהשילוב הזה נותן לי יתרון וערך מוסף. המציאות שפוגשים השוטרים כאשר הם עומדים מול המון זועם מוכרת לי היטב, כי אני הייתי שם בדיוק כמוהם.
"מצד שני, כבן המגזר אני יכול להבין מאיפה מגיעה המתיחות. אין ספק שיש פערים וחוסר אמון, אבל המפתח לשיפור המצב הוא קודם להבין את האוכלוסייה ואז לגשת אליה. בלי זה, הטיפול לא יהיה יעיל ונמשיך לראות עימותים ישירים.
"שינוי התדמית של המשטרה בעיני החברה הערבית צריך לבוא משני הכיוונים. השוטר צריך להסתכל על מי שעומד מולו כעל אזרח בעל זכויות שוות, גם אם הוא מהמגזר הערבי. מחובתה של המשטרה לספק לאזרח הזה בצורה הטובה ביותר את השירות שמגיע לו על פי חוק.
"מהצד השני, האזרח הערבי צריך להסתכל על השוטר כמי שבא לשרת אותו ולא לפעול כנגדו. יש בעייתיות, אנחנו מודעים לה ולא מנסים לברוח ממנה, אבל עכשיו נעשה ניסיון אמיתי לפתור את המתחים בין הצדדים בצורה נכונה. אנחנו עובדים על זה כל הזמן בשטח".
המנהלת לשיפור שירותי המשטרה ביישובים הערביים הוקמה על פי החלטת ממשלה, בעידודם של השר לביטחון הפנים ארדן והמפכ"ל רוני אלשיך. מלבד היעד הכללי של בניית אמון מול המגזר, יש גם יעדים ספציפיים יותר - הקמת 12 תחנות משטרה ביישובים הערביים בתוך חמש שנים, וגיוס של 1,350 שוטרים ערבים, מתוכם 600 מוסלמים, בתוך אותה תקופה.
"אין ספק שחלק מהפערים בין המשטרה לחברה הערבית יכולים להיפתר אם ניקח שוטרים מתוך החברה הזו, כאלה שמבינים את המנטליות ואת השפה", אומר חכרוש.
כששוטר ערבי מגיע לזירה ומולו אזרח ערבי, הוא לא חושש שהמכנה המשותף המגזרי ישמש דווקא להפעלת לחצים עליו?
"אני אישית התחלתי את השירות המשטרתי שלי בדרגה הזוטרה ביותר, כל מה שאני יודע למדתי בשטח, ואף פעם לא קראו לי 'בוגד' או שיחקו על הקטע המגזרי. צריך להבין שכאשר שוטר יוצא לאירוע, במרבית המקרים הוא לא יודע מה מחכה לו שם - מי יעמוד מולו, איך הצדדים במקום יגיבו, לאן העניינים יתפתחו.
"החינוך שאנחנו נותנים לשוטר הוא שאין הבדל מי עומד מולך - יהודי, מוסלמי או בן לכל דת אחרת. אתה תטפל באירוע כפי שמצופה ממך".
חכרוש (60) מודע לכך שהמסורת השבטית, שבמסגרתה מרבית התושבים הערבים מקפידים להתגורר לצד המשפחה המורחבת, עשויה לגרום בעיה: השוטר הערבי הנשלח למשימות באזור מגוריו, ימצא עצמו במתח מתמיד בין הנאמנויות השונות שלו – לתפקיד ולמשפחה.
בפועל, המשטרה משתדלת להתחשב בנסיבות אלו, ובדרך כלל השוטרים הערבים ישובצו רחוק ממקום מגוריהם, כדי למנוע מראש תרחישים של ניגוד אינטרסים. אך לפי חכרוש, אין מדיניות מוצהרת כזו: "כל שוטר ישרת בכל מקום שיש בו צורך, ללא כל הגבלה", הוא אומר.
"צריך לצאת מתוך הנקודה הברורה שהאזרח הערבי, כמו כל ישראלי, מעוניין לקיים חיים נורמטיביים, וליהנות מביטחון אישי לו ולילדיו. גם בחברה הערבית יש הבנה שהנשק הבלתי חוקי שמסתובב שם משמש לפשיעה, לאלימות חמורה של צעירים, לחיסול חשבונות ולמעגל דמים שמאיים על אותו ביטחון אישי".
את הסבל הנגרם מהאלימות הפנים-מגזרית הוא מכיר מקרוב. לפני חודשיים וחצי נרצח אחיינו, ענאן (48), כאשר קטין בן 17 שגר בשכנות אליו בכפר-כנא ירה בו ללא כל סיבה. ג'מאל חכרוש אומר כי המחיר ששילמה משפחתו רק מדרבן אותו לפעול כדי למנוע הישנות מקרים כאלה.
"לצערנו, אין היום בחברה הערבית אף אחד שחסין מפני נזקי הנשק הבלתי חוקי. האלימות לא עוצרת ולא מדלגת על אף אחד, ואני רואה במיגורה חלק מרכזי בעבודה שלי. אני מתנגד להשוואות שעושים בין היקפי הנפגעים בכל שנה; מבחינתי, כל טיפת דם שנשפכה וכל אדם שמת הם אובדן פרטי כואב, שלא היה צריך לקרות.
"בכל שיחה שאני מקיים עם ראשי המגזר, עולה הנושא של האלימות והנשק שמסתובב ברחובות. הם דורשים לחסל את התופעה, ובצדק. אני משוכנע שגיוס השוטרים והקמת תחנות המשטרה המקומיות ישפרו את המצב".
גורם משטרתי אחר מספר לנו עוד על המאבק בנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית. "המבצעים ללכידת נשק בלתי חוקי מחייבים מידע מודיעיני מקדים", הוא אומר לנו. "לפעמים אנחנו משתמשים בסוכנים סמויים שחודרים לתוך הארגונים, ובמשך חודשים ארוכים יוצרים את הקשרים הנכונים ואוספים את המידע הדרוש כדי להוביל להפללה. מה שמטריד אותנו במיוחד אלה הנשקים התקניים, שנגנבים בדרך כלל מבסיסי צה"ל".
הגורם מציין פעולה משטרתית רחבת היקף שנערכה בחודש יולי האחרון, וכונתה "מבצע 500". תחת זהות בדויה של עבריין, פעל סוכן סמוי במשך למעלה משנה במגזר הערבי ותיעד עשרות עבירות של סחר בנשק, באמצעי לחימה ובסמים.
הסוכן, ששלט בשפה הערבית על בוריה, ביצע עסקאות שבהן רכש 12 תתי-מקלע מאולתרים מסוג קרלו, שלושה רובי קלצ'ניקוב, שני רובי אם-16 מאולתרים, ארבעה אקדחים, רימון הלם, תחמושת וכן כמות גדולה של קוקאין, חשיש ומריחואנה. החומרים המפלילים שסיפק הובילו למעצרם של 62 חשודים, במבצע שבו נטלו חלק יותר מ-600 שוטרים מיחידות שונות.
כלי הנשק הבלתי חוקיים, כך מספרים לנו, מוסלקים תוך גילוי יצירתיות רבה. דופן של ספה, תוף של מכונת כביסה, בורות עמוקים, מקומות מסתור מתחת לרצפה מבוטנת וגם עגלת תינוק משמשים כדי להחביא את האקדחים והרובים מעין המשטרה, "ויש גם נשקים זמינים יותר, שנשלפים בעיקר בעת השתוללות של חמולות".
הנשק הבלתי חוקי - שמקורו בייצור עצמי, בגנבות מבסיסי צה"ל ומבתים פרטיים, ובהברחות דרך הגבול - אינו כל הבעיה; גם כלי הנשק המוחזקים ברישיון משמשים לעתים לפעילות בלתי חוקית, החל מירי באוויר בחתונות, דרך ירי על מנת ליצור הרתעה, ועד חיסול חשבונות. "הציבור הערבי לא רוצה כלי נשק, גם לא בצורה חוקית", אומר חכרוש.
משרדי המנהלת שעליה מופקד חכרוש ממוקמים במרכז ללימודי המשטרה בקריית-אתא. שם אנחנו פוגשים גם את סגן-ניצב יוני מזרחי, ראש תחום תקשורת ואוכלוסיות במנהלת המגזר הערבי. סמוך לחורשת עצי איקליפטוס גבוהים, אנחנו תופסים קצת שמש ושומעים ממנו כמה נתונים על הפעילות.
"המנהלת התחילה עם שלושה אנשים שתפעלו אותה, והיום יש כבר תקנים מסודרים ומערך משומן שמכין מדי שבוע קצת יותר משלושים מועמדים למבחני הכניסה למשטרה", מספר מזרחי.
"התהליך מתחיל ביצירת היכרות עם אופציית הגיוס: אנחנו מקיימים לשם כך 'ימי חשיפה' ביישובים ערביים ובמוסדות האקדמיים, במנהלת יש מדור שיתופיות שתפקידו לשפר את הקשר עם הקהילה, וישנם גם פרסומים בכלי התקשורת המגזריים. אנחנו בהחלט רואים רצון של גברים ונשים מהמגזר להתגייס למשטרה: מאז הקמת המנהלת הגישו 1,900 אזרחים מועמדות לשירות".
אחרי הגשת הטפסים, המנהלת קולטת את המועמדים ועוזרת להם לעבור את מבחני הכניסה למשטרה. "לחלקם יש בעיה של שפה, ואנחנו מחזקים אותם בקורס מיוחד. הליך הגיוס נמשך כארבעה חודשים, וכולל ריאיון אישי וכמה מבחנים.
בהמשך יגיעו המועמדים למכללה הלאומית לשוטרים בבית-שמש, ואחר כך ישתלבו בתחנות המשטרה השונות. היום לומדים במכללה 22 חניכים שאנחנו גייסנו. ארבעה מתוכם יסיימו בעוד חודש את ההכשרה, ומבחינתנו זה יהיה יום של שמחה.
"ב-12 התחנות שיוקמו ביישובים הערביים יעבדו כשמונים שוטרים בתמהיל, יהודים וערבים יחד. התחנות האלה יצמצמו את זמן ההגעה לאירועים, מה שבדרך כלל מונע הסלמה של אלימות מקומית, וכן ישפרו את השירות וייצרו הרתעה ומשילות".
יש מכנה משותף לבני המגזר שמעוניינים להצטרף למשטרה?
"המועמדים מגיעים מכל חתכי החברה הערבית, כולל אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים. גם טווח הגילאים רחב – מצעירים בני 18 ועד אנשים בוגרים יותר, באמצע שנות ה-30. המטרה היא לגייס כוח אדם איכותי, על מנת שבהמשך חלקו ישתלב גם בתפקידי קצונה במשטרה".
רב-פקד עדי שגב שטרית, קצינת ההדרכה של הקורס מתארת כי "החניכים בקורס שלנו עוברים הכנה למבחני דפ"ר (המקבילים לפסיכומטרי) שכוללים מבחני צורות ומספרים, הבנת הוראות וכדומה. בנוסף יש מבחן שפה, ומי שאנחנו מבינים שיש לו קשיים בעניין, מקבל סיוע נוסף. במהלך הקורס הם מקבלים הסברים על מבנה המשטרה, והרצאות על התהליך שהם עומדים לעבור עד שייקלטו בארגון.
"כחלק מההכנה לגיוס, המועמדים לשירות עוברים ריאיון אצל מאבחנת שבודקת גם את האופי שלהם. מי שעומד בהצלחה בבחינות, בריאיונות ובעוד גיבושון של יומיים, מתחיל את התהליך של הגיוס למשטרת ישראל. בסך הכול הם לא חריגים לעומת האוכלוסייה הכללית מבחינת הנתונים, הגילאים והפרמטרים האחרים. הם בדיוק כמו כולם. אנחנו נותנים להם את כל המעטפת כדי לעזור להם להשתלב".
בכיתות עצמן אנחנו פוגשים תלמידים השוקדים על המחברות ומסכי המחשב. מולם עומד מדריך מטעם חברה חיצונית שנשכרה על ידי המשטרה להעביר את הקורס. אחד המגויסים הטריים, יוסוף זנגריה (27) מטובא-זנגריה, מצטרף אליי בשולחן פיקניק בחוץ.
"אחי הצעיר התגייס למג"ב, ועכשיו הוא משרת כשוטר בקבע במג"ב ירושלים", מספר זנגריה. "ראיתי אותו חוזר הביתה עם סיפוק ועם עיניים נוצצות, ופשוט קינאתי בו. החלטתי שגם אני רוצה להיות במשטרה".
הוא מודה בכנות שמאחורי ההחלטה שלו עמד גם שיקול כלכלי. "אני אקדמאי, עובד בתור מנהל לוגיסטיקה במפעל בצפון, אבל בכל זאת למשטרה יש יתרון כמוסד שמציע יציבות תעסוקתית. המשכורת אולי לא גבוהה אבל היא נכנסת בזמן, וזה לא מובן מאליו מבחינתנו".
כשסיימת תיכון התגייסת לצבא?
"לא התגייסתי ולא תרמתי למדינה, בעיקר כי לפני עשר שנים, כשהייתי בגיל גיוס, לא הייתה לי דרך להיחשף לאפשרות הזאת. לא היו אז רשתות חברתיות פעילות כמו היום, וגם לא ידעתי טוב את השפה העברית. אנחנו משפחה גדולה, תשעה אחים ואחיות, וכמו הרבה צעירים בני גילי התחלתי לעבוד עוד בזמן הלימודים בתיכון, כדי להכניס כסף ולעזור בפרנסה.
"היום בגלל המנהלת, הצעירים נחשפים הרבה יותר לנושא הגיוס לכוחות הביטחון. שוטרים במדים מגיעים לבתי הספר, מספרים על המשטרה, מביאים קצת אקשן ומלהיבים את התלמידים שכדאי להצטרף. זה מהלך שהיה צריך לקרות לפני שנים".
איך מתייחסים אצלכם למי שבוחר להתגייס למשטרה?
"המשפחה שלי תמכה בצעד הזה ועודדה אותי ללכת לקורס. אני חושב שזו גאווה להיות שוטר, ואני מקווה שאוכל להתאים לתפקיד וכך גם לתרום למדינה וגם לעזור למגזר שלי. זה לא סוד שיש אצלנו הרבה בעיות של אלימות ונשק בלתי חוקי.
"אנשים רוצים חוק וסדר. לא רוצים שהילדים שלהם יידרדרו לפשיעה, או שייפגעו מסכסוך בין חמולות חמושות. אין לנו ספק שהנוכחות המשטרתית מסייעת להפחית את הבעיות. אין מה לעשות, כשאתה רואה ניידת משטרה, אתה באופן אוטומטי מתנהג אחרת".
לשוטר ערבי יש יתרון על פני מי שמגיע מחוץ למגזר?
"בהחלט. יש מנטאליות מיוחדת במגזר הערבי, ומי שלא מבין אותה היטב יכול להיכנס לכל מיני פינות, למשל בנושא היחס לנפגעות אלימות. כשמגיע שוטר שדובר את השפה ומודע לרגישות, הוא יודע לטפל בעניין בצורה נכונה. החלום שלי הוא לחזור לכפר שלי ולהוביל שם שינוי חיובי בכל נושא היחס למשטרה והציות לחוק. אני רוצה לשפר את המגזר ולקחת אותו קדימה".
גם פאדי שבלי (35) מגיע למשטרה אחרי שכבר הספיק ללמוד מקצוע אחר. הוא בעל תואר ראשון מהמרכז האקדמי ויצו בחיפה, ועומד לסיים תואר שני במנהל עסקים וכלכלה באוניברסיטת חיפה. בניגוד לזנגריה, הוא מעדיף שלא לשרת סמוך למקום מגוריו, בכפר שבלי שעל התבור. "כבר בתחילת ההליך הבהרתי שאני לא רוצה שיציבו אותי באזור, ואפילו לא קרוב אליו", הוא מספר.
"אני לא רואה את עצמי עוצר את הילד של השכנים, ואחר כך המשפחה שלי סובלת מזה. אני גם לא רוצה לקבל בקשות מהשכנים, שאעשה להם טובות כאלו ואחרות בתור שוטר. מעדיף לשרת רחוק, ולעשות את העבודה שלי בשקט ולפי הנהלים".
ואם יציבו אותך במקום שבו תצטרך לפקח על הריסת בתים או פינוי יישובים?
"חוץ מהסביבה הקרובה שלי, לא תהיה לי בעיה. אם אקבל פקודה לאבטח פינוי מתיישבים בעמונה, או הריסת בתים בלתי חוקיים בקלנסואה או באום-אל-חיראן, אני אעשה את זה. אם זה התפקיד שלי, אבצע אותו על הצד הטוב ביותר. אני לא מפחד מעימותים, אבל אני גם מאמין שאם יש לך כוח וסמכויות, ואתה עובד לפי הנהלים, אין כל סיבה שתיכנס לעימותים מיותרים.
"בשנים האחרונות אנחנו מרגישים עלייה משמעותית בפשיעה, בנשק הבלתי-חוקי ובסמים, וברור שצריך לעשות משהו כדי לשנות את המשוואה. נכון שבמגזר הערבי, ובפרט במגזר הבדואי שאליו אני משתייך, יש למשטרה תדמית של אויב שאסור לעבוד איתו.
"אני מאמין שהמהלך של גיוס שוטרים מתוך המגזר ישנה את התדמית הזאת, וגם את היחס של המשטרה כלפי האזרח. המשפחה שלי עודדה אותי לבוא לכאן, ואני כבר התחלתי לשכנע עוד צעירים וחברים שלי מהכפר להתגייס. אני חושב שאנחנו בכיוון נכון".
נתונים שהציג לאחרונה המפכ"ל רוני אלשיך בוועדת הפנים של הכנסת, מציירים תמונה עגומה באשר לרמות הפשיעה במגזר הערבי. אף שערביי ישראל מהווים רק כ-21 אחוזים מהאוכלוסייה, חלקם היחסי בעברות של רצח, בעיקר על רקע פלילי, עומד על 59 אחוזים.
בעברות של שוד מהווים בני המגזר 47 אחוזים מהמורשעים, בעברות רכוש - 32 אחוזים, ובסחר בסמים הם תופסים 27 אחוזים. גם בנושא הבטיחות בדרכים, הסטטיסטיקה קשה: ערבים-ישראלים מעורבים ב-60 אחוז מהתאונות הקטלניות.
לא בכדי חוזרים ומדגישים המרואיינים – הן קציני המשטרה והן המגויסים הצעירים – את הצורך בשוטרים שמכירים את הבעיות הייחודיות למגזר הערבי. "אנחנו מדברים על חברה שמתנהלת על פי מסגרות של שבט או משפחה גדולה, ויש לכך נגזרות ברורות", אומר לנו גורם במחוז הדרומי של המשטרה.
"אם בבית ספר בתל-אביב מכות בין שני נערים מסתיימות בהערה בתיק האישי, ברהט לדוגמה המשטרה חייבת להגיב ומהר: תוך שעות הקטטה הזו יכולה להפוך לריב חמולות, שבה ייעשה שימוש בנשק חם, תושבים ייהרגו או ייפצעו, וניכנס למעגל של נקמות דם שאף אחד לא יודע מתי הוא יסתיים.
"גם במקרים של אלימות בתוך המשפחה, התגובה המשטרתית צריכה להיות מהירה ובכמה מישורים במקביל. אנחנו קוראים לזה 'למבורגיני', כי צריך לעבור מאפס למאה בזמן קצר. אם שושנה מבאר-שבע רוצה להתלונן שבעלה מרביץ לה, היא בדרך כלל תבוא לתחנת המשטרה יחד עם כמה מבני המשפחה שיתמכו בה נפשית.
"במגזר הבדואי, לעומת זאת, אם אישה או נערה אפילו תחייג 100 ותגיד שהרביצו לה, מאותו הרגע היא תחת סכנת חיים. מי שאחראי שם על האישה הוא הבעל שלה או אביה. כאשר היא פונה למשטרה, כלומר לגוף חיצוני, יקרה אחד מהשניים: או שבעלה יגיע למשפחה שלה וידרוש שהיא תיענש כי פגעה בכבודו, או שהמשפחה שלה מלכתחילה תפגע בה משום שהעזה להתלונן".
ואיך המשטרה מתמודדת עם המצב הזה?
"אנחנו פועלים במהירות כדי להחזיק את היד של אחד מהם, או האישה או הגבר, ואז מערבים את מנהיגי העדה כדי שיפתרו את העניין, ולא יתנו לסכסוך להתרחב. גם נערה בת 16 שתסרב להתחתן עם מי שייעדו לה, יכולה להיפגע אם לא נספק לה מעטפת שמערבת את המשפחה, את אנשי הדת ואת גורמי הרווחה. בשנים האחרונות אפשר לראות עלייה עקבית במספר התלונות שמגישות נשים על אלימות, וזה קורה בין השאר בגלל הגברת המודעות וההבנה שיש דרך אחרת.
"בנושא התאונות במגזר אנחנו מטפלים באמצעות הסברה. אנחנו מגייסים דוברי ערבית שיסבירו לאוכלוסייה את החשיבות של שמירה על הכללים, ידברו עם נשים על הצורך לשמור על הפעוטות שלהן מפני דריסה, ויפנו אל בני הנוער, שבמקרים רבים לא שומעים להורים וכבר בכיתה ט' עולים על רכב ויוצאים להשתולל בכביש. בנוסף אנחנו מפעילים במגזר תוכניות של משמרות זה"ב".
גם בתחום הבטיחות בדרכים, יש חשיבות להיכרות מעמיקה עם האוכלוסייה. "אם מתרחשת תאונה בתל-אביב למשל, רק המעורבים וכמה סקרנים בודדים יהיו חלק מהאירוע. במגזר הבדואי כל מקרה כזה יכלול מאה אנשים וצפונה. אם אין שוטר מהמגזר שיודע את השפה ומבין את המנטליות, יהיה הרבה יותר קשה להשתלט על האירוע".
גורם משטרתי אחר שעובד מול המגזר הבדואי מספר כי האפשרות לשרת במשטרה מתקבלת שם בהתלהבות. "מלבד קומץ שעושה הרבה רעש וגורם ללחצים פנימיים, מרבית בני העדה תומכים במשטרה ורוצים בה. אני עובד יחד עם המנהלת, והיום יש לי עשרות צעירים שרוצים להתגייס. הם מתנדבים כבר עכשיו במסגרות השונות שאני יכול לאפשר להם, ומקבלים עזרה כדי להצליח במבחני הכניסה. מבחינתם המשטרה היא מקור לגאווה, ומבחינתנו הם נכס משמעותי.
"יש לי כמה שוטרים שגרים ברהט ומשרתים שם, והאפקט הוא משמעותי. ככל שיש יותר שוטרים מהמגזר, זה מעביר לחברה שדר של נורמליות ויוצר רצון לקחת חלק. גם היום יש פערים, אבל אנחנו לא נתקלים בנידוי של שוטר או פגיעה בו.
"אני שומע קולות שאומרים שיש בעיה עם המשטרה, אבל יש גם הבנה שכדי לשנות צריך להיכנס למשטרה ולהשפיע מבפנים. אפילו האירועים האחרונים חיזקו את ההידברות ואת שיתוף הפעולה בין המשטרה לגורמים במגזר".
ראש עיריית רהט, טלאל אל-קרנאוי, רואה את השפעת אירועי אום-אל-חיראן בצורה שונה לחלוטין. "מעבר למקרה הספציפי, שבו שני אזרחים נהרגו, הייתה כאן רעידת אדמה: המשרד לביטחון הפנים הטיח בנו האשמות קשות והאשים אוכלוסייה שלמה בהזדהות עם דאעש. יש משבר אמון קשה מאוד עם השר ארדן, שלמרות הראיות החדשות ממשיך להאשים אותנו ולא חוזר בו מהדברים. זה לא פשוט, ואנחנו לא יכולים להשלים עם זה.
"בנוסף, ההתנהלות בנושא מסירת הגופה של יעקוב אבו-אלקיעאן הייתה מבחינתי חציית קו אדום. אם אני, שעומד בראש העיר הבדואית הגדולה ביותר, לא מצליח לשחרר את הגופה, גם לא כשאני מפעיל קשרים עם חברי מרכז ליכוד - אז על איזה אמון אנחנו מדברים? אני שם לרגע את חברי הכנסת הערבים בצד.
"ייתכן שלהם יש אינטרסים אחרים. אבל למה אני ונכבדי העדה, שלא שייכים לגוף פוליטי, לא מקבלים את האמון של השר? אם לא מאמינים לנו, גם אנחנו לא נאמין להם. התחושה היא שיש שנאה מובנית נגד הערבים באשר הם. זה משפיע כמובן על גיוס שוטרים חדשים ועל התדמית של המשטרה בעיני התושבים".
גם מאזן גנאים, ראש עיריית סכנין ויו"ר הוועד הארצי של הרשויות הערביות, סבור כי הריחוק בין המגזר לבין המשטרה רק הולך וגדל. "הריסות הבתים במגזר הערבי והדרוזי יוצרות חוסר אמון טוטאלי כלפי המשטרה. לזה מצטרפת ההצהרה הפזיזה שלפיה הנהג הדורס היה מחבל, אפילו איש דאעש.
"למרות שהיו סימני שאלה, מיהרו להתייחס שוב לערבים כמחבלים. אחרי שהתבררו יותר ויותר פרטים ושוחררו הסרטונים מהאירוע, הייתה במגזר הערבי ציפייה להתנצלות מצד המפכ"ל והשר לביטחון הפנים. כשזו לא הגיעה, המתח רק התגבר.
"כל האירועים הללו בוודאי לא מועילים לשיפור היחסים. אפשר להקים תחנות ולשים בהן שוטרים, אבל חוסר האמון המשווע בין החברה הערבית למשטרת ישראל לא ייתן לקדם שום שיתוף פעולה, ובוודאי שלא גיוס של ערבים לשורות המשטרה. כל זמן שלא עושים צעדים בוני אמון, הצעירים לא ילכו לתפקידים האלו".
גנאים מוסיף כי הוא מצר על ההידרדרות הזו, שקטעה מגמה חיובית. "אני וראשי רשויות אחרים שאיתם אני מדבר, רואים את הצורך המיידי בפעילות ענפה יותר של המשטרה במגזר. אני תומך בגיוס צעירים למשטרה, ויודע שיש אלפים שרוצים להתגייס, אבל ההצהרות האחרונות של המשטרה יצרו את הרושם שבעיניה כל הערבים הם מחבלים. אני יודע שצעירים מסכנין שכבר הגישו בקשה להצטרף למשטרה, חזרו בהם".
היית ממליץ לילדים שלך להיות שוטרים?
"שלושת הילדים כבר למדו מקצוע ועובדים במקומות אחרים, אז מבחינתי השאלה הזאת לא רלוונטית. אני גם לא יכול להיכנס לנעליהם של הורים שעומדים בפני דילמה כזו. ברור שחייבים להיות שוטרים במגזר כדי לטפל בבעיות, ואנחנו לא נגד המשטרה.
"מדובר בכלי עזר לכל אזרח, וזה מצוין שיהיה מי שישמור על הסדר. הודעתי גם שאני מוכן באופן אישי לסייע למשטרה באיסוף נשק בלתי חוקי מהאוכלוסייה הערבית. בעיניי זה סרטן שחייבים לטפל בו. אבל אסור שהיד של המשטרה תהיה קלה על ההדק כאשר מולה עומד אזרח ערבי".
על הדרך הארוכה שיש עוד לעבור לפני שהמשטרה תתקבל בצורה טבעית בכפרים הערביים, אפשר היה ללמוד גם משיחה שקיימנו עם אחד המגויסים במנהלת בקריית-אתא. אחמד (שם בדוי) סיפר לנו כי הוא רוצה לשרת כשוטר בכפר הולדתו, "כי אני והחברים שלי מרגישים את הפשיעה, האלימות והנשק הבלתי-חוקי כל יום. חמולות חזקות שולטות ברחובות, וכל מי שלא מיישר איתן קו צפוי לעונש.
"כשאתה יוצא ללימודים בעיר גדולה ואז חוזר לכפר, אתה מבין שאתה חי במדינת עולם שלישי, של פרוטקשן ושליטה באמצעות אלימות. אני רוצה לשרת במשטרה כדי להכניס חוק וסדר בכפר ולשנות את המציאות העקומה הזאת".
הדברים האמיצים של אחמד הפתיעו אותי, במיוחד משום שמדובר בכפר קטן שבו כולם מכירים את כולם. אלא שכבר למחרת קיבלתי טלפון ממספר לא מוכר: "שלום, זה אחמד", אמר הקול מעברו השני של הקו. "רציתי לדעת אם כבר פרסמת את הכתבה. כי אם לא, אני מבקש שלא תכתוב את השם האמיתי שלי, וגם לא את שם הכפר.
"דיברתי עם החברים ועם המשפחה שלי, והם אמרו לי שאני אסתבך בגלל הכתבה הזו. בכלל, אני כבר לא בטוח בעניין הגיוס למשטרה. מתברר שזה לא כל כך פשוט, וזה יכול לסבך את המשפחה שלי".
ג'מאל חכרוש מכיר את המהמורות שבדרך, ואינו מתרגש מהן. "מי שעומד עם סטופר ומחכה שהשינוי בחברה הערבית יתרחש בשעה מסוימת או בתאריך מסוים, טועה. מדובר בעבודה קשה וממושכת, שלא צריך להגביל אותה בזמן.
"השאיפה שלנו היא שהיחסים בין הצדדים ישתפרו באופן המהיר ביותר, אבל צריך גם להתחשב בפערים בין הגישות, בחינוך ובמשקעים הישנים. בסך הכול, מאז הקמת המנהלת אנחנו רואים תהליך חיובי.
"השירות במשטרה הוא לא חובה, זאת בחירה. מי שנעשה שוטר יכול להיות גאה בהגשמת השאיפה שלו, ובאופן טבעי גם המשפחה והסביבה גאים בו. כל מי שרוצה להצטרף ולהציע את עצמו לכל תפקיד במשטרה, מכל מגזר – אני קורא לו לעשות כן".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם