ראשי » חדשות » בארץ

ההיסטוריה קמה לתחיה: בן-גוריון שלא הכרתם

שני קולנוענים תל-אביבים יצאו למסע חיפושים בעקבות ריאיון נדיר שנערך עם ראש הממשלה הראשון לאחר פרישתו מהחיים הציבוריים. בדרך הם התחברו לחזון הנגב שלו, ויצרו סרט דוקומנטרי יוצא דופן

מאחורי הסרט הדוקומנטרי "בן-גוריון אפילוג", שייצא בקרוב לאקרנים, מסתתר תסריט בלשי מרתק. יש בו חיפוש אחר סלילים אבודים ואנשים רחוקים, יש בו התחקות של בת אחר דרכו האמנותית של אביה, ויש במאי שיוצא בעקבות יצירתו של קולנוען מיתולוגי. מעבר לכל אלה יש גם ניסיון לשחזר שנים לא מוכרות בחיי האדריכל-המייסד של מדינת ישראל.

את הסיפור הזה אפשר להתחיל בשנת 2003, אז נפטר הבמאי דוד פרלוב, חתן פרס ישראל לקולנוע ומחשובי היוצרים הדוקומנטריים בישראל. לאחר פטירתו התקיימה לכבודו רטרוספקטיבה, וסרטיו הוקרנו בסינמטקים ברחבי הארץ.

יריב מוזר, שהיה אז במאי ומפיק בתחילת דרכו, הגיע לסינמטק תל-אביב כדי לצפות ב"42:6" - סרט עלילתי על חייו של בן-גוריון, שהופק בשנת 1969 ולא נחל הצלחה גדולה בבתי הקולנוע. "כמי שגדל במשפחה מפא"יניקית מוצהרת, תמיד התעניינתי בבן-גוריון", מספר מוזר. "צפיתי בסרט והתלהבתי ממנו, אבל להפתעתי הוא נחתך פתאום ללא סצנת הסיום. זה היה תסכול מטורף".

מוזר פנה ליעל פרלוב, בתו של דוד פרלוב ואשת קולנוע בזכות עצמה, והשניים החליטו להתחקות אחר הסרט שיצר האב. יחד הם הגיעו לארכיון הסרטים היהודיים על שם סטיבן ספילברג באוניברסיטה העברית בירושלים, ומצאו בו עותק שלם של 42:6.

"צפיתי בו, גלגל אחרי גלגל לאורך שישה גלגלים כולל הסוף, ומאוד התלהבתי גם בצפייה חוזרת", מספר מוזר. "הסרט הזה נותן את הנרטיב הציוני שגדלנו עליו בבית הספר. סיפור תולדות הציונות בצורה קצת נאיבית, מהזווית של בן-גוריון. אין הרבה סרטים כאלה בתולדות הקולנוע הישראלי".
 
ובכל זאת, הסרט נכשל בקולנוע וירד מהר מהמסכים.
"אני מעלה בדעתי שתי סיבות לחוסר ההצלחה. האחת היא שפרלוב ויגאל תומרקין - שהיה היועץ האמנותי של הסרט - קיבלו החלטה לא שגרתית לצבוע את קטעי הארכיון בצבעים מלאכותיים. פתאום אתה עובר לקטעי ארכיון שצבועים בסגול, ורוד וירוק. זה קצת מעיף אותך מהעלילה, וכך הסרט מפסיק להיות מיינסטרים.

"הסיבה השנייה קשורה כנראה לסצנה החזקה שמשחזרת את הקרב על לטרון. פרלוב מציג שם קרב לא הרואי: הוא מראה ניצולי שואה צועקים באידיש ונטבחים. אני די בטוח שהממסד המפא"יניקי אמר שאת הסרט הזה לא צריכים להפיץ. הם הרי שלטו פה אז בכול".

בארכיון ספילברג המתינה למוזר ולפרלוב הפתעה. הארכיונאית סיפרה להם על גלגלים נוספים הקשורים לסרט, שנכתב עליהם "חומרי גלם". "להגיד לקולנוען כזה דבר, זה מטורף", אומר מוזר. "שאני אזכה לראות את חומר הגלם של פרלוב? התחלנו לצפות בחומרים, ומצאנו שם ריאיון ארוך של שש שעות עם בן-גוריון, שלא מופיע בסרט העלילתי ולא שודר מעולם".

לצערם הריאיון היה נטול סאונד. פרלוב עודדה את מוזר להתחיל בחיפושים אחרי הקול האבוד של הזקן. "בארץ לא ידעו על זה כלום. גם מירה פרלוב, אשתו של הבמאי, לא זכרה יותר מדי. חושבים שהיום, בעידן האינטרנט, אפשר למצוא הכול - אבל על הסרט 42:6 יש רק רסיסי מידע".

במהלך החיפוש הצליח מוזר למצוא תכתובות בין בן-גוריון למפיק הסרט, הקולנוען הבריטי מלוויל מרק, ומתוכן למד שהריאיון התקיים כתחקיר עבור התסריט. מרק נפטר כבר בסוף שנות התשעים, אך מוזר ופרלוב הצליחו ליצור קשר עם בנו, האדריכל דיוויד מרקס, שעיצב בין השאר את ה"לונדון-איי", הגלגל הענק על גדת התמזה. הפגישה ביניהם הייתה מרגשת, ומרקס אכן זכר במעורפל את הפקת הסרט בידי אביו, אבל לא הצליח לקדם את החיפושים אחר הסאונד האבוד.

בשלב מסוים נזכר מוזר שבעבר נתקל בסלילים לא מזוהים בתוך קופסאות אדומות בארכיון של מדרשת בן-גוריון בנגב. הוא יצר קשר עם אנשי הארכיון, שאישרו את קיומם של הסלילים והוסיפו שמדובר בסאונד של ריאיון, ללא תמונה. מוזר ופרלוב הרגישו שהפאזל הולך ונשלם.
 

 
בארכיון סיפרו להם שאת הסלילים תרם יהודי בריטי שהיה איש הסאונד בריאיון המדובר. השניים יצרו קשר עם האיש, מלקולם סטיוארט, מקליט ידוע שהיה אחראי בין השאר גם על הסאונד בסרט "הגשר על הנהר קוואי". סטיוארט אישר שאלו סלילי הסאונד מהפקת הסרט 42:6, וסיפר ששמר אותם במשך עשרות שנים בלי לדעת מה עלה בגורל הריאיון, עד שלפני כמה שנים החליט לתרום אותם למדרשת בן-גוריון.

מוזר ופרלוב החלו לסנכרן את התמונה ואת הסאונד של הריאיון. במהלך העבודה הם הגיעו למראיין, יצחק (קלינטון) ביילי, שכיהן לימים כיועץ לענייני ערבים במשרד הביטחון ונחשב כיום לאחד מגדולי המומחים לתרבות הבדווית. גם כאן הם גילו סיפור מעניין.

"ביילי היה אז צעיר בן 31, שעלה לארץ מארה"ב כדוקטורנט", מספרת פרלוב. "הוא התגלגל לריאיון הזה בעקבות מפגש מקרי עם פולה, אשתו של דוד בן-גוריון, ליד הבית שלהם בתל-אביב. היא התחילה לדבר איתו והציעה לו להיכנס אליהם לכוס תה.

"ביילי סיפר לה שהוא מחפש עבודה בהוראה, ופולה הציגה אותו בפני בעלה, שהציע לו להצטרף אליהם לנגב וללמד שם. השניים התיידדו, וכשצוות הפקת הסרט העלילתי הגיע לשדה-בוקר באפריל 1968, בן-גוריון הציע את ביילי כמראיין".

כשהריאיון האבוד בידיהם, מוזר ופרלוב החליטו להפיק ממנו סרט תיעודי שיכלול קטעי ארכיון. כדי לחבר את הכול לתסריט אחד, הם נעזרו בספרו הביוגרפי של אבי שילון "בן-גוריון אפילוג", שיצא לאור לפני כארבע שנים, ונכתב בדיוק על התקופה שבה הופק הסרט העלילתי. בהפקת הסרט התיעודי סייעו אנשי ערוץ HOT 8.

"היה משהו מקורי וראשוני מאוד בספר של שילון", מסביר מוזר. "בניגוד להרבה ביוגרפים וחוקרים של בן-גוריון, שילון החליט להתמקד דווקא בשנים האחרונות שלו, שבהן הוא חי בשדה-בוקר ולא נשא בכל תפקיד רשמי".

את מלאכת העריכה מתארת יעל פרלוב כמשחק בקובייה הונגרית. "מתחילים בנקודת שיא ואז הולכים צעד אחד קדימה, וצעד אחד אחורה. החלטנו לפתוח את הסרט בהתפטרותו של בן-גוריון מראשות הממשלה בשנת 1963 ולא בהולדתו, כי זה לא ויקיפדיה. עוד החלטה הייתה שבן-גוריון יופיע בכל קטעי הארכיון שישולבו בסרט. אם הוא מדבר על תל-אביב, למשל, אז רואים אותו בתל-אביב. העין מתרגלת לחפש אותו והוא נוכח כל הזמן".

לא היה פשוט למצוא קטעי ארכיון רלוונטיים שצולמו לפני 1968, שבה התקיים הריאיון. "צריך להבין את התקופה. לא הייתה אז עדיין טלוויזיה בארץ. היו לנו קטעים מ'יומני כרמל' ו'יומני גבע', מסרטים של הסוכנות שהיו פרופגנדה טבעית להולדת אומה, והיו ריאיונות שהגיעו מרשתות טלוויזיה זרות, כמו למשל הבי-בי-סי.

"יריב התעקש, באופן ראוי להערכה, להגיע לארכיונים מכל העולם, וגילינו בהם אוצרות. אני למשל בחיים לא ראיתי את בן-גוריון ופולה באותו פריים, עד הסרט הזה. כמו שאנחנו התרגשנו לראות את החומרים הללו, אני בטוחה שזה ירגש גם אחרים".
 

 
אחד הדברים המרשימים בסרט הוא עומס הציטוטים מהמקורות השגורים בפיו של בן-גוריון. ראש הממשלה הראשון מדקלם פסוקים מירמיהו ומיחזקאל, ומדבר על משה רבנו ועל הרמב"ם תוך שהוא מפגין בקיאות מעוררת השתאות. "הנוכחות של התנ"ך בסרט הייתה חשובה לי מאוד", אומר יריב מוזר.

"יעל ואני חילונים תל-אביבים, אבל בכל פעם שבן-גוריון ציטט מהתנ"ך זה צמרר אותי, כי זה הבית שגדלתי בו. זה חיבר אותי לסבא של הסבא שלי, מרדכי מוזר, שאני קרוי גם על שמו ושהיה בקיא מאוד בתנ"ך. החיבור לתנ"ך נעדר היום מהשיח לגמרי, ולצערי ספר היסוד שלנו מזוהה עם הימין וננטש על ידי השמאל. הסרט הזה מזכיר שידענו פה בעבר עידן אחר, של מנהיגים מהשמאל שהיו מחוברים לתנ"ך בעורקים שלהם.

"היום נוצר מצב שבו להיות יהודי זה להיות ימני, ואני מתקומם וטוען שאני לא פחות יהודי. נתניהו במיוחד משתמש בזה. הוא בנה דיכוטומיה - שמאל שווה להיות ישראלי, ימין שווה להיות יהודי. זה כואב לי, ולכן אני שמח שהחיבור לתנ"ך בא לידי ביטוי בצורה חזקה בסרט".

אם כבר מזכירים את נתניהו, מוזר אומר שהיה שמח אם ראש הממשלה היה נחשף גם הוא מזווית אישית יותר, כמו שעשה בן-גוריון בקטעים המובאים בסרט. "יש כאן מפגש אינטימי ראשוני עם בן-גוריון, שמאפשר לנקות את הפאתוס ולהכיר את האדם. הוא למשל מדבר שם בגילוי לב על אשתו פולה, שנפטרה ארבעה חודשים לפני כן. הלוואי שהייתה לי הזדמנות לראיין כך את נתניהו. הייתי רוצה להכיר את האדם שבו, מי הוא". 

כשפרלוב נשאלת על האמירות המשמעותיות של בן-גוריון בסרט, יש לה כמה בחירות. "המראיין שואל אותו האם אנחנו יכולים כבר לומר שאנחנו עם סגולה, ובן-גוריון עונה שעדיין לא. זו אמירה מאוד חזקה מבחינתי. הוא גם אומר שמילים ללא מעשים הן כלום; אתה צריך לממש את עצמך במעשים.

"עוד הרשימה אותי ההתייחסות שלו לבודהיזם. מצאנו קטע שבו בן-גוריון משוחח על בודהיזם עם ראש ממשלת בורמה או נו, ומסביר לו את ההבדל בין 'אני אנוכי' ל'אני אנושי'. זה דיבר אליי מאוד".

מוזר מפנה את תשומת הלב להתבטאויות המדיניות של בן-גוריון: ראש הממשלה לשעבר אומר בסרט שאילו נדרש לבחור בין שלום לבין השטחים שנכבשו שנה לפני כן, במלחמת ששת הימים, הוא היה בוחר בשלום. בסרט משולב גם קטע ארכיון שבו המנהיג הפלסטיני מוסא עלאמי מספר על פגישות שקיים עם בן-גוריון לאחר מלחמת ששת הימים.

"הפגישות האלה נחשפו כבר בספר של אבי שילון. אני הייתי המום לגלות שבן-גוריון יצר קשר עם מנהיג פלסטיני כבר בשנת 69', והגיע איתו להסכמות, לפחות בראשי פרקים, בנוגע לעתיד הפלסטינים. אלו דיבורים שלא העזו להעלות אז על הדעת".

עברנו כל כך הרבה מאז סוף שנות השישים; עד כמה האמירות המדיניות של בן-גוריון רלוונטיות היום?
"אני חושב שהן רלוונטיות, כי הוא חזה דברים. למשל, את מלחמת יום הכיפורים. כשמזכיר המדינה האמריקאי ויליאם רוג'רס הגיע לארץ והציע תוכנית לשלום עם מצרים, בן-גוריון היה בין המעטים שקראו לאמץ את ההצעה. הוא חשב שגולדה ודיין טועים כשהם דוחים אותה, ושהתוצאה תהיה מלחמה קשה. המלחמה אכן התרחשה, והובילה בסוף לאותו מתווה, בהסכם של בגין וסאדאת.
 

 
"גם את השלום עם מצרים בן-גוריון חזה. הוא אמר שבתוך שמונה שנים יהיה שלום. בסרט הוא גם אומר שאמנם לא היה עם פלסטיני ולא מגיעה להם מדינה כפי שמגיעה לנו על בסיס ארץ ישראל השלמה, אבל מצד שני, לא כל מה שאתה רוצה אפשר לממש.

"בנגב יש מקום ל-20 מיליון יהודים שיעלו, אז למה לבוא וליישב אזור שיש בו מיליוני ערבים, עם כל החיכוך הכרוך בכך? בן-גוריון ידע שזה יביא למציאות של אזרח סוג א' ואזרח סוג ב', ולמקום לא מוסרי ולא יהודי, והוא שואל למה ללכת לשם. מבחינתי הדברים האלה רלוונטיים עד לרגע זה".

כאן המקום לציין שבערוב ימיו השמיע בן-גוריון עמדות אחרות. חגי סגל, בספרו "שטחים תמורת חלום", מביא עדויות לכך שהזקן התלהב מהיישובים הישראליים שהוקמו בסיני, ושיבח את עזר ויצמן על מאמר שפרסם בזכות ההתיישבות ביהודה ושומרון. כותרת ראשית בעיתון הארץ באוגוסט 1972 אף הכריזה ש"בן-גוריון שינה עמדתו לגבי החזרת שטחים", ובגוף הידיעה הוסבר שהזקן השתכנע שהערבים אינם רוצים בשלום אמת, ודוחים כל הצעה להסכם.

בריאיון לביטאון עובדי התעשייה האווירית קבע בן-גוריון שבכל מקרה אסור לסגת מאזורים שכבר הוקמו בהם יישובים. "עמדתו העדכנית הנצית בסוגיית השטחים לא השתנתה עד יום מותו", כותב סגל בספרו. "הוא דבק בה גם בריאיון ל'הארץ' בערב ראש השנה תשל"ג, 1972".

השיחות שלי עם פרלוב ומוזר נערכו בבית קפה סמוך לבית בן-גוריון בתל-אביב, אף שקיבוץ שדה-בוקר, שבו נערך הריאיון ההוא ב-68', היה יכול לשמש כתפאורה מתאימה יותר. בן-גוריון מדבר בסרט על החלטתו ללכת לנגב, ומנמק אותה בשני טעמים – הרצון ליצור משהו חדש, והרצון לשמש דוגמה לאנשים אחרים.

"אותי זה הפתיע מאוד שביפו, בסג'רה או בתל-אביב, בן-גוריון לא הרגיש שהוא נמצא במקום של התגשמות הציונות", אומר מוזר. "בנגב הוא הרגיש אותה במלוא הדרה, והוא מסביר את זה במשפטים חזקים מאוד. בן-גוריון אומר שבנגב אתה מתחיל מאפס ובורא חיים. אפילו העצים מדברים אליך בשפה אחרת, כי אתה יודע שאתה בראת אותם. הוא בעצם אומר שאלוהים העניק לנו את היכולת לברוא חיים, ושבאמצעותה אנחנו מתקרבים אליו. זה מאוד חזק בעיניי".

את שלושת חודשי העריכה האינטנסיביים של הסרט עשו פרלוב ומוזר, תושבי תל-אביב בדרך כלל, במדרשת בן-גוריון. "הורדנו לנגב את חדר העריכה שלנו עם כל הציוד, בעיקר כדי להיות קרובים לארכיונים שם, אבל גם מסיבה נוספת", מספרת פרלוב.

"רציתי לשחזר בעצמי את הצעדות של בן-גוריון, לפני שאני מגיעה לשולחן העריכה. זו חוויה, לצעוד במדבר ולנסות להבין את ההחלטה של בן-גוריון להגיע לנגב. בחודשים שלנו שם הייתי קמה מוקדם בבוקר, יוצאת לצעדה לכיוון הוואדי של עין עבדת, עוברת דרך הקבר של בן-גוריון, רואה את היעלים, חווה את השקט המוחלט, חושבת על הסרט ומשם חוזרת לארכיונים.

"כתל-אביבית שגדלה בבתי קפה ואין יותר תל-אביבית ממנה, אני חושבת שאם לא הייתי עוברת להתגורר שם קצת, לא הייתי מבינה איזה כוח רצון נדרש בשנות החמישים כדי להימצא במקום הזה".
 

 
לעומת פרלוב, מוזר מודה שלא היה לו קל לגור שלושה חודשים בנגב. "אני רווק תל-אביבי והומוסקסואל גאה. אם הייתי חי היום בזוגיות, הייתי שוקל בחיוב להעתיק את החיים שלי לנגב, בהנחה שבן זוגי היה מסכים. במקום שאני נמצא בו כרגע, זה פחות יכול להתאים לי. ועם זאת, השהות שם הייתה חוויה מופלאה. פגשנו אנשים חמים ונהדרים, ואת המדבר שאני מאוד אוהב. זה היה מאוד חזק, להיות שם ולראות בעיניים את הדברים שבהם אנו מתעסקים בסרט".

היו לכם שש שעות של חומרים נדירים מבן-גוריון, והסרט שיצרתם נמשך שעה. מה נשאר בחוץ?
מוזר: "צריכים לזכור שבן-גוריון הוא לא פוליטיקאי של ימינו. התשובות שלו לכל שאלה אורכות 15-20 דקות. הוא חוזר על עצמו לא מעט ונשען על פרטי-פרטים כדי להוכיח את דבריו. כשהוא מסביר למשל מה זה עם סגולה, הוא מדבר במשך עשר דקות. כל קטע שאתה רואה בסרט הוא ארוך יותר בחומר הגלם.

"אחד הנושאים שלא נכנסו לסרט שלנו הוא עניין ירושלים, שמבחינת עריכה לא הצלחנו לשלב. יש שם קטע עדין שבו בן-גוריון אומר כמה כאב לו ב-48' להיות זה שבפעם הראשונה משאיר את העיר העתיקה ללא יהודים. זה מסביר את ההתרגשות הגדולה שלו מכיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים. הוא גם אומר בסרט שלנו שבכל מקרה, על ירושלים אסור לוותר".

פרלוב: "חלק מהחומרים שלא נכנסו לסרט אנחנו נשחרר בהמשך לאינטרנט. צריכים לזכור שהייתה לנו מחויבות כלפי בתי הקולנוע וערוץ 8 ליצור סרט באורך של שעה".

וזה מוביל אותי לשאלה על ההימור שבהבאת סרט תיעודי למסכי הקולנוע.
"בכל סרט שאנחנו עושים יש לקיחת סיכון. אם לא לוקחים סיכון, זה לא מעניין. זו אכן הפעם הראשונה שסרט תיעודי מופץ כך על ידי סרטי 'יונייטד קינג' של האחים אדרי, והוא יוקרן בכל בתי הקולנוע של רשת סינמה סיטי. לדעתי זה הישג גדול. למרות שהקהל של סרטים תיעודיים הוא מצומצם יחסית, בתור אופטימית מטבעי אני משערת שהסרט הזה יעניין את הישראלים.

"צריך לזכור שמדובר בבן-גוריון, ואני חושבת שיש היום ערגה למנהיגות. עשיתי טסט על הילדים שלי, שהם בגילאי 27 ו-20, והיינו מאוד מרוצים. התגובה הראשונה שלהם הייתה להעלות מחשבות על המנהיגות של היום".

מוזר: "צריכים להיות ריאליים. קהל הליבה של סרטים תיעודיים ושל סרטי קולנוע ישראליים שאינם להיטים, הוא קהל מבוגר מכל הקשת הפוליטית. אני מאמין שכל מי שמתעניין בהיסטוריה ובפוליטיקה הישראלית יבוא לראות את הסרט, ואני מקווה שבעקבות הצפייה, אנשים יביאו גם את הילדים ואת הנכדים שלהם, ושיהיה גל שמוביל לגל נוסף של צופים. ככה זה עובד בקולנוע".

שניהם אנשי קולנוע ותיקים. פרלוב, בת 57, כבר יותר משלושים שנה במקצוע. במקביל לעבודתה כעורכת סרטים היא מרצה בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב ובמכללת "מנשר" לאמנות. בשנת 2001 זכתה בפרס אופיר על עריכת הסרט "חתונה מאוחרת".

"מאז שאני זוכרת את עצמי אני בחדרי עריכה", היא מספרת. "הייתי מאוד קשורה אל אבא, ואצלו למדתי הכול. ההתחלה המעשית הייתה באזור גיל 20 עם הסדרה 'יומן', שתיעדה את המשפחה שלנו במשך כעשר שנים. אבא אמר לי 'בואי, תהיי אסיסטנטית שלי', ואני מאוד נהניתי. עד היום כל דבר שאני עושה במקצוע הזה קשור בצורה כזו או אחרת לאבא. הוא לא נותן לי לזייף בשום מקום. אני הולכת בדרכי, שאני מקווה מאוד שהיא גם דרכו".

החיבור המקצועי שלה עם יריב מוזר (39) החל ב-2004, כשהוא ניהל את הפסטיבל הבינלאומי העשירי לסרטי סטודנטים בתל-אביב, והיא שימשה שם כיועצת. שנתיים לאחר מכן ערכה פרלוב את סרטו הראשון של מוזר, "המלחמה הראשונה שלי", שבו תיעד את חוויותיו ממלחמת לבנון השנייה. מוזר ביים גם את הסרט "גברים בלתי נראים", שעסק בהומוסקסואלים פלסטינים, וב-2013 ביים את סרטו העלילתי הראשון, "שבלולים בגשם".

כדוקומנטריסטים, פרלוב ומוזר לא מתלהבים, בלשון המעטה, מהעשייה התיעודית הטלוויזיונית של השנים האחרונות, שמתמקדת יותר במי שמחזיק את המצלמה מאשר במי שניצב מולה. "את הסדרה 'מחוברים' לא ראיתי, למרות שאני אוהבת טלוויזיה", אומרת פרלוב. "בכלל, יש זיהום אוויר של התמונה ויש זילות. החשיפה מהירה מדי והמצלמה מסתובבת מהר מדי אל עצמך. אני שייכת לדור אחר, שמסתכל על העשייה התיעודית כקדושה".

"הריאליטי הרס את הדוקו", אומר מוזר. "אצלי רוב העשייה היא בתחום התיעודי, וזו הנאה אדירה".

פרלוב פועלת לעידוד הקולנוע הדוקומנטרי באמצעות קרן שהוקמה לזכר אביה, בשיתוף "קרן רבינוביץ" וזכיינית ערוץ 2 "קשת", ומעניקה סיוע לסטודנטים העוסקים ביצירה תיעודית. "את כל האמונה שלי בתחום אני מנתבת לקרן הזאת, ולמרות היותה קטנה, אני מרגישה שאני מנחילה באמצעותה את המורשת של אבי.

"אחד הדברים החזקים שבאו לידי ביטוי בסרטים שלו היה הכבוד שהוא נתן לכל אדם. זה ניכר אפילו במרחק של המצלמה מהמצולם. לא הייתה בסרטים שלו השפלה, אלא רק כבוד, חמלה ואהבה. אבא גם לא רדף אחרי הצלחה. היא לא אמרה לו כלום".

עכשיו, אחרי שסיימתם את ציד החומרים ל"בן-גוריון אפילוג", מה היעד החדש?
מוזר: "אני רוצה להאמין שבמקום כלשהו קיימת גרסה בצבע מלא של הריאיון עם בן-גוריון. כשצילמו אותו עוד עבדו עם נגטיב, וכדי לחסוך בעלויות היו מפתחים את הסרט בשחור-לבן, עושים עליו את עבודת העריכה, ובסוף חוזרים לצבע. כאן זה לא נעשה".

בינתיים, בכל הארכיונים שסרק, לא מצא מוזר את מבוקשו. הוא משער שהנגטיב הצבעוני נמצא בארכיון צה"ל, אבל הוא טרם קיבל אישור לערוך שם חיפושים. "הנגטיב הזה הופקד בעבר במעבדה באנגליה, אבל היא פשטה את הרגל, כמו כל המעבדות שפיתחו סרטים. מצאתי מכתב של המפיק הבריטי שמספר שהוא שולח את הנגטיבים לארץ, אז אני מאמין שהם עדיין יכולים להימצא, ואין לי שום כוונה להתייאש".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg