ישראל מודאגת: טראמפ יעודד או יעכב את הגז במזה"ת?
פיתוח השוק האזורי והובלתו לאירופה, בחלק של העולם שסובל מאי יציבות גדולה, דורש השקעה כספית ומדינית ניכרת. מזכיר המדינה הנכנס, לשעבר מנכ"ל חברת אנרגיה וגז ענקית, הוא בדיוק האדם המתאים למשימה. השאלה היא מה יהיה האינטרס האמריקאי
חברת "דלק קידוחים" החלה בבניית אסדה חדשה בים התיכון שמטרתה לייצא גז למצרים ולטורקיה, וזאת בהתאם למדיניות הממשלה הישראלית להתחיל "להוציא את הגז מהים" ולנצל את הנכס האסטרטגי החדש במימיה לטובת מינוף כלכלי ומדיני.
מנכ"ל החברה, יוסי אבו, הראה השבוע לכתב "בלומברג" את המיקום של האסדה החדשה כאילו מדובר היה בעובדה מוגמרת, אך ברשת החדשות העירו כי מדובר במשימה כלל לא קלה: בעוד שהנחת צינורות גדולים המחברים בין ישראל ובין אירופה, טורקיה ומדינות אחרות במזרח התיכון תעלה מיליארדי דולרים ותהווה אתגר הנדסי, היא כאין וכאפס, ציין כתב "בלומברג", לעומת הקשיים הפוליטיים שהוגי המשימה הזאת ייתקלו בהם.
ומעל לכל זה ניצב סימן השאלה בדמותו של הממשל האמריקאי החדש והנשיא דונלד טראמפ, שלא ברור מה עמדתם בעניין הפקת הגז מהים התיכון ותגבור המרבץ האנרגטי של המזרח התיכון – יריב אפשרי הן של ארה"ב, אחת השחקניות העיקריות בשוק האנרגיה העולמי, והן של רוסיה, האויבת או העמיתה של ארה"ב בזירות רבות, תלוי בהקשר.
אחרי שנים רבות שבהן מדינות מזרח הים התיכון הסתכלו בקנאה על שכנותיהן מהמפרץ הפרסי העשירות בנפט, בעשור האחרון התגלו מרבצי גז אדירים בקרבתן של מצרים, קפריסין, ישראל ולבנון. השדה הגדול ביותר באזור התגלה בינתיים ליד מצרים, ולפי הערכות גיאולוגיות הוא מכיל למעלה מ-340 טריליון מטר רגל, כ-9,500 מיליארד מטר מעוקב – כמות גדולה יותר מבכל המאגרים המוכחים בארה"ב לבדה. עם זאת, השערות אחרות גורסות כי הכמות בשדה זה קטנה יותר.
השוק האידיאלי לכל הגז הזה לא נמצא הרחק מכאן – באירופה. היבשת הישנה נהנית מעושר כלכלי לא קטן, אך היא חסרה משאבי אנרגיה משל עצמה. בישראל, כידוע, חשו היטב את המחסור הזה בשנים עברו, כשהנפט הערבי שיחק תפקיד היטב בגיאו-פוליטיקה האזורית. האירופים מצדם נחושים לפתור את עצמם מהתלות האנרגטית בשוק הרוסי, הידוע בהפכפכותו ושבשנים האחרונות הפך עוין יותר לשווקים המערביים.
האמריקאים העריכו בשנים עברו שלמרות המתיחות האזורית וההיסטוריה העוינת בין ישראל לכמה משכנותיה – אבל גם בין קפריסין, יוון וטורקיה, למשל – ניתן יהיה ליישם מתווה כולל שבמסגרתו יונחו צינורות גז מאזור המזרח התיכון, דרך הים התיכון ועד ליבשת. לדברי עמוס הוכשטיין, יועץ האנרגיה של מזכיר המדינה לשעבר ג'ון קרי, "די אנשים רואים את היתרון הפוטנציאלי שטמון במצב זה". אותם אנשים אפילו מוכנים להתעלם מהכאוס ששורר במדינות האזור, וכך למשל השקיעה חברת "בי-פי" הענקית בשדה ששייך ל"אני" האיטלקית ליד חופיה של קהיר.
האינטרסים הללו גם יוצרים הזדמנויות מעניינות. אחת מהן למשל היה הפיוס בשנה שעברה בין טורקיה לישראל, שאף שלא צמח על רקע האינטרס הכלכלי והאנרגטי – אין ספק שהוא חב לו את תרומתו. בכיר ישראלי סיפר ל"בלומברג" כי מאז הפיוס הוא משוחח עם שר האנרגיה הטורקי, בראט אלבייראק, חתנו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, מדי יום בווטסאפ. באנקרה מעוניינים מאוד להינתק מהתלות האנרגטית בקרמלין, וישראל היא בהחלט אפיק אפשרי מבחינתם מאז הסכם הפיוס.
בעתיד מקווים דיפלומטים שהאינטרס האנרגטי גם ישחק תפקיד משמעותי בפיוס בין שני חלקיה של קפריסין, הנתמכים כל אחד בידי מדינה מרכזית אחרת באזור, יוון וקפריסין. כמה חברות בינלאומיות גדולות החלו לחפש גז באזור קפריסין, ובהן "אקסון מוביל" האמריקאית – מה שמוביל אותנו בחזרה לממשל האמריקאי החדש.
לא מזמן החלה ישראל בשיחות שקטות עם פקידים אירופים בניסיון לעצב מתווה להנחת צינורות שיחצו את הים התיכון לעבר היבשת. מומחים מעריכים שמדובר במשימה גיאולוגית קשה, ובעיקר יקרה. יחד עם החשש מחוסר היציבות המאפיינת את המזרח התיכון, ב"בלומברג" ציינו כי ייתכן שיהיה צורך בכוח עולמי או אזורי ניכר כדי לדחוף חברות לקחת את הסיכון המדובר. הכוונה היא בעיקר לאיחוד האירופי ולארה"ב, שבה עלה לא מזמן ממשל חדש.
בעוד שאירופה כבר מכירה בחשיבות האסטרטגית של ייצור הגז במזרח התיכון, עוד נותר לראות מה תהיה עמדתה של וושינגטון. מזכיר המדינה הנוכחי, רקס טילרסון, כיהן עד החודש שעבר כמנכ"ל של חברת אנרגיה ענקית – אותה "אקסון מוביל" שהוזכרה קודם. אם יש מישהו שיכול ללחוץ עליה בעניין, מתוך אינטרס לא רק כלכלי אלא גם מדיני, הרי שזה טילרסון בכובעו הדיפלומטי.
מודל אזורי אחר שיכול לשמש דוגמה לכך הוא צינור הגז שהונח בין אזרבייג'ן, דרך ארמניה וטורקיה ועד לחופי הים התיכון. המיזם הזה קם בין השאר במימון ובתמיכה ניכרים של האמריקאים, שסבורים שמדובר בסיפור הצלחה – למרות המתח הרב בין הצדדים, ואולי דווקא בגללו. ארה"ב גם תמכה מאוד בפיוס בין ישראל לטורקים, והיא משחקת תפקיד משמעותי מאחורי הקלעים בשיחות על עתיד קפריסין.
הנשיא דונלד טראמפ עצמו, אגב, מבין יותר בביזנס מאשר בדיפלומטיה, ואין זה מופרך להניח שייקח זמן עד שיסתגל לראות את העולם דרך עיניים מדיניות. עד אז, דווקא הצד העסקי יכול להיות משמעותי יותר בעיניו – ובמקרה של הגז המזרח-תיכוני יתערבבו שני הנושאים הללו יחד. כשטילרסון לצדו, קשה להאמין שהממשל החדש יתעלם מהפוטנציאל הרווחי שטמון בפיתוח הגז באזור.
אלא שאינטרס אחר בהחלט עשוי לעמוד לרועץ לאזור זה של העולם בעיני האמריקאים: בעוד שמדינות אירופה וטורקיה רוצות להינתק מהתלות בשוק האנרגיה הרוסי, ארה"ב מעוניינת להתקרב לקרמלין ולשכך את ה"מלחמה הקרה החדשה" שפרצה בעולם. על פי קו מחשבה זה, ייתכן ששיתוק מתחרות כלכליות בתחום מרכזי יכולה להיות מתנה לא קטנה של האמריקאים לרוסיה.
ישראל מצדה מנסה לתמרן בין רוסיה למוסקבה בסוגיית הגז. בביקורו האחרון במוסקבה בשנה שעברה ביקש בנימין נתניהו לראות השתתפות מוגברת של חברות גז רוסיות במיזמים כחול-לבן. במסיבת עיתונאים בקרמלין אמר ראש הממשלה כי "חברות רוסיות יותר ממוזמנות לקחת חלק במכרזים הנוגעים למשק הגז המתהווה בישראל".
מדובר בשינוי מדיניות ישראלי בולט, שכן עשור קודם לכן נפסלה קבוצה רוסית מהתמודדות על מכרז להפעלת בתי הזיקוק באשדוד מטעמי ביטחון. זאת, בשל קשריה העסקיים לחברת הגז הלאומית ברוסיה, "רוסנפט".
ואחרי כל זה, בסופו של יום ייבחן המצב הזה על פי שיקולים של רווח והפסד - וזה כבר באמת תחום ההתמחות של טילרסון וטראמפ.
אקו"ם