צוות אוויר: הישראלי שחולל מהפכה פמיניסטית במונגוליה
בלי לתכנן מראש, הפך מסע הצילומים של אשר סבידנסקי לסיפור העצמת נשים ייחודי, ששבר טאבו בן מאות שנים בקרב שבטי הציידים המקומיים. הכל בזכות אישולפן בת ה-13 והעיט הענק שהצליחה לאלף
בדיוק כשהתכוון הסתיו לפנות מקומו לחורף והצניח את הטמפרטורות אל מתחת לאפס, הופיע ואן מדגם רוסי במרחבים הפראיים של מערב מונגוליה. היו אלה החודשים האחרונים של שנת 2013, ושלושת יושבי הרכב - נהג ומתורגמן קזחיים, וצעיר ישראלי מזוקן - היטלטלו לאורך קילומטרים רבים כשהם מחכים למשהו שייראה באופק.
לפעמים עברו שעות, לפעמים ימים, עד שהבחינו בצמרתו של בית בערבות. כשזה התגלה במלואו, התרפקו השלושה עוד רגע על החום שסיפק הרכב, ואז יצאו להתדפק על דלת הבית. פעם פתח להם אב מבוגר, פעם נער, פעם קשישה, אבל כולם - כמקובל בארץ ששמיה מתקדרים גם בקיץ - נהגו כמצווים להכניס את האורחים לביתם ולא להפקירם אל הקור.
אחרי כוס תה מהבילה, היה המזוקן מורה למלווהו לשאול את יושבי הבית כפי ששאלו בבית הקודם ובזה שלפניו - האם בני המשפחה נמנים במקרה עם ציידי העיטים. אם הנהנו, סימן המזוקן למתווך השפה להתעניין האם יש בנמצא ילד שלומד בימים אלה את האמנות הקזחית העתיקה.
לא במקרה חיפש האורח ציידים מסורתיים באזור זה; בחודשי החורף מתרחש במערב מונגוליה ציד העיטים, כחלק ממסורת ארוכת שנים של שימוש בעיט הזהוב כמכונת ציד משומנת. בתחילה לוקח הצייד מקן העיטים גוזל, שיעבור אילוף עד שתתפתח מערכת עמוקה של יחסי גומלין בינו לבין מאמנו.
כל קזחי יעיד שיש למעלה מאֶלף דרכים לאַלף עיט, ושלכל משפחה טכניקות משלה. כעבור ארבעה עד שישה חודשים כבר יהפוך העיט לעוזרו הנאמן של הצייד. הדורס יעוט על טרפו במקצועיות - בין אם זה שועל או מרמיטה - ואז יאפשר לאביו הקזחי להצטרף לשלב הסיום: הוצאת השלל ממקורו ומטפריו. בתום כמה שנים ישולח העיט אל הטבע, להביא לעולם גוזלים חדשים שימשיכו את מסורת בית אמא - שכן נקבות העיט הן אלה שמאולפות לצוד.
נשוב לאותו ישראלי מזוקן, צלם צבאי משוחרר שכילה את חסכונותיו על כרטיס טיסה בכיוון אחד, וקיווה לצוד נער צעיר שלומד את המלאכה ויסכים להיות מתועד בעדשתו. בדרך פתלתלה, ואחרי לא מעט נקישות על דלתות, הוא הגיע לביתו של אירקה בולן - נער בן 13 שאך התחיל ללמוד את רזי הציד, ויצא עם אביו לפסגות ההרים להתאמן. אירקה זכה להיות זה שבישר את פתיחת פרויקט הצילום הדוקומנטרי המסקרן של אשר סבידנסקי.
"כשהגעתי למערב מונגוליה תכננתי להיות באזור במשך שבוע: לצלם צייד עיטים מנוסה, ליצור תמונה יפה של אדם מקשיש עם עיט בהרים, משהו אפי כזה, וללכת", מספר סבידנסקי. "צילמתי, ואהבתי מאוד את התוצאה, אבל משהו היה חסר לי. הרגשתי שהתמונות הן מין וריאציה אחרת לדברים שכבר ראיתי קודם. כיוון שלא הרבה אנשים היו שם לפניי - לפחות לא מספיק בשביל שזה יהיה נדוש - ניסיתי לחשוב איך אני מייצר משהו משלי.
"חזרתי לתחקיר שעשיתי קודם לנסיעה, וראיתי שמונגוליה היא מדינה צעירה יחסית, שהוקמה רק בשנת 1992. רוב האנשים בעולם, אם תשאלי אותם מה הם יודעים על ניו-יורק או על פריז, יוכלו להגיד משהו גם אם הם לא היו שם. אבל מונגוליה היא סימן שאלה ענק. הבנתי שזה צריך להיות המיקוד שלי: להפסיק לחפש את צייד העיטים הוותיק שכבר ראינו בתמונות, ולהתחיל לחפש את היורש שלו, אותו צאצא שיחליט בשבילי ובשביל הילדים שלי מה זו מונגוליה".
אני פוגשת את סבידנסקי בביקור מולדת קצר, בין צילום סרט דוקומנטרי בהוואי לטיסה לדרום אמריקה. לו שהה עוד קצת בארץ הקודש, היה מספיק להרצות בפני באי פסטיבל סרטי הרפתקה, מסע ואתגר, שיתקיים בתחילת חודש מארס בגליל העליון.
אלה יחזו בסרט הדוקומנטרי עטור הפרסים "ציידת העיט הזהוב", שלא היה קורם עור וגידים לולא אותו מסע של סבידנסקי אל הלא-נודע. בינתיים בבית קפה בערבות גבעתיים הוא מספר לי כיצד מאתרים פרחי ציד במדינה שלא מצליחה לאגד בממוצע יותר מ-1.91 נפשות בקילומטר רבוע.
"זה היה כמו בסיפור ילדים. נוסעים ונוסעים ונוסעים, מגיעים לבית ומגלים שיש שם אבא שהיה צייד עיטים, אבל הילד מבוגר מדי וכבר לא ילמד את המקצוע. ממשיכים לנסוע ומגיעים לבית של ציידי עיטים שאצלם הילד מאוד רוצה ללמוד, אבל האבא מבוגר מדי ולא רוצה ללכת לאמן אותו בהרים. אחר כך מגיעים לבית שבו בני המשפחה בכלל לא קזחים ולא קשורים במסורת.
לוקח זמן למצוא את הסיפור שלך, אבל אני מאמין בללכלך את הידיים, בחיפוש פיזי. אחרי שנגמרה סדרת התמונות של אירקה בולן כבר הבנתי שלא בא לי פרויקט חד-פעמי, לא בא לי לצלם משהו ולהמשיך הלאה. בא לי לצלול עמוק יותר, כי התאהבתי ברעיון".
אחרי אירקה בולן סימן לעצמו סבידנסקי מטרה - להגיע לצייד העיטים הצעיר ביותר במונגוליה. הוא ירד דרומה כדי לפגוש את בכק בירגן, נער בן 14 בלבד שכבר בקי במלאכה על אף שמקובל להתחיל ללמוד אותה רק בגיל 13. "אבא של בכק התחיל ללמד אותו בגיל שמונה", מסביר סבידנסקי. "אחריו הגעתי לילדים נוספים, אבל רציתי למצוא עוד צד לסיפור. חשבתי לעצמי מה יהיה העתיד של התרבות הזאת. ומכיוון שהפרויקטים שאני עושה הם בין צילום אמנותי לדוקומנטרי, יש אפשרות שאני בתור מספר הסיפור אתן את התשובה שהייתי רוצה לראות במציאות.
"במונגוליה כמעט 70 אחוזים מבעלי ההשכלה האקדמית הן נשים, ורבות מהן ממלאות תפקידי ניהול. חשבתי לעצמי: למה שתרבות הציד לא תישען גם על כתפיים נשיות? סיפרתי את זה למלווה שלי, והוא הכיר ביני לבין צייד מנוסה שיש לו בת בגיל המתאים לעבור חניכה. הראיתי להורים את פרויקט הצילום, והם מאוד התלהבו מהרעיון.
הנערה, אישולפן שמה, לא הייתה בבית כשבאנו לשם בפעם הראשונה, ולא הייתי בטוח אם היא תתאים, אם היא פוטוגנית. נסענו לבית הספר לאסוף אותה ומיד ראיתי שיש באישולפן הזו משהו מיוחד. היא ילדה בת 13, ביישנית ושקטה, אבל כשהשוויתי אותה לילדים אחרים ראיתי שהם התאמצו להיראות קשוחים בצילומים, ודווקא היא, עם הכי פחות ניסיון בציד, הייתה הכי רגועה והכי טבעית, חסרת פחד ממש".
אחרי שבוע שבילה עם משפחתה של אישולפן, ורגע לפני עזיבה, לקח סבידנסקי את האב לשיחה בשש עיניים. "בעזרת המתורגמן ביקשתי לשאול אותו כמה שאלות כנות, והשאלה הראשונה הייתה איך הוא הרגיש כשראה את הבת שלו לבושה בבגדים הקזחיים, מאלפת את העיט ומשלחת אותו.
הוא ענה לי: 'טוב מאוד'. שאלתי אותו האם הוא היה הולך עד הסוף והופך אותה לציידת הראשונה במונגוליה – כי לי אמרו שזה אסור, שזה לא מקצוע לנשים, שזה מסוכן. ציפיתי שיגיד לי 'לא', או 'אולי' מנומס. התשובה שלו הפתיעה אותי: הוא אמר שעד לא מזמן הבן הבכור שלו המשיך את המסורת, אבל עכשיו הבן משרת כקצין בצבא, ולכן קרוב לוודאי שלא ישוב להיות צייד.
האב הוסיף שהרבה זמן הוא חשב לאמן את אישולפן, 'אבל בחיים לא אעז לעשות את זה אלא אם היא תבקש, כי כדי לקבל מסורת כזאת צריך להילחם עליה ולרצות אותה'. זה די הפתיע אותי. בסופו של דבר, אישולפן אכן אומנה לצוד".
אישולפן החלוצה היא זו שעומדת במרכז הסרט "ציידת העיט הזהוב". מבעד לעדשות של צוות צילום אמריקאי היא נראית עוברת את כל שרשרת החיול, בדרך להיות ציידת העיטים הראשונה בהיסטוריה, אחרי שושלת ארוכה וגברית למהדרין.
על רקע הנופים המרהיבים מתועדת הנערה כשהיא אוספת את העיט מהקן, אחרי שטיפסה על צוק בגובה כמה מאות מטרים; יוצרת לאורך חודשים קשר עמוק עם העוף הדורס, שכמעט גדול ממנה בממדיו; יוצאת למסע ציד מסוכן בהרים המושלגים; וגם ניצבת בעין המחלוקת בשבט הקזחי החי בהרי אלטאי שבמונגוליה. לולא סבידנסקי, כל זה לא היה קורה.
"כתבתי את סיפור המסע בין ציידי העיטים, העליתי אותו עם התמונות לבלוג שלי - ולאף אחד פשוט לא היה אכפת", הוא מספר. "אפס התייחסות. אמרתי לעצמי: נכשלתי. הכסף אזל, הניסיון להיות צלם לא צלח, ורציתי להתקפל.
חודש אחר כך פתאום אני מקבל מייל ממישהו מאנגליה, ששואל לאיזו חברה צילמתי את התמונות. אמרתי שלאף אחד, ותוך 24 שעות הוא החתים אותי על חוזה. יומיים אחר כך כבר היה אייטם ברדיו, בבי-בי-סי, בעיתונים, הזמינו אותי לריאיונות. הסיפור הפך לוויראלי, ומשם הדברים התחילו לקרות. חצי שנה אחר כך חזרתי למונגוליה עם מגזינים ותמונות, וכשהגעתי הם כבר ידעו על הפרסום, כי השמועות רצות".
כעבור כמה חודשים יצר איתו קשר במאי ניו-יורקי צעיר בשם אוטו בל. הוא חיפש חומרים לסרט הראשון שלו, נתקל בצילומיו של סבידנסקי בבי-בי-סי, וגילה עניין באישולפן. "טסנו ביחד למונגוליה, לראות אם המשפחה שלה תרצה לשתף פעולה.
היא בתקופה זו כבר התאמנה עם עיט. הם שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לצלם כבר עכשיו, וכך התחילו למעשה הצילומים לסרט. לחלקם הצטרפתי ולחלקם לא, רוב הזמן הייתי על תקן מפיק או צלם-משנה, כי היו שלושה צלמים מדהימים שעבדו בשטח. אני יכול לומר שגם בתור נערת מים שנתנו לה מצלמה, למדתי המון. ויותר מזה - פתאום קיבלתי אישור שמה שנראה לי מעניין הוא באמת רלוונטי, סיפור שחשוב לספר אותו".
בנקודה זו הבין סבידנסקי, 26, שהצילום הדוקומנטרי זה הכיוון, וכמקובל בתחום הוא יצא למסע נדודים בהתחקות אחר פרויקט משלו. "לכל צלם יש שלב בקריירה שבו הוא צריך לבחור בין שתי אפשרויות.
הראשונה היא ללכת על דרך פעולה כמו של סטיב מק'קרי (צלם עיתונות אמריקאי שנודע בזכות צילום הנערה האפגנית – י"א), כלומר ליצור מגוון עצום של עבודות שונות מאוד זו מזו וכמות גדולה של תוכן. האפשרות השנייה היא לעשות כמו סבסטיאן סלגדו (צלם דוקומנטרי-עיתונאי מברזיל - י"א): לבחור נושא מסוים ולעבוד עליו בלעדית. כלומר, כל מה שאתה עושה במשך כמה שנים קשור לעמוד שדרה רעיוני אחד. אני בחרתי באפשרות השנייה".
כבר שנתיים שסבידנסקי תר אחר עמוד השדרה שלו, נודד בין אתיופיה, סין, הודו ומונגוליה. תוצרי הפרויקטים שלו הספיקו לככב בנשיונל ג'יאוגרפיק, בגרדיאן הבריטי וב-Algemeen Dagblad ההולנדי. הוא גם הוזמן להרצות באו"ם, הופיע ב-TED, הרצה במוזיאון ההיסטוריה באוקספורד, וזכה בפרסים על עבודותיו.
בכל שנה יוצא סבידנסקי לשלושה-ארבעה פרויקטים, ולדבריו הוא לא מחכה למימון מאף אחד. בינואר האחרון למשל הגיע לעיירה מלִיוֹ בחבל גווילין שבדרום סין. בינות להרים המוריקים באזור שוכנים שבטי המיאו, הידועים במלאכת חרשות הכסף.
לסבידנסקי לא הייתה זו הפעם הראשונה לצאת לפרויקט צילום בסין, אבל במקרה הזה הוא הגיע במטרה מוגדרת: למצוא חרש כסף שייאות להכניסו לביתו ולהצטלם. כהרגלו התלוותה אליו מתורגמנית, כמו גם החבר הטוב אייל יסקי-וויס, צלם דוקומנטרי מוערך בפני עצמו, שתיעד בווידאו את הביקור. השלושה שוב נקטו בשיטה שלא מכזיבה: התדפקות על הדלתות.
בבלוג הנושא את שמו, חושף סבידנסקי מקצת מקורותיהם מאחורי הקלעים של יצירת תמונות הסטילס לפרויקט. בסרטון שהעלה ניתן לראות כיצד הם נודדים עם אחד המקומיים מבית חרש כסף אחד למשנהו, נגררים לתוך פינג-פונג של חבר מביא חבר.
אז מציע יסקי-וויס לפנות לחרש הכסף המבוגר בעיירה, שהוא למעשה האדם הזקן ביותר שעוסק במלאכה הזו בסין כולה. כך הם מגיעים ללי-ג'ונג, חרש ותיק שמנחיל את אומנות הכסף לנכדתו בת ה-13.
בשנה שעברה יצא סבידנסקי למסע צילום בהודו, לא כוס הצ'אי שלו באופן אישי. "הודו מגניבה לעבודה, אבל לא הייתי מטייל בה בשביל הכיף, וכנ"ל לגבי סין. אני גם אסביר לך למה. קחי את בייג'ינג בירת סין: 21 מיליון איש חיים בה, לא כולל תושבים לא חוקיים, כשבכל מונגוליה האוכלוסייה היא פחות מ-3 מיליוני בני אדם.
אם במונגוליה יש בקושי שתי נפשות לקילומטר מרובע, בסין יש אלפים על אותה יחידת שטח, ומרוב עצים לא רואים את היער. אני אישית יותר נהנה מהמדינות המרווחות, שיש אוויר".
"כצלם, הבעיה הספציפית שלי עם הודו היא שכל כך קל לייצר שם תמונות טובות וליפול לקלישאות המוכרות, ולכן קשה למצוא משהו אמיתי. צלם דוקומנטרי צריך להתנסות בכל תנאי השטח, אבל הודו כל כך מוצפת וסטריאוטיפית. ובכל זאת, אני מאמין שמצאתי נקודה שלא נופלת למקומות הקבועים האלה".
סבידנסקי חיפש לו פרויקט ונתקל בטקסי הטייאם שנערכים בדרום הודו. טייאם הוא סוג של שאמאניזם הודי, ריקוד פולחני שבו האמן נכנס למצב טראנסי ומאפשר לרוחו של האל להתגלם דרכו. מרגע זה הוא מהווה אל חי עבור המאמינים.
באשר להופעתו החיצונית: כמספר האלים - כן מספר התלבושות ומשיחות האיפור הכבד של נציגיהם. בזמן שרוח האל שורה בו, יתיישב הטייאם ויתחיל להאציל על צאן מרעיתו ברכות ושפע. הטקסים מתקיימים ברחבות מקדשים ויכולים להימשך שעות או ימים, בדרך כלל ללא תיירים באופק (טוב, למעט גידי ואהרוני).
"האמן שמבצע את הטייאם לא ישן, לא אוכל ולא עוצר. הוא מבצע מין בלדה ארוכה ומתמשכת", מסביר סבידנסקי. "תביני, האנשים האלה לא יכולים להחזיק עבודה. במשך חצי שנה הם חייבים להופיע מתי שאומרים להם. הם משתייכים לקאסטות הכי נמוכות, וממש הופכים עבדים לקהילה.
ליוויתי אותם וראיתי איך בסוף הטקס הם מקודשים וכל כוהני הדת מנשקים להם את הרגליים, אבל עשר דקות אחר כך הם מורידים את האיפור המסיבי שלהם, וזהו - הם כבר לא יכולים לבוא אליך הביתה, כי הם מלוכלכים. נדהמתי שאותו אחד שהיה אל בטקס, היה למחרת נהג הריקשה שלי בעיר".
הם שיתפו אתך פעולה? ידעו שהם מצולמים?
"אני לא עובד עם אנשים שלא משתפים פעולה. כל בנאדם שצילמתי ידע שאני מצלם אותו, ואני גם מקפיד לשלם למשפחות שאני עובד איתן. אמן כסף סיני שהכניס אותי לסדנה שלו, אפילו הפך מאותו רגע לבמאי של הסצנה. הוא אמר 'תצלם את זה ככה, לא ככה'. הלך החוצה, חזר עם כתר ענק שהוא רוצה להצטלם איתו, ואני רק ביצעתי. בכלל, לתקשר זה מבחינתי יותר חשוב מאשר לייצר תמונות טובות".
בינתיים בגבעתיים נערך טקס הגשת קרואסון בשולחן ליד. המלצרית באמת מאופרת יותר מדי. מיקום פגישתנו לא רנדומלי - סבידנסקי מסבלט דירה באזור לתקופת שהותו הקצרה בארץ.
יש לך איזו דירה שהיא נקודת יציאה למסעות? אני שואלת. "לא, אין לי בית", הוא אומר. "החפצים שלי במזוודות אצל ההורים. הנה, עכשיו כשחזרתי לארץ הייתי חייב להחליף מזוודות, כי הייתי עם ציוד חורף ולאמזונס אני צריך מזוודת קיץ. יש לי מזוודה אחת בלונדון וגם אחת במונגוליה ששומרים לי אצל חבר, ואני נע בין הנקודות האלה. אם אני חלילה נתקע שולחים לי ציוד לדואר הקרוב, זה יותר זול משכר דירה".
המסעות הפכו אותו לנווד תמידי, לטוב ולרע. "הרבה דברים שיש לאנשים סביבי, לי אין. לא רק דירה - אני גם לא מחזיק רכב, ואין לי רכוש. אני משתמש באותו ציוד צילום מאז הצבא, לא קניתי מצלמה בכל השנים האלה. המצלמה שלי שורדת, אבל כשהיא תמות אני בבעיה. אני לא יכול לאגד את החברים הטובים שלי תחת קורת גג אחת, כי הם מפוזרים על פני הגלובוס.
"כשאתה בוחר לעצמך אורח חיים כזה, אתה לוקח סיכון. כשיצאתי למסע הצילום הראשון, לא היה לי שמץ של מושג אם אצליח. לא ידעתי אם להשקיע בציידת העיטים – וזה היה כרוך בהמון משאבים. עוד שבועיים אני טס לאמזונס ויכול להיות שזה סתם בזבוז של כסף, אין לי דרך לדעת למה לצפות. אבל יש משפט ברוסית שאומר שמי שלא מעז - לא שותה שמפניה".
לא סתם הוא שולף פתגמים רוסיים. אביו הוא בוריס סבידנסקי - פרופסור לתיאטרון ומשחק, זוכה פרס רוסיה לאמנות והיום מורה למשחק בניסן נתיב, שמוכר בייחוד בזכות הפנטומימה שלו. "אבא שלי בילה כמעט את כל חייו ברחבי העולם עם הנאמברים שלו. הוא נולד ברוסיה הקומוניסטית, וכל משפחתו נרצחה כשהיה בן שלוש.
בהמשך הוא הפך לאקרובט בקרקס, ובגיל 24 הגיע לפרופסורה. אני מאוד מעריץ אותו, ולבחירה שלי במונגוליה כיעד יש קשר ישיר אליו. זאת המדינה היחידה כמעט שהוא לא יכול היה להגיד לי כלום עליה, וזה כבר אתגר אותי".
אמו, אסתי, היא שחקנית ילידת הארץ. "אמא שלי באה ממשפחה רומנית שמרנית מאוד. אחותה מורה, בעלה מורה, הכול מתנהל כמו שאמורים לנהוג - והיא בחרה ללכת אחרי החלום. עזבה את חיפה, כדי לעבור לעיר החטאים. היום היא מסיימת דוקטורט ביידיש".
הוא עצמו ילד יחיד. בילדות נע בין דרום תל-אביב לצפונה, נדד בין מסגרות. "בגלל הסיפור הביוגרפי של אבא שלי, הייתה לו פנטזיה שאני אהיה רב. אז הוא שלח אותי לבית ספר דתי, שבו הייתי האשכנזי היחידי. חטפתי שם מכות על ימין ועל שמאל, לא ידעתי מה זה ליטול ידיים, הייתי על תקן המוזר.
בתיכון בחרתי במגמת ספורט, ובגלל שאני רוסי, להיות ספורטאי זה אומר להתאמן שלוש פעמים ביום. הלכתי על זה עד הסוף. שיחקתי כדורסל והייתי אמור לעבור מהפועל תל-אביב בוגרים לרוסיה, להיות ספורטאי פעיל, אבל אז פרצתי דיסק. במשך שנה לא הלכתי, וחלומות הספורט התרחקו ממני".
בצבא הוצב כפקיד בקריה, ולא היה מרוצה. "בסופו של דבר דיברתי עם אחד הקצינים ואמרתי לו שאני רוצה לעשות משהו קצת יותר מאתגר. אחרי שבוע כבר נשלחתי לבסיס של חיל האוויר בדרום, והייתי הצלם הראשון בתקן שנפתח ולא ידעו איך למלא אותו. לא הייתי צלם של 'במחנה', או של דובר צה"ל - הייתי צלם שהשימוש שלו בגדול היה לצלם הענקות דרגה ולחיצות ידיים.
בתור הצלם הראשון בבסיס, רוב המפקדים שלי לא ידעו מה לעשות איתי, אז יזמתי בעצמי. יצאתי ל-28 מסעות כומתה, לשבועות שדאות, לתרגילים מוסקים, לכל מה שיכולתי להידחף אליו - ותיעדתי. תמונה אחת שצילמתי שם הופיעה בפרסומת בערב הסופרבול".
כשהשתחרר מהצבא, עבד במשך תקופה קצרה יחסית כצלם אופנה, יצר בוקים לשחקנים, ביים כוסות וצלחות. "נכנסתי לדיכאון. בתקופה הזו השתפרתי מאוד כאיש עסקים, אבל לא השתפרתי כצלם ולא נהניתי מזה. היה לי כלי עבודה שלא רציתי לגעת בו. עד שהחלטתי לשנות את המסלול".
סבידנסקי מכר את כל מה שהיה לו, קנה כרטיס טיסה ויצא למסע באסיה. היעד הראשון היה כאמור מונגוליה, אבל תוך שבוע הוא ברח ממנה. "מונגוליה היא מדינה שיש עליה יותר שמועות מעובדות.
ראיתי שאני מאוד לא מוכן, ועברתי לסין, כי הרגיש לי יותר בטוח. הרעיון היה לטייל כמעט שנה מתקציב שחסכתי, לראות אם יש לי סיכוי כצלם דוקומנטרי. בסין חזרתי לכושר כצלם, ואחרי שהתנקיתי מהדיכאון של הארץ, חזרתי לנקודה שבה תכננתי להתחיל".
במונגוליה התחיל הרומן עם ציידי העיטים. מאוחר יותר חזר למדינה הזו, לצלם במערת כורי פחם שעובדים בתקופת החורף 24 שעות ביממה כדי לעמוד בביקוש. אז יצא לדרום סין כדי לתעד במצלמתו את מסורת ה"ין בו" העתיקה - דיג בעזרת קורמורנים.
סבידנסקי צילם שני אחים בני 73 ו-83 שדגים כך בנהר הלי מאז גיל 15. החל משנות השמונים דוחקות אניות דיג את השיטה המסורתית, ושני המאסטרים הם למעשה אחרוני דייגי הין-בו. לא מזמן שב סבידנסקי לשם, ופגש את אחד האחים, יו מינג שמו. "שבתי אחרי שנתיים, והדייג ראה אותי ופשוט הסמיק מאושר. כזה חמוד.
למונגוליה חזרתי כבר עשר פעמים, ובכל פעם שאני באזור של המשפחה של אישולפן, אני חייב להגיד שלום ולהתעדכן. אגב, הבן הקצין התחתן לפני כמה חודשים, ואשתו בהריון.
"אני כל כך אוהב את האנשים שאני מצלם, ונוצר בינינו ממש קשר, כי סגנון העבודה שלי לא מונחה צילום. בכל אחד מהפרויקטים שלי, 70 אחוז הם בניית הקשר והחברות, עוד 29 זה לספר סיפור, ואחוז אחד בלבד מוקדש ליצירת התמונות עצמן. בגלל זה לפעמים אני מבלה ארבעה חודשים במקום, לומד את השטח, מכיר את המשפחות, משחק עם הילדים. הלוואי שאספיק לחזור לכולם, הם באמת חברים".
איזה מקום הכי שבה את לבך?
"אני אאכזב אותך ושוב אגיד מונגוליה. שם אתה מטייל והנוף הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה כי הוא מכוער. אתה לא בא למונגוליה מתוך רצון לראות הרים כמו של נפאל או מפלים שוצפים. אתה מגיע לערבה שהיא מאוד פשוטה ומינימליסטית, אין בה הרבה, אבל היא מאוד יפה. אין שבילים, אין כמעט כבישים, אין חוטי חשמל, אין בתים. אתה נוסע מאות קילומטרים ואין אף אחד.
מצד שני, כל בנאדם שתדפוק לו על הדלת, לא משנה מי הוא - יכניס אותך פנימה ויארח אותך ויעזור לך. המונגולים והקזחים הם האנשים הנחמדים והמצחיקים והמוזרים ביותר שפגשתי בחיי. זו מדינה שיש בה מאפיין נעים ופראי, ואני מאוד נהנה ממנו. זה בעצם סוג של חופש".
אקו"ם