ראשי » חדשות » בארץ

פאב נטול אלכוהול בי-ם: "מקום מקודש שעושה פלאות"

"Sobar" הוא הפאב הראשון בירושלים ללא אלכוהול, סיגריות או סמים. זהו לא מכון גמילה, אלא מקום שמציע אלטרנטיבה לברים הרבים בעיר. הוא סובל אמנם מקשיים כלכליים שעלולים להביא לסגירתו, אך לדברי מנהל המקום, "אין מצב שמקום כזה יכול לקרוס"

גם בערב הסגרירי של אמצע ינואר, רחובות ירושלים היו מלאים בבליינים שהגיעו למרכז העיר כדי לסגור את השבוע במסעדה או בפאב החביב עליהם. על כיסאות אדומים ישבו גברים ונשים ושוחחו על רקע מוזיקה שקטה, ליד אחד הבניינים שרו שני זמרי רחוב שיר מוכר וצמד אמני ברייקדנס ביצעו תרגילים מרשימים לקול מחיאות הכפיים של הצופים שהתאספו סביבם. הרכבת הקלה שצלצוליה תרמו לאווירה הרגועה וזוג אוהבים בדייט על כיסאות מוארים, גימיק תיירותי יפהפה בצומת שלומציון המלכה, השלימו את התמונה.
 
קצת הלאה משם, בסוף רחוב ללא מוצא, שוכן "Sobar" - הפאב הראשון בירושלים ללא אלכוהול, סיגריות או סמים. במתחם קטנטן נטול סממנים חיצוניים, מרחק יריקה מבר מואר וקולני, מתאספים מדי יום צעירים וצעירות, מכורים לשעבר וסתם מבקרים - מדברים, צוחקים, ובעיקר מנגנים מוזיקה מכל סוג אפשרי: קאנטרי, סול, רוק, פופ, אפילו הורה. הכול הולך. המיקום, שמזכיר יותר שכונת מצוקה מאשר את פאתי מרכז העיר ירושלים, ונמצא בינות גרפיטי מכוער על גדרות שבורות ובתים נטושים והרוסים, לא נבחר במקרה.

"כשחיפשתי איפה לפתוח את הבר הציע לי חבר מועצת העיר מקום לשנתיים בכיכר החתולות. שאלתי אותו אם הוא מטורף. שאני אמשוך חבר'ה לכיכר החתולות, ללב סצנת הסמים והאלכוהול של ירושלים?", מספרת בעלת המקום, טרייסי שיפלי, ומתפנה לשוחח עם נערה בפתח הבר.

בשיער מתולתל, בגדים סגנוניים ואקססוריז מקוריים "שהכינה הבת שלי", היא משתלבת בצורה מופלאה במועדון הצעירים, זאת למרות שלפחות לפי גילה הכרונולוגי היא בת 56. בלי להתבלבל היא חולצת אחת מנעליה וחושפת קישוט עשוי עבודת יד. "לפני שנתיים הבת שלי הייתה בהודו והצטרפתי אליה. חצי מהזמן הייתי איתה וחצי מהזמן לבד, עם תרמיל כמו המטיילים אחרי הצבא. בדרמסאלה למדתי להכין יצירות וזה מה שיצא".

שיפלי, ילידת ארה"ב, עברה בחיים לא מעט. היא עלתה לישראל אך מכיוון שהייתה נשואה במשך 23 שנים לישראלי שלא רצה להתגורר בארץ, היא גידלה את שלושת ילדיה בפלורידה. בגיל 47, לפני כתשע שנים, החליטה לעזוב את בעלה, בניגוד לרצונו, ונמלטה לישראל "פחות או יותר באמצע הלילה".
   
את המקצוע שבו עסקה - מטפלת באמנות, בעיקר עם מכורים, היא תרגמה במהירות לפרויקט לטיפול בנוער אתיופי. "הגעתי לכאן עם ג'וק לעבוד עם הקהילה למרות שבכלל לא ראיתי מעולם מישהו מהעדה האתיופית", היא אומרת. "הזמנתי לצעירים אמנים אתיופים שלימדו אותם על התרבות שלהם כי הם לא ידעו כלום. לימדתי שירה, מחול, תיאטרון באמהרית. בקהילה נתנו לי שם באמהרית - 'פלגוש', שמשמעותו 'הולכים אחריה', מובילה או מנהיגה".

לפני ארבע שנים הגתה את רעיון הפאב נטול האלכוהול ויצאה למסע מטורף שנמשך עד היום. "הלכתי להופעה בבית הרב קוק עם חברה שלי, שאיבדה ילד בגלל סמים", היא משחזרת. "לאבא שלו היה סרטן והנער בן ה-14 חשב שהוא 'יידלק' ממדבקת המורפיום. הוא לקח את זה ומת אחרי שבוע. שמעתי את השירים, שמבוססים על הטקסטים של הרב קוק, ופתאום נדלק לי משהו בראש. הבנתי שזה הפרויקט הבא שלי. אני פשוט מכורה למכורים", היא צוחקת.

שלוש וחצי שנים מאוחר יותר, באוגוסט האחרון, נפתח הבר. המטרה, אומרת שיפלי, אינה לשמש כמוסד לגמילה מסמים או אלכוהול אלא להציע אלטרנטיבה לברים הרבים במרכז העיר. המקום פתוח מדי יום ומיועד עבור נערים וצעירים מגיל 16 עד גיל 25, ולא רק עבור מכורים לסמים או לאלכוהול.

"הנערים והצעירים שמחפשים היום מקום בילוי מוצאים אותו ברחוב או בפאב ורציתי שתהיה אלטרנטיבה. אפשר להגיע, לנשום, לנגן וליהנות, בלי ברדק ובלי בלגן. חבר'ה לא מגיעים לכאן מסוממים, שיכורים או עם בירה ביד. אפשר לעשות שמח בלי סמים או אלכוהול ואנחנו מוכיחים את זה מדי ערב".

בתוך כוך בגודל של כשלושים מטרים רבועים שוכן חזונה של שיפלי. שטיחים מרופטים מכסים את הרצפה הקרירה, כיסאות וספות מכל סוג ומכל גיל מרכיבים את הריהוט במקום. בקצה המתחם הקטן עומדים שלל כלי נגינה - גיטרות, תופים, דרבוקות, אורגן ופסנתר חשמלי. בחורה עם רסטות שרה לתוך המיקרופון, צעיר בעל חזות דתית על התופים, ועל הפסנתר מנגן נער עם כיפה גדולה ושיער גולש.
 

 
על התקרה הנמוכה תלוי שלט עם המוטו של המקום: "חיֵה. נולדת להיות אמיתי, לא להיות מושלם. נולדת להיות עצמך, לא לחיות חיים של מישהו אחר". בשלט קטן נוסף כתוב באותיות סגנוניות שם המקום, "Sobar", משחק מילים באנגלית שמשלב בין "פיכח" ל"בר". פעם, מספרת שיפלי, פעלה במקום החנות הראשונה של רשת "קרביץ" בירושלים.

הייטו, מנהל המקום שגם מתגורר בקומה העליונה של המתחם, נמצא בלב הסצנה, יושב על אחת הספות הישנות. שיער הבלונד הארוך שלו אסוף מאחורי ראשו וזיפים מכסים את פניו, הוא לבוש ז'קט וג'ינס בסגנון המערב הפרוע ועל אצבעותיו טבעות וקישוטי עור. בידו הוא אוחז גיטרה חשמלית שחורה שעליה הוא פורט נעימה לא מוכרת בעודו מביט ברישול על הבר הקטן ועל המנגנים והמבקרים הרבים. כל כולו אומר מוזיקה, כאילו נזרק לירושלים של שנות האלפיים היישר מהופעת רוק בשנות השבעים.

השם הייטו, שבו הוא מתהדר בחודשים האחרונים, כמובן אינו שמו האמיתי. בקריית-יערים שבה נולד וגדל הוא מוכר יותר כשמחה לוינשטיין, ילד פלא חרדי שהפך למכור ונפל לאלכוהול ולסמים. אני עולה איתו לחדרו בקומה העליונה של המתחם הקטן, והוא מספר את קורות חייו הקשים שהחלו ביישוב שליד לירושלים וכמעט הסתיימו בטרגדיה באחד מרחובות הבירה.

החדר, בדומה ללבושו, ססגוני ומקורי ביותר. על הקירות קישוטים מרהיבים העשויים מרצועות עור שעיצב בעצמו. פסלונים בסגנון אפריקני ופונצ'ו תלויים אף הם במקומות שונים לצד חמש גיטרות אקוסטיות וחשמליות אשר ניצבות בשורה. על הרצפה שרועה קסאייה, כלבה בעלת פרווה צהובה ועל צווארה בנדנה אדומה. "הלבוש והקישוטים הם משהו פנימי", הוא מחייך למשמע השאלה הצפויה. "התחושה שלי היא אותנטית מאוד. אני מרגיש קצת שייך לשם וקצת לכאן. מנסה לשלב בין הצדדים השונים של הנשמה שלי".
 
למרות לבושו והדרך שבה הוא מצטייר כלפי חוץ, הייטו מגדיר עצמו כדתי, גם אם לא חרדי כבעבר, והוא מבהיר שלא חזר בשאלה וכי הוא מניח כל יום תפילין. "בבית שלנו הייתה תמיד אווירה של מוזיקה ואפילו שרתי בחו"ל והוצאתי שני אלבומי חזנות עם מפיק מפורסם. בגיל 14-15 כבר הייתי אחרי קריירה שכללה סיורים בכל רחבי העולם, והיה לי קשה לעכל את כל זה".

התוצאה, הוא מספר, הייתה התמכרות קשה. "פיתחתי את בעיית ההתמכרות לאלכוהול כבר בגיל 12. הורדתי את החליפה והמגבעת קצת אחרי הבר-מצווה, ואחרי שלמדתי תקופה קצרה בישיבה חרדית הסתובבתי בכמה מסגרות כולל בחווה בשומרון, שם עבדתי כרועה כבשים. למרות שהיום היחסים עם ההורים שלי מדהימים, אז היו להם קשיים לקבל את מה שקרה לי, וזה מובן לחלוטין. ההתמכרות שלי הובילה להמון צרות".

לפני שלוש שנים, בגיל 19, הוא מצא את עצמו ברחוב עם בעיית אלכוהול קשה במיוחד. "קיבלתי פטור מהצבא. לא הייתה התאמה בינינו ואני לא מצטער על זה. לכל אחד יש את הצבא שלו ואני את הצבא שלי עברתי ועדיין עובר". הייטו זוכר את התקופה ההיא כשפל גדול. "המצב שלי היה איום ונורא. הייתי בהתמכרות פעילה מאוד, גרתי ברחוב והיה לי נתק מההורים ונתק מעצמי. הסתובבתי ברחובות וישנתי פה ושם".

ואז הוא פגש את טרייסי שיפלי וחייו השתנו מן הקצה אל הקצה. החיבור נעשה כמעט במקרה. "פניתי לשני זמרי רחוב מוכרים בירושלים כשחיפשתי מקום לבר", נזכרת שיפלי, "והם הצביעו על 'הבלונדי' שהתברר כאלכוהוליסט בן 19. באותו יום הוא הפסיק לשתות ונכנס לגמילה. אחרי שראיתי שהוא התנקה אמרתי 'בסדר, בוא ננסה'".
 
"השם שלח לי יד להציל אותי, להבין שהמצב שלי מידרדר", משחזר הייטו את המפגש מנקודת מבטו. "משהו בתוכי האיר לי, הראה לי שאני במצב קשה. טרייסי הבהירה לי שאם אני רוצה לפתוח איתה את הבר אני צריך להתנתק מהבעיות שלי והסכמתי". שיפלי מצדה מצטנעת: "אנחנו פשוט שליחים. הייתי במקום הנכון עם הרעיון הנכון. אם לא היה לי הרעיון של Sobar הוא לא היה הולך איתי וגם לא הייתי מגיעה אליו".

שנתיים אחרי המפגש והגמילה של הייטו, נדמה שהבר ללא סמים ואלכוהול היה במקום מאז ומעולם, זאת על אף שנפתח לקהל לפני חצי שנה בלבד, ושבפועל הוא סובל מקשיים תקציביים משמעותיים שעלולים אף להביא לסגירתו, מכיוון שאין ארגון שמוכן לממן את המיזם. העול הכספי, שמסתכם ביותר מ-100 אלף בשנה, נופל על כתפי שיפלי, פעילה בודדת במערכה.

"אני לא יודעת איך אני קיימת כרגע, הבנק רודף אחריי ואני לא עונה", היא מודה. "קיבלנו תרומה מכובדת אבל צריך לשלם איתה את שכר הדירה, ואני לא יודעת איך להביא לחבר'ה אוכל. הגשנו בקשות לכמה קרנות ואפילו לרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול. אנשים מוכנים להשקיע בתוכניות, אבל לא בחיים עצמם. הבעיה היא שהיומיום זה מה שעולה כסף".

הפתרון שהייטו ושיפלי מנסים לקדם הוא הפיכת המקום לחדר חזרות בתשלום בשעות היום, והזמנת הרכבים להופעות בלילה. בינתיים הייטו מחלטר כמורה פרטי למוזיקה כדי להסתדר. "נלחמתי יותר משלוש שנים כדי להקים את המקום, אבל לא היה לי מושג ירוק למה אני נכנסת", מודה שיפלי.
 

"בעירייה אמרו לי בהתחלה שיממנו אותי, אבל אחר כך הם אמרו שאני צריכה להחתים ארגון שיתחייב שהמקום יישאר פתוח במשך חמש שנים. מי מוכן לחתום על דבר כזה?" היא מוסיפה. "הנציגים בעירייה אמרו לי שהם ניסו במשך שנים לפתוח מקום כזה אבל לא הצליחו, שאלו אותי מה יגרום לי להצליח. כשפתחנו נורא התרגשתי, אבל לאט-לאט הבנתי כמה קשה לממן את תפעול היוזמה הזו. אין פלא שהעירייה לא רצתה להתעסק בכך".

אם אגיע לכאן עוד חצי שנה, המקום עוד יעמוד פה?

"בטח, גם עוד עשר שנים", קובע הייטו באופטימיות. "קשה לנו מאוד וזו הישרדות מטורפת, אבל אני אופטימי ברמות שאי אפשר לתאר. אין מצב שמקום כזה יכול לקרוס ואני בטוח שהקב"ה רוצה שהוא יישאר פתוח. בינתיים אני חי מהיד לפה וממשיך להילחם כדי שסובאר לא ייסגר".

שיפלי, מצדה, פחות רגועה ומקווה שמישהו יציל את המצב. "אני מאמינה שהמימון צריך להגיע גם מההורים. החבר'ה כאן הציעו לגייס כסף כי הם רוצים להשאיר את המקום פתוח. אין לי דרך אחרת לשרוד".

זה שווה את זה? הרי יש סיכוי שתאבדו את הכול ותידרדרו לחובות כבדים.

"מדובר במקום מקודש שעושה פלאות מאז שנפתח", מדגיש הייטו בתשובה, "יכול להיות שאם היה לי מקום כזה בשנות ההתמכרות הקשות שלי זה היה עוזר לי לצאת מהמצב שהייתי בו. אני לא מצטער על מה שעברתי, כי זה הוביל אותי למצב שבו אני היום. אבל אני רוצה לתת לאנשים ללמוד מהטעויות שלי. יש כאן קסם באוויר.
 
"אנשים מרגישים שיש להם מקום להביע את עצמם. אנחנו לא עושים את זה בשבילנו, הקמנו את המקום הזה בשבילם. כשהייתי ברחוב לא היה מישהו שיקבל אותי, ועכשיו זה הזמן לעשות משהו בשביל אלו שנמצאים באותו המצב".

"אין עוד עיר בארץ שניתן להגיע בה לשבעים ברים בתוך עשר דקות הליכה", מוסיפה שיפלי ומסבירה את חשיבות הפאב דווקא בבירה. "אלפים מגיעים מדי יום למרכז העיר וזה נורא מלהיב אותם. ילד בן 18 לא חייב להיכנס לבר, וחובה עלינו כמבוגרים להראות להם שאפשר ליהנות בלי לשתות. המקום הזה הוא לא רק לנוער בסיכון אלא גם לנערים שאינם כאלו. האם זה שווה את זה? אני לא יודעת. כל צעיר שנכנס לכאן מרוויח, ואפילו אם נסגור מחר, את החוויה הצעירים האלו לא ישכחו". 

השעה מתקרבת לחצות אך החבר'ה לא מראים כל סימן לכך שהם מתכוונים לסיים את הבילוי בקרוב. מחוץ לדלתות הקור מתעצם, ובפנים רק הולך ונעשה חמים. שיפלי פוגשת אמא שחשבה במשך חודשים שבתה מגיעה לכאן לשתות אלכוהול והופתעה לטובה, והייטו יוצא לסיבוב, פוגש את הנערים השתויים ברחובות העיר ומספר להם שיש אלטרנטיבה, יש דרך אחרת.

"הגעתי לכאן לראשונה אחרי שנגמלתי ונכנסתי לתחום המוזיקה, והבנתי שאני חייב להיות חלק ממה שקורה כאן. המקום הזה נתן לי את החיוּת ואת הסיפוק, דברים שלא מצאתי בשום מקום אחר", מסביר אברהם לוי, נגן בס שמשמש מדריך בבר. בפאות ארוכות ובבגדים מכופתרים הוא נראה כבחור ישיבה מן המניין, אך מאחורי המראה המתעתע מסתתר סיפור קשה.
 

"הייתי מכור להרואין ובמשך שנה הייתי מסטול כל הזמן", מספר לוי. "אני נקי כבר תקופה ועכשיו מנסה להסביר שיש דרך אחרת. בסמים לא מצאתי סיפוק ודווקא המוזיקה תפסה אותי. כשצעיר יוצא לבלות בעיר יש לו רק דבר אחד בראש - איך להשתכר. אנחנו רוצים לומר שיש דרך אחרת ליהנות. אנחנו מצילים חבר'ה מהתמכרות, חד-משמעית".

"יש סטיגמה שכל מוזיקאי טוב מעשן סמים או שותה אלכוהול, אבל זה לא נכון ואנחנו מוכיחים את זה מדי ערב", מחזק את דבריו יעקב, בן 24, בעל עבר פלילי שהצליח להשתקם ואף נאבק כדי לשרת כלוחם בצה"ל. היום הוא לומד לתואר ראשון במוזיקה ומחזק את הצעירים שמגיעים 
ל-Sobar בשעותיו הפנויות. "התחלתי את היום שלי בשעה חמש לפנות בוקר אבל חשוב לי להגיע לכאן, גם אם מאוחר ואני עייף. מדובר במקום שהוא ברכה וצריך לעשות הכול כדי שיצליח", הוא אומר, בעודו מעשן סיגריה מחוץ לפאב.

מטרים בודדים משם, ברחוב יפו, הבילויים ממשיכים אל תוך הלילה. יום חמישי מסתיים וסוף השבוע בפתח. נער גורר רגליים עם בקבוק בידו על תוואי הרכבת הקלה, צעיר וצעירה מתהלכים יד ביד בדרכם מכיכר ספרא לכיוון כיכר ציון, בדרך למסיבה או בילוי בפאב. תמונות שמזכירות סצנות מתוך הספר-סרט "מישהו לרוץ איתו" מבליחות מבין אבני הרחוב. בחורה מסתובבת עם גיטרה בנרתיק שחור, נער שנראה מסומם לחלוטין שכוב בצד אחד הבניינים. יחד עם הבליינים הירושלמים, הסמים והאלכוהול חוגגים אף הם.

"אני סתם שליחה, בסך הכול היו לי הרעיון והאומץ", אומרת שיפלי ועיניה נוצצות כשהיא מסתכלת על הצעירים המנגנים בפאב האפלולי, רואה את החזון שלה מתממש לנגד עיניה. "בעיניי כל נער וצעיר בירושלים נמצאים בסכנה אדירה והם נכנסים לסיכון גבוה אם לא עוצרים אותם.

"אני רוצה לעצור אותם בדלת, לפני שהם נכנסים לעולם הקשה הזה. העובדה שהייטו בחיים היא נס, ויש הרבה שלא מצליחים לצאת מההתמכרות שלהם. יש כאן פסנתרן מדהים ששני חברים שלו מתו לו בידיים משימוש בנייס גאי. יש לו חרדות והוא בפוסט טראומה. מישהו חייב לעזור לצעירים האלו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg