נצרב בתודעה: שיעור המולדת שעברו הנערים שעלו לעמונה
המורים של בני הנוער שנכחו בעמונה היו מעדיפים שתלמידיהם יישארו בכיתות בזמן הפינוי, אך לא מנעו מהם לנסוע. כעת הם מנסים לטפל בשבר, ושמחים במידה מסוימת על החיבור לערכים
מאות בני הנוער שהגיעו לעמונה כדי לתמוך במשפחות הם שהרכיבו את תמונות הפינוי בימים שאחרי. בניגוד לתמונות מגוש קטיף ב-2005, שבהן נראו אלפי מבוגרים ומשפחות, הפעם התמיכה במאבק נגד הפינוי נרשמה על שם תלמידי הישיבות והאולפנות, שכיסאותיהם בכיתות נותרו מיותמים בעיצומו של שבוע לימודים.
מישיבת בני עקיבא בכפר-מימון שבדרום, דרך אולפנת אבן-שמואל, ישיבת אור עציון, הישיבה לצעירים בירושלים, ישיבת נתיב מאיר, ישיבת אלון-מורה, ועד לישיבה התיכונית בחיספין שברמת הגולן - מכל אלה זרמו מאות צעירים חדורי אידיאלים באוטובוסים ובטרמפים ליישוב שגורלו נחרץ, וביקשו להיות חומה למשפחות.
מאחור הם השאירו הורים מפוחדים שלא תמיד אישרו את ההרפתקה, ומנהלי ישיבות ואולפנות שידעו כי אין באפשרותם לעצור אותם, ולטענתם סיפקו מערך תומך בדיעבד, בלית ברירה.
חוזר מנכ"ל משרד החינוך גורס כי "המשרד אוסר השתתפות תלמידים בהפגנות פוליטיות-חברתיות בשעות הלימודים. זכותם של תלמידים ומורים להשתתף בהפגנה מחוץ לשעות הלימודים, על אחריותם הם". אך הנערים האלה הצביעו ברגליים וביקשו לעזוב את ספסל הלימודים כדי לצאת לעמונה, ומנהלי המוסדות אפשרו זאת.
בתקופת ההתנתקות ב-2005 הגיש חבר הכנסת אהוד רצאבי ('שינוי') שאילתה בנושא לסגן שרת החינוך דאז, מיכאל מלכיאור. מהתשובה עלה שאף שימי העקירה נפלו על החופש הגדול ובני הנוער לא היו במוסדות החינוך, ביטוח התלמיד שלהם המשיך לפעול.
"רשות מקומית מחויבת בביטוח תלמידיה בביטוח תאונות אישיות. על פי תנאי הפוליסה, שהוכתבו על ידי משרד החינוך, מכסה הביטוח את התלמיד בכל שטח של מדינת ישראל, וזה כולל גם את יהודה, שומרון ועזה, וכל מקום אחר בעולם, בכל שעה משעות היממה, בין שהתאונה אירעה בקשר לפעילותו של המוסד החינוכי שבו לומד התלמיד ובין שלא", נאמר באותה תשובה, קביעה הרלוונטית גם כעת.
"מהאולפנה שלי יצאו מעט בנות, כשברור שכל יציאה גובתה באישור הורים. אין דבר כזה שבת יצאה על דעת עצמה מהאולפנה", אמרה ל'מקור ראשון' ו-360 מורה באחת האולפנות שבדרום הארץ, שתלמידותיה נסעו לעמונה. הרב ניצן ימין, ראש ישיבת בני עקיבא בית-אל, מבהיר כי "משרד החינוך אוסר על תלמידים להשתתף באירועים כאלו, לכן התלמידים שכן רצו להגיע לשם יצאו יום קודם לכן הביתה או שהוריהם באו לקחת אותם".
בימים שקדמו לפינוי הקפידו בישיבה לשוחח עם התלמידים על הערכים המתנגשים ועל הצורך בשמירה על אחדות גם ברגעים הקשים. "ערכנו שיחות על ערך אהבת הארץ ועל ערך אהבת עם ישראל, ועל כך שהערכים האלו לא יכולים לבוא אחד על חשבון השני", אומר הרב ימין. "למעט בית הכנסת, הנערים הביעו את הערכים הללו וגם השוטרים הביעו איפוק".
הרב יאיר גזבר, ראש ישיבת ירושלים לצעירים (ישל"צ), מספר כי תלמידיו הגיעו לשם באישור הוריהם, וחלקם גם בלעדיו וללא ידיעת צוות הישיבה. "היו חבר'ה שנסעו לשם בידיעתנו, עם חלקם גם תקשרנו בהודעות תוך כדי האירוע. אנחנו שמחים שהחבר'ה שלנו מחוברים להוויה הישראלית ולתורה, לכך אנחנו מחנכים".
במכתב שנשלח למנהלי המוסדות לפני כחודשיים כתב ראש מנהל החמ"ד, הרב ד"ר אברהם ליפשיץ, כי "לתחושה שהאחיזה בעמונה איננה נושא פרטי של אותן משפחות הגרות שם, אלא של כולנו, יש לתת ביטוי.
"מי שנכון לו ומבקש להרגיש חלק, יש אפשרויות שונות לבטא את החיבור. לחלק להם מרק חם ולהביע אהבה וחיבוק גדול בעת פקודה, לכתוב להם ולחזקם בכל צורה שנכונה לנו... חשוב לציין כי בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד החינוך, חל איסור מוחלט על מוסדות החינוך לשלוח תלמידים לעמונה אם וכאשר יהיה פינוי".
כעת, אחרי הפינוי, הוא לא מכחיש כי מאות בני נוער שהיו שם הם תלמידי החמ"ד, אך מבקש להסביר את המורכבות של האיסור המוחלט לצד הליווי לתלמידים שהגיעו בכל זאת אל ההר.
"בתיאום עם משטרת ישראל הודענו למנהלי המוסדות שאסור לילדים להגיע לעמונה, אך יחד עם זה ביקשנו שמורה ילווה את התלמידים שידענו שיצאו לשם בכל מקרה. לא מדובר בשדר כפול, אלו תלמידים שלי ואני לא מתעלם מהם".
בפועל, גם אם המראות הפעם לא היו קשים כמו בהריסת הבתים בעמונה ב-2006, בני הנוער שהגיעו להר סבלו לאחר מכן מחבלות, וחשוב מכך - חוויית הפינוי נצרבה בתודעתם כתבוסה ויצרה תסכול רב ביחס לממסד, בדומה למה שזיהו אנשי המקצוע אצל הנערים ששהו בגוש קטיף בזמן הפינוי.
ד"ר יוכי סימן-טוב, מנהלת השירות הפסיכולוגי במשרד החינוך, אמרה ל'מקור ראשון' ו-360 כי הפעם היה חשוב ללוות את בני הנוער מיד לאחר הפינוי, כשהובלו באוטובוסים של המשטרה לנקודות פיזור ברחבי הארץ, כדי למנוע טראומה.
ראש מטה השטח בעמונה, צבי סוכות, שקרא לציבור להגיע ולתמוך בתושבים, סיפר על הנוער שנענה לקריאה ועל המחיר שחלקם שילמו. "עטפנו אותם חזק, דאגנו שיהיה להם מה לאכול ואיפה לישון ועדכנו אותם במה שצפוי לקרות", הוא מתאר.
"אבל בפועל הנוער עבר חוויה קשה מאוד. זה היה צפוי, הם ידעו לקראת מה הם באים. הרוב המכריע הגיע לפה אחרי שהיו כבר חסימות, בקור ובגשם, כשחיילים רודפים אחריהם. בשבת האחרונה פגשתי נער שהיה בעמונה, ממשפחה נורמלית בירושלים, שסיפר לי שמאז הוא לא מצליח להירדם וכל הזמן רואה בעיני רוחו את השוטרים באים לקחת אותו. נערה כתבה לי שהמדינה עשתה להם נזק נורא. זו טראומה קשה, בלי ספק".
לדברי סוכות, בקריאתו לציבור להגיע לעמונה הוא כיוון בכלל למבוגרים, ולדבריו היה מעדיף שזה יהיה המצב. בפועל הוא פגש שם בבני נוער בסביבות גיל 17, מהם כ-300 תלמידות שבאו להילחם את מלחמתה של ההתיישבות. "במטה המאבק קיבלנו טלפונים מהורים מודאגים, ראיתי הורים שמביאים לילדים שלהם אוכל ושקי שינה. מדובר בבני נוער מהמשפחות הכי טובות".
גם אנשי החמ"ד ניסו לתת מעטפת לבני הנוער במקום, חרף העובדה שעזבו את בתי הספר תחת איסור מוחלט של משרד החינוך. בעפרה הוקם חדר מצב שממנו פעלו שלושה אנשי מקצוע מטעם החינוך הממלכתי-דתי והם יצרו קשר עם הורי המפגינים כשנדרש, ובהמשך וידאו שהם עולים על האוטובוסים וממשיכים לבתיהם.
מנכ"ל מרכז אולפנות וישיבות בני עקיבא, אלחנן גלט, שרבים מתלמידיו היו על ההר, הגיע יחד עם הרב דרוקמן לתמוך במפונים ולהעביר את המסר שאין לפגוע בשוטרים ובחיילים. "התלמידים שלנו שעלו לעמונה לא עשו זאת במסגרת בית-ספרית, אלא באופן עצמאי כבודדים או כקבוצות של תלמידים. לא מדובר בתהליך שעובר דרך אישורים פורמליים של אולפנה או ישיבה", מסביר גלט.
"בעולם של היום תלמידים לפעמים לוקחים לעצמם יום או יומיים חופש כדי להגשים דבר שהם מאמינים בו, וכך הגיעו לשם בני הנוער שהדבר בוער בקרבם. הרב דרוקמן עבר בין המשפחות המפונות, שר איתן ועם התלמידים וחיזק אותם. הוא ביקש לבטא אמירה ברורה על תחושת העוול שבפינוי הזה, ומצד שני אמירה מוחלטת נגד פגיעה בשוטר או בחייל".
גלט מוסיף כי מאחורי הקלעים היה זה אלוף הפיקוד שהאיץ ברב דרוקמן להגיע למקום כדי למתן את האווירה. לדבריו, לא מעט מוסדות חינוך שלחו למקום מורים ומחנכים שילוו את התלמידים ויקפידו על כך שהם שומרים על כללי הביטוי הלגיטימיים.
"התקשרתי לאחד הר"מים (רב-מחנך) שמלמד בישיבה שלנו וביקשתי ממנו לנסוע לעמונה במקום להגיע לישיבה", אומר הרב גזבר, ראש הישיבה לצעירים בירושלים. "הוא היה במקום, עבר בין הבתים ופגש את החבר'ה. אנחנו חושבים שמעורבות בונה את הנפש, ומי שהלך היה צריך לדעת שהוא הולך מתוך הבנה שהוא חלק ממחאה שחייבת להיות - אבל לא ברמה של הרמת יד, אלא מצד זכותנו על ארץ ישראל".
לאחר הפגנת הנוכחות במקום פונו בני הנוער - חלקם ממש נסחבו בידי השוטרים - והועלו לאוטובוסים. אלה פיזרו אותם בכמה נקודות ברחבי הארץ. מיד כשהגיעו לאוטובוסים נלקחו מהם הטלפונים הניידים, וכך נשארו הוריהם דאוגים לעוד כמה שעות, בלי אפשרות ליצור קשר עם ילדיהם.
סוכות, שהיה על אחד האוטובוסים, סיפר על סיטואציה לא פשוטה. "נערים שניסו להתנגד לכך שייקחו מהם את הטלפונים הסלולריים חטפו מכות. היו ילדים בני 14 שבכו לשוטרים שאין להם כסף לנסיעה. הם התחננו לחזור הביתה".
כאשר הגיעו לתחנות הירידה ללא כסף או אוכל, וכשטראומת החוויות הקשות עוד צרובה בהם, הופתעו בני הנוער לגלות יועצות של החמ"ד שהגיעו לתחנות בעקבות הודעה מהמטה שהוקם בעפרה, ומלבד אוזן קשבת הן סיפקו להם גם אוכל וכסף לנסיעות הביתה.
"מועצת בנימין הפעילה מערך של אנשים שהגיעו לכל מקום שבו הורידו מפונים ונתנו להם כסף לנסיעה, או ששלחנו אוטובוסים שייקחו אותם לנקודות אחרות שאליהן הם רצו להגיע", מספר סוכות. "במודיעין, למשל, בתוך פחות מחצי שעה הגיעו תושבים עם מגשי פיצה וממתקים. לנערים זלגו דמעות מהעיניים".
אל בתי החולים שקלטו מפגינים שנפצעו הגיע ביומיים שבהם נערך הפינוי עו"ד חיים בלייכר מעמותת 'חננו', ופגש שם בני נוער כאובים המצויים בטראומה. "היו שם ילדים שהיו לבד כי הוריהם גרים רחוק או שלא ידעו שילדיהם נפצעו", הוא מספר.
"מעבר לזה היה שם עניין נפשי. הייתי איתם עד 12 בלילה וראיתי שהם צריכים פשוט מישהו שידאג להם, הרבה מעבר לסיוע המשפטי. בעוד ששוטרים שנפצעו ופונו לאותם בתי חולים קיבלו פינוקים ושי לבתי החולים, בני הנוער היו לבד. גם ההורים שהגיעו לשם היו בשוק".
לדבריו, הרחק מעין המצלמות חוו בני הנוער אלימות קשה. מעדויות נוספות שהגיעו ל'מקור ראשון' ו-360 עולה כי למעט מכות יבשות היה במקום ילד שאיבד הכרה, וילדה אחרת ששתי ידיה נשברו והיה קושי להעביר אותה לאמבולנס.
"כולם סיפרו לי שכאשר היו באזור אנשי ציבור או מצלמות, השוטרים היו אדיבים לרוב והיחס היה סביר, אבל ברגע שהם נעלמו עשו להם דברים קשים - משיכה בפאות, מכות, דחיפת אנשים על סלעים. ארסנל של פגיעות קשות וגם מסוכנות. פגשתי חבר'ה שיסחבו את הטראומה הזו איתם לכל החיים, הם נראו בהלם טוטלי"
.
בתום היומיים הקשים של הפינוי שבו התלמידים למוסדות, ושם קיבלו מענה וטיפול ראשוני בחוויות הפינוי. "ביקשתי מהמפקחים לבדוק אילו תלמידים היו בעמונה ולחזק אותם", אומר ליפשיץ.
"ביום חמישי הייתה לנו תוכנית עבודה של היועץ והמערכת הבין-מקצועית, ולאחר מכן גם שיחה כללית שלי לכל הישיבה", מספר הרב גזבר. "דיברנו על הרמת המבט במטרה להבין על מה אנחנו נאבקים. ביום רביעי האחרון הבאנו גם את הרב מנחם פליקס לשיחה עם החבר'ה שהיו באירועי עמונה, ואז הם עברו סדנה עם העובדת הסוציאלית שלנו ובמקביל שוחחו עם הר"מים".
הרב ימין מהישיבה בבית-אל, שבין תלמידיו גם תושב עמונה שפונה מביתו, סיפר כי הישיבה מעניקה מעטפת רחבה לבני הנוער שפונו מההר. "יש לנו יועצים ופסיכולוגים שמלווים אותם. אנחנו מזהים ילדים שיש חשש שהיו במעגל הפנימי וחוו משהו טראומטי ושולחים אותם לשיחות עם פסיכולוגים או יועצים, וגם עם המחנך", הוא מתאר.
ליפשיץ פונה להורים שמבקשים הסברים ממשרד החינוך בנוגע למציאות שאפשרה את הגעת ילדיהם לשטח שהוכרז סגור. "ההורה הוא האחראי. מותר לי להגיד שאני מצפה מההורה שמערכת היחסים עם הילדים שלו תהיה כזו שמבוססת על שיח פתוח. יש מוסדות חינוך יותר 'מוּעדים' שיצאו מהם לעמונה, ובחלקם אני יודע שהורים נתנו רשות. זה לא בסדר, אבל זה מה שקרה".
רוב אנשי החינוך שעמם שוחחנו בירכו על כך שתלמידיהם משתתפים במחאות אידיאולוגיות על שלמות ארץ ישראל גם כשהם נעדרים שלא כחוק מבתי הספר, ולא "הולכים לחוף הים" כהגדרתם. אולם יש ביניהם גם כאלה שחלוקים על המקום שבני הנוער תפסו במאבק על ארץ ישראל בהיעדר המבוגרים שם.
"אני מאוד לא מתחבר לרעיון שילדים עומדים ראשונים בחזית", אומר הרב ימין. "ההורים הם אלו שצריכים להיות שם, ואם תלמיד רוצה להיות במקום כזה הוא צריך לעשות זאת יחד עם הוריו. המסר הזה ששולחים ילדים שיילחמו וההורים הולכים לעבודה, הוא נורא ואיום.
"בפינוי הקודם מעמונה, לפני כמה שנים, הייתה אלימות קשה, ולכן אנחנו כמוסד לא שולחים את תלמידינו למקומות האלו. ילדים לא צריכים להיות בשר התותחים של הציונות הדתית, זה המסר שלי לתלמידים".
מנגד, הרב גזבר אומר כי הוא רואה בהשתתפות בני הנוער במחאות האלו דבר חיובי. "אנחנו שמחים שהחבר'ה שלנו מחוברים להוויה הישראלית ולתורה, ומחנכים לזה. השותפות שלהם בונה את הנפש, והעובדה שהם משתתפים היא מבורכת, הם העתיד שלנו. אם נרדים את הנוער, איך הם יהיו כמבוגרים? אם בן-גוריון היה מחכה שיהיה מבוגר לא הייתה פה מדינה".
ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "משטרת ישראל הגיעה לעמונה על מנת לבצע את משימת פינוי היישוב שהוטלה עליה. את פני השוטרים שבאו לבצע את משימתם קיבלו נערים וצעירים פורעי חוק שהשליכו אקונומיקה וחומרים כימיים לתוך עיניהם של השוטרים, וכן מוטות ברזל ואבנים שאף גרמו לפציעותיהם של עשרות שוטרים. זאת, לצד צעירים רבים שהגיעו להביע הזדהות.
"הרוב המוחלט של הצעירים הגיע תוך הפרת צו אלוף לשטח צבאי סגור, מתוך ידיעה ברורה שהיישוב עמונה הולך לקראת פינוי בהתאם להוראת הדרג המדיני. על אף האמור, משטרת ישראל נהגה לאורך הפינוי באיפוק רב ובכבוד לרגשות ההזדהות, ובמרבית המקרים הסתפקה בהרחקתם של הצעירים מהמקום.
"במהלך הפינוי עצמו, כאלף צעירים ובני נוער הורחקו מהיישוב באמצעות אוטובוסים ופוזרו בצמתים מרכזיים על מנת לאפשר נגישות לתחבורה ציבורית לכל רחבי הארץ, הכול בתיאום מלא של המשטרה עם גורמי הרווחה והנוער הרלוונטיים שליוו את התהליך.
"חלק מהצעירים יצרו פרובוקציות במהלך הפיזור עצמו באוטובוסים, וניסו לתעד אותן. על כן מכשיריהם הניידים נלקחו, וזאת על מנת למנוע התלהמות ופגיעה בשוטרים במהלך הנסיעה. עם ההגעה לנקודות הפיזור הוחזרו להם המכשירים הניידים מיד, ובכך יכלו ליצור קשר עם בני משפחתם ולהגיע בבטחה לביתם".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם