ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

אפליה מקלקלת: כשמדובר ביהודים, המוסר והצדק זזים הצידה

איך קרה שדווקא ח"כים מהרשימה המשותפת מתנגדים להצעה למנוע אפליה על רקע מקום מגורים, למה ביקש ח"כ חנין לחכות לשנת 3000, ומדוע התעקש המשנה ליועמ"ש שחוק המואזין נועד לפגוע בערבים

המילים "תמימות" ו"צביעות" הולכות במקרים רבים יד ביד כשמדובר בחברי הכנסת שלנו. לא פעם משנים הח"כים את עמדתם בהתאם לנסיבות שנקרות בדרכם. כך קורה שעיקרון שרק לפני שבוע היה מקודש וראוי, נזנח לפתע בצדי הדרך, כשהנסיבות משתנות וזהות הנהנה ממימוש העיקרון מתחלפת.

כך היה גם בשבוע שעבר בדיון המרתק שקיימה ועדת הכלכלה של הכנסת סביב הצעת החוק שמבקשת למנוע אפליה באספקת מוצרים או שירותים על בסיס מקום מגורים. את ההצעה יזם בזמנו השר אורי אורבך ז"ל, ובכנסת הנוכחית מקדמת אותה ח"כ שולי מועלם-רפאלי. העיקרון שעומד מאחורי הצעת החוק הוא פשוט: עסק פרטי לא יכול לסרב לספק מוצר או שירות לאדם כלשהו על רקע מקום מגוריו.
 
זה נכון במקרה שאותו אדם מתגורר בעפרה ובבית-אל, וזה נכון גם במקרה שמקום מגוריו נמצא בטייבה או בקלנסווה. נסו לרגע להיזכר בכתבות התחקיר הרבות שבהן נתקלתם במהלך השנים שעסקו בבתי עסק שונים או בנותני שירותים, שסירבו להעניק שירות לאזרח ערבי.

הזעקה שעלתה הגיעה עד לסלון ביתכם וחדרה בקלות מבעד למסך הטלוויזיה. האשמות על גזענות ועל שנאת האחר נזרקו לחלל האוויר מיידית, והדרישה לבוא חשבון עם הגורמים המפלים הגיעה במהירות הבזק.

אבל כשמדובר ביהודים, ועוד בכאלו שמתגוררים ביהודה ושומרון, עקרונות הצדק והמוסר, כך מתברר, זזים הצידה. "איך את יכולה לחייב אדם פרטי או עסק פרטי לספק שירות למישהו?" היתמם ח"כ אוסאמה סעדי לעברה של ח"כ מועלם. מסקרן לבדוק האם ח"כ סעדי היה מחזיק באותה עמדה במקרה שבו בעלים של מסעדה היה מודיע שאינו מוכן לאפשר לאזרח ערבי לסעוד את לבו בעסק הפרטי שלו.

"היישובים הישראליים מעבר לקו הירוק והיישובים הערביים נמצאים באותה קטגוריה", ניסה יו"ר הוועדה ח"כ איתן כבל, שקצת קשה להגדירו כאיש ימין, לדבר על לבם של הח"כים הערבים. אלא שבמקום לשכנע אותם שמדובר בהצעת חוק שמבקשת למנוע עוול גם כלפי האזרחים הערבים בישראל, דבריו של כבל רק תדלקו את חמתם של הח"כים הערבים.
    
מילא לסבול מאפליה, אבל שיזכירו אותם בנשימה אחת עם המתיישבים מיו"ש? "אנחנו מסרבים להיות באותה קטגוריה", רעם ח"כ עבד אל-חכים חאג' יחיא באופן שהזכיר תגובה של ילד בגן, רגע לאחר שהתבשר שהוא לא יהיה השבוע אבא של שבת.

"מותר לכם להגיד שהחוק הזה ראוי מכיוון שאזרחים במגזר הערבי סובלים מהתופעה הזו הרבה יותר מתושבי יו"ש", ניסה כבל באופן כמעט נואש לפנות אל קול ההיגיון של חבריו לאופוזיציה, אך לשווא. בשלב הזה הם כבר לא ראו בעיניים. "תפסיקו להיתמם", התנפל ח"כ סעדי בזעם. "זו עוד חקיקה של סיפוח זוחל. תודה רבה אבל אנחנו לא צריכים את הדאגה שלכם למגזר הערבי".
 

 
אמנם בחדר נכחו כמה חברי כנסת שהיו שמחים לספח את היישובים הישראליים ביו"ש, אך מה בין סיפוח ובין הרצון למנוע אפליה במתן שירותים על בסיס מקום מגורים (כן, גם אפליה נגד תושבי יו"ש)? אל תחכו לתשובה עניינית. בנקודה הזו של הדיון הח"כים הערבים כבר איבדו את זה לגמרי. ח"כ מועלם-רפאלי אבחנה נכון את הסיטואציה. "כרגיל, אתם מוכנים להוציא שתי עיניים לציבור הערבי כדי להוציא עין אחת למתנחלים", פלטה בייאוש.

לפתע, כשהמתח בחדר היה בשיאו, נפתחה הדלת ואל החדר נכנס יו"ר הקואליציה ח"כ דוד ביטן, כשחיוך עולץ על פניו. "אמרו לי לבוא להצביע", אמר בקול לנוכחים. "רזית?" התעניין כבל. "אכלתי במיליון מסעדות, איך רזיתי?" התמקם ביטן ונעמד לצד יו"ר הוועדה והניח יד על כתפו. "אח שלי, אתה מעכב את הדיון", ניסה כבל להשתחרר מאחיזתו של יו"ר הקואליציה. "שב או שתצא".

כאמור, לצד מפגן הצביעות, הזכרנו בהתחלה גם את נושא התמימות, זו המזויפת כמובן. "חוקים במדינת ישראל חלים על שטחה של מדינת ישראל", עטה על עצמו ח"כ דב חנין פרצוף של עגל תמים. "כך שלדעתי ברור לחלוטין שכשמדובר באיסור אפליה מחמת מקום מגורים, גם הוא חל רק על שטח מדינת ישראל. הרי לא הגיוני שאם מישהו חי בבריטניה, לדוגמה, נטען שאם הוא לא מקבל שירות מדובר באפליה".

אם לתרגם זאת לשפה חנינית, להפלות לרעה אזרח ישראלי שמתגורר ביהודה ושומרון זה בסדר גמור. אין בכך שום הפרה של זכויות בסיסיות. מי יודע, אולי ח"כ חנין אף גורס שמדובר באפליה רצויה. הם מתגוררים ביו"ש? שיסבלו.
   
והנה עוד אקט פרלמנטרי מרשים מבית היוצר של ח"כ דב חנין: בשלב הגשת ההסתייגויות ביקש חנין להציג שלוש הסתייגויות למועד תחולת החוק. "תחילתו של החוק תהיה יום לאחר ביאת המשיח", הציג חנין בפנים רציניות לחלוטין את החלופה הראשונה.

"לחלופין, מועד התחלת החוק יהיה 50 שנה לאחר חתימת הסכם שלום בין ישראל לבין מדינת פלסטין העצמאית. או לחלופין ב-1 בינואר בשנת 3000". לפני שאתם פורצים בצחוק משוחרר, מדובר בשלוש הסתייגויות שהוגשו באופן רשמי וחברי הוועדה אשכרה הצביעו עליהן (וכמובן הפילו אותן). ללמדכם עד כמה לפעמים העבודה הפרלמנטרית הופכת לבדיחה עצובה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg