ראשי » חדשות » צבא וביטחון

צבי הנדל: "עד אז היינו קצת עלה נידף"

הוא ח"כ לשעבר, יו"ר הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול (בהתנדבות) והמנהל המקצועי של הקמת בית העלמין האזורי בגוש דן. הוא נולד ב-1949, ובששת הימים היה תלמיד כיתה י"א. כך נראתה המלחמה שלו

שימשתי אז סגן יושב ראש מועצת התלמידים המרכזית, והייתי אחראי על כל בתי ספר התיכוניים הלא עירוניים, הפרטיים, הפזורים ברחבי תל-אביב. בימים שקדמו למלחמה הייתי אחראי על היציאה של התלמידים בהתנדבות למבצעים של חפירת שוחות בגני ילדים, מילוי שקי חול לחדרי מדרגות - כל הכנות העורף לקראת המלחמה.

יצאנו בהמונים עם אתים לחפור שוחות - כל תל-אביב התמלאה בשוחות. אז לא היו מספיק מקלטים כמו היום. כנער, לא הבנתי את הדברים כפי שאני מבין אותם היום. היה חשש ממשי שיפציצו את תל-אביב ושאנשים ייאלצו להסתתר בשוחות הללו, ממש כאילו הם חיילים בחזית.

אני יודע להגיד שהייתה באותם ימים תחושה של פחד, אבל אני באופן אישי לא פחדתי. בשכל של היום אני יודע שלא הבנתי את המשמעויות, את עומק הסכנה. מבחינתי היה פרויקט ואני הייתי מבסוט, התרוצצתי.

רוח ההתנדבות בעם הרקיעה שחקים. אנשים מבוגרים שלא גייסו אותם והייתה להם מכונית - אז לא לכולם הייתה מכונית ובטח שלא שתיים לכל משפחה – התייצבו והציעו את שירותם. היה אדם מבוגר אחד שהיה צמוד אליי, ממש נהג פרטי, שהיה מסיע אותי ממקום למקום, ואם נאלץ להיעדר - גם דאג לשלוח מחליף. הרגשתי ממש כמו גנרל.

אני זוכר שהתרגשנו, אני ומשפחתי, מרוח ההתנדבות. הלכתי אז לבית הספר ברגל, כי כל האוטובוסים היו מגויסים, ובכל רגע עצר לידי מישהו ושאל: "ילד חמוד, אתה צריך שאקח אותך?". זה היה מדהים. מי שלא עבר את זה לא יכול להבין את רוח ההתנדבות האדירה.

כשהמלחמה התחילה הייתי בבית. אני זוכר את המילים ששמעתי במכשיר הרדיו הגדול שהיה לנו בסלון: "מטוסינו תקפו עם שחר" - ואני התמלאתי בגאווה עצומה. אחר כך החלו ההתרעות וירדנו למקלט. במקרה שלנו היה לא רחוק מהבית שוק עירוני, ומתחתיו שני אולמות ענקיים ששימשו מקלט. לשם הלכנו עם כל השכנים והיה הווי של חדר שינה משותף.
  
הוריי היו כבר מבוגרים, ניצולי שואה שהתחתנו רק לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כך שהיינו משפחה מצומצמת - רק הם, אחותי ואני. לא הכרתי מקרוב בתקופה ההיא מישהו שגויס, נפצע או נהרג במלחמה. רק במעגלים הרחוקים יותר.

בדואר לא היו פקידים, כי כולם היו מגויסים, ומצד שני כמות המכתבים הייתה גדולה פי כמה כי החיילים בחזית שלחו גלויות. היה צריך למצוא מי שימיין ומי שיחלק, אז גם לשם היינו צריכים לארגן מתנדבים, ואני הייתי למעשה ראש המטה לארגון מתנדבים.

מנהל בית הספר שלי התקשר למנהל אגף החינוך בעירייה ואמר לו: "אני דורש שתחזיר לי את צבי הנדל, הוא לא לומד. הוא עסוק כל הזמן בארגונים". מנהל האגף קרא לי ואמר, "תגיד לי צבי, אתה תלמיד טוב או לא כל כך?". עניתי: "לא כל כך". והוא המשיך: "קיבלתי טלפון מאוד חמור מהמנהל שלך, ואני הייתי בטוח שאתה התלמיד הכי מצטיין בבית הספר". "קצת נסחפת", עניתי.

אני זוכר את הרגע שבו שמעתי על שחרור ירושלים ואת הגאווה העצומה שחשתי, אבל הייתי בסך הכול ילד. גם לא הייתי ממש ישראלי - היינו בארץ שבע שנים בסך הכל, ממש עולים חדשים, ועוד לא ממש הכרתי את ירושלים. זווית הראייה שלי לא הייתה אז חדה מספיק, בטח לא כמו של נער בן גילי שנולד בארץ.

לאחר המלחמה אני זוכר תחושה של שמחה עצומה, גאווה גדולה. תחושה שאנחנו יכולים להילחם. כבר אז הבנתי, למרות גילי, שהקב"ה עזר לנו. ברור שאנחנו צריכים להתארגן ולבנות צבא ולהכשיר את החיילים, אבל אם הקב"ה לא היה הולך איתנו יד ביד - לא היינו גומרים בשישה ימים מבצע כל כך ענק. מאז התחזקה אמונתי.

בזמן המלחמה החלטתי שאני לא יכול להמתין עוד לגיוס שלי לצה"ל. למדתי בתיכון במסלול של הנדסאי בניין, וכדי לסיים את המסלול הייתי צריך חמש-שש שנות תיכון, ולא ארבע. בזמן המלחמה החלטתי שאני לא ממשיך לשנה נוספת, שזה לא חשוב, שחשוב יותר להתגייס. ואכן, אחרי שסיימתי שמינית מיד הלכתי לצבא.

לאחר נישואיי גרתי בפרדס-חנה, ולימים, כשביקשתי לעלות להתיישבות, בחרתי בגוש קטיף. שאלו אותי: "מה, אתה משוגע, שאתה הולך לעזה?". עניתי: "בואו ותראו איזה מקום מדהים, דיונות וחוף ים ודקלים". לא בחרתי לגור בגליל או בנגב. המשימה הלאומית החשובה והדחופה אז בעיניי ובעיני חבריי הייתה להגיע להתיישבות.
   
המלחמה גיבשה מאוד את העצמאות שלנו. עד אז היינו קצת עלה נידף. הייתה אמנם מלחמת השחרור, והייתה מלחמת סיני, אבל כשהגענו לששת הימים לא היינו בטוחים שנצליח להחזיק מעמד. ופתאום אנחנו רואים שאנחנו עם. שלוש מדינות ערביות סביבנו, וכולן מתקפלות תחת חיילינו הנהדרים. ודאי שזה חיזק את השייכות ואת העוצמה. נהיינו לעם.

נכון שזו הייתה גם ההתחלה של בקיעים גדולים בין ימין לשמאל, אבל אני טוען שהבקיעים לא הופיעו בגלל ששת הימים, אלא למרות ששת הימים. בעצם, אני בטוח שהוויכוחים הפנימיים החלו עוד הרבה קודם, עוד לפני שאני הגעתי לארץ, בין ההגנה לאצ"ל ולח"י, והם לא עזבו אותנו. תמיד חיפשו על מה לריב.

אחרי המלחמה היינו מאוחדים בצורה בלתי רגילה, עד שמישהו התעורר ואמר שצריך להחזיר את השטחים. אז הייתה סיבה חדשה לוויכוח. והסיבה הזו מתמשכת ונותנת פרנסה טובה לכל המתווכחים עד היום.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg