ראשי » חדשות » בארץ

הביא לשידור: פרידה מאיש התקשורת יצחק לבני

כמפקד גל"צ הוא ידע לזהות מה צעירים אוהבים והפך אותה לתחנה המשפיעה במדינה. כמנכ"ל רשות השידור הוא פרץ גבולות, והצמיח דורות של מאות עיתונאים. חברים ומכרים מספרים על בן דור הנפילים של התקשורת בישראל

"הנה אני, איש בין אנשים. לפעמים החיים גדולים עלי, אבל אני חי אותם כי אני מוכרח, כמו כולם. והנה זה העיקר: פעם הייתי ילד, היום אני אבא. חיי חולפים, אני חי אותם ומתבונן בהם. אני כותב כי זו הדרך שבה אני מנסה להיאחז בהם עד כמה שאפשר, שלא ילכו לאיבוד".
("חומר החיים", יצחק לבני)

במשך 82 שנה, יצחק לבני בהחלט נאחז בחיים וחי אותם במלוא מובן המילה. הוא היה בין אנשי התקשורת המשפיעים בישראל, שימש כמפקד גלי צה"ל במשך שש שנים, ונחשב למי שהפך אותה מתחנה שולית לגוף תקשורת יצירתי, תוסס ומשפיע.

בין תפקידיו בתקשורת הישראלית שימש לבני מנכ"ל רשות השידור, עורך 'במחנה' ויו"ר חברת החדשות של ערוץ 2. הוא היה איש רחב אופקים, שוחר תרבות, שירה וספרות. השבוע הלך לעולמו כשמאות אנשי תקשורת, רבים מהם בני טיפוחו, מלווים אותו בדרכו האחרונה.

יצחק לבני נולד בלודז' רגע לפני מלחמת העולם השנייה. הוריו, שחשו את פעמי המלחמה הממשמשת ובאה, השיגו סרטיפיקטים, עלו לארץ והתיישבו בתל-אביב. האב, שבפולין עבד כסוחר, נאלץ לעבוד כאן כפועל בניין, אך עם הזמן פתח חנות כובעים ברחוב קינג' ג'ורג. שם, בין הכובעים, גדל לבני. גם כשבגר והיה לאיש תקשורת בכיר, ידע לזהות כובע איכותי במבט חטוף.

את דרכו העיתונאית החל בגיל 15, כשערך את מדור התשבצים של 'העולם הזה'. בתחילה הוא בכלל שאף להיות סופר. בגיל 18, לצד שירות ככתב צבאי ב'במחנה', היה חבר בקבוצת 'לקראת' שהשתתפו בה כמה מהמשוררים והסופרים המפורסמים של המדינה ובהם נתן זך, דוד אבידן, יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ', שלימים תהיה אשתו הראשונה. החבורה נהגה להתכנס בקפה 'כסית', המוקד של אנשי הבוהמה התל-אביבית. אגב, אישתו השנייה הייתה חברת הכנסת אתי לבני ממפלגת שינוי.
   
גדעון סאמט, לשעבר העורך האחראי של 'הארץ', נהג להצטרף לפרלמנט ב'כסית' בימי שישי אחר הצהריים. לימים כשמונה לבני לעורך 'במחנה' היה סאמט לצדו כסגן עורך העיתון, ובתקופתו כמפקד גלי צה"ל שירת סאמט תחתיו כמנהל התוכניות של התחנה.

"לבני היה לא רק עיתונאי אלא יוצר של תקשורת", מתאר סאמט. "גל"צ הייתה דבר אפור כשהוא קיבל אותה, והוא הפך אותה למתחרה של רשת ב'. הוא עשה את זה על ידי אינטליגנציה רבה, חריצות וטביעת עין יוצאת דופן לגבי האנשים שהוא בחר ולגבי מה שהולך ויתפוס וימשוך את הקהל".

גלי צה"ל הייתה התחנה המשמעותית בחייו של לבני, והוא עקב אחריה עד יום פטירתו. הוא החל את דרכו בתחנה ב-1967, בעקבות מלחמת ששת הימים. מאחר שרוב החיילים האזינו אז ל'קול ישראל', התקיים דיון האם יש בכלל צורך בתחנה צבאית. לבני קיבל לידיו תחנה המשדרת מוזיקה בלבד מספר שעות ביום.

הוא השקיע בבניית לוח שידורים, והפך אותה למה שהיא כיום. התפיסה שלו הייתה שגם בתחנה צבאית צריכות להיות תכניות אזרחיות, פלורליסטיות ומגוונות. המהפך בתחנה הושלם במלחמת יום כיפור, אז החלה התחנה לשדר 24 שעות ביממה.
 

 
לבני יזם את מערכת החדשות האזרחית ואת יומני האקטואליה הארוכים ששודרו מספר פעמים ביום, תוך שמירת אי-התלות בגורמים חיצוניים, אף שמדובר בתחנה צבאית. הוא יזם את ערבי שירי המשוררים (ביאליק, זך, עמיחי וכו') כדי לקרב את השירה הכתובה למושרת. בעקבות ערבים אלה הפכה הלחנת שירי המשוררים למגמה נפוצה. גל"צ הייתה לתחנה ייחודית מסוגה בנוף התקשורת בארץ ואף בעולם.

כבר לאחר השלב הראשון בשינויים שהנהיג לבני, כתב דורון רוזנבלום בעיתון 'דבר' כי "גלי-צה"ל, שלא היו לפניה אלא אדוות קלות שנשאו על גביהן קצף פזמונים, הולכים והופכים לים גבה-גלי. מתחנה קטנה ובלתי חשובה הפכו גלי צה"ל לגלים צוהלים ורציניים גם יחד, שיצרו מיזוג מוצלח בין הגל הכבד והגל הקל".

על לבני כתב דורון רוזנבלום כי "בכל צומת השפעה תקשורתית שבה נמצא, הוא הותיר חותם ברור של איכות. בדומה לכמה ממקביליו בארצות המערב, הוא הצליח 'לברוא מחדש' מוסדות תקשורת שבראשם עמד, להתסיסם ברוח של יצירתיות ולהפכם בדיעבד לסימן דרך של התרבות הישראלית".

"הייתה בו ערנות די מפתיעה נוכח העובדה שהוא הרבה פעמים הסתובב עם עיניים חצי עצומות, ויחד עם זאת הוא תפס עניינים מהר וחד", אומר סאמט בהומור. "סוד הקסם שלו הייתה השכלה רחבה עצמית, ואהבה אמיתית לספרות ושירה. הוא כתב גם בעצמו, והבין בזה היטב. הממדים האלה שלו נתנו לגלי צה"ל ול'במחנה' נופך מיוחד. נשבה איזו רוח יפה, בריאה וחדשנית על מעשי ידיו בתקשורת".

כמו לבני, ששימש כעורך 'במחנה' וכמפקד גל"צ, גם יצחק טוניק מילא את שני התפקידים. כשקיבל לידיו את עריכת 'במחנה' הוא התייצב אצל לבני כדי "להבין את גודל האחריות" כלשונו. בהמשך עשה כך כשהתמנה למפקד גל"צ.

"הוא האיש שיש לו הזכויות הרבות ביותר בתקשורת הישראלית הציבורית", אומר טוניק. "בחכמתו הרבה הוא המציא את גלי צה"ל, והפך אותה מתחנה שמשדרת מוזיקה כמה שעות ביום לכזו שמשדרת 24 שעות ביממה".

טוניק מספר על הפורמט שהמציא לבני ושזכה אחר כך להעתקה בתחנות הרדיו האחרות -  "שיטת הסנדוויץ'" בלוח השידורים: "ההמצאה הכי חשובה שלו הייתה לבנות לוח שידורים שידבר לכולם, ובמיוחד לצעירים. כשרצה לשדר תוכן כבד, הוא עטף אותו בשני שידורים קלים יותר לפני ואחרי. בזמנו היו רק קול ישראל וגל"צ. הוא הבין מיד שגל"צ פונה לצעירים, ולכן היא צריכה לדעת לספר לצעירים מה שהם אוהבים.

הוא היה משבץ שעה של מוזיקה לצעירים ואז אוניברסיטה משודרת ואז עוד תוכנית של מוזיקה, או מוזיקה ולאחר מכן ראיון עם מח"ט גולני מכיוון שזו בכל זאת תחנה צבאית. הוא הצליח לייצר תחנת רדיו הכי ישראלית. התרומה הענקית שלו הייתה היכולת להחדיר לגל"צ מתוך עולמו התרבותי, שהיה מגוון ויוצא דופן ברוחבו".

מה הייתה הייחודיות שלו?
"הוא השכיל להבין שתחנת רדיו צבאית צריכה מאזינים ולהתחרות על לב הקהל בלי לרדת נמוך, ומצד שני לכוון לקהל גבוה בלי להתנשא. זה דבר שאפיין אותו בכל התפקידים שעשה".

איזה סוג של מנהל הוא היה?
"הוא היה שילוב נדיר של עורך מצוין ומנהל ענק. בעולם הזה של התקשורת אתה יכול להיות עורך מצוין אבל לא לדעת לנהל אנשים, ויצחק ידע לנהל את האנשים בהצלחה. היו לו יחסי אנוש טובים, הוא ידע להגדיר מטרות וליישם אותם, והיה בו אומץ לב בלתי רגיל. הוא לא פחד לשנות ולעשות דברים".

שלום קיטל היה חבר קרוב של לבני וקולגה במשך 44 שנים. השניים נפגשו במלחמת יום כיפור, כאשר קיטל שימש כתב צעיר ב'קול ישראל', ולבני כבר קנה לעצמו שם כמפקד גל"צ. עם פרוץ המלחמה איחדו שתי הרשתות את שידוריהם, כשלבני מנצח עליהם. "הגעתי לאולפן המשותף, ואז נתקלתי בו בפעם הראשונה", משחזר קיטל.

"לפי מה ששמעתי עליו ציפיתי לראות מנהל אימתני. בפועל ראיתי בחור מרושל עם משקפיים עבי זכוכית, רך דיבור, ובאופן מופלא כלשהו האיש הזה היה בעל כריזמה ושליטה בלעדית על התכנים, סמל הערצה של עובדי גל"צ. מהר מאוד למדתי שאתה לא צריך להלך אימים כדי להיות מנהל טוב, ושמנהל כזה הוא מנהיג מקצועי וסמל, ולאו דווקא אדמיניסטרטור שמטיל את אימתו".

מה ייחד אותו כמנהל התכנים?
"היה בו שילוב מופלא. הוא התעניין בכל דבר חדשותי ופוליטי ושום דבר לא היה זר לו, ומצד שני הוא פיתח את נושא התרבות ורצה לתת לה את קדמת הבמה. לא פעם העיר לנו למה אנחנו לא פותחים מהדורה עם דיווח על גישה חדשה בארכיטקטורה או הצגה חדשה. הוא היה חתרן בלתי נלאה לתת את המקום הראוי לתרבות בשידורים".

את כהונתו כמפקד גל"צ סיים לבני בשנת 1974 לאחר שש שנים, הקדנציה הארוכה ביותר של מפקד גלי צה"ל אי-פעם. לצד כהונתו כמפקד גל"צ ערך לבני את עיתון 'במחנה' בין השנים 1971-1961.

ביולי האחרון העניק יצחק לבני את הריאיון האחרון שלו בגל"צ, ודיבר עם אהוד גרף על התחנה הצבאית ועל תחום התקשורת בכלל. בין היתר הוא העלה זיכרונות מימי הרדיו הראשונים בישראל, עוד בתקופת המנדט הבריטי: "הרדיו היה אז נורא חשוב, הוא לא היה מאוד מתוחכם אך היה חשוב. אני זוכר בעיקר את המאגיה, או תחושה מרוממת, תחושה תת-הכרתית שמציפה אותך ומעירה אותך מתוכך. סוג של מסתורין".

ביחס להווה אמר: "להגיד שלא השתנה הרבה במהותו של הרדיו תהיה הגזמה פיוטית, כי זה נחמד לחשוב ככה. אז לרדיו הייתה משמעות. אני מספיק מבוגר כדי לזכור את השידורים האלה, והם היו נורא מרגשים".

מגלי צה"ל המשיך לבני לתחנה הבאה שלו, רשות השידור. הוא נכנס לתפקידו כמנכ"ל הרשות ב-1 באפריל 1974. המשימה שהוטלה על כתפיו המנוסות הייתה גדולה מגל"צ, וכללה ניהול של הרבה יותר עובדים, ועבודה מול ועד עובדים ולחצים פוליטים.
 

   
בתקופתו הושם דגש על ריבוי תוכניות בהפקה ישראלית ועל שילוב בין איכות לרייטינג, זאת בניגוד לתפיסה שלמען רייטינג גבוה חייבים לרדת למכנה המשותף הנמוך. הוא שם דגש על יצירת תכנים מקוריים של הרשות, תוכניות אקטואליה, דרמה וסאטירה. בזמנו עלתה לאוויר תוכנית הסאטירה 'ניקוי ראש'.

"אלה היו השנים היפות ביותר של הרשות בכל שנותיה", אומר קיטל. "הטלוויזיה הייתה בשנים הכי טובות שלה, מערכת החדשות הפכה לאינטנסיבית, התפתחה הדרמה בטלוויזיה, הסאטירה, והחלו השידורים החיים של משחקי הכדורסל של מכבי תל אביב".

שני אירועים דרמטיים במהלך כהונתו של לבני היו שידורי החדשות של המהפך הפוליטי ב-1977, והפקת ושידור האירווזיון ב-1979 מירושלים. זה היה הערב האחרון של לבני בתפקיד, והוא העביר את שרביט הניהול לטומי לפיד ז"ל. בהמשך כיהן כיועץ ויו"ר ועדת ההיגוי של הערוץ השני הניסיוני, שהופעל עד להשקת ערוץ 2 המסחרי. ב-2004 מונה לעמוד בראש דירקטוריון חברת החדשות של ערוץ 2, לצד שלום קיטל שכיהן כמנכ"ל חברת החדשות.

"הוא שמר על תקציב החברה ומאידך היו חשובים לו התכנים", אומר קיטל. "הוא תמך בפלורליזם בשידור, היה מעורב מאד ויו"ר אסרטיבי תומך, ולא עשה מהלכים בלי תיאום איתי. בעקבות שלוש השנים האלו היינו לחברים יותר טובים ממה שהיינו קודם, דבר שלא קורה בדרך כלל".
 
ב-2007 הודח מהדירקטוריון, לאחר שניהל מאבק עקרוני בין האינטרס הציבורי לאינטרס של הבעלים הפרטיים של זכייניות הערוץ. האיש רך הדיבור הוכיח כי הוא יכול לעמוד על עקרונותיו כשהביע התנגדות למינוי רפי גינת למנכ"ל חברת החדשות, והצליח בכך לאחר מאבק ממושך. היועץ המשפטי לממשלה הודיע כי הדחתו לקתה בפגמים מהותיים.

הבייבי הפרטי שלו במשך ארבעים שנה, מסוף שנות השבעים, הייתה התוכנית 'בין שישי לשבת - שיחה בשניים', ששודרה בליל שבת ב-23:00 ברשת ב' של קול ישראל. התוכנית הוקדשה לשיחה עם דמות מתחומי התרבות, הספרות, הפוליטיקה, המדע ותחומים אחרים. היא שילבה בין הידע התרבותי העצום של לבני ליכולת שלו ללמוד את המרואיין שלו ולהוציא ממנו את המיטב. "התוכנית הייתה יצירת מופת. בתקופה שפיקדתי בגל"צ אמרתי לו הרבה פעמים שאני אכול קנאה על כך שהתוכנית שלו לא משודרת אצלנו", אומר טוניק.

עו"ד תמי רווה, יו"ר דירקטוריון חדשות ערוץ 2, הכירה את לבני מתוקף התפקיד המשותף שחלקו בשנים שונות, אבל השבוע היא ביקשה להספידו דווקא כמרואיינת. "התפעלתי מהידע העצום שלו. הוא הכין את הריאיון באופן יסודי, וידע עליי ועל המשפחה שלי המון. זו הייתה חוויה אינטלקטואלית לשבת ולדבר איתו.

"פגשתי אותו בהזדמנויות שונות, והוא תמיד התעניין בנעשה בדירקטוריון. עניין אותו לשמוע אם יש קשיים, אם אנחנו מסתדרים עם הזכיינים. הוא מאוד העריך את חברת החדשות והתעניין בה".

לבני הקפיד ללוות את תחנות חייו גם לאחר פרישתו מהן. אבי בניהו הכיר אותו כשפיקד על גל"צ, ולבני היה מגיע לאירועים ופגישות הקשורים לתחנה. "תמיד היה מעניין ותורם מהידע שלו ומחוכמתו", נזכר בניהו.
 

 
"מעבר לכך שהוא האיש שלמעשה המציא את גל"צ במתכונת שאנחנו מכירים, הוא חיזק בה מאד את מרכיב החדשות מתוך הכרה בכך שאין תחנת רדיו בלי חדשות, והקפיד לטפח את העצמאות שלה אף שהיא תחנה צבאית. בעיניי הוא מדור הנפילים של התקשורת הישראלית. הוא הטביע חותם ענק על גל"צ, ועיצב דורות של מאות עיתונאים".

אולם לדברי בניהו, ניסיונו ומעמדו של לבני בתקשורת הקשו עליו לקבל את השינויים שעברו על המקום. בניהו נזכר בישיבה שהשתתפו בה כל מפקדי גל"צ בתקופה שבה פיקד על התחנה, ובוויכוח שהתנהל ביניהם. "לבני שמח על החוזק של גל"צ, ומצד שני באותה ישיבה הוא אמר לתדהמת הנוכחים שנדמה לו שאני מנפץ את הדי-אן-איי של גל"צ, שלדבריו נבנה בעמל".

למה הוא התכוון?
"הוא פחות התחבר לרוח המזרחית והדתית שהכנסתי לתחנה. הוא לא אהב את זה שנותנים במה לזמרים מזרחים, או שיש תוכנית של פרשת השבוע. אמרתי לו שהתפקיד שלי הוא לא לשמר את התחנה, אלא להתאים אותה למציאות המשתנה ולקהל. הוא לא התלהב מהתשובה, אבל כיבד את זה".

לפני כשנה פרסם את ספרו 'חומר החיים', שבו כינס קטעים מתולדות חייו. הוא כתב על חייו הפרטיים, על הוריו ומשפחתו. הספר זכה לשבחי הביקורת, והסופר איל מגד כינה את הספר "נס ספרותי שעולה מן האַין".

בסיפור האחרון בספר, בן דמותו של לבני אומר קדיש אינסופי על כל אבותיו האמיתיים והמדומיינים. כשנשאל על כך בראיון שהעניק ל'מעריב' לפני חודשים ספורים אמר: "אני נגד המוות, תמיד אמרתי, אבל זה לא תלוי בי. המוות הרי מעליב, הרגליים היחפות שרואים מהתכריכים - איזו תחושה של עלבון. אני מנסה להחיות את העבר. סבא רבא מעלה בי פעימה של הקיום שלו, פעימה פנימית, ודרך תחושת הכבידה המופשטת הזאת החזרתי את החיים שלו לשנייה".

המפגש האחרון בין טוניק ללבני התקיים לפני כחודש, במסיבה לכבוד סגירת 'במחנה'. לבני נאם שם בשם עורכי 'במחנה' לדורותיהם. "הוא כבר היה עם מקל, אבל דיבר כרגיל. דיברנו על הספר שלו, שהוא יצירת מופת", נזכר טוניק. "התרומה שלו הייתה מעבר לפוליטיקה ומעבר למפלגה זו או אחרת, ולכן צרם לי שלא היה בהלוויה אף נציג של הממשלה, לא שרת התרבות ולא שר החינוך או נציג אחר".
 

 
שלום קיטל מתאר אותו כ"חבר טוב ותומך. תמיד יכולת לקבל ממנו עצה טובה בלי שום עיכובים. פשוט איש חכם באופן מוחלט. אני לא מכיר אדם שידע להקשיב ככה בצורה רבת קסם, ומצד שני היה יכול להיות כמו חוקר שב"כ כשהייתה אינפורמציה שהוא רצה לדעת על בוריה. הוא היה רב סתירות.

"מצד אחד חילוני, ומצד שני הלך לבית הכנסת ביום כיפור ואמר קדיש על כל משפחתו שחלקה נרצחה בשואה. איש תרבות ואקטואליה, ומצד שני התמצא ברכילות ואהב אוכל טוב ולראות עולם ואת הנאות החיים. שום דבר אנושי לא היה זר לו".

בשבועות האחרונים, בעת מחלתו, שמר לבני על ריחוק מחבריו. קיטל לא הספיק להיפרד ממנו. "כיבדתי את רצונו, אך כאב לי הריחוק ממנו. אבל זה התאים לפילוסופיית החיים שלו. הוא נהג לומר 'אני מתנגד למוות, צריך לבטל אותו'. זה היה חלק מאישיותו, לדבוק בחיים".

בראיון ל'מעריב' נשאל לבני על המוות ומדוע הוא מתעסק בו כל כך, והשיב: "נכון, אני מתעסק בזה הרבה. זה ספר על החיים והשמירה שלהם, אבל יש שם המון על המוות כי שני ימי מותנו עולים בהרבה על שני ימי חיינו. אני רוצה לשמור לא רק על החיים שהם חיים אלא גם על החיים שמתים. זה מרגיז אותי שמתים וזהו זה. קשה לי להיכנע לעניין הזה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg