אב הבית: הכתב החרדי שמאמץ חיילים מנודים
הקשיים שחווים צעירים חרדים המתגייסים לצבא, העירו את אהרן גרנות למשימה חדשה: לספק להם קורת גג בטוחה. העיתונאי שסיקר מלחמות ומהפכות בכל העולם פשוט לא מסוגל לסבול כשילד מושלך אל הרחוב: "לכל אחד מהם אני מתייחס כמו לבן"
כשרוני, חייל מבית חרדי, הושבע לצה"ל, הוא ערך סיום מסכת לצד הטקס המרגש. אבל בסביבת מגוריו לא קיבלו את המחווה בהתלהבות. עם הפיכתו לחייל מן המניין הופצו פשקווילים בגנותו, ובהם הוא כונה "חרד"ק" - עלבון שמיוסד על ראשי תיבות של "חרדי קל דעת", או אם תרצו הלחם של "חרדי" ו"חרק".
כשעיתונאי השבועון החרדי "משפחה" אהרן גרנות שמע על כך הוא לא היה יכול לעמוד מנגד, והזמין את רוני לשבת בביתו בקריית-ארבע. השניים שמרו על קשר מינורי לאחר מכן, אבל אחרי שנה, כשגרנות היה מעורב בהקמת ישיבת הסדר חרדית, הוא התקשר אל רוני בבקשה שיבוא להדריך בישיבה. רוני נאלץ לספר לו שכבר אינו משתייך לעולם החרדי. "אני כבר לא ברמה הרוחנית שאתה חושב", הוא אמר. "נהיית מזרוחניק?", שאל אותו גרנות. "לא צריך להגזים", ענה רוני, ספק בצחוק ספק ברצינות. "נהייתי חילוני".
מצויד בפיצה חמה וקולה קרה נסע גרנות למוצב מול עזה, ושם במשך שעתיים וחצי גולל בפניו רוני את שעבר עליו עד שהפך לחילוני. הקהילה החרדית נידתה אותו, המשפחה גירשה אותו. תלוש מכל המוכר לו החליט רוני לעזוב את כור מחצבתו. בסוף השיחה גרנות הזמין אותו לעוד שבת בקריית-ארבע. רוני נהנה מהאווירה ומהחברה, ולפני שעזב הציע לו גרנות: "עבור לגור פה, במקום להיות זרוק בדירה של האגודה למען החייל ולשבת בין ארבע קירות לבד, בלי שאף אחד ידאג לך ויחכה לך. בוא לגור פה לידי, בקהילה תומכת".
רוני התלהב מהרעיון. גרנות שכר לו דירה, גייס רהיטי יד שנייה, ודאג לו למשפחה מאמצת. לאט-לאט החלו להגיע אל גרנות עוד ועוד חיילים חרדים שנזקקו לעזרה כזאת או אחרת, וכך הוקמה עמותת "עושי חיל" המלווה חיילים בודדים חרדים. גרנות הפך להם לאבא ולאמא.
העמותה מחזיקה חמש דירות בקריית-ארבע. את שכר הדירה משלם הצבא דרך תוספת למשכורת של החיילים, וכל השאר - אוכל, סיוע בביגוד וכו' – מגיע מתרומות. מלבד גרנות שותפים בעמותה גם אהרן קורץ, מאיר דנא פיקאר ואלימלך קרזן - שבשעות לא שעות אוספים ריהוט בשביל החיילים מכל רחבי הארץ - ואבינועם גואלמן, שנותן ייעוץ משפטי לעמותה.
כמה רחוק ילך גרנות בשביל הילדים "שלו"? עד סוף העולם, כפי שממחיש הסיפור הבא. בנר ראשון של חנוכה השנה, שהיה במוצאי שבת, התקשר אל אהרן חייל בודד שנמצא איתו בקשר קרוב ומשרת בהר דוב ("אחריו זה רק החיזבאללה"). הם שוחחו בכל יום.
"זה חייל שלא יכול ללכת לישון בלי להגיד לילה טוב. גם אם זה בארבע בבוקר, הוא מתקשר אליי". בעודו בצפון הרחוק הרשה לעצמו החייל לחלום בהקיץ: "אח, אהרן, איך אני רוצה לאכול איתך סופגניות, לשיר איתך שירי חנוכה, כמה חבל שלא נוכל לעשות את זה באמת".
גרנות לא היה יכול לשאת את העצב של החייל, וכמה דקות אחרי השיחה התקשר למפקד המחלקה שלו. "שאלתי אותו: מה הסיכוי שאני מפתיע את ד' בהר דב?". אחרי מחשבה קצרה ענה לו המ"מ: "זה יעלה לך בשלושים סופגניות לכל החבר'ה, ובדבר תורה".
למחרת, אחרי שעות של נסיעה בערפל וגשם, הוא הגיע להר דב. את ד' העירו אחרי משמרת בחמ"ל. כשהתעורר אמר: "מצחיק, אני רואה את אהרן בחלום". כשנודע לו שהוא לא חולם הוא בכה וצחק, וכולם בכו יחד איתו. "זו רמת הטיפול שלי בחיילים", אומר גרנות. "לכל אחד מהם אני מתייחס כמו לבן שלי".
גרנות (54) נע כבר שנים בין המגזר החרדי למגזר הדתי-לאומי, ובחזרה. לדבריו, הוא לא מרגיש קרוע. "אני בעד שכולם יתגייסו, ושכולם ילמדו תורה. מצוות הגיוס חשובה מאוד ולא נועדה רק לבני ישיבות ההסדר. כולם צריכים להתחלק בנטל הגיוס, וכולם צריכים להתחלק בנטל התורה. מצוות הגיוס מיועדת גם לחרדים, ולימוד תורה מיועד גם לחילונים".
הוא נולד במאי 1963 בבני-ברק, בן בכור למשפחת גרנביץ, מחסידי גור, ונקרא אהרן יאיר - על שם מנהיג הלח"י אברהם שטרן, שכינוי המחתרת שלו היה "יאיר". גור של אז, הוא אומר, לא הייתה החסידות המחמירה של היום. סבו תרם את מפעל הטקסטיל שלו לפועלי לח"י, וגם אביו היה איש לח"י.
גרנות למד במוסדות חינוך של החינוך העצמאי ולא במוסדות של החסידות הסגורה, וכבר בבית הספר היסודי אותת על אהבתו לעיתונות, כשהוציא את עיתון בית הספר. הוא מעיד על עצמו שקרא מכל הבא ליד. בכיתה ה', בשיעורי מתמטיקה, הוא קרא מתחת לשולחן את האוטוביוגרפיה של דוד בן-גוריון. אחריו הגיע היומן האישי של משה שרת. את הספרים שאל מספריית ההסתדרות ("אבא שלי התייחס לזה בסלחנות").
בתור נער צעיר היה מתלווה לחברו של אביו, פעיל לח"י יוסף מנקס - שהורשע במעורבות ברצח ישראל קסטנר, נידון למאסר ממושך וזכה לחנינה. לאחר שהשתחרר רכש מונית ועסק בנסיעות כדי להתפרנס, וגרנות היה מתלווה אליו מפעם לפעם. בין השאר היה מנקס נוסע לסבסטיה, והנער אהרן התלווה אליו, פגש במשפחת לפיד, ונחשף לציבור הדתי-לאומי. בגיל 14 החליט להמיר את הכיפה השחורה שלראשו בכיפה סרוגה.
במשפחתו לא השתגעו על התפנית, אבל קיבלו אותה בסובלנות. החברה מסביב הייתה סובלנית פחות. "קראו לי 'כיפה סרוחה' ושאר כינויי גנאי", הוא נזכר.
לאחר מכן למד בישיבת אור עציון של הרב דרוקמן, שעד היום הוא מכנה "מורי ורבי". את השירות הצבאי עשה בנח"ל, והשתתף במלחמת שלום הגליל. "זו הייתה טראומה קשה, לאבד כל כך הרבה חברים", הוא נזכר בעצב. מהצבא המשיך לישיבת שבי חברון, שאך זה הוקמה, ונישא ללאה, בת קריית-ארבע. השניים קבעו את מושבם בקריה, ושם הם גרים עד היום. אחרי החתונה גרנות למד בישיבה, ובמקביל חיפש פרנסה. "קיבלתי על עצמי לא להתפרנס מהתורה", הוא אומר. כך החל לעבוד בעיתונות - תחילה ב"קו עיתונות דתית", משם לשבועון "יום השישי", וב-17 השנים האחרונות ב"משפחה".
אף שגרנות עזב לאחרונה את תפקידו כסגן עורך "משפחה" כדי להקדיש יותר מזמנו לפעילות בעמותה, הוא מתכוון להמשיך לכתוב בעיתון במינון נמוך יותר. הוא נחשב לכתב שטח ותיק, שלא מהסס לסכן את עצמו ולנסוע למקומות מסוכנים ברחבי העולם. בלי דרכון זר ובלי אנגלית מהוקצעת הוא מעין איתי אנגל, בגרסת הפאות המסולסלות. "כתב שטח נוסע לשטח, ומה שהוא רואה הוא כותב. הוא לא כתב אינטרס. גם כשאפשר לקחת את המידע מהאינטרנט אני יוצא לשטח, וכמעט לא מראיין בטלפון. אין כמו לשבת עם בנאדם פנים מול פנים. זה כובש אותו".
הוא סיקר את המלחמה בעיראק ב-2003, ואת המהפכה הכתומה באוקראינה ב-2004; הוא עבר בשדה הקרב בין גיאורגיה לרוסיה בקיץ 2008, ונשלח להודו אחרי הפיגוע במומבאי בסוף אותה השנה; היה בבית הנבחרים בקירגיזסטן כשפרצה שם הפיכה צבאית ב-2010, וסיקר את המהפכה בתוניסיה ב-2011, במהלך "האביב הערבי"; היה בעזה במפקדת החמאס ב-2005, וסיקר את המלחמה בין רוסיה לאוקראינה.
המסע הראשון שלו היה למצרים לפני כ-15 שנה. הוא נסע להביא תמונת מצב עדכנית של יהדות מצרים רגע לפני גיליון פסח של "משפחה", אחד משני הגיליונות המושקעים ביותר בשנה. בסיוע משרד החוץ והשגריר דאז באלכסנדריה ביקר גרנות את היהודים הספורים שנותרו במדינה.
בהודו, כשהגיע לסקר את הפיגוע במומבאי, הוא פגש רופא שהיה בתהליך גיור ולווה בידי השליחים גבי ורבקי הולצברג, שנרצחו בפיגוע. לאחר הפיגוע הוא שמר על גופות הנרצחים כדי שלא ינתחו אותם לאחר המוות. גרנות סייע לו לעלות לארץ וליווה אותה בתהליך הגיור, וכיום הוא מתגורר בקריית-ארבע ועובד כרופא במרכז הרפואי מעייני הישועה בבני-ברק.
ב-2011 יצא יחד עם הצלם ינון פוקס ללוות פליטים מלוב לתוניסיה. לפני צאתו למסע הוא הלך לקבל את ברכתו של הרבי מגור. הרבי בירך אותה בהצלחה ויעץ לו לקבל אישור לכתבה ממשלת תוניסיה. מהר מאוד האישור התברר כחיוני. יחד עם עוד צלם - אלי קובין - עמדו השלושה בחזית משרד ראש ממשלת תוניסיה כדי לסקר את הפגנת הפליטים הלובים במדינה. בתוך ההמולה פתאום גרנות שם לב שהצלם פוקס נעלם.
אחרי כמה דקות הבין שפוקס נעצר בידי כוחות הביטחון. "עמדתי בלב בירה ערבית ולא ידעתי מה לעשות. למי לצלצל? הרגשתי אחריות כלפי הצלם, הרי יצאנו במשימה משותפת. את מי אני יכול להפעיל כדי שישחרר אותו?". כשהוא מבוהל ומיוסר על שסיכן כך את הצלם, הופיע פתאום פוקס. התברר שהוא הראה לכוחות שעצרו אותו את האישור שקיבלו מהממשלה. "הרגשתי שהרבי שומר עלינו מרחוק", אומר גרנות.
אחד המקומות המסוכנים ביותר שנכנס אליהם היה קרוב מאוד לבית. בשנת 2005, חודשיים אחרי ההתנתקות, קאדים ורבנים ארגנו כנס על בתי הכנסת בגוש קטיף. אחד הרבנים פנה לגרנות וביקש שייכנס לרצועת עזה לבדוק את מצב בתי הכנסת. גרנות, שאף פעם לא אמר "לא" למשימה כזאת, נכנס לעזה ברכב של האו"ם, וכדי שלא יזהו אותו התחפש ושם לראשו פאה.
"קשרו לי את העיניים והכניסו אותי למפקדה של החמאס", משחזר גרנות. למרבה האכזבה החליט החמאסניק האחראי שגרנות נראה יהודי, וסירב להכניס אותו לבית הכנסת. בתור פיצוי הוא הבטיח שיקח את גרנות לראות מהיכן יורים לכיוון ישראל. "יצאנו וראיינתי את המחבלים שיורים. שאלתי אותם: 'אתם מטומטמים? הרי ברגע שאחזור לגבולות ישראל אני יכול לתת לצבא ולשב"כ את מיקומכם'. הם אמרו לי שאנחנו הישראלים מטומטמים, כי הם יורים מתוך מרכזי אוכלוסיה, וחיל האוויר יורה לשטחים פתוחים".
בכל מסעותיו הסתדר גרנות בלי יכולת לשוחח באופן שוטף באנגלית. "אין לי אנגלית טובה. כשראיינתי מנהיגים אוקראינים תרגמו לי, במצרים הסתדרתי. לא תמיד הצד השני בכלל מבין אנגלית. מסתדרים עם מתווכים ומתרגמים". בכלל, גרנות אוהב למצוא את מי שיסדר לו את העניינים. "הסוד הוא לתפוס את האיש שיכול לקנות את כל המדינה, אצלו הכול מסתדר", הוא אומר. "תמיד יש מישהו שיש לו אינטרס שתבקר במקום מסוים, והוא יעזור".
איפה היה הכי מפחיד לבקר?
"דווקא במקומות כמו עיראק לא פחדתי לבקר. העיראקים נחמדים מאוד. הם סבלו מסדאם חוסיין ואהבו את זה שיהודי-ישראלי הגיע אליהם. הם סיפרו כמה הם התגעגעו לישראלים. בעזה, לעומת זאת, באמת פחדתי. בהלוך ליוו אותי מהאו"ם, אבל בחזור שמו אותי במונית עם נהג ערבי. רעדתי מפחד. אבל את רואה שאני פה, ולא היו עצרות למען שחרור העיתונאי החטוף גרנות".
איך אשתך מגיבה למסעות המסוכנים האלה?
"היא השלימה עם זה, זו העבודה".
איזו משימה לא הצלחת להשלים?
"היו הרבה. רציתי לנסוע לאיראן. לא הצלחתי. כמעט הייתי בפתח לשכתו של מובארק, אבל ברגע האחרון זה התבטל. מאוד רציתי להיות באביב הערבי במצרים, אבל הייתי בתוניסיה בסוף. רציתי להיות הכי קרוב לדאעש, ולא הצלחתי. מי שאין לו דרכון זר לא יכול להגיע".
למה אנשים מוכנים להתראיין לעיתון חרדי, שאפילו המגזר החילוני לא נחשף אליו?
"'משפחה' הוא השבועון היהודי הגדול בעולם, שיוצא מדי שבוע בעברית ובאנגלית. למה טראמפ התראיין אלינו? הוא מבין שזה קהל חשוב. זה עיתון שהוא אימפריה, יוצא בכמה ארצות בעולם, ואנשים יודעים את זה. הם מבררים עלינו".
גרנות נע כאמור על קו התפר שבין המגזר החרדי למגזר הדתי-לאומי. למשל, לאחר ההתנתקות – שגרמה לו לשבר גדול - הוא נכנס לתקופה בת כמה שנים שבה נהג כחסיד גור. "קיבלתי טראומה קשה מהגירוש", הוא אומר. "היה אכפת לי מאוד מהפראייריות של הציבור הדתי-לאומי. בעטו בנו, ולאף אחד לא היה אכפת. בתל-אביב בתי הקפה היו מלאים.
זכותה של כל ממשלה, וגם של ממשלת שרון, להחליט מה שהיא רוצה. אבל מה עם העם? מה עם הקהילות? מה עם המגזר הדתי-לאומי עצמו? הייתי בטוח שעכשיו הציבור הזה יגיד לציבור החילוני: בעטתם בנו, לא אכפת לכם מאיתנו, עכשיו חפשו אותנו בבקו"ם. אבל זה לא קרה. הציבור המשיך להתגייס. קרסה אצלי התאוריה של מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו. על איזו צמיחה מדברים? מחריבים כאן יישובים".
הכעס כלפי המדינה וכלפי הציבור הדתי-לאומי, ומשבר האמון במנהיגות רבני הציונות הדתית, התבטאו בחזרתו של גרנות לכור מחצבתו: לפחות בלבושו הוא חזר להיות חסיד גור. "באותה תקופה הייתה החתונה של הבן האחרון של הרבי מגור. מצד אחד היה משבר מנהיגות גדול בציונות הדתית, וממול זה ראיתי את הדמות הכבירה של האדמו"ר מגור, שיש לו פנים מלכותיות ממש. הסדר מסביב, המשמעת. זה עשה בי מהפך".
כאב למשפחה ברוכת ילדים, הוא ידע שלא יוכל להחיל את השינוי גם על בני משפחתו. "כינסתי אותם ואמרתי להם: הולך להיות מהפך שמתבטא רק בי, ושום דבר בבית לא הולך להשתנות חוץ מהלבוש שלי. ובאמת, לא שיניתי סדרי עולם. לא הוצאתי את הילדים ממוסדות החינוך, והכול המשיך רגיל לגמרי. רק אני השתניתי, ורק בלבוש. ולמה אני מדגיש 'בלבוש'? כי עם הזמן הבנתי שלא באמת השתניתי באופן פנימי. אי אפשר לשנות חינוך שאתה גדל עליו בישיבה. אי אפשר".
בחלוף הזמן שכך כעסו של גרנות על המדינה. "כי כמה אתה יכול לכעוס? פתאום התגלו עוד דברים שהצבא עושה, חוץ מלפנות יישובים, הוא גם מגן עלינו". במקביל גם ילדיו גדלו, ועם השנים הוא הבין שסגנונו הופך לנטל עליהם. "אף אחד בקריית-ארבע לא אמר משהו – אולי קצת התווכחו איתי, היו שהסכימו איתי, היו שפחות, אבל לא החרימו אותי.
אבל הבן הקטן שלי התחיל ללמוד בישיבת חצים, והרגשתי שהוא מתפדח בכל פעם שאני מגיע לבקר אותו בלבוש חסידי. הבת שלי הייתה בשירות לאומי והקפדתי לבקר אותה, למרות חילוקי הדעות בינינו - הקפדתי על זה, והרגשתי שאני עושה לה בושות. לאט-לאט הבנתי שעשיתי שטות. התחלתי להתעמק בכתבי הרב קוק ממבט שונה, יותר מבוקר, והבנתי שטעיתי".
גב הגמל נשבר, לדבריו, כששמע את אשתו משוחחת עם שדכנית בקשר לבתו. "היא אמרה לה שלמרות שאני לבוש בבגדים חרדים, הבית דתי-לאומי. הבנתי אז שאני נטל על המשפחה שלי. נטל על אשתי, על הילדים".
הוא חזר למגזר.
בתחילה החליף את כיפת הבד השחורה לכיפה שחורה סרוגה, ועדיין הקפיד על לבוש חסידי בשבת. לאחר הניצחון של הבית היהודי בבחירות החלו גידופים כלפי חובשי כיפות סרוגות מצד רבנים במגזר החרדי. "לא יכולתי לשתוק, והחלטתי סופית לצאת מהארון. ברגע ששמעתי רב מסוים מקלל את המגזר הדתי-לאומי, ביקשתי מבתי שתסרוג עוד שורה לבנה על הכיפה השחורה".
כשהעלה את התמונה עם הכיפה החדשה לפייסבוק, לא עברה דקה לפני שצלצל הטלפון: באתר החרדי "כיכר השבת" ביקשו שידבר על המהפך. "ברגע הראשון אמרתי להם שזה משהו פרטי שלי, אבל אחרי דקה אמרתי: אני איש ציבור, וכן, אני צריך לתת דין וחשבון לקהל הקוראים שלי. כך נולד הטור 'מחשב מסלול מחדש'". הטור, שעסק במהפך של גרנות, פורסם ב"כיכר השבת" ונקרא בידי אלפים.
עמותת "עושי חיל" למען החיילים החרדים הבודדים היא לא פעילות ההתנדבות היחידה שגרנות מעורב בה. במשך שנים הוא ורעייתו לאה אימצו גרים וליוו אותם בתהליך הגיור. את אחד מהם, אלכס, מגדיר גרנות כבנו החמישי.
"הילד השישי" הוא מאיר פבלובסקי, שעלה לארץ לפני 11 שנה. גרנות ליווה אותו בתהליך הגיור במכון מאיר, והביא אותו לקריית-ארבע. לפני כשנה הוא נפצע קשה בפיגוע דקירה בקריה. הרופאים נתנו לו סיכוי של 10 אחוזים לשרוד, אבל מאיר לא ויתר, נלחם, הבריא ואף הציע לחברתו נישואין. השניים נישאו בקיץ שעבר, וגרנות ורעייתו ליוו אותם כהורים. "מאיר הוא כמו הבן שלי. המחשבה שהיינו עלולים לאבד אותו קרעה את לבי", אומר גרנות. "הייתי בהרבה אירועים מסוכנים בקריירה שלי, אבל אפשר לומר שפחד אמיתי חשתי רק אז, ברגעים שבהם אמרו לי שאולי הוא לא ישרוד".
לפני שבועיים הפגינו חרדים ברחבי הארץ במחאה על מעצרו של עריק חרדי בידי המשטרה הצבאית. גרנות מאמין שהמפגינים – שנקטו אלימות ברוח קמפיין החרד"קים במיועד להפחיד את המתגייסים מקרב המגזר – מייצגים מיעוט קטן וקיצוני.
"הם לא מייצגים את המיינסטרים של המגזר החרדי", אומר גרנות. "רוב הציבור החרדי נגד אנשי המיעוט הזה, גם אם אולי מפחדים להתבטא נגדם. גם בעיתונות החרדית כותבים נגדם, חוץ מ'הפלס' שנותן להם גיבוי. אני בעד לקחת את המפגינים ישר מהצמתים לגיוס כפוי. מי שיש לו זמן לסגור גמרות וללכת להפגין ברחובות - ועל מה? על שעוצרים עריקים? - צריך להתגייס.
"צה"ל עושה כל מה שהוא יכול לטובת החיילים הבודדים, והאגודה למען החייל משקיעה את הנשמה ובאמת מסייעת לחיילים, אבל הם לא יכולים להצמיד אבא לכל חייל. זה בלתי אפשרי, גם אם רוצים. לכן אנחנו באהבה עוזרים להם לעשות את זה. אני משלים משהו שהצבא מכוח היותו גדול לא יכול לעשות. לחיילים הללו יש הורים, אבל הם לא בקשר איתם, ולכן אני מנסה ליצור בשבילם תחליף".
על החיילים "שלו" הוא אומר שהם "שילמו מחיר כבד כדי לשרת את עם ישראל ונזרקו מהבית. בציבור החרדי קוראים להם 'חרד"קים', אבל אני קורא להם חרדים קדושים או חרדים קרביים. אנשים שעושים עבודת קודש בקור ובחום ובלי שום תמיכה משפחתית, כדי שאני ואת נשב בקפה ונדבר".
הוא מספר על י', שנזרק מהבית בערב סוכות, אחרי שהודיע להוריו שהוא מתגייס. החשש של ההורים מפני השפעה על האחים האחרים, והחשש שי' יפגום חלילה בסיכויים של אחיו להשתדך עם משפחות מכובדות, הביאו אותם להראות לבנם את הדלת. הוא עבר לגור אצל אחותו, אך בשלב מסוים גם היא זרקה אותו מהבית. י' התקשר לגרנות, אמר לו שנזרק לרחוב ושיעביר את הלילה אצל חבר, ושבסוכות יבוא לדירה בקריית-ארבע.
"אמרתי לו: אני אבוא בחול המועד לקחת את הדברים שלך. ובכך סיימנו את השיחה", אומר גרנות. "ניתקתי את הטלפון ואמרתי לעצמי: הוא בטח יושב על המדרכה ברחוב ואני אומר לו שאני אבוא אליו בחול המועד? איפה אני חי? התקשרתי אליו שוב ואמרתי לו: איפה אתה? אני בדרך אליך. ובאמת הוא היה ברחוב, הוא אמר לי שאין לו באמת חבר ללכת אליו. אותו זרקו מהדלת ואת הרכוש שלו זרקו מהחלון. צררנו את הדברים בשקיות אשפה, כמו פליטים. הבאתי אותו לקריית-ארבע בלי כלום, וחברים טובים גייסו בשבילו ריהוט וכלי בית. בחג הוא כבר היה מסודר".
חלק מהחיילים שאתה מאמץ עזבו את העולם החרדי. המטרה שלך היא גם להחזיר אותם בתשובה?
"אני אומר לחיילים שני דברים. דבר ראשון, מהרגע שפגשתי אותי אתה לא בודד יותר", אומר גרנות. "דבר שני, אני לא מנהל החשבונות שלך מול אלוקים. את החשבונות שלך עם אלוקים תעשה לבד. תשאירו אותי בחוץ.
"יושבים ליד שולחני אנשים גלויי ראש ואני מארח אותם באהבה גדולה. ראינו את זה בביתו של הרב קוק. כתוב: 'הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'. לא כתוב 'כדי לקרבן'. ברור לי ולהם שאם הם יחזרו בתשובה לא יהיה מאושר ממני, אבל גם אם הם יבחרו לא לחזור בתשובה, אני לא אגיד דבר.
אני אוהב את הבריות, ומשתדל לקרבן לתורה. לא מזמן עליתי לאחת הדירות בשבת, ואחד החיילים שם בישל. לא אמרתי לו מילה. אבל הוא בא ואמר לי בעצמו: 'ראית אותנו מבשלים ולא אמרת כלום, אבל אני חשבתי לעצמי איך אני יכול לעשות דבר כזה לאהרן. יותר אני לא אבשל בשבת'. בשבילי, 'הפי אנד' זה אם החייל אוכל טוב, ואם יש מי שמחבק אותו כשהוא בא הביתה".
אם אתה היית הכתב כאן, איזו שאלה היית מפנה לאהרן גרנות?
"אני חושב שהשאלה המרכזית היא מה מניע אדם לנטוש קריירה בשיאה, מקום עבודה בטוח, וללכת על דבר כזה".
והתשובה?
"אנחנו לא יכולים להטיף כל היום לחרדים לתרום, להתגייס, לא לעמוד בצד, ואחר כך לעמוד מנגד כשהם משלמים את המחיר הכי כבד שיכול להיות. ניתוק ממשפחתם, השפלה, נידוי, חרם. כשנחשפתי לזה לא יכולתי להירדם בלילה, באמת.
"את יודעת מה עושה לי את זה? כשיצאתי עם החיילים לחנות בצומת הגוש, להצטייד בבגדי חורף, באתי רעב וחשבתי לאכול שם. כשהם התחילו להוריד בגדים מהמדפים לא הרגשתי את הרעב מרוב עונג רוחני. ידעתי שבלעדיי הם היו רועדים מקור ורעבים לחום וצמאים לאהבה ללא תנאים. זאת השליחות שהקב"ה הטיל לפתחי בעת הזאת, ונעניתי לה בשמחה ובענווה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם