"זה לא מצב נורמלי": הישרדות, גרסת מפוני עמונה
שולחנות חסרים בחדר האוכל, הורים בחדר אחד עם הילדים, וחפצים פזורים לכל עבר. חודש אחרי העקירה, המפונים, ששוהים במדרשת עפרה, לא מבינים: השטח נקבע, המבנים מוכנים, אז למה הם לא עולים ליישוב החדש?
יממה בלבד לאחר שראש הממשלה טען כי ישנם קשיים בהקמת יישוב חלופי לעקורי עמונה, מיהרו בלשכתו לשלוח מסר מרגיע לתושבים חסרי הבית: "אין כל כוונה להפר את ההתחייבות שניתנה למפוני עמונה, לפיה תוקם התנחלות חדשה עבורם בגוש שילה".
24 שעות קודם לכן, בישיבת הקבינט המדיני-ביטחוני ביום ראשון, הוא דיבר אחרת. בשובו מפגישתו הלבבית עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ טען נתניהו כי לנוכח דרישת הממשל לרסן את הבנייה בהתנחלויות, עלול להתעורר קושי בהקמת היישוב שהובטח למפונים, וכי ייתכן שיידרש פתרון אחר.
למרות האכזבה מהצהרת ראש הממשלה, אנשי עמונה לא הופתעו מהדברים. ממילא הודעת ההרגעה שבאה בעקבותיה לא הצליחה להשיג את מבוקשה. תושבי עמונה הדחוסים בחדרי המדרשה בעפרה הגיבו בברכה ובנימוס מתבקש, אבל קשה לומר שדעתם נחה.
"ממקום מושבנו בעפרה אנחנו אומרים בכאב שעד שלא יעלו טרקטורים לשטח ועד שלא נקבע מזוזה בבתינו החלופיים, לא נוכל לברך בפה מלא", היה נוסח ההודעה שמסרו. "זו מחויבות ראש הממשלה והדרג המדיני כולו לזרז את כל ההליכים הקשורים לבניית היישוב החדש, הן מול ארה"ב והן בממשלה".
מחוץ להודעות הרשמיות של מטה עמונה, הם מרשים לעצמם לדבר בצורה ישירה וחריפה הרבה יותר. "נתניהו מעולם לא עמד בשום הבטחה שלו, לא ביו"ש ולא בכלל", אומר נחום שוורץ, אחד המפונים. "התחייבו לנו שעד סוף מרץ נשב ביישוב החדש שלנו, עם סמל יישוב, אבל אנחנו לא רואים שום סימן שזה עומד לקרות. דיברו הרבה על 'עידן טראמפ', האור הגדול. ביקשו לחכות בסבלנות שכהונתו תתחיל, והבטיחו שדברים ייראו אחרת.
"אמרו לנו שמוותרים על סעיף 7 בחוק ההסדרה, שיכול היה להחיל אותו גם על עמונה ועל תשעת הבתים בעפרה, כדי שמועצת הביטחון של האו"ם לא תצא נגדנו. מועצת הביטחון יצאה נגדנו גם ככה, והשמיים לא נפלו. אבל ויתרו על הסעיף. והנה ביבי חוזר ונשמע דומה מאוד למה שהיה קודם. עכשיו פתאום אומרים לנו נבחן מחדש, נקים ועדה. כולנו יודעים מה זה אומר הקמת ועדה. דחייה ועוד דחייה, ומי יודע מתי יוציאו אותנו מפה".
הדרישה של אנשי עמונה פשוטה: יש הסכם חתום, יש הבטחת ממשלה, הבטחתם - תקיימו. "אם הממשלה הייתה רוצה, תוך 45 יום היה יישוב. בהתחלה עם תשתיות בסיסיות, ואחר כך שיפור תשתיות לאט לאט", מעריך שוורץ.
"המבנים כבר פה בעפרה, השטח נקבע. מועצת בנימין, שדואגת לנו במסירות לאורך כל הדרך, דרוכה כמו קפיץ ומחכה שרק ייתנו אישור. כולם מחכים רק למילה של ביבי. מילה שלו ומוציאים צו אלוף, ותוך 24 שעות אנחנו יכולים לעלות על הקרקע.
"כוחות ההרס עשו את שלהם ביעילות מכאיבה, איפה כוחות הבנייה? אם הממשלה הימנית ביותר שהייתה פה לא מסוגלת להקים את היישוב הזה, אז מה ההבדל אם הם בשלטון, לפיד או בוז'י? מה זה משנה?"
אנחנו נפגשים בחדר האוכל של מדרשת עפרה בשעת ערב. למעלה משלושים משפחות מהיישוב מתגוררות כאן כעת, רובן מרובות ילדים. חדר האוכל הולך ומתמלא מהר מאוד, ומתברר שאין די שולחנות פנויים.
דווקא הערב הוחלט שלא לפתוח את חדר האוכל הסמוך, הגדול יותר, מה שמביא משפחות להתערבב אלה באלה. קשה לטעות בפניהם של הסועדים. שלושה שבועות לאחר שנהרס יישובם, אווירת האבל ניכרת היטב.
"איבדנו לגמרי את האינטימיות המשפחתית", אומרת טלי יהב, סגנית מנהלת בית הספר לבנות בעפרה, שמוצאת עצמה יושבת לאכול לצד תלמידותיה, בנות עמונה. "זה לא מצב נורמלי, ואנחנו לא רואים את הסוף. רינת בן-חמו, המבשלת, משקיעה בנו את הנשמה. שלוש ארוחות ביום. אבל הרבה כאן לא מסוגלים לאכול. יש תופעות של ירידה דרסטית במשקל או עלייה פתאומית, הפרעות שינה ומה לא".
"אנחנו משתדלים לשמור על סמכות הורית", אומר שוורץ, "אבל יש בעיות. אנחנו בהישרדות מכל הבחינות".
"מי שהיו לו בעיות קודם, פה הם הקצינו מאוד", אומרת יהב, "אבל גם במקרים הרגילים לא פשוט. לא נעים לגעור בילדים שלך ליד משפחות אחרות. אי אפשר להתנהל כמחנכים כשיש כל הזמן צופים".
ובכל זאת, הם גם שואבים כוחות מהשהייה המשותפת. "זה שאנחנו יחד נותן כוח", אומרת יהב. "רוב מוחלט של היישוב הגיע לכאן, ואנחנו משתדלים לקיים חיי קהילה. כל הזמן יש ישיבות, ערבי נשים, רכזי נוער שמגבירים נוכחות. אנחנו מנסים להרים את עצמנו, אבל זה קשה מאוד. אין מקום לעשות אפילו דבר פשוט כמו שיעורי בית. אחת התלמידות אמרה: 'אין לי בית, אז אין שיעורי בית'.
"על כל סנדוויץ' או דגני בוקר צריך ללכת בקור הזה מאה מטר מבניין המגורים לחדר האוכל. אנחנו שומרים כמה דברים בסיסיים בחדרים אבל אין שם מקום לכלום, וגם אי אפשר לאכול במיטה שאתה גם ישן בה, ושהיא גם הכיסא ושולחן הכתיבה שלך".
חדרי המגורים במדרשה צפופים, מאוכלסים במיטות קומותיים שנדחסו לחלל קטן שלא משאיר מקום אלא לעוד שולחן קטן ואיזו כוננית. תשע נפשות שוכנות בשני חדרים, כאשר ילדים מתבגרים חולקים את המקום עם אחיהם הקטנים, והאחים הצעירים ביותר ישנים עם ההורים באותו חדר, באותן מיטות קומותיים. "וככה אנחנו אמורים לנהל חיי משפחה תקינים", אומרת שרה זיו.
"איך אפשר לומר לבחורה בת 18 ללכת לישון כשאחיה בן הארבע הולך לישון? מתי מכבים את האור? בבית יכולנו לבקש שהגדולים יעברו לסלון או לחדר אחר, אפשר היה שבן 11 ייצא לשחק בחצר של הבית. לאן שולחים אותו פה? אני הרי לא אתן לו לשוטט ברחובות כי האחים הקטנים שלו עושים רעש. אין פה לאף אחד פרטיות".
לא רק ההתנהלות ההורית נתקלת באתגרים בלתי אפשריים, גם הזוגיות הופכת למשימה לא פשוטה. "איך אפשר לקיים זוגיות כשאין לנו אפילו אפשרות לצאת קצת לבד למסעדה ואין אפילו איך לדבר בינינו בלי הילדים?" אומרת יהב. "בבית מסודר אפשר להשאיר את הילדים ולצאת. אבל בתנאים האלה אני לא יכולה להשאיר אותם וללכת".
"בעמונה היינו מנותקים, חיינו בטבע", אומרת זיו. "היה לנו מרחב, פרטיות. הבית שלנו צפה על ירושלים ועל ים המלח. היה לנו כרם זיתים. 18 שנים וחצי שבנינו הכול בעצמנו. לנו היה בית אבן של ממש שאנחנו עדיין משלמים עליו משכנתא.
"עכשיו אנחנו בתוך השכנים בוקר צהריים וערב. פותחים את דלת החדר - והם שם. הולכים לאכול - הם שם. אנחנו אוהבים אותם מאוד, אבל המצב הזה לא נורמלי. אם היה מדובר בטיול משפחות, אז בסדר. תקופה מוגדרת בתנאים האלה אפשר להכיל. אבל אנחנו לא בטיול. אנחנו צריכים להמשיך לעבוד, אין חופש. איך מנהלים את הבלגן הזה ככה?"
אחד הכאבים שנלוו לאבל הכללי של הריסת היישוב, הוא העיתוי שבו התבצע ההרס והתעקשות שופטי בג"ץ שלא לדחות את העקירה. עמונה פונתה ביומיים הקרים ביותר שהיו בחורף הזה, כאשר המעלות נעו בין אחת מעל ומתחת לאפס. המשפחות פונו ביום בוצי לחדר האוכל של המדרשה, כשהם ארוזים בקושי בתיק צד מזדמן. כל החפצים שלהם פזורים כעת בין המכולות הסגורות ובין ארגזים קצת יותר זמינים.
"למי היה מפריע אם היו ממתינים עם הפינוי עד האביב, עד שיהיה יישוב חלופי לעבור אליו ישירות, בלי החיים המטורפים האלה בתנאי פנימייה?", שואלת יהב. "זו עקשנות על כלום. החלק החמור יותר הוא שאנחנו באמצע שנת הלימודים. כל ילדי הגנים דחוסים בגן אחד באחת השכונות בעפרה. למעלה מארבעים ילדים עם שש גננות שמשתמשים במבנה בתורנות, וכמובן לומדים בערבוב גילאים".
"זו התקופה שבה השמיניסטיות והשמיניסטים צריכים לבדוק מקומות ולסגור שירות לשנה הבאה", מוסיפה זיו. "ילדי כיתות ח' בשיא החיפוש ללימודי תיכון. בגרויות חורף, תעודות, פסיכומטרי. כל הדברים האלה שישפיעו על העתיד של הילדים, ובבת אחת הראש שלך לא שם. איך אתה יכול לקבל ככה החלטות, לעבור בחינות בהצלחה? שר החינוך לא היה יכול לצעוק על זה?"
בעקבות עקירת עמונה, אורח חייו של שוורץ השתנה בצורה קיצונית. בהיעדר שטחי מרעה בעפרה הוא נאלץ לנסוע מדי בוקר השכם לגוש שילה לטפל בעדר שלו, וחוזר בשעות הערב המאוחרות. רק בשעות הלילה הוא מרשה לעצמו להשאיר את הכבשים להשגחת מתנדבים. "כשהרוע בא מלמעלה, הטוב בא מלמטה", הוא אומר.
"אנשים ממש יוצאים מגדרם בשבילנו. גם המועצה כגוף וגם עובדי המועצה באופן פרטי, ואיתם שורה של מתנדבים שבאים ודואגים שאוכל לחזור לילדים שלי לפחות בלילה. כולנו בעמונה היינו קשורים לאדמה. יפעת אשתי ואני היינו בבית כל היום. היא גידלה את הילדים, ואני הייתי בין הדיר שבבית ובין המטעים הסמוכים למקום. הבית היה ציר משמעותי בחיים שלנו, הכול סבב סביבו. עכשיו אני רואה את הילדים שלי רק במיטות".
ביום העקירה הם מצאו עצמם אבודים ומוכי תדהמה מכמות כוחות הביטחון שעלו אל ההר. "מרגע שסגרו את האזור, יומיים לפני הגירוש, לא נתנו אפילו להסעות מבית הספר לעלות לעמונה", אומרת זיו. "היינו צריכים להפעיל חצי עולם כדי שהבת שלי תוכל לעלות אחרי הלימודים. כל דבר כזה זו טראומה. ברגע אחד הפכנו לפושעים, לאנשים נטולי זכויות בסיסיות".
"באותו יום הורדתי את הילדים הקטנים למטה לפני שהתחיל הבלגן", אומרת יהב. "ירדתי לצומת עם ילדה בת חמש על הידיים ומסרתי אותה לאחי, תושב עפרה. פתאום אומרים לי שאני לא יכולה לעלות חזרה. מה זה לא לעלות? הילדים שלי שם. אין מצב שאני לא חוזרת אליהם. ושוב אני צריכה להילחם בשביל דבר כל כך בסיסי כמו להיות עם המשפחה שלי, להיפרד מהבית ומהיישוב".
"אלינו הגיעו ביום הגירוש חמישים שוטרים. חמישים!" אומרת זיו. "עד היום אני לא מבינה בשביל מה. הלכתי להיפרד מכל הפינות האהובות עליי ברחבי הבית. לפרגולה, לנדנדה. כמו שהייתי עושה בכל בוקר עם כוס הקפה שלי. כשניסיתי לחזור לא נתנו לי להיכנס. אמרתי לשוטר: 'אני בעלת הבית הזה, הילדים שלי בפנים'. וכלום. היה צריך להגיע עד למפקד שלו כדי שיאפשרו לי לחזור.
"גם לחברות שלי ולהורים שלי לא נתנו להיות איתנו. זה לא הכי טבעי שנרצה להיות איתם ביום כזה? למה האכזריות הזו? ההורים שלי תמכו וליוו לאורך כל השנים. גם הם היו זקוקים לפרידה מהבית ומהיישוב שלנו".
"גם אחרי שזרקו אותנו מהבית לא היה להם מה לעשות איתנו", אומרת יהב. "אמרו לי ללכת לאוטובוסים, אבל לא היו אוטובוסים. ממילא כל הדרכים היו חסומות. בסוף אנשי המועצה הורידו אותנו ברכבים הפרטיים שלהם". וזיו משלימה: "חלקם פשוט לקחו רכבים של תושבים או אנשים אחרים כדי להקפיץ אותנו למטה".
"הכוחות היו מאורגנים היטב בכל מה שקשור אליהם, עד לפרט הכי קטן - שירותים כימיים, הכול", אומר שוורץ. "אבל בכל מה שקשור אלינו - כלום. נזרקנו ולך תסתדר. במקרה שלי נאלצתי בהתחלה להשאיר את כל החיות שלי בעמונה, כשאני עולה ויורד את ההר הזה כל הזמן עד שהיה פתרון. כל עלייה כזו מלווה במכשולים. לא נותנים לי לטפל בהם. הכי גרוע היה לראות את הציניות וההתנהלות הבזויה של המגרשים. כמו איזה לגיון רומי, השתלטו על הבתים ועשו בהם כבשלהם".
שוורץ מתייחס לשימוש בבתים ובאוכל שנשאר בתנורים ובמקררים, כפי שתיעדו מצלמות המפגינים במקום. בנוסף, כוחות הביטחון הרשו לעצמם להשתמש בכל מה שנקרה בדרכם כדי להבעיר מדורות ולהתחמם לצדם באותו לילה קר.
"השתמשו לנו בעצי ההסקה", מספרים השלושה, "כולל עצים מיוחדים של אחד התושבים שנקנו בכסף רב. שרפו את עצי הסוכות שלנו, ואפילו רהיטים שלנו שכנראה נשברו במהלך הפינוי שימשו אותם למדורה. אף אחד לא ביקש רשות, אף אחד כמובן לא יפצה על זה. עכשיו הם גם מתעקשים לעקור את הכרמים והמטעים ואפילו את שורת העצים בכביש המוביל לעמונה. זו הוראה של ליברמן. בשביל מה?"
"הסתובבתי שם ביום הגירוש ולא יכולתי להאמין", אומר שוורץ. "חשבתי אז: רק הסולר והבנזין של כל הכוחות האלה זה הון עתק. העסק הזה עלה יותר ממאתיים מיליון שקלים. פתחו צירים, יצרו משטחים חדשים, הזיזו חטיבות שלמות, ביטלו אימונים ורגילות לחיילים, הוציאו צווי הפקעת קרקע על ימין ועל שמאל כדי לסלול דרכים חדשות לפינוי התושבים והבתים. בשביל הרס, מתברר, זה מותר. תשקיעו עשירית ממה שהשקעתם להרס לטובת בנייה".
תושבי עמונה, מאסו בהבטחות. הדבר האחרון שהם מוכנים לו זה להצטרף למאוכזבים ממגרון ואחרים שחוו את אותה חוויה שחוזרת בסדרתיות מתסכלת. "אני לא צריך אמפתיה משרי הבית היהודי ולא מסגני השרים שלהם ושל הליכוד", מבהיר שוורץ.
"אני צריך מעשים. כחלון מתעקש להסיר את סעיף 7 מחוק ההסדרה בחודש של אישור תקציב דו-שנתי. שיא הלחץ שלו. באמת לא הייתה לבית היהודי דרך ללחוץ עליו לרדת מהעקשנות הזו? או שהם ממש ממש לא טובים, או שהם לא רוצים".
"במקרה הזה לא צריך אפילו בג"ץ", אומרת יהב, "זה תלוי אך ורק בראש הממשלה. אז איפה אתם שרי הימין? למה אתם לא לוחצים עליו? אם תוך שבועיים אנחנו לא רואים שעניינים זזים, יהיה ברור שמרחו אותנו בשקרים".
"יש הרבה עייפות בציבור שלנו", אומרת זיו. "איפה היו הרבנים? למה הם לא שלחו מכתבים לבג"ץ והשתמשו בכוח שלהם? תאריך הגירוש המקורי היה בנר ראשון של חנוכה, החג הכי משפחתי, 'נר איש וביתו'.
"איפה הם היו אז? ואיפה שרי הימין? הם אפילו לא באו להיות איתנו. לא שלחו שום איתות. הרי גם להם החורבן הזה קשה. אולי התגובה שלנו הייתה כואבת וכועסת, אבל הם היו צריכים להתמודד עם זה ולספק תשובות".
"היה לכם כוח להרוס? תמצאו כוח לבנות", מוסיף שוורץ. "אמרתם שחורבן עמונה לא היה בשליטתכם? אז תדאגו שהבנייה תהיה בשליטתכם".
"ממשלת הימין הזו אומרת שהיא לא ממשלת הרס", אומרת יהב. "איך לא? הרי הרסתם את עמונה וכעת אתם עומדים להרוס את תשעת הבתים בעפרה. יש לנו ממשלת ימין, אבל זה לא עוזר בדבר כל כך עקרוני. החורבן הזה הוא כתם שאי אפשר יהיה למחות אותו אף פעם".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם