ראשי » חדשות » צבא וביטחון

מה היה אילו? מורשתו של הנרצח בפיגוע ממשיכה להצמיח כנפיים

הוא ניגן על קרן יער, לימד פילוסופיה בגולן, וסחף אחריו המונים במחאת הסטודנטים בסוף שנות התשעים. 15 שנה אחרי נפילתו של דיוויד דמלין בוואדי חרמיה, מספר המשתתפים בטקסי האזכרה שלו רק גדל משנה לשנה

"יש לי הרבה חלומות על דיוויד. אני לא חולמת עליו כעל בחור גדול, אלא כעל ילד קטן", אומרת רובי דמלין קצת לפני שהריאיון נגמר, ובעיניה מנצנצות דמעות. "דווקא לפני כמה ימים חלמתי עליו בפעם הראשונה כמבוגר, אבל לצערי אני לא זוכרת את החלום". מהאלבומים ניבטים אליה פניו היפים והחייכניים של בנה, והיא נאנחת ואומרת באנגלית: "איזה בזבוז".

דיוויד דמלין נהרג בפיגוע הירי בוואדי חרמיה שבבנימין, ב-3 במארס 2002. במסגרת שירות מילואים הוא פיקד על כוח הנדסה קרבית שהוצב ב"מחסום המשטרה הבריטית". יחד עמו נהרגו  10 באירוע:  6 מהפלוגה של דיוויד, 3 אזרחים וסרן אריאל חובב. הם נורו על ידי צלף פלסטיני, שטיווח אותם באין מפריע מאחת הגבעות שמעל למחסום.

דמלין, אז בן 29, היה סטודנט לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, וגם לימד פילוסופיה במכללה הקדם-צבאית במיצר שברמת הגולן. "יום אחד דיוויד קבע פגישה באוניברסיטה עם פרופ' יולי תמיר", נזכר אחיו ערן. "הוא הגיע באיחור, והיא נזפה בו. הוא ענה לה: 'סליחה, אבל באתי באופניים'. כשתמיר אמרה שזה לא תירוץ, דיוויד הסביר: 'באתי באופניים - מהגולן'".
 
כבר 15 שנים שבאזכרה של דמלין נאספים אנשים רבים שלא שוכחים את התל-אביבי התוסס והערכי הזה. מחנך שדיווש עד רמת הגולן כדי שתלמידיו בני ה-18 יכירו את משנתם של הגל ואריסטו. נגן מחונן שניגן בקרן יער, אבל בחר להתגייס לקרבי במקום לתזמורת צה"ל. אחד מאדריכלי מחאת הסטודנטים להורדת שכר הלימוד, ומי שסומן כמנהיג עתידי וכבר קיבל לא מעט הצעות מגופים מפלגתיים, אבל העדיף להימנע מקריירה פוליטית. חניכיו ממיצר, היום מבוגרים מכפי שהיה הוא כשהלך מהם, מכנים אותו "החלילן מדמלין".

אחד הנוכחים הקבועים באזכרות הוא השר לשעבר עו"ד רוני בר-און, שכחבר קרוב של המשפחה הכיר את דמלין מילדותו. "האתוס של דיוויד והשם שלו הולכים לפניו, הוא השאיר מורשת", אומר לנו בר-און. "זה מעורר השראה ותקווה שיש נוער אחר, חברה של אנשים צעירים וערכיים. אבל זה גם מגביר את התסכול מכך שדיוויד איננו".

"היום כאיש עסקים אני כל הזמן אומר לעצמי שזה פחות חשוב כמה כסף יש לך, ויותר חשוב כמה אנשים יבואו להלוויה שלך, על כמה אנשים באמת השפעת", אומר עמית שוסהיים, חברו הטוב של דמלין מהשירות הצבאי. "דיוויד השפיע על כל כך הרבה אנשים, לא ממקום אופורטוניסטי אלא באמת מאידיאל טהור. ככזה, הערצנו אותו תמיד. דיוויד נשאר בן 29 ואני תכף בן 43, אבל הוא הבין כבר בגיל צעיר את הדברים החשובים בחיים, וידע לבחור את מה שעושה טוב לו ולסובבים אותו. עוד לא הצלחתי למצוא חבר אחר כמוהו".

דיוויד דמלין נולד בשנת 1973 בהרצליה. כשהיה בן שמונה התגרשו הוריו; האם רובי עברה עם דיוויד וערן להתגורר בתל-אביב, והאב אליוט ז"ל לקח איתו את שאול ואיזבל, ילדיו מנישואין קודמים. דיוויד החל ללמוד נגינה על קרן יער במרכז למוסיקה ביפו, ולדברי אמו "הוא נהג לנגן בתוך ארון כדי לא להרעיש לשכנים, כי באיזשהו שלב הם זרקו אבן לחלון שלנו. מגיע לי פרס על שעמדתי בסבל הרעש של קרן היער, אבל דיוויד נכנס לאמביציה ולא היה אפשר לעצור אותו".

בכיתה ט' התקבל בנה לתיכון לאמנויות "תלמה ילין" בגבעתיים. לקראת סוף התיכון מאס בקרן היער והחל ללמוד ניצוח. כשמרבית חבריו מבית הספר הלכו לתזמורת צה"ל, דמלין הפתיע ובחר בהנדסה קרבית - בדיוק כמו אחיו ערן, שהתגייס שנה לפניו.

את הטירונות סיים דמלין כחניך מצטיין. "יום אחד הוא התקשר מחברון והיה מאוד נסער", אומרת רובי. "הוא סיפר שראה ילד יהודי הופך בסטה של פלסטיני בשוק, וזה הרס אותו. דיוויד אמר לי: 'אני עוזב פה, ומצדי שיכניסו אותי לבית הסוהר'", מספרת רובי.

היא עצמה ילידת דרום-אפריקה, שעלתה משם ארצה עוד בימי ההפרדה הגזעית, והתרשמה מהקמת "ועדת האמת והפיוס" על ידי הממשלה לאחר חילופי השלטון. מאז נפילתו של בנה היא פעילה בפורום המשפחות השכולות שבו חברים ישראלים ופלסטינים, ושואפת לקדם שיח בין שתי האוכלוסיות.

ניכר כי מאז ומתמיד הנושא היה בנפשה. "כשדיוויד אמר שהוא מעדיף ללכת לכלא, אמרתי לו: 'בסדר, אני אביא לך לשם עוגה. אבל בכל זאת, אולי חשוב יותר שאתה תתייחס בכבוד לאוכלוסייה הפלסטינית, מאשר שתלך לבית סוהר, תיכנס ותצא ממנו? הרי אף אחד לא ישים לב שאתה שם - וזה לא יחולל שום שינוי".

דמלין המשיך בשירות ואף יצא לקורס קצינים, שגם אותו סיים בהצטיינות. בשנת 1995 הוא השתחרר מצה"ל, ונסע לטייל בדרום אמריקה. כשחזר ארצה הוצע לו מקום בפקולטות לרפואה, אך הוא בחר ללמוד פילוסופיה ופסיכולוגיה. "פעם היינו במסיבה ומישהו שאל אותו אם יש פרנסה בפילוסופיה", נזכרת איזבל. "דיוויד מיד ענה: אדוני מעוניין לתרום?".

בהרצאות בבניין גילמן באוניברסיטת תל-אביב פגש דיוויד את קרני רשף, שהפכה לבת זוגו. "ישבנו זה ליד זו בקורס 'מבוא לאסתטיקה'", היא נזכרת. "בקורס הזה דובר הרבה על אהבה ועל המיתוס שלה. אחרי השיעור שוחחנו והוא אמר לי שישמח להיפגש".

ב-1998 יצאו הסטודנטים בארץ לשורת הפגנות כנגד גובה שכר הלימוד. דמלין היה אחד ממנהיגיה הבולטים של המחאה, יחד עם ארז אשל, אסף אייזן וגילה גמליאל, המכהנת היום כשרה לשוויון חברתי. רובי, כבעלת משרד יחסי ציבור, התנדבה לסייע בצד התקשורתי. דיוויד התפרסם אז כשצולם עומד על במה ושורף בפאתוס לעיני כול את טופס התשלום לאוניברסיטה.

"אין לי שום ספק שהוא היה מגיע לפוליטיקה", אומרת אחותו. "היו לו יכולות אינטלקטואליות ורגשיות, ופוטנציאל אישיותי להוביל אנשים אחריו. לפי דעתי הוא היה יכול להגיע אפילו לראשות הממשלה ולהביא שלום".

בסוף אוקטובר 1998 נעצר דמלין עם אייזן וחבר נוסף, בחשד שגנבו צמיגים כדי להצית אותם בפעולות המחאה. "זה היה מעצר שווא שבמהלכו ניסה קצין המודיעין לסחוט מאיתנו מידע על ההפגנות המתוכננות", אמר דמלין לעיתון ידיעות אחרונות. לא פחות משבע פעמים הוא נעצר באותה תקופה. רשף נזכרת כמה השקיע עצמו במאבק הסטודנטים: "הוא הוריד המון במשקל, והיו לו סימנים כחולים על כל הגוף, כי השוטרים הפעילו הרבה מאוד כוח. גם את העבודה שלו דיוויד איבד, וכשנתקע לנו הרכב הוא אמר שנשרוף אותו בהפגנות".

מסיומה של המחאה ההיא זכורות במיוחד הפיצות שהוציאה שרה נתניהו למנהיגי הסטודנטים ששבתו רעב מול ביתה. דמלין ואייזן, ששימשו כחוליית הפיקוד הקדמית של המאבק, לא היו משובתי הרעב. "הם כעסו מאוד, כי המחאה הפכה ממשהו גדול לדבר שנגמר ברגע", אומרת רובי.

כשוך הסערות החל דמלין את לימודיו לתואר שני בפילוסופיה, שאותו כבר לא זכה לסיים. במקביל לימד במיצר, לשם הגיע בהמלצתו של ארז אשל. אביה רוזן, שעמד בראש המכינה באותם ימים, מספר כי "דיוויד גם עסק אצלנו בסוגיות המובילות בחברה הישראלית. הייתה 'חבורת מחשבה' שהייתה מתכנסת איתו אל תוך הלילה. בכל שנותיי כמחנך לא ראיתי קשר כמו שהיה לדיוויד ולתלמידיו, יחסים של היעדר היררכיה ושל חברות מוחלטת".

שחר פישר (33), מחניכיו של דמלין במיצר, משמש כיום בעצמו מורה לפילוסופיה במכינה בנטור. "בלא מעט צמתים בחיים אני אומר לעצמי - עכשיו הייתי צריך להרים טלפון ולהתייעץ עם דיוויד", הוא מספר. "היום אני בתפקיד של דיוויד, וגם עובד עם אביה רוזן, וזה לא מקרי. אולי אני מנסה בכך לתקן את חוויית האובדן שלי מגיל 18. במקום הדיוויד שנלקח ממני, החלטתי שאהיה דיוויד עבור צעירים אחרים".

בשיאה של האינתיפאדה השנייה נקרא דמלין למילואים. היה זה חודש אדר; שבועות אחדים לאחר מכן, בליל הסדר, אירע הפיגוע הרצחני במלון פארק בנתניה, שבעקבותיו יצא צה"ל למבצע "חומת מגן". "לפני שדיוויד יצא למילואים הוא בא לדבר איתי", נזכרת רובי. "הוא לא כל כך רצה לשרת בשטחים, אבל בה בעת הוא אמר: 'החניכים שלי במכינה עומדים להתגייס, איזו דוגמה אני אשמש להם אם לא אלך למילואים? וגם, אם לא אהיה שם - מה יקרה לחיילים שלי?'".

בדילמה שלו אם לשרת במילואים הוא החליט להשתמש כשאלה פילוסופית שתובא בפני תלמידיו במכינה. זה היה השיעור האחרון שקיבלו ממנו בחייו. פישר: "באותם ימים התפרסם גם מכתב הקצינים שסירבו לשרת בשטחים. דיוויד החליט לעשות מזה תרגיל חינוכי. הוא לקח תיאוריות מוסר של עמנואל קאנט ודיוויד יום, ודרכן ניסינו לנתח באופן אינטלקטואלי האם עליו לחתום על המכתב, והאם עליו לצאת למילואים".

איזבל: "כמה לילות לפני שנהרג, דיוויד בא להגיד לי שלום. אחר כך ליוויתי אותו לאורך רחוב שינקין, ואז הוא הלך. אני זוכרת שצעקתי לו והוא לא כל כך שמע. רציתי להגיד לו שלא יהיה כזה גיבור. הייתה לי הרגשה שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו".

גם משה גרימברג, מפקד פלוגת המילואים של דמלין, היה מודע ללבטים שלו: "הטיעון שהוא נתן לי מדוע כן להתגייס, המם אותי לגמרי. דיוויד אמר: 'אם כבר מישהו עומד במחסומים, עדיף שזה יהיה מישהו שלא יתעמר בפלסטינים'. הוא ראה את החובה האזרחית שלו לשרת במילואים כמשהו שגדול מהדעות שלו".

אלון לקשטיין, חברו הטוב של דמלין ומפקד מחלקה מקבילה באותה פלוגה, מספר כי נשאר שבוי לנצח בלופ של "מה היה קורה אילו". "לפני העלייה לקו היה לדיוויד ולי ויכוח מאוד גדול מי ילך עכשיו למחסום עם החיילים שלו ומי ייצא הביתה לכמה ימים. אף אחד מאיתנו לא רצה לצאת, כי רק הגענו למילואים. ואז באיזשהו שלב, ואני לא אשכח את זה בחיים, הסמ"פ בא אליי ואמר: 'לקשטיין, נותנים לך - תיקח'. עניתי לו: 'אתה יודע מה? אתה צודק'. וזה חרץ לא רק את הגורל שלי ואת הגורל של דיוויד, אלא את גורלם של החיילים האחרים, כי המשמעות הייתה שכל המחלקה שלי יוצאת עכשיו הביתה".

שלושה ימים לפני האירוע הגיעו דמלין וחייליו למחסום המשטרה הבריטית, וגילו מחסור חמור במיגון ובציוד הגנתי. אביתר כהן, תושב עפרה, היה באותם ימים סגן מפקד חטיבת שריון שהייתה מקושרת לכוח ההנדסה הקרבית שהוצב במחסום. כשדמלין העביר בקשות לציוד, כהן נשלח לנסות לסייע. גם 15 שנה אחרי, הוא מסוגל לדקלם את רשימת אמצעי המיגון שחסרו שם.
 

"מקום בלי גדר היקפית כמו שצריך, אין תאורה, אין עמדות מסודרות, מא"ג ללא כנה מתאימה לירי לגובה - ואני יכול להמשיך הלאה במשימה. זה העיד על רשלנות בסיסית ומתמשכת. אנשים אמרו שהם רוצים לקום ולהסתלק משם, כי זו מלכודת מוות. ביני לבין דיוויד לא היה שיח כזה; דיברנו על כך שצריך לבצע את המשימה בין אם היא מוצאת חן בעינינו ובין אם לא, וערכנו יחד תרגולות".

הצורך בציוד הורגש שבעתיים לנוכח תוואי השטח הבעייתי, ובשל העובדה שלא הייתה אפשרות לתקשורת סלולרית. כהן: "המחסום ישב בתוך ואדי עמוק. יש שם מבנה בטון ממוגן מימי הבריטים, אבל ברור היה שכל מי שמוציא את האף החוצה – אפשר בקלות לפגוע בו מכל השטחים השולטים שמסביב".

"יום לפני שהוא נהרג, דיוויד התקשר ואמר לי: 'אמא, אנחנו פה כמו ברווזים במטווח'", נזכרת רובי. "הוא הלך למפקד שלו ולכל הקצינים שם כדי להגיד שמיקום המחסום לא טוב, אבל זה לא עזר.
 
"אחרי שדיברנו בטלפון הרגשתי דחף לנקות את הבית", ממשיכה רובי בקול רועד. "למחרת התעוררתי מוקדם מאוד והרגשתי שאני צריכה לצאת החוצה. הגעתי למשרד שלי בשבע וחצי, ולא יכולתי להירגע. ואז החיילים של קצין העיר הגיעו, מלווים ברופא. התחלתי לצרוח עליהם 'לכו מפה'. את המשרד הספציפי הזה נאלצתי לעזוב מאז, כי בכל פעם שמישהו דפק בדלת היו לי פלאשבקים".

זה היה יום ראשון. לפנות בוקר התמקם צלף פלסטיני על הגבעה שממערב למחסום המשטרה הבריטית. בשעה 6:38 הוא החל לירות צרורות לעבר הכוח שעמד במחסום. מרבית החיילים, כולל דמלין, ישנו באותה שעה במבנה הממוגן. מאלה שהיו אז במשמרת, רק אחד, רוני בהר, נותר בחיים.

"ערן גד ז"ל ואני נשענו על הבטונאדה בעמדה, ופתאום שמענו ירי", מספר בהר. "ערן תפס את הצוואר והבחנתי שיורד לו דם. צעקתי 'יורים עלינו', עברתי למצב כריעה והתחלתי לירות לכיוון מזרח. מכיוון שבוואדי יש הד, לא היה ברור בדיוק מאיזה כיוון מגיע הירי. צעקתי לערן, אבל הוא היה במצב קשה, וגם אני עפתי קדימה ונפגעתי ביד".

הרס"פ רפי לוי דהר למקום התקרית בג'יפ מלא חיילים. באותו בוקר הוא היה אמור להשתחרר משירות פעיל. "רפי לא נתן לנו לצאת מהג'יפ, יצא בעצמו ומיד נפגע מכדור", נזכר שלומי סימנטוב, אחד החיילים שהיו ברכב. "אחרי שהוא נורה, הבחנו גם באחרים שנפגעו ושכבו על הקרקע. פתחנו את הדלתות האחוריות של הג'יפ והתחלנו לירות לכיוון משוער, כי לא ידענו מאיפה מגיעה האש. המחבל בינתיים ירה כמה כדורים שפגעו בדלת הג'יפ ובגג".

גרימברג: "מיהרתי למחסום, גם הרופא הגדודי הגיע, והירי עדיין נמשך. כשרצתי על הכביש ראיתי את דיוויד, ובהתחלה לא זיהיתי אותו. הוא שכב על הבטן, ובגלל השיער הארוך חשבתי שמדובר באזרח. רצתי בין הנפגעים, לאט-לאט פחת קצב הירי, והתחלנו לנסות להבין למי צריך להושיט עזרה. אבל חוץ מחייל אחד, כולם היו הרוגים".

"החיילים הנוספים אשר ישנו באותה עת במבנה, התעוררו מן הירי", נכתב בדו"ח של מפקדת פיקוד המרכז (שלבסוף הוחלף בתחקיר חדש). "המ"מ, סגן דיוויד דמלין ז"ל, רץ לבוש אפוד ובלי קסדה לכיוון פתח המוצב, ותוך כדי ריצתו נפגע מכדור בגב ימני ונהרג".

בכתבה בעיתון "זמן תל-אביב" - שפורסמה לאחר שערוץ 1 פסל לשידור כתבה מצולמת על התקרית – רואיין דניאל רול, חייל מילואים ששהה בתוך המבנה הממוגן. "הוא היה הראשון לצאת תחת אש", סיפר על דמלין. "הוא לא חשב על עצמו, על לשרוך את הנעליים שלו. הוא טס החוצה עם הגטקעס, לא חשב על כלום ונפגע".

בסופו של האירוע התבררה התמונה הקשה. 10 נהרגו באירוע,  6 מהפלוגה של דיוויד, 3 אזרחים וסרן אריאל חובב. הנופלים הם: רס"ל ערן גד, רס"ל כפיר וייס, רס"ל אברהם עזרא, רס"ל יוחאי פוראת, רס"ל רפי לוי, סגן דיוויד דמלין, סרגיי בוטרוב, ואדים בלגולה ויצחק דידי, זיכרונם לברכה. זו הייתה יממה מדממת, שבה 21 ישראלים נפלו קורבן לטרור.

אייזן היה זה שהודיע לקרני רשף על מותו של דמלין. "לקחו אותי למשרד של רובי, ואני זוכרת שהיה שם תיק צבאי כזה של עזרה ראשונה", היא מספרת. "מיד הבנתי שדיוויד נהרג. היה לי מאוד חשוב לראות אותו כדי שאקלוט שהוא מת, ולכן הלכתי לראות את הגופה. שנינו היינו חתומים על כרטיס 'אדי', ואחרי מותו הקרניות שלו נתרמו. לדיוויד היו עיניים יפות מאוד. שנים אחר כך עוד הייתי מסתובבת ומחפשת את העיניים האלה".

 

במקום הפיגוע בוואדי חרמיה הוצבה אנדרטה לזכר הנופלים. בני משפחתו של דמלין מספרים כי הם ממעטים להגיע לשם. רובי ביקרה בוואדי במסגרת סרט שנעשה עליה, וערן הגיע בסיור משפחות שהתקיים זמן קצר לאחר האירוע.

ההשערות הראשוניות גרסו שהרוצח הוא צלף מיומן, והיו שטענו כי מדובר ביוצא המחתרת האירית. רק לאחר שנתיים נלכד היורה - איש פת"ח בשם ת'אאר חמאד, שנידון ל-11 מאסרי עולם. במכתב ששלחה לו רובי בשנת 2009 היא דיברה על הצורך בפיוס וביקשה להיפגש איתו, עם האיש שהרג את בנה. כעבור זמן הגיעה תשובתו של חמאד, במכתב ששלח לכלי התקשורת.

"אני לא יכול לקיים דיאלוג עם מי שמתעקש להשוות בין הפושע לבין הקורבן ולהשוות בין הכיבוש לבין קורבנותיו", כתב המחבל מכלאו. "זוהי תגובתי למכתבה של הגברת רובי, בה אני מותח ביקורת על הסגנון הסרקסטי שלה, כשהיא חושבת שבמילים אמוציונליות אפשר לפתור את הסכסוך הקיים זה עשרות שנים".

למרות התשובה הקשה, רובי עדיין מעוניינת לפגוש את חמאד. "כתיבת המכתב שחררה אותי מלהיות קורבן, ולכן גם לא נפגעתי מדבריו. מנכ"לית משרד המשפטים בזמנו אישרה לי לבקר בכלא, אך מאז היו בחירות לכנסת, אנשים במשרד התחלפו והעניין הוקפא. אשמח אם שרת המשפטים הנוכחית, איילת שקד, תאפשר לי להיפגש עמו".

מה תגידי לו אם תיפגשו?
"אני צריכה להיות שם כדי לדעת. יש הרבה הורים שמתים בעצמם כשהילדים שלהם מתים. יש כאלה שבונים אנדרטאות, יש כאלה שרוצים נקמה. אני לא שופטת אף אחד, אבל אני יודעת שבשבילי חשובה מאוד המשמעות של החינוך והפעילות המשותפת שאני עושה עם הורים שכולים פלסטינים. זו המשמעות שהייתה חשובה גם לדיוויד".

"מעולם לא ידעתי לגבי אחרים מהי הדרך הנכונה לצעוד בה ולאן צריך ללכת", כתב דמלין לחניכיו ב'מיצר'. "...מצאתי את עצמי מעורב רגשית בנעשה במכינה וקשור רגשית לחניכים. פה בדיוק מונח לדעתי המפתח בכל הנוגע לחינוך. מתוך המעורבות נוצר הצורך להשפיע על התהליך. הייתי רוצה אולי להעביר לכם את המסר הזה כלקח לשאר החיים (...) אתם לאו דווקא יודעים את הדרך הנכונה בשביל האחרים, ובכל זאת אתם יכולים להוביל ולהנהיג (אני אומר יכולים ולא צריכים) תהליך ערכי בחברה הישראלית. כל אחד מכם יכול לבנות את עולמו הפרטי כבלתי-מנותק מן המעגלים הסובבים אותו, ועל ידי כך תרצו באופן טבעי להשפיע על סביבתכם, כדי שתהיה טובה יותר".

התחקיר הראשוני שפרסם צה"ל בעקבות הפיגוע בוואדי חרמיה הטיל את האחריות על הלוחמים עצמם.

רק לאחר שבני המשפחות יצאו למאבק, נחקר האירוע מחדש והמפקדים הבכירים ננזפו 7 בעקבות תקרית הירי החמורה בוואדי חרמיה ביצע מפקד חטיבת בנימין דאז, תא"ל אילן פז, תחקיר אירוע שהוצג גם למשפחות. כאמור בכתבה, החיילים שאיישו את המחסום ובראשם דיוויד דמלין ז"ל התריעו מבעוד מועד על המיקום הנפיץ, וביקשו ציוד מיגון. הדו"ח דווקא הצביע על כשלים לכאורה בתפקודם של הלוחמים, ובכלל זאת אי חתירה מספקת למגע עם האויב, מכיוון שחלקם נשארו במבנה הממוגן.

"בתוך כל הבלגן, הייתה לי בראש התמונה של הבן שלי, והדילמה שתלווה אותי כל חיי: לצאת או לא לצאת תחת אש", יאמר חייל המילואים דניאל רול, בכתבה ב"זמן תל-אביב". "אתה רוצה לצאת, אבל ידעתי שאם אני יוצא, לילד שלי לא יהיה יותר אבא".

זמן קצר לאחר התקרית, בעוד הצוות עדיין בשירות מילואים פעיל, התראיין מפקד האוגדה יצחק גרשון (ג'רי) לעיתון מעריב. "אני לא רוצה למתוח ביקורת על החיילים", אמר הקצין הבכיר, "אבל זה יכול לקרות לכוח צבאי שלא דואג לעשות פעילות במרחב האבטחה מחוץ לנקודה מאוימת. אני מדבר בעיקר על רמת המ"פ והמ"מ. הרי השיעור הראשון שלומדים בקורס קצינים ומ"פים הוא שההגנה הטובה ביותר על מוצב היא מחוץ למוצב".

"היינו פלוגה איכותית והרגשנו שתוקעים לנו סכין בגב", אומר לנו לקשטיין המ"מ. "יצרו תחושה כאילו הכול הסתובב סביב רמת החיילוּת שלנו. בפועל, האנשים שלנו הם אלה שהגיעו לשם וזיהו מיד את נקודות התורפה. אנחנו הפלוגה הראשונה שמיגנה את המקום, שמה שקי פק"ל ותגברה סיורים". מפקד הפלוגה, משה גרימברג, מוסיף כי "הפיקוד הבכיר בגזרה ניסה למזער את הנזק מבחינתו".

בני המשפחות נפגעו מאוד מהתחקיר שפורסם, ולא הסכימו להשלים עם תוצאותיו. הם התמקמו בקריה ליד לשכתו של הרמטכ"ל משה יעלון, ודרשו כי האירוע ייחקר שוב. במקביל, החיילים ששרדו את התקרית התראיינו לכתבה נרחבת ב"ידיעות אחרונות", ומסרו את גרסתם לאירועים.

הסמח"ט אביתר כהן נכח בפגישות עם יעלון. "אילן פז החל לתאר שם סיטואציה מבצעית של מחסום שעומד מבולגן. באיזשהו שלב אחת האמהות השכולות קמה והחלה לצעוק 'הרגת את הבן שלי עכשיו בפעם השנייה'. ביקשתי לדבר והסברתי מה אני ראיתי שם. כשיצאנו מהלשכה, פז פנה אליי ואמר 'אתה צריך להחליט אם אתה איתנו, או שאתה אזרח'. אני הבנתי את 'להיות איתנו' כלסגור שורות ולא לפתוח כל מיני דברים שיוציאו את הפיקוד הבכיר בצורה לא טובה. הסתכלתי עליו והתשובה שנשלפה לי ישר מהמותן הייתה: 'אני נשארתי עם החיילים שלי בוואדי'".

"לא זכורה לי שיחה כזו, ואני דוחה את הציטוט מכול וכול", אומר לנו פז בשיחה בביתו. "הפיגוע בוואדי חרמיה הוא הדבר הכי קשה שקרה לי בכל שירותי הצבאי. זה פצע אצלי בלב. אני זוכר את עצמי מגיע למקום, ובאותו רגע עוברת בי תחושת כישלון איומה. עוד בשטח, כשהגיע אלוף הפיקוד, אמרתי שאני לוקח אחריות מלאה על הפיגוע ותוצאותיו, וזאת להבדיל מהטענות כאילו הפיקוד הבכיר האשים והפקיר את החיילים. אלוף הפיקוד אמר שישקול זאת עם הרמטכ"ל, שהיה בדרך לשם. הם שקלו והחליטו לא לקבל את התפטרותי".

חבר הכנסת רוני בר-און, שקרא את התחקיר העיתונאי, קיים ב-10 ביוני 2003 דיון מיוחד בכנסת בנוכחות המשפחות השכולות. "עקבתי אחרי תהליך התחקור של האירוע, והתרשמתי שהצבא רוצה לכסות על הישבנים שלו ושל המפקדים", אומר בר-און. "התחלתי לעשות מהומה, ונוצרה סיטואציה שבה הרמטכ"ל יעלון בא ושאל מה אנחנו עושים לו. אפילו ראש הממשלה אריק שרון אמר לי: 'רוני, מה זה הדבר הזה?'. אז אמרתי: 'אריק, אל תתעסק בזה. זה דם פרטי שלי ואני לא אעבור על כך לסדר היום'".

הדיון בנושא עבר לוועדת חוץ וביטחון, ואז הוחלט על הקמת ועדת חקירה נוספת לאירוע. בראשה הוצב האלוף אייל בן-ראובן (היום חבר כנסת בסיעת המחנה הציוני), שיצא לסייר בשטח עם צוותו. "מהר מאוד הבנתי שהתחקיר הראשוני היה רע ולא מקצועי", נזכר בן-ראובן. "לא כל החיילים תוחקרו, וגם לא כל האנשים הרלוונטיים הנוספים. היה צריך גם לבדוק מדוע לא נסגר שם המרחב בעת הירי, כדי שלא יגיעו עוד רכבים אזרחיים וייפגעו".

בתום כחודשיים של עבודה מאומצת הגישה הוועדה בראשות בן-ראובן את ממצאיה. בדו"ח שלה נקבע כי למרות עומס המשימות באותה תקופה, חטיבת בנימין הייתה יכולה לתת מענה טוב יותר לסכנה, ולהכין את הכוח בצורה טובה יותר למשימות, בעיקר לאור אירועים קודמים ופיגועים במחסומים שהסתיימו באורח טרגי. הוועדה גם הצביעה על היעדר אבטחה מרחבית רצופה סביב המחסום, ועל כך שלא נעשתה בקרה וחניכה מספקת של החיילים בשטח.

מחסום המשטרה הבריטית פורק לאחר האירוע הקשה, ורבים מהמרואיינים מטילים ספק באשר לנחיצותו מלכתחילה. "המתנחלים וגם הצבא ידעו שזה מקום נחות אסטרטגית", אומרת בכאב איזבל, אחותו של דמלין. "מה הטעם לעצור רכב בוואדי, במקום שרק מאפשר תצפית וירי בטוחים יותר לעברך?".
 

 
"במסגרת התחקיר נבדקו הסיבות למיקומו של המחסום שם", אומר בן-ראובן. "גילינו שהיו מערכות לחצים מצד גורמים אזרחיים - לחץ שאיננו מבצעי. המועצה האזורית לחצה על המח"ט להחזיק שם כוח, כי זה מקום שצריך שתהיה בו נוכחות התיישבותית. המוצב באמת ישב במיקום איום ונורא מבחינה מבצעית, אז אם עושים דבר כזה, היה צורך גם במענה יסודי שימנע תקלה כמו זו שאירעה".

בעקבות המלצות התחקיר רשם יעלון בשנת 2003 הערות פיקודיות הן לפז והן לגרשון, כמפקדים הבכירים בגזרה. גרשון ננזף גם על כך שהתבטא בתקשורת באופן שממנו ניתן היה להבין כי החיילים הם האחראים היחידים לפיגוע, ופז קיבל הערה על שלא הלך לנחם את המשפחות השכולות. "הרמטכ"ל העיר לי ובצדק כי לא שמרתי קשר מספיק טוב עם המשפחות, ונוצר שם קונפליקט מאוד גדול ביני לבינן", אומר פז. "לא הגעתי לנחם אותן כי שלושה חודשים בתקופה הזו לא יצאתי מהגזרה. אני לא מצדיק את זה, ובדיעבד בוודאי הייתי צריך למצוא זמן ולצאת לפגוש אותן.

כמה מרואיינים סיפרו לנו שלפני הפיגוע הייתה התרעה כללית בגזרה, והתרעה לפגיעה באחד היישובים; פז מספר על התרעה מפני אפשרות לפיגוע במחסומים. "עשינו הערכת מצב לילה לפני כן ובעקבותיה החלטתי להוריד חלק מהמחסומים, אבל את המחסום הזה השארנו. אני לא בוחן את ההחלטה הזו בדיעבד, כי זו לא חוכמה. ברור שאני מצטער עליה".

דמלין, מפקדיו וחייליו ביקשו ציוד מיגון למחסום ולא קיבלו.
"כל כוח שמגיע לגזרה רוצה לשנות, לשפר ולייעל את מה שיש לו. כל מה שיש לנו אנחנו מוציאים לכוחות, ואת מה שלא קיבלו, אני מניח שהבטיחו להם שיקבלו בהמשך".

לא מעט מתחים נתגלעו בין מתיישבי האזור לבין פז, ששימש אחר כך כראש המנהל האזרחי. גם הוא מספר על לחץ של המתנחלים שצה"ל ימשיך לאייש עמדות באזור בנימין: "זה היה חלק מהשגרה במשך כל התקופה הזו. צריך גם להבין את הרצון של המתיישבים לראות כמה שיותר חיילים ומחסומים על הצירים שהם נוסעים בהם, כי זה מוסיף לתחושת הביטחון. אבל לבוא ולומר שהיה לחץ פוליטי ספציפית על המחסום בוואדי חרמיה - זה לא נכון".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg