ראשי » חדשות » צבא וביטחון

ריבלין: "דבר לא ישווה לתחושתם של בני ירושלים שזכו לאחדה"

ב-1967 היה בן 28, קצין מודיעין בחטיבה הירושלמית. "שמעתי על שחרור הכותל מהטרנזיסטור בנגמ"ש. עד סוף חיי לא אשכח את המילים, את הרגעים הללו, 'הר הבית בידינו'. אנחנו בחברון ולבנו בירושלים האהובה". מלחמת ששת הימים של הנשיא העשירי

מלחמת ששת הימים העניקה לנו את המונומנטליים שברגעים. "אין בעל הנס מכיר בניסו", כך למדתי בנערותי, ותמיד לימדוני שהכוונה היא שלעתים איננו רואים את גדולת הרגע כשאנחנו בתוכו. אני לא חולק על המשפט הזה, אבל אני חייב לומר שאנחנו בהחלט הרגשנו את גדולתו של הרגע.

כולנו, ושמעתי זאת לא פעם גם מהמבוגרים והמנוסים ממני, הרגשנו שההיסטוריה היהודית והישראלית נושאת אותנו על כפיה. שאנחנו חוליה בשרשרת במרוץ השליחים ההיסטורי של עמנו. עבורנו, מאחדי ירושלים, לוחמי מלחמת ששת הימים על כל גווניהם, בכל הגזרות, אלה היו רגעים שלא נשכח עד קץ ימינו.
 
מבחינתי הגעתי לחיל המודיעין ב-1957 בדיעבד, ולא מלכתחילה, כי תמיד רציתי להיות צנחן. גם כשהתגייסתי, וכבר התנדבתי לצנחנים, הכריחו אותי להצטרף למודיעין כי הייתה לי בקיאות בשפה הערבית עוד מלימודיי בתיכון. אבל לצד האכזבה הראשונית, ההחלטה הזו, להיות איש מודיעין, ליוותה אותי כל חיי, כולל התקופה בוועדת חוץ וביטחון.

בראשית שנות השישים עיקר איסוף המודיעין שלי התבסס על היכולות שצברתי בשנים ששירתי בגזרת אילת כקצין איסוף אווירי. עם תום שירותי הצבאי, כשחזרתי לירושלים ללמוד באוניברסיטה מדי שבועיים, בכל יום רביעי יצאתי לסיור אווירי של חמש שעות. הסיורים היו בעיקר במזרח העיר, וכללו פעמים רבות את ליווי השיירות להר הצופים.

נער ירושלמי הייתי, וגם זקנתי בירושלים, ועדיין אני רואה בתקופה הזו את השנים שבהן התאפשר לי להכיר את העיר בצורה הטובה ביותר. אין אבן שלא הכרתי. כולל, כמובן, העיר העתיקה כולה, שהכרתי מימי ילדותי שלפני 48'.

יחידת "נערי המלך" המפורסמת שישבה בהר הצופים, אותה מובלעת שהייתה בסכנה יומיומית, נזקקה לשיירות כמו אוויר לנשימה. ואנחנו, במטוסי "פייפר" מיושנים, שהמריאו משדה התעופה בגבעת שאול שלימים הפך לרחוב כנפי נשרים, הענקנו עד כמה שאפשר את הסיוע האווירי, בעיקר ברמת האיסוף.

הירדנים לא אהבו את זה, כמובן, והיריות שלהם הורגשו היטב. הפלמ"חניקים באותה תקופה, ובראשם נתיבה בן יהודה, נהגו לומר לנו, הכוח המוטס: "אנחנו חובשים את כובע הפלדה על הראש, ואתם שמים אותו על הישבן", ואני כמובן מייפה את הניסוח הפלמ"חניקי.

"תקופת ההמתנה" שלפני מלחמת ששת הימים הביאה איתה מתיחות שעלתה וגאתה, ואיתה גאתה גם הבהלה. האיפוק של ממשלת ישראל בראשות לוי אשכול נתפס בציבור כהיסוס. החששות התגברו והבדיחה הרווחת והעצובה הייתה שכל המדינה בורחת ו"שהאחרון יכבה את האור בלוד". בדיעבד, נראה לי שהאיפוק והתכנון הקפדני הם אלו שאפשרו את הניצחון הכביר.

כקצין מודיעין בתקופת ההמתנה וכירושלמי שהכיר את העיר כולה על בוריה, התחלתי לשים לב לשינויים מוזרים בהיערכות הירדנית. הייתי טס מעל ירושלים ורואה טנקים, פטונים - נערכים. אבל כמי ששירת גם במודיעין של השריון, ראיתי היערכות חריגה בצורתה - לא כפלוגות אלא בבודדים, טנק עומד לבדו בצומת.

כשסיפרתי לממונים שלי אף אחד לא האמין לי. סיפרו לי ששריון לא פועל ככה. "שריון לא שומר בצומת". אמרתי להם שאני יודע היטב איך מתנהלים טנקים. ובדיוק מהסיבה הזו אני מדווח, משום שזה חריג.

לימים הדיווח הזה עזר לנו להבין את תפיסת השריון הירדנית. הם קיבלו טנקים אבל לא היו מיומנים בשימוש בהם, אז הם השתמשו בהם כמו בשריוניות, בצורת בט"ש ואבטחה.
 

 
סוף תקופת ההמתנה תפס את החטיבה הירושלמית שלנו במצב מוזר. היינו חלק מההטעיה ולכן שוחררה רוב החטיבה. אני לא שוחררתי, כקצין מודיעין, וככה הייתי בשטח מיד בתחילת הלחימה, כשהתחילו ההפגזות האינטנסיביות. הפגזים תפסו אותנו בשטחי הכינוס ובימ"חים, בקטמון, בבית וגן ובסטף. בשלב הזה הייתי עם הצנחנים במתחם שנלר, חופף אותם על הגזרה וחוטף הפגזות אדירות.

אני יכול לספר הרבה על החטיבה הירושלמית, על ארמון הנציב, על מוצבי הפעמון והנקניק, אבל היריעה קצרה. רק אומר שדבר לא ישווה לתחושתם של בני ירושלים שזכו לאחדה. אנחנו, שגדלנו בעיר חצויה, בכמיהה ובתפילה לירושלים שלמה, לא נשכח לעולם את ההרגשה העילאית, ההרגשה שמילאנו את חובתנו כלפי העם היהודי לדורותיו.

חטיבת ירושלים לחמה בעוז בדרום מזרח העיר, ואני חברתי לחפ"ק של מוטה גור מול בית הספר לשוטרים. שם גם התחלנו את הלוחמה הפסיכולוגית. היום שולחים מטוסים וזורקים כרוזים שמזהירים את האויב לפני התקיפה.
אנחנו עבדנו בצורה קצת שונה, פשוטה יותר. אני זוכר כיצד הלכתי עם רמקולים לכיוון השער החדש בעיר העתיקה וכרזתי בערבית שאנחנו מתכננים לתקוף ושיברחו מהבתים. הגעתי ככה עד אזור מוסררה.

בירושלים היו קרבות קשים. אבל אחרי קו ההבקעה שם, לא היו כיסי התנגדות משמעותיים. למשל, באזור הר חומה של היום, שהיה בזמנו אזור שחשבנו שיגבה הרוגים רבים מכוחותינו, לא נשארו חיילים ירדנים בכלל. גם בבית לחם ובחברון, שבה חששנו מאוד שיירו עלינו מהגגות, גילינו שאין התנגדות.

הלחימה הייתה עזה, אבל התגלגלה במהירות. חטיבת הראל, חטיבה 10 של אורי בן-ארי, שעטה מתל-אל-פול צפונה ומזרחה. מוטה גור והצנחנים הגיעו לעיר העתיקה, לצד חטיבת ירושלים שנכנסה משער האשפות, אבל אני כבר לא הייתי איתם, ושמעתי על שחרור הכותל מהטרנזיסטור שהיה לנו בנגמ"ש, בדרך מבית לחם לחברון. עד סוף חיי לא אשכח את המילים, את הרגעים הללו, "הר הבית בידינו". אנחנו בחברון ולבנו בירושלים האהובה.

אבל גם אנחנו זכינו בזכות אבות. כשהגענו לחברון, הזדרזתי ולקחתי את חבריי למערת המכפלה. הכרתי את הדרך מימי ילדותי, מהביקורים בחברון שערכתי עם אבי עליו השלום, ולכן, כשהגענו למערה, הקפדתי לקחת את כולם למדרגה השביעית, אותה מדרגה ששימשה להגבלת היהודים כשבאו להתפלל בנחלתם ההיסטורית. כמובן שבאותם רגעים, בדרך פלא, הופיע משום מקום הרב גורן, שנדמה שהגיע לכל מקום באותה מלחמה.

כל מלחמה נושאת איתה השלכות. יש פעמים שההשלכות מיידיות, כמו קביעת הגבולות, ואני זוכר כיצד כצעיר הבעתי את דעתי קצת בחוצפה בדיון שטדי קולק זימן אותי אליו עם משה דיין. הדיון עסק במה לכלול בגבולות ירושלים, ודיין התעקש שנכלול בגבולות ירושלים את קלנדיה.

אמרתי לו: "למה לך להכניס את קלנדיה כחלק מירושלים?". דיין הסתכל עליי. הייתה תקופה שהמשפחות גרו בשכנות, אז הוא ענה לי: "זה אתה ריבלין, הרוויזיוניסט?... שתי גדות לשדה התעופה עטרות, זו שלנו, זו גם כן". יש פעמים שאתה ממש נוגע בהיסטוריה.

השר יוסף בורג אמר פעם כי "גם הנוסטלגיה היא כבר לא מה שהיה פעם". חמישים שנים עברו ממלחמת ששת הימים, ואני מרגיש שאיננו יכולים עוד להסתפק אך ורק בזכרונות. חמישים שנים עברו ומדינת ישראל שינתה את פניה, החברה הישראלית שינתה את פניה, וגם הצבא שינה את פניו.

חשוב שנכיר בכך, וחשוב שנבין שזו לא ביקורת אלא התבוננות פשוטה. הרי מספיק שנחשוב על מקומן השונה של הנשים בצבא, ועל מקומן השונה של הכיפות הסרוגות בצבא. שלא לדבר על מסכי הפלזמה אל מול תצלומי האוויר המודפסים שהשתמשנו בהם אנחנו דרך קבע.

למלחמת ששת הימים יש השלכות מרחיקות לכת ובהן ההשלכות הניכרות במזרח ירושלים וביהודה ושומרון, והחברה הישראלית אינה יכולה להתעלם מכך. איננו יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מהסוגיות המשמעותיות הרובצות לפתחנו כבר יובל שנים.

למרות כל מה שאמרתי, דבר אחד לא השתנה. צה"ל היה ונשאר במקום משמעותי וחשוב ביותר בחברה הישראלית. בזמנו, לאחר מלחמת ששת הימים, נטענה טענה מעניינת שלפיה העיר לא אוחדה ב-1948, במלחמת הקוממיות, משום שהיו מאבקים תוך-ישראליים. נטען שכשיש "פלאנגות", כשאצ"ל, לח"י וההגנה רבים ביניהם, העיר לא תאוחד, משום שירושלים לא נחלקה לשבטים. אך במלחמת ששת הימים - כשצה"ל אחד, מאוחד ומאחד - גם העיר אוחדה.
 
כולנו חוששים מדי פעם שמא גם היום החברה הישראלית אינה מאוחדת. שמא השסעים עומדים עלינו לכלותינו. בעיניי התחושות הללו מאיימות על צה"ל, אך גם מעצימות את מקומו. צה"ל הוא החלוץ לפני המחנה, ולפעמים צה"ל, וגם הרמטכ"ל העומד בראשו, משמשים כמגדלור. כמובן שזוהי זכות שטומנת בחובה אחריות וחובה, ואם החברה הישראלית צריכה להתמודד עם השלכות מלחמת ששת הימים, הרי שלצה"ל יש תפקיד חשוב מאוד בשיח הזה.

1967 הייתה שנה מאחדת, אבל השלכותיה פילגו אותנו לא אחת. תפקידו של צה"ל הוא להגן על החברה הישראלית, כדי שהחברה הזו תוכל לאפשר לעצמה שיח פתוח, גם של מחלוקות ושל אי הסכמות על בסיס מצמיח ומפרה.

אבל צה"ל אינו מייצג אך ורק את העוצמה הצבאית הישראלית. כשיצחק רבין, מפקד הניצחון, נשא לאחר המלחמה את נאומו בהר הצופים, הוא אמר שההתעלות של לוחמי צה"ל לא באה בזכות הברזל, אלא בזכות תודעת השליחות, ההכרה בצדקת הדרך ואהבת המולדת. שלושת אלה צריכים להמשיך ולהישאר מקור כוחנו ואחדותנו. רק כך, בתחושת אחריות משותפת, נוכל להצמיח לכולנו עתיד טוב יותר של תקווה ישראלית.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg