מלחמת מגן: התיקים שמדירים שינה מעיני הסנגור הציבורי הארצי
יותר ממחצית מהנאשמים בערכאות נמוכות בישראל מיוצגים היום בידי הסנגוריה הציבורית. ליואב ספיר ברור שטוב לשלם בספק זיכוי אשמים תמורת הוודאות ששום חף מפשע לא יורשע
את אחת התקופות המעניינות ביותר בקריירה המשפטית שלו חייב ד"ר יואב ספיר, הסנגור הציבורי הארצי, דווקא לרוצח המונים סדיסטי: פאפא דוק, רודן האיטי. הרופא פרנסואה דובליה, ש"פאפא דוק" היה כינויו, היה מהשליטים האכזריים ביותר שידעה מדינת האי בקריביים. הוא עלה לשלטון ב-1957, לאחר שאינטלקטואלים לאומנים הצליחו להביא לסילוק השלטון האמריקאי מהאיטי.
בשנות שלטונו הפעיל את מיליציית "טונטון מקוט" הרצחנית, שנקראה על שם שד הוודו שלפי האמונה המקומית גונב ילדים ממיטותיהם. יעברו שנים רבות לפני שתגיע לאי מיליציית עורכי דין ומשפטנים אמריקאים, חמושים בקלסרים, שמשימתם אחת: להרשיע כמה שיותר מפושעי הטונטון מקוט.
שיטת "אוי לרשע ואוי לשכנו" הייתה דרך הפעולה המרכזית של המיליציה שהחזיק פאפא דוק: כשהיה עולה חשד לנוכחותו של אופוזיציונר יחיד באחד הכפרים, היו הלוחמים מגיעים במשאיות, פושטים על הכפר, רוצחים את הגברים בהמוניהם ואונסים את הנשים.
לאחר מותו של פאפא דוק ב-1971, ירש אותו בנו ז'אן קלוד דובליה, "בייבי דוק". הוא הקל במעט משיטותיו של אביו כדי למצוא חן בעיני האמריקאים, אך כיאה לרודן לא מנע מעצמו חיי פאר על חשבון נתיניו. ב-1986 הודח מכיסאו בידי מפקד הצבא, לאחר שהמיט אסון על כלכלת האיטי.
המשטר הצבאי נמשך זמן רב, במקביל לאמברגו שהטילה הקהילה הבינלאומית על האיטי. מנהיגים באו והלכו, עד שב-1995 עלה לשלטון כומר מקומי בבחירות דמוקרטיות, והנהיג מעין דמוקרטיה. ארה"ב חזרה לתמוך באי, ובמידה מסוימת גם לנהל אותו. משפטנים אמריקאים ופעילי זכויות אדם התנדבו לסייע לרשויות המתפוררות ולמערך אכיפת החוק במדינה, על מנת לאתר את פושעי המשטר הצבאי, חייליהם של פאפא ובייבי דוק, ולהביאם למשפט.
ספיר, שהיה אז סטודנט לתואר שני במשפטים באוניברסיטת הרווארד, הצטרף אל המשפטנים שטסו להאיטי. "התפקיד שלנו היה לסייע למערך התביעה באיסוף ראיות נגד המעורבים בפשעים נגד האנושות, בהכנת כתבי אישום ובהבאת הפושעים לדין", הוא מספר.
"הייתי יושב מול נשים ושומע מהן איך חיילים היו מגיעים לכפר, יורדים מכלי רכב ואונסים אותן. התפקיד שלי היה להיפגש עם הקורבנות, לשוחח איתן באמצעות מתורגמנית ולגבות עדויות. לאחר מכן היינו מנתחים משפטית את העדות, ובין השאר ניסינו להביא להגדרת מעשי האונס כפשע נגד האנושות".
מה הרגשת בשיחות עם הנשים האלה?
"זו הייתה חוויה לא פשוטה, לשבת מולן ולשמוע את סיפורי הזוועה. הרגשתי שחשוב שהעדויות הללו ייאספו ויירשמו בעיקר בשביל ההיסטוריה, לאו דווקא למען הרשעה. צריך להבין, כמו מרבית תושבי האי, הנשים הללו לא ידעו קרוא וכתוב. היה ממד של העצמה בכך שמישהו מתעניין בסיפור שלהן ומקשיב. גם באופן אישי, כבן לעם היהודי, הרגשתי תחושת אמפתיה היסטורית.
"עדיין מתרחשות זוועות בעולם. אחרי האיטי היו עוד, ברואנדה וביוגוסלביה. וגם כשאתה רואה את הזוועות היום בסוריה, אתה מבין שיש לנו עוד הרבה עבודה".
פעילותו של ספיר (46) בהאיטי היא למעשה הפעם היחידה שתפקד כתובע, כקטגור המבקש להרשיע. הוא גדל ברמת-גן וברמת-השרון, שירת בנח"ל המוצנח, התנדב בקיבוץ, טייל בהודו, למד משפטים באוניברסיטה העברית והתמחה אצל השופט מישאל חשין בבית המשפט העליון. לסנגוריה הציבורית הוא הצטרף עם הקמתה, ב-1996. לאחר כמה שנים יצא ללימודי תואר שני ודוקטורט בארה"ב, עבד במשרד עורכי הדין הבינלאומי Paul, Weiss, Rifkind, Wharton & Garrison, וסייע לארגוני זכויות האדם בהאיטי.
לאחר שחזר לארץ ("כל מה שיקר לי נמצא בישראל, רציתי להשפיע על החברה כאן") שב ספיר אל הסנגוריה הציבורית, ומילא בה שורת תפקידים. כסגן הסנגורית הציבורית הארצית הוא היה ממובילי הדרישה לסגור באופן גורף את התיקים הפליליים שנפתחו למתנגדי ההתנתקות.
ב-2012 מונה לעמוד בראש הסנגוריה. "משפטן מקצועי ומבריק עם רגישות חברתית", כתבה עליו שרת המשפטים איילת שקד בחודש ינואר, כשוועדת הסנגוריה הציבורית החליטה להאריך בחמש שנים נוספות את כהונתו כסנגור הציבורי הארצי. "אני בטוחה שיואב ימשיך בעבודתו להצעיד את הסנגוריה קדימה", הוסיפה השרה.
דווקא בהאיטי, מול אנשי מיליציות רצחניות, הוא מצא המחשות לחשיבותה של עבודת הסנגוריה. "אחת הדילמות שעלו הייתה השאלה של זיהוי מבצעי הפשעים", אומר ספיר. "האם זיהוי של הנאשם באולם המשפט, כשהנפגעת אומרת 'זה הוא', טוב מספיק? הרי כבר עטפנו להן אותו יפה באזיקים, ושמנו אותו בעמדת הנאשמים באולם.
ביקשו ממני למצוא צידוקים: מדוע בסיטואציה כזאת, אחרי מלחמה קשה, יש להכיר בכך כזיהוי מספק? אני חייב להודות שלא סיפקתי את הסחורה. מבחינה מצפונית – למרות שמדובר בזוועות, ואולי דווקא כשמדובר בזוועות – לא יכולתי לומר שזה זיהוי נקי מספקות. מושיבים אדם אזוק מול קורבן אונס שנפגעה מיותר מאדם אחד, חלף בינתיים לא מעט זמן מהעברה, ועכשיו שואלים אותה 'זה הוא?'. בזיהוי כזה יש המון חששות".
זו לא צדקנות יתר? אלה חברי מיליציה שאנסו נשים רבות.
"אם יש ראיה טובה, משהו ודאי, אז מובן שצריך להעמיד לדין. והצלחנו להעמיד לדין. עם זאת, אין לי ספק שהיו גם מי שביצעו מעשי זוועות, ובגלל היעדר ראיות מספיקות הם יצאו בלא כלום. וכן, זה מחיר שאנחנו כחברה חייבים להיות מוכנים לשלם. הרמב"ם אמר שעדיף שאלף רשעים ישוחררו, ולא שאדם אחד זכאי יורשע. הדרישה שלנו היא להוכיח אשמה מעבר לספק סביר, ולכן יהיו מקרים של אשמים שייצאו זכאים מבית המשפט. זה מחיר הכרחי כדי שלא נסתכן בעוול הנורא של הרשעת שווא".
בשנת 2014 פרסם פרופ' בעז סנג'רו מהמרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת-גן את הספר המהפכני "הרשעת חפים מפשע בישראל ובעולם: גורמים ופתרונות", שהציג לראשונה נתונים על הרשעות השווא בישראל. בסנגוריה הציבורית לא הופתעו, וגם בכלא לא. "אני מתקשה להעריך מספרית את התופעה", אומר ספיר.
"בניתוח של פרופ' סנג'רו הוא מגיע ל-5 אחוזים של הרשעות שווא. אם יש 20 אלף אסירים, זה אומר שאלף מתוכם נמצאים שם ללא סיבה. אתה יודע מה, נגיד שהוא מגזים וזה רק עשירית מהנתון שלו, כלומר רק מאה אנשים, יודע מה, אפילו מאית, כלומר עשרה. האם זה לא צריך להדיר שינה מעינינו? אפשר לשער בכלל את גודל העוול שנעשה לאזרח כשהוא מוצא את עצמו מרצה שנות מאסר בלי שפשע בכלל? מערכת המשפט הישראלית מעולה, ואף על פי כן היא יכולה לטעות".
המאבק בהרשעות שווא הוא מדגליה של הסנגוריה הציבורית בראשותו של ספיר. לא מכבר היא ציינה עשרים שנה להקמתה: קצת קשה להאמין, אבל עד אמצע שנות התשעים רוב הנאשמים בפלילים בישראל היו עומדים מול תובע מיומן מהפרקליטות כשאינם מיוצגים בידי עורך דין, ללא הגנה וללא סיוע משפטי.
הסנגוריה הציבורית הוקמה כיחידה עצמאית במשרד המשפטים, ביוזמתו של פרופ' קנת מן, שהיה לסנגור הציבורי הארצי הראשון. תפקידה מאז ועד היום הוא לתת ייצוג משפטי ללא עלות לנאשמים וחשודים מחוסרי אמצעים. הסנגוריה מחולקת למחוזות ומעסיקה כ-110 עורכי דין ואנשי צוות מנהלי, ועוד כ-860 סנגורים הנשכרים לפי הצורך. כמה זה עולה לנו? ב-2014 שולמו מקופת המדינה כ-180 מיליון שקלים כשכר טרחה לסנגורים ציבוריים.
במשך השנים הפכה הסנגוריה הציבורית לשחקן מרכזי ביותר בהליך הפלילי בישראל. היא מייצגת כ-57 אחוזים מהנאשמים בבתי משפט השלום, כ-33 אחוזים מהנאשמים בבתי המשפט המחוזיים וכ-76 אחוזים מהנאשמים בבתי המשפט לנוער. טרם מינויו של ספיר, רק אחד מכל עשרה נחקרים בתחנות המשטרה היה מיוצג בידי עורכי דין, אף שזו זכות המוקנית לפי חוק. ספיר הרחיב את פעילות הסנגוריה ל-24 שעות ביממה, וכיום מחצית מהנחקרים זוכים לייצוג.
"הכוס חצי מלאה, אך עדיין יש חצי ריק שדורש תיקון", אומר ספיר. "במשטרה אמרו לנו שהנחקרים לא רוצים ייעוץ משפטי. מתחנה אחת קיבלנו נתונים שלפיהם 80 אחוזים רוצים ייצוג, ובתחנה שנייה רק 20 אחוזים. כשבדקנו את התופעה, גילינו שהשוטרים מהתחנה השנייה ממליצים לנחקרים לא להתקשר אלינו. גם תופעת ריבוי המעצרים מטרידה אותנו. נפגשתי עם המפכ"ל רוני אלשיך, והעליתי בפניו את הדברים. הוא כבר עשה כמה צעדים טובים, אך צריך יותר זמן כדי לראות את ההשפעה בשטח".
מחלקה שלמה בסנגוריה הציבורית עוסקת במשפטים חוזרים, שמטרתם לבטל הרשעות שנראות כהרשעות שווא. אסירים שמשוכנעים שנעשה להם עוול פונים לסנגוריה, ולאחר בדיקה מקיפה וקפדנית וקבלת אישור מהסנגור הארצי, מוגשת בקשה למשפט חוזר. כשלושים אסירים פונים בכל שנה, אך הסנגוריה מגישה בממוצע רק שתי בקשות כאלה.
אחד התיקים הזכורים מהתקופה האחרונה הוא המשפט החוזר בפרשה משנת 1994 – רצח יו"ר האגודה לזכויות האזרח, עו"ד שמואל לוינסון. עורכת הדין קרן אבלין-הרץ, מנהלת המחלקה למשפטים חוזרים בסנגוריה, הגישה בשנה שעברה בקשה לפתוח מחדש את תיק הרצח, שבו הורשע עובדיה שלום. ברקע לבקשה הוצגו 43 ראיות חדשות, שלפיהן שלום – המרצה מאסר עולם – לא היה כלל בזירת הרצח.
לפי פסק הדין המקורי, שלום פרץ לביתו של לוינסון כדי לגנוב רכוש. כשלוינסון שב לביתו, התפתח ביניהם מאבק ושלום ירה בו למוות. לא התגלו שום ראיות פורנזיות (מדעיות-משפטיות) לכך ששלום היה במקום, אך כחצי שנה אחרי האירוע הוא נעצר, נחקר והודה ברצח. במהלך המשפט טען כי הודה רק כדי להגיע להסדר עם הפרקליטות בתיק אחר של עברות רכוש, אך בית המשפט הרשיע אותו. רק השופט משה גל, בדעת מיעוט, סבר שיש לזכות את הנאשם. במהלך המשפט עלתה האפשרות שהרצח נעשה בידי פלסטינים תושבי מזרח ירושלים.
בשנים האחרונות טענה הסנגוריה הציבורית שיש לבדוק ראיות שנמצאו בזירת הפשע, ושחלקן לא זכו לכל התייחסות במהלך המשפט. בין המוצגים היו גרב ניילון עם חורים לעיניים, ששימש את הרוצח כמסכה. במשך שבע שנים סירבה פרקליטות המדינה לפתוח את התיק, בין השאר בנימוק שהדבר "יפגע בשלוות נפשם של בני משפחת המנוח".
רק ב-2012 הסכימה הפרקליטות לשלוח את הממצאים לבדיקה בארצות הברית, לאחר שאלמנתו של לוינסון הודיעה כי אינה מתנגדת לכך. באופן מפתיע גרב הניילון "אבד", אולם ממצאים רבים אחרים נשלחו אל מעבר לים. חוות הדעת שניתנה על ידי המומחים האמריקאים קבעה באופן חד-משמעי שלא התגלו שרידי די-אן-איי של שלום על גבי הממצאים מהזירה.
"כשעובדיה שלום הגיע אלינו, הדבר הראשון שחשבנו שצריך לעשות זה לבדוק די-אן-איי על גרב הניילון", אומר ספיר. "אלא שאז החלה סאגה שלמה שבה אנחנו מבקשים לקבל לידינו את המסכה כדי לערוך בדיקות, ואילו הפרקליטות מתנגדת.
"נפגשתי עם פרקליט המדינה ועם היועץ המשפטי לממשלה, והם המשיכו להתנגד בטענה ל'סופיות הדיון'. נאלצתי לפנות לבג"ץ כדי שיורה לפרקליטות לתת לנו את המוצג. ואז פתאום הודיעו לנו שהגרב הושמד – וזה למרות שבתיק נאמר שחשוב לשמור את המוצגים, כי ייתכן שבעתיד תהיה טענת חפות. כעת אנחנו ממתינים להחלטת העליון בשאלת המשפט החוזר".
אין חוק שמחייב לשמור ראיות?
"הפסיקה של העליון אומרת שחוק הארכיונים מסדיר את הנושא. החוק הזה ישן ולא מספק פירוט והסברים, אבל כל עוד אין חקיקה מודרנית, צריך לנהוג לפיו. כך פסקו השופטים אהרן ברק ומרים נאור. מחלקת המשפטים החוזרים שלנו נתקלת כל הזמן במקרים שבהם הוראות החוק והפסיקה לא מתקיימות.
"אומרים לנו שהיו הצפות בחדרי הארכיון, שנשרפו מוצגים, שהלכו לאיבוד. הרבה פעמים התובע מבקש להשמיד מוצגים. למרות קביעת בית המשפט העליון, פרקליט המדינה הוציא הנחיה לתובעים שלפיה חוק הארכיונים לא חל על הפרקליטות.
"אנחנו חושבים שלא יעלה על הדעת שישמידו מוצגים כל עוד אדם בכלא. זה המינימום. ניסינו לקדם חוק בעניין, אלא שהייתה התנגדות לכך מצד המשטרה והפרקליטות, והתזכיר שהופץ לבסוף לא קיבל את עמדתנו. בארה"ב מהפכת הדי-אן-איי הביאה למשפטים חוזרים ולזיכוי אלפי אנשים, אבל הבשורה הזו פסחה על ישראל, כי לא שומרים כאן מוצגים וכי יש התנגדות חריפה מצד הפרקליטות לבדיקת מוצגים".
לפי התיאור שלך, הפרקליטות מתנגדת לפתיחת תיקים, משמידה ראיות, חוסמת הליכי חקיקה ועושה הכול כדי למנוע משפטים חוזרים. בעצם אתה אומר שהיא פשוט מגוננת על עצמה, על חשבון אזרחים שהורשעו לשווא.
"אם הייתי צריך לייעץ להם, הייתי אומר שפתיחות רק תגביר את האמון. כל מערכת אנושית טועה. גם סנגורים וגם תובעים. הנכונות לבדוק אם נפלה טעות היא רצויה לא רק מבחינת הצדק, אלא גם כדי להגביר את האמון במערכת. מערכת שאומרת 'טעיתי' היא אמינה. אמירה כמו 'אנחנו לא רוצים בכלל לשמוע' פוגעת באמון הציבור".
כלומר, אתה סבור שהם פועלים ממניעים לא ענייניים?
"השיקולים ענייניים, אבל הערך שהם נותנים ל'סופיות הדיון' גבוה הרבה יותר מדי. המשפט העברי אומר שמביאים אדם לסנהדרין פעם ופעמיים ושלוש וכמה שצריך. כלומר, ערך סופיות הדיון לא יכול לגבור על החשש שנעשה עוול לאדם חף מפשע".
קולו של ספיר שקט ורגוע, וכל ניסיון להוציא אותו מכליו או לגרור אותו לעמדה נחרצת, יעלה בתוהו. הזהירות והמתינות הן נר לרגליו. רק פעם אחת בחמש השנים האחרונות נרשמה התנגשות חזיתית סוערת בינו לבין פרקליט המדינה, העומד בראש התביעה. זה קרה כשהפרקליטות החלה להיאבק נגד מינויה של הפתולוגית ד"ר מאיה פורמן-רזניק לתפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית.
הסיבה למאבק הייתה שפורמן-רזניק הציגה חוות דעת התומכת בגרסתו של רומן זדורוב, שהורשע ברצח תאיר ראדה. פרקליט המדינה שי ניצן הפעיל בעצמו לחצים כדי לסכל את המינוי, ומנגד ספיר נחלץ לעזרת הפתולוגית ושיגר למענה מכתב ליועמ"ש ולמנכ"ל משרד הבריאות.
"אין זה ראוי ששיקול דעתה של פרקליטות המדינה, אשר היא צד להליך המדובר, יטה את שיקול דעתו של הדרג הניהולי והמקצועי במשרד הבריאות, לרבות של מנהל המכון, אשר סבור כי חוות דעתה של ד"ר פורמן-רזניק נכונה. עצמאותו המקצועית של המכון הלאומי לרפואה משפטית היא ערך שאין להתפשר עליו", כתב ספיר, והוסיף שהוא חושש מפגיעה עתידית "בנכונותם של מומחים להעיד מטעם ההגנה, וביכולתם להביע את דעתם המקצועית בחופשיות".
המכתב אמנם מנוסח בעדינות, אך הוא מהווה מתקפה ישירה נגד ניצן. "סברתי שלא היה נכון מצדו להתערב", אומר ספיר.
היחסים הבעייתיים בין הפרקליטות לבין המכון לרפואה משפטית יעמדו במרכז דו"ח שחיברה השופטת בדימוס הילה גרסטל ואמור להתפרסם בקרוב. ספיר מעדיף לא להתייחס אליו בשלב הזה. "מה שכן, אני בהחלט תומך בהקמתו של עוד מכון לרפואה משפטית. לא יכול להיות שבמדינת ישראל תהיה רק חוות דעת אחת. עמדתו של המכון גוזרת גורלות, ודווקא בגלל זה חשוב שיהיה עוד מכון".
הנטייה של ספיר להיזהר מבוטות-יתר עומדת בניגוד לאופיו של השופט שאצלו התמחה – מישאל חשין, שהיה ידוע כבעל לשון חריפה, בלתי מפוקחת לעתים. לדברי ספיר, לצד יחסי הידידות שהתפתחו במהלך העבודה, הם הספיקו גם להתנגש פעמים רבות.
"חשין אמר את מה שהוא חושב, והיה מאוד ייחודי בעולם המשפט באישיות הססגונית שלו. עשר פעמים ביום הוא היה פורץ לחדר שלי ומשתף במחשבות שלו", נזכר ספיר. "הוא היה שופט נוקשה בכל הקשור לפלילים, וניהלנו לא מעט ויכוחים. אבל חשין גם אהב אנשים שעומדים על שלהם ואומרים את מה שהם חושבים.
"אם יש לי עמדה אני מביע אותה, אבל לא כשבירת מוסכמות. אני עושה את זה כי תמיד בוערת בנפשי ההזדהות עם החלש. לאו דווקא עם המיעוט, אלא עם החלש, שצריך להגן על זכויותיו".
החלש לא תמיד הצודק. רחמים עלולים להביא גם לעיוותים מוסריים.
"אני לא חושב שזה עניין של רחמים. העוול מקומם אותי. אחד המנחים שלי בדוקטורט כתב על מוטיבציות של סנגורים. כולנו יודעים לומר שכל אחד זכאי לייצוג, זו כבר לא שאלה מעניינת, אבל עדיין עומדת השאלה מה מניע את הסנגור.
הוא אמר שיש שני סוגים של סנגורים: כאלה שפועלים מתוך אמפתיה, וכאלה שפועלים מתוך הירואיזם, מתוך הרצון להיות נגד המערכת, להילחם בשם החלש, בשם האנדרדוג, לפעול בדון-קישוטיות. אתה מייצג לקוח שעומדות מולו רשויות בעלות עוצמה – המשטרה, הפרקליטות ולפעמים גם התקשורת - ובכל זאת אתה מנסה להילחם. אצל הרבה מאוד פרקליטים זה שילוב של שני המניעים, ואני חושב שגם אצלי".
קרה לך שייצגת אדם ואמרת לעצמך: "בתור שופט הייתי מכניס אותו לכלא, אבל בשם ההירואיות אגן עליו"?
"אני חושב שכמעט בכל התיקים שייצגתי, הרגשתי נוח עם התפקיד שלי. הרי תמיד שואלים איך אפשר להיות סנגור ולהגן על פושעים כאלה. לאחרונה מישהו אצלנו השיב: 'ואני שואל איך אפשר לא להיות סנגור'. זה באופי שלך. יותר מזה, ברגע שאתה שם ומתעסק בתיקים האלה, אתה רואה משהו אחר לגמרי. אתה רואה את האדם, את המשפחה, אתה פוגש את המצוקות. לכן יש מעט מאוד סנגורים שעוברים לצד השני. זה חודר לנפש שלך".
לדבריו, הזיהוי בין הסנגור לנאשם הוא טעות. "לשאול 'איך אפשר להגן על מישהו שבוודאות רצח', זו שאלה שמנותקת מהמציאות. כי בדרך כלל הנאשם לא יגיד 'כן, עשיתי כך וכך'. זה נדיר. אם יש ראיות חותכות, מאה אחוז, אתה בא ללקוח, אומר לו שיש ראיות חזקות ושיהיה קשה במשפט, ושואל מה התשובה שלו עליהן. יכול להיות שהוא ייתן תשובות, או שאין לו תשובות והוא עצמו יבין שהפתרון הנכון הוא להגיע להסדר".
ולפעמים אין לו תשובות טובות, ובכל זאת הוא רוצה לנסות לנצח במשפט.
"זה קורה, אבל זה נדיר. לפעמים הלקוח אומר 'לא, אני חף מפשע ואני רוצה משפט'. כאן סנגורים צריכים ענווה כדי לבוא ולומר: אני לא שופט. אולי הוא צודק. יש דברים שנראה שהם לא מסתדרים, ובסוף הם המציאות. בפרויקט החפות בארה"ב, אחרי שמצליחים להוכיח שאדם הורשע לשווא, מתקשרים לסנגור שייצג אותו ומספרים לו. כמעט כולם מגיבים: 'הוא? אני לא מאמין'. אל לנו הסנגורים לשים עצמנו כשופטים".
ההגנה שנותן הסנגור לנאשם, אומר ספיר, לא משפיעה רק על המקרה המסוים שנידון בבית המשפט, אלא מתבטאת גם בהגנה על הציבור הרחב, דרך כללים משפטיים שנקבעים בתקדימי הפסיקה.
"הרבה מאוד מהחירויות שלנו הוגדרו בהליכים פליליים, שבהם בית המשפט קבע מה מותר למשטרה לעשות ומה לא: מתי מותר לבצע חיפוש, אילו עדויות מותר לגבות, מתי מותר לנהל האזנות סתר, אילו ראיות מספיקות להרשעה, מה מותר לעשות בזמן חקירה. הרבה מאוד נקבע על גבם של סנגורים שמהווים חיץ בין האינטרס של אכיפת החוק לבין זכויות של נאשמים".
את העיקרון הזה מדגים ספיר באמצעות "הלכת בן-חיים", שאותה הוא מגדיר "הישג גדול של הסנגוריה". במאי 2007 נתפס אברהם בן-חיים כשברשותו סכין, לאחר שהסכים ששוטרים יערכו עליו חיפוש. הוא הואשם בהחזקת סכין שלא כדין, אך הסנגוריה התנגדה להצגת הסכין כראיה נגדו. "החוק אומר שאפשר לחפש על אזרח רק אם יש חשד סביר שהוא נושא עליו כלי נשק או סמים, או שהוא עבר עברה", מסביר ספיר.
"המשטרה אמרה: אני לא צריכה חשד סביר, מספיקה הסכמה. כלומר, באים שוטרים חמושים לאדם, אומרים לו 'תַראה מה יש לך בכיסים וברכב', הוא נבהל, לא יודע מה הזכויות שלו, ומסכים. אנחנו טענו שזו לא הסכמה, אלא ציות. בית המשפט העליון קיבל את עמדתנו, וקבע שהשוטרים צריכים להגיד לחשוד שלא יאונה לו כל רע אם יסרב לחיפוש.
"עוד נקבע שראיה שהושגה בחיפוש לא חוקי כזה, לא תהיה קבילה. הערך החברתי של הפסקת הפרקטיקה הזאת, גדול הרבה יותר מהערך של הרשעת בן-חיים על אחזקת סכין. בזכות המקרה שלו המון אזרחים מזוכים, ובסוף זה מקדם את זכויות הפרט".
חיפוש בהסכמה דבר אחד, אבל מה לגבי הודאה? האם המשטרה מוציאה מאזרחים הודאות "בהסכמה" על מעשים שלא ביצעו?
"היום זה כבר ברור ומוכח במחקרים: אנשים מודים בדברים שלא עשו. השאלה היא מה מתירים למשטרה לעשות בעת חקירה, ומה המשקל שאנחנו מייחסים להודאה ברגע שהיא קיימת. בעבר נהגו להתייחס להודאה כ'מלכת הראיות'. כשהסנגוריה ניהלה את המאבק על חפותו של עמוס ברנס, שהורשע על סמך הודאתו, הסתכלו עלינו כהזויים. אבל המאבק הצליח, ומאז המעמד של ההודאה ירד, אם כי הוא עדיין גבוה מאוד".
מכיוון שההודאה נחשבת חזקה כל כך, אומר ספיר, אפשר להבין מדוע המשטרה חותרת אליה באמצעות "הפעלת לחץ, כל מיני מניפולציות ושקרים, מדובבים, חקירות ארוכות ועוד. צריך לשנות את זה. בית המשפט העליון צריך לשים גבולות ברורים יותר, וכך למשטרה יהיה אינטרס לאסוף ראיות.
"גם המשפט העברי תומך בעמדתנו, וקובע ש'אין אדם משים עצמו רשע', כלומר שהודאה היא בלתי קבילה. בבית המשפט העליון היו שהבינו את המשפט הזה הפוך – שאם אדם הודה, סימן שהוא באמת ביצע את המעשה. אבל המשפט הזה בעצם אומר שאם מישהו מודה בעברה זה חשוד מאוד, ואולי יש סיבה לכך".
גם לאחר שאדם עמד למשפט והורשע, ספיר והסנגוריה הציבורית מתייצבים בצד שתופס את הכליאה כתהליך שיקומי, ולא כענישה. אני שואל אותו בהקשר הזה מה עמדתו בנוגע לקיצור עונשו של הנשיא לשעבר משה קצב, אך ספיר מעדיף לא להתייחס במישרין למי שהיה עד לא מכבר האסיר מספר אחת.
"אענה באופן כללי: אני מאוד תומך בכלי שנקרא ועדת שחרורים. אם נפסקו לך תשע שנות מאסר, אתה תשב שש בכלא ובשלוש הנותרות תהיה אסיר בביתך, ובעזרת ליווי ותוכנית שיקום תחזור לחברה בהדרגה. הרצון של הציבור שהאסיר יישב בכלא עד יומו האחרון, הוא לא רציונלי. אי אפשר להרחיק את האסירים לנצח, בסוף הם יחזרו לחברה, אז עדיף שיחזרו עם תוכנית שיקום. בתי הכלא שלנו עמוסים וצפופים כי יש שימוש נרחב בכלי של מאסר בפועל".
יש קולות שקוראים להחמרת הענישה בהליכים הפליליים. אתה מעדיף לראות את השופטים נוטים דווקא להקל?
"הקריאות להחמרת הענישה הן סתם כותרת בעיתון. כל המחקרים אומרים שזה לא משפיע על נתוני הפשיעה. מדובר בשיח מתלהם שמגיע מהבטן, ואני קורא להישאר צמודים לנתונים ולפעול בהיגיון.
"צריך לטפל בבעיות העומק, להציג תוכניות מניעה. הרי אם תרשיע אדם בהחזקת סמים ואחר כך הוא יחזור לשם, מה עשית? לכן אנחנו דוחפים לכך שהטיפול בעבריינים לא יתמצה בהליך הפלילי. לרוב מדובר בפשעים של נוער במצוקה, של בתים הרוסים, של אנשים שפועלים מתוך עוני. ההליך הפלילי לא מתאים לטפל בכל בעיה, כי רגלו גסה. הוא יודע להרשיע ולשלוח למאסר, והכתם הפלילי רק פוגע באדם בהמשך".
לדברי ספיר, בסנגוריה תומכים ב"סגירה מותנית", שבמסגרתה תיקים פליליים נסגרים והרישום הפלילי נמחק אם הנאשם עומד בתנאים שנקבעו לו. "הנחיות היועמ"ש קובעות שעל הפרקליטות להחיל התניה כזו בכל העברות – אבל המשטרה, שמטפלת בהעמדה לדין בתיקים הקלים יחסית, לא החילה את זה בכלל. זה אבסורד, כי דווקא בתיקים האלה הסגירה המותנית יותר מתאימה. בעקבות לחץ שלנו הם החילו את זה, אבל רק לשלוש עברות. זה לא מספק אותנו, ואנחנו נלך לבג"ץ".
אפרופו שיקום, אתה חושב שבעברות השחיתות של אריה דרעי היו צריכים להוסיף סעיף שימנע ממנו חזרה לזירת הפשע, למשרד הפנים?
"שוב, לא אענה בנוגע למקרה שהצגת. אני לא מבדיל בין עברות, ועברות שחיתות אינן יוצאות דופן בהקשר הזה. הרבה פעמים ממילא יש קלון, שמונע ממורשעים לחזור לתפקידים ציבוריים. אני חושב שהשיבה לזירת הפשע היא אחד מהשיקולים שנלקחים בחשבון בתנאי השחרור, ויש למצוא את האמצעים הנכונים כדי למנוע מאדם לחזור למצב דומה לזה שאִפשר את הפשע".
הריאיון התקיים בימים שלפני הגשת הערעור בתיק אלאור אזריה, ערעור שגרר מחלוקת חריפה בין סנגוריו של החייל - שהורשע בהריגה ובהתנהגות שאינה הולמת ונידון ל-18 חודשי מאסר בלבד. בסופו של דבר התפטרו שניים מהפרקליטים, ורק אחד – עו"ד יורם שפטל – נשאר להגיש את הערעור.
"המשפט עוד תלוי ועומד ואני מעדיף לא להתייחס אליו, מה גם שהפרקליטים אינם מהסנגוריה הציבורית ולכן לא אבקר אותם", אומר ספיר על הסאגה הזו. "מה שכן, בדרך כלל לנאשם אין אינטרס תקשורתי. נאשמים בדרך כלל מוצאים את עצמם בעמדה של מגיבים, וסנגורים שהעניין שלהם הוא לשרת את הלקוח בצורה הטובה ביותר, לא עושים קמפיינים".
ובכל זאת, ספיר מסייג ואומר שיש תיקים שבהם מוכרחים להגיב להאשמות שעולות בתקשורת. "לפעמים זה לא פחות חשוב ממה שקורה בבית המשפט. אנחנו חיים בעידן שבו התקשורת נמצאת בכל מקום, ומתעניינת גם במשפט ובפלילים. ואני לא נבהל מזה – כל עוד מי שמחליטים בסוף הם השופטים.
"להתעניינות הציבורית יכולים להיות גם יתרונות: בארה"ב כבר היו סדרות טלוויזיה שהביאו חפים מפשע לצאת מהכלא, או הכניסו פושעים לכלא. יש דברים שאינם לטעמי, למשל כשמתחילים בניהול משפט וחומר הראיות מרוח בכל מקום, אבל גם מזה אני לא מתרגש. בית המשפט עושה את מלאכתו, ואם הציבור מתעניין זה בסדר גמור, אפילו מבורך".
מפרקליטות המדינה נמסר בתגובה לכתבה: "לגבי תיק עובדיה שלום, תיאור השתלשלות העניינים מגמתי ומטעה. התיק נחקר לפני יותר מעשרים שנה. הגרב נעלם ולא הושמד לפני שנים רבות, ככל הנראה עוד במהלך משפטו של שלום, בעת העברת המוצג בין יחידות המשטרה למכון לרפואה משפטית, וניסיונות המשטרה לאתרו עלו בתוהו. המדינה סבורה שאין בכך להצדיק משפט חוזר, מטעמים שפורטו בפני ביהמ"ש העליון הדן בבקשה".
באשר לנוהלי ביעור מוצגים: "פרקליט המדינה מעולם לא הנחה שחוק הארכיונים אינו חל על הפרקליטות. הגורם היחיד המוסמך להורות על ביעור מוצגים שהוצגו כראיה הוא בית המשפט עצמו, לאחר שמובאות בפניו עמדות התביעה וההגנה. ככל שיש לסנגור הארצי טענות בנושא שמירת מוצגים, עליהן להיות מכוונות נגד בית המשפט. לגופו של עניין, עמדת התביעה היא שיש לשמור לצמיתות מוצגים בתיקי רצח ואונס. בכל תיק אחר ההחלטה מתקבלת לפי נסיבות העניין".
באשר להחלטות על משפטים חוזרים: "בעת גיבוש החלטותיה, הפרקליטות שוקלת שיקולים ענייניים בלבד. כל טענה אחרת מקוממת ואין לה כל מקום. הפרקליטות פועלת לפי הנחיות בית המשפט העליון, שקבע שיש לאזן בין ערך "סופיות הדיון" ובין החשש לעיוות דין, ובכל מקרה מאזנים בין שני השיקולים. לא מוכרת לנו שיטת משפט שבה אפשר לערוך בדיקות נוספות ללא מגבלה גם לאחר סיום ההליכים. אם הסנגור הציבורי סבור שיש לאמץ שיטה כזו, הנוגדת את פסיקת בית המשפט העליון, יתכבד ויפנה למחוקק".
באשר לעימות בפרשת זדורוב: "עם כל הכבוד לעמדתו של מר ספיר, היועמ"ש הקודם יהודה וינשטיין – הגורם המוסמך לבחון טענות נגד פרקליט המדינה – קבע שפרקליט המדינה שי ניצן פעל כיאות. ראוי היה שהסנגור הציבורי יכבד את עמדת הגורם המוסמך שבפניו הובאו מלוא העובדות".
ממשטרת ישראל נמסר: "מרבית הטיעונים ממוחזרים ונטחנו עד דק על ידי הסנגוריה הציבורית פעם אחר פעם. מוטב היה כי הסנגוריה תעסוק בשיפור תפקודה בכל הנוגע לייצוג חשודים ונאשמים בבתי המשפט.
"החקירות מנוהלות על ידי משטרת ישראל באופן מקצועי, בכפוף לסמכות המוקנית לנו בדין, ובאישור גורם מוסמך ככל שנדרש. בכל הנוגע להיוועצות בעורך דין, מקפידה משטרת ישראל על הוראות החוק והפסיקה בנושא.
משטרת ישראל תמשיך לנהל חקירות פליליות ביסודיות ובמקצועיות, תוך איזון מתמיד בין הגנה על זכויותיהם של נחקרים לבין בירור העובדות והגעה לחקר האמת.
"התיקון לחוק סדר הדין הפלילי שעניינו 'הסדר מותנה' הוחל על התביעה המשטרתית לפני כשנה בשלוש עבירות בלבד, מתוך הנחה שהחלה מצומצמת זו תהיה זמנית, ובכפוף לכך שעד תחילת שנת 2017 יורחבו העברות שבהן המשטרה תערוך הסדרים מותנים עם חשודים.
"בהתאם להנחיית היועמ"ש הוקמה בחטיבת התביעות של המשטרה 'יחידת הסדר תיק מותנה' האמונה על יישום החוק במתכונתו הנוכחית, ולאורך השנה האחרונה גיבשה תורת עבודה סדורה בנושא וערכה עשרות הסדרים מותנים עם חשודים. בשלב זה, לאור היעדר הקצאת משאבים מותאמת על ידי האוצר, לא ניתן להרחיב את כמות העברות המטופלות במסגרת זו – שמא תיפגע יעילותו של ההליך עצמו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם