מתינות ופשרנות בעברה? הציונות הדתית תמיד הייתה נצית
ד"ר דרור גריבלום חשב שיצליח להוכיח שהציונות הדתית הייתה פעם יונית ומתונה יותר ממה שהיא היום. הוא חזר אל פרקים בתולדות המדינה ומצא שכבר אז, הצירוף דתי-שמאלני היה חריג בנוף המגזר. זה בהחלט לא מה שהוא קיווה לגלות
אירוע נשכח מהתקופה הסמוכה למלחמת ששת הימים הוכיח לדרור גרינבלום, כעבור יותר מארבעים שנה, שהציונות הדתית היא בכלל לא מה שהיה נדמה לו. זמן לא רב אחרי המלחמה ההיא יצאו כמה מצעירי התנועה הקיבוצית לשוחח עם חבריהם שהשתתפו בקרבות, והמפגשים האלה הולידו את הקובץ המוכר "שיח לוחמים".
אלא שמתברר שמהספרון הושמט במכוון מפגש אחד, שבו עלו קולות בעלי גוון שונה מאוד. "עורכי הקובץ קיימו שיחה מקבילה גם בישיבת מרכז הרב, עם כמה מבני הישיבה שהשתתפו במלחמה", מספר גרינבלום. "היו שם דמויות כמו חנן פורת, יואל בן-נון, יוחנן פריד ונפתלי בר-אילן. הקיבוצניקים היו כל כך מזועזעים מהגישה המיליטנטית שפגשו שם, עד שהחליטו שלא להדפיס כלל את השיחה הזו במסגרת הקובץ הכללי.
"היא פורסמה לבסוף רק בכתב-העת 'שדמות' ובביטאון הקיבוץ הדתי 'עמודים'. שאלתי את עצמי איך הגיעו אנשים צעירים כאלה לסוג ההשקפה שביטאו, והיה לי ברור שזה קשור להכוונה החינוכית שהם קיבלו בכל השנים שקדמו למלחמה".
כמו רבים אחרים, גם גרינבלום האמין תמיד בדימוי הציבורי הרווח, שלפיו הציונות הדתית עברה מהפך ימני בעקבות מלחמת ששת הימים. הוא עצמו היה חריג בעמדותיו היוניות בסביבתו הציונית-דתית, ואת עבודת הדוקטורט שלו החליט אפוא להקדיש לנושא שאמור היה לעודד ולבסס את השקפותיו האישיות: חקר תפיסת הכוח בציונות הדתית בתקופה שבין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים.
בהגות של הזרם הזה בשנים שלפני 67', כך סבר, ימצא אישוש להשקפתו המתונה. אלא שבפועל העלה מחקרו ממצאים הפוכים לגמרי: שורשיה של התפיסה השוללת כל פשרה עם האויב, נטועים כבר עמוק בתוך השיח הציוני-דתי שקדם לששת הימים.
"הנחת המוצא שלי - וגם של פרופ' אהוד לוז, המנחה שלי - הייתה שאני אכתוב את ספר ההוכחות הגדול לכך שהציונות הדתית הייתה מתונה מאוד, עד שב-67' עברה מהפך דרמטי", הוא מספר.
"בסוף יצא לי ספר שונה בתכלית – ספר שבו אין רק עמדה אחת, אלא תיעוד של מאבק בין שתי עמדות. שתיהן אגב בעלות אופי משיחי-גאולתי, אבל אחת מתמקדת בגאולה אוניברסלית ורוחנית, והשנייה בגאולה לאומית אקטיביסטית. וככל שעברו השנים, התפיסה השנייה היא זו שהלכה והתחזקה".
אז אם העמדה המיליטנטית מאוד נוכחת, ואפילו הולכת ומתגברת, גם בשנים שלפני 67' – מה יצר את הדימוי שלפיו בימים ההם הציונות הדתית הייתה מאוד מתונה?
"בעיקר דמותה של ההנהגה הפוליטית הדתית. זו, ובמיוחד משה חיים שפירא – שהיה המנהיג הבלתי מעורער של המפד"ל עד מותו ב-1970 - אכן נטתה לכיוון מאוד מתון ויוני".
שפירא, כדאי לציין, היה בין התומכים המובהקים בתוכנית החלוקה ב-47', ואחרי מלחמת השחרור אפילו תמך ביוזמה להחזיר לשטח ישראל 100 אלף פליטים פלסטינים בתמורה להסכם שלום. בממשלה שהחליטה על היציאה למלחמת ששת הימים היה שפירא המתנגד התקיף ביותר לנטילת היוזמה הצבאית, ותוך כדי המלחמה גם התנגד לכניסת צה"ל לרמת הגולן.
"גם אנשי הקיבוץ הדתי, שאז היו מאוד בולטים בהנהגה הציבורית של הציונות הדתית, נטו לעמדה מתונה", ממשיך גרינבלום. "כזה היה למשל ח"כ משה אונא. הדימוי הציבורי מכיר בעיקר את הפוליטיקאים, ולכן מזהה אותם עם כלל הציונות הדתית. אבל בפועל, מתחת לפני השטח כבר רחשו עמדות אחרות לגמרי".
את הדוקטורט שלו, שנכתב במסגרת החוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה, השלים גרינבלום עוד ב-2009. כעת, ערב ציון היובל למלחמת ששת הימים, הוא יוצא כספר בשם "מגבורת הרוח לקידוש הכוח" (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה).
לצורך מחקרו בדק גרינבלום שני שדות שיח מרכזיים: השיח הציבורי, שאותו ניטר באמצעות סקירת העיתונות הדתית-לאומית של אותן שנים - כל גיליונות "הצופה" וכן מבחר מרשים ומגוון של כתבי-עת; והשיח החינוכי, הפורמלי והבלתי פורמלי, שאותו בחן באמצעות סקירה של תוכניות לימודים, עלוני בתי ספר ומערכי שיעורים, כמו גם מערכי הדרכה בתנועת בני עקיבא.
בשיח העיתונאי-ציבורי הוא מצא לדבריו את רמת הכוחנות הגבוהה ביותר. הדבר בלט במיוחד ב"הצופה", וגרינבלום מייחס זאת לעמדתו הימנית מאוד של שבתאי דון-יחיא, מי שערך את העיתון במשך 32 שנים, מ-1948 עד 1980.
בספר מובאים ציטוטים חריפים של דון-יחיא מימי מלחמת השחרור: "את האויב יש לשנוא שנאת מוות. השנאה העמוקה מתהום היא נשק אדיר. יש לשנוא את הפושעים שמספקים להם נשק (הכוונה לבריטים) ...עוד לא למדנו את השנאה לגוי שקם עלינו לכלותנו".
עורך הצופה גם העניק בעיתון במה נרחבת לכותבים מיליטנטיים. אחד הבולטים שבהם היה דניאל סירקיס, שכמו דון-יחיא עצמו היה מתלמידיו של הרב קוק. לימים פרסם סירקיס קובץ ממאמריו, תחת הכותרת "בקומה זקופה". באחד מהם כתב: "צריך לחזק את זרועה הצבאית של המדינה, על מנת למחוץ בזרוע ברזל כל פולש ותוקפן – לא בפיוס ובפשרות. ...ניוושע רק מתוך הכנה נפשית וקרבית למערכה. ילמדו כולם להעריך אותנו ואת כוחנו".
הקריאה בגיליונות הצופה לימדה את גרינבלום שגם דימויו של הרב צבי יהודה קוק כגורם שולי בשיח הציוני-דתי שלפני 67', אינו נכון: "בתפיסה הרווחת, הרב צבי יהודה פרץ לתודעה הציבורית רק עם הקמת גוש אמונים. אני טוען שזה ממש לא כך. הייתה לו נוכחות מאוד בולטת, לפחות בשיח הפנימי של הציונות הדתית.
"בכל יום עצמאות הוא קיבל בהצופה חצי עמוד או עמוד כדי לפרוש את הגיגיו. שנה אחר שנה הוא כותב שם על קדושת המדינה, על הטרקטור הקדוש, וכמובן על הצבא הקדוש. גם לרב יהודה-לייב מימון - שפחות מדי נתנו את הדעת עליו כי הוא פרש מפוליטיקה בשלב די מוקדם - היה תפקיד מרכזי כבעל עמדות ימניות קיצוניות. הוא למשל תקף בחריפות את הנסיגה מסיני בעקבות מבצע קדש".
משקל מרכזי בפיתוח השקפת העולם הציונית-דתית באותן שנים היה גם לרב שלמה גורן. "הוא לא רק היה הרב הצבאי הראשי, אלא גם בעל מעמד ציבורי משמעותי. ברבנות הצבאית הוא הקים את כתב-העת 'מחניים', שבאופן עקרוני הגיע לכל חייל דתי, והוביל קו מאוד לאומי-ימני".
גרינבלום גם מצביע על מאמרים ספציפיים שהם בעיניו אירועים מכוננים של תפיסות המגזר. כזה הוא למשל מאמרו ההלכתי של הרב שאול ישראלי, שהגן על פעולת צה"ל בקיביה. בפעולת התגמול הזו – שנערכה באוקטובר 1953 בעקבות פיגוע טרור פלסטיני שיצא משטח ירדן - נהרגו עשרות אזרחים ירדנים חפים מפשע, והדבר עורר סערה בזירה הציבורית בישראל.
כדי לחלץ את צה"ל מהוויכוח, שיקר ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון מעל דוכן הכנסת: הוא טען שהפעולה לא בוצעה כלל על ידי הצבא אלא על ידי אזרחים זועמים, תושבי האזור הסמוך לגבול, שהחליטו על דעת עצמם לעשות מעשה נקמה.
הרב ישראלי - מן הפוסקים החשובים של הציונות הדתית, ולימים מראשי ישיבת מרכז הרב - לא קנה את השקר, וגם לא ראה בו צורך. במאמרו הוא התייחס לפעולה ככזו שבוצעה על ידי חיילי צה"ל, אבל בסופו של דיון הלכתי ומוסרי ארוך הצדיק אותה. פעולה מעין זו, קבע הרב ישראלי, היא חלק משגרת המלחמה, המתירה לפגוע גם בחפים מפשע.
פרשת קסטנר היא בעיני גרינבלום דוגמה נוספת, נקודתית, לתפיסת העולם הדתית-לאומית באותן שנים. ראשיתה של הפרשה כאשר מלכיאל גרינוולד, איש הציונות הדתית, האשים את ישראל קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים.
לטענתו, קסטנר ניהל משא ומתן עם אדולף אייכמן על הצלת יהודי הונגריה, אך בפועל הציל רק כ-1,600 מקורבים לאליטה היהודית המקומית, כשבמקביל מנע מהמונים אחרים מידע על ההשמדה הצפויה - מידע שהיה אולי מאפשר לרבים מהם להסתתר ולהינצל.
המדינה הגישה כתב אישום נגד גרינוולד בגין הוצאת דיבה, אך בית המשפט המחוזי פסק שקסטנר אכן "מכר את נשמתו לשטן". כשבית המשפט העליון הפך את הפסיקה, זה כבר היה מאוחר מדי עבור קסטנר: עוד לפני סיומו של ההליך המשפטי הוא נרצח על ידי קבוצת אנשי ימין, מהחוגים המקורבים לד"ר ישראל אלדד.
גרינבלום בספרו מצביע על כך שעיתוני התקופה ביקרו בחריפות את פסק הדין של השופט בנימין הלוי מבית המשפט המחוזי, למעט שני עיתונים: ביטאונה של תנועת החירות ו"הצופה", שבחרו לצאת נגד קסטנר. הוא אף מציין שהשופט הדתי משה זילברג היה היחיד מבין שופטי העליון שלא קיבל את טענותיו של קסטנר בערעור.
דוגמה נוספת קשורה גם היא לשואה: "בשנות החמישים התנהל דיון ציבורי בשאלה באיזה תאריך יצוין יום השואה. אנשי תנועת העבודה דחפו לבחור בכ"ז בניסן, כדי להנציח במיוחד את גבורת מורדי הגטאות (מרד גטו ורשה פרץ בערב פסח, ולכן הוצע תאריך קרוב יחסית).
הרבנות הראשית, ורבים מאנשי הציונות הדתית, ביקשו לקדם תאריך מסורתי - עשרה בטבת, שעוד לפני קום המדינה נקבע על ידי הרבנות כ'יום הקדיש הכללי'. אבל מתברר שגם בציונות הדתית היו מי שהעדיפו את כ"ז בניסן, כיום שמציין גבורה ולא רק השמדה. למעשה, אחד ממגישי החוק שביקש לקבע את התאריך הזה כיום השואה היה ח"כ הרב מרדכי נורוק מ'המזרחי', והיה לו משקל רב בקבלת ההחלטה, כיוון שהוא עצמו היה ניצול שואה".
ככלל, אומר גרינבלום, ההתנהגות היהודית בשואה הייתה נושא מרכזי להתנצחות בין חסידי התפיסה הרוחנית-אוניברסלית לחסידי הגישה האקטיביסטית. "לציונות הדתית, כמו לכל החברה הישראלית של אותם ימים, היה מאוד קשה עם הדימוי של 'כצאן לטבח', ועל רקע זה נולד הרצון להדגיש במיוחד את המקרים של התמרדות נגד הנאצים.
"דווקא הרב משה צבי נריה, למרות שהיה מזוהה עם תפיסה לאומית אקטיביסטית, אמר שצריך להדגיש לא את גבורת המלחמה של מורדי הגטאות, אלא את גבורת הרוח של מורי הגטאות: הרבנים ושאר אנשי המנהיגות הרוחנית שליוו את בני קהילותיהם לכל אורך הדרך".
מנגד, העלה המגזר על נס מיתוס גבורה משלו: קרבות כפר-עציון ב-48'. "מבחינת הציונות הדתית, סיפור מלחמת העצמאות מתמקד כמעט באופן בלעדי בסיפור כפר-עציון. זה הסיפור שסופר והודגש מדי שנה. והסיבה ברורה: הרי כל הזמן הייתה לציונות הדתית תחושת שוליות, היא הרגישה ששואלים אותה 'איפה את ואיפה מקומך במפת המלחמה ובמפת הנופלים'. כפר-עציון היה התשובה האולטימטיבית לטענה הזו".
אבל סיפור כפר-עציון עצמו הוא לא סיפור של כוחנות, אלא דווקא של קורבנוּת, של נפילה והשמדה.
"נכון. הרבה התלבטתי בעצמי אם לשייך את הסיפור הזה לאתוס האוניברסלי-רוחני או לאתוס האקטיביסטי. אבל בסוף נדמה לי שהוא שייך יותר לאחרון, כי הוא מתחבר לסיפור רחב יותר, של אתוס משיחי דטרמיניסטי.
"יש כאן אמירה: שלוש פעמים עלו מתיישבי כפר-עציון לנקודת היישוב שלהם, וגם אם כשלו בכל שלושת הניסיונות, עוד תבוא הפעם הרביעית שבה יצליחו. העובדה שאכן כך קרה, והם באמת חזרו, רק העצימה את המיתוס הזה".
במערכת החינוך, שדה השיח השני שבדק גרינבלום, הוא מצא יחס מאוזן יותר בין שתי התפיסות. "הרבה בתי ספר, כמו 'תחכמוני' בירושלים, הדגישו באופן מאוד מובהק את העמדה המתונה, הרוחנית, האוניברסלית. אגב, עמוס עוז למד שם, ובמקרה שלו בית הספר היה דווקא גורם מאזן לחינוך הרוויזיוניסטי המיליטנטי שהוא ספג בבית. אבל היו כמובן גם בתי ספר אחרים".
גרינבלום מדגיש בספרו שהאתוס המתון בא בעיקר לידי ביטוי לא בהתנגדות לאתוס מלחמתי-כוחני אלא בהצבת אתוס חלופי: אתוס הגבורה הרוחנית והדתית. לכך הוא מוצא כמה דוגמאות מעניינות, הן במערכת החינוך הדתית הפורמלית והן בזו הבלתי פורמלית, בעיקר בתנועת בני עקיבא.
כך, למשל, ספר ההיסטוריה המרכזי שנלמד בחינוך הממלכתי-דתי בשנות המדינה הראשונות היה הספר 'ישראל והעמים' שכתב פרופ' יעקב כ"ץ, לימים חתן פרס ישראל בהיסטוריה. כשהספר הגיע לעסוק בתקופת החשמונאים הוא הדגיש בראש וראשונה את גבורת מקדשי השם כדוגמת חנה ושבעת בניה, ורק אחר כך את גבורתם הצבאית של יהודה המקבי ולוחמיו.
במדריך למורה, שליווה את הספר, האבחנה היתה בוטה אפילו יותר: כ"ץ ושותפו לכתיבת המדריך צבי בכרך, הציעו למורים להדגיש בלימוד תקופת החשמונאים את ערכי מסירות הנפש על קידוש השם, ולא התייחסו כלל לשאלת גבורת החשמונאים בשדה הקרב.
נראה שחנוכה היווה בכלל גורם משמעותי עבור החינוך הדתי כדי להבחין את דגשיו מאלה של החינוך החילוני. בטאונה של מערכת החינוך הממלכתית-דתית באותם ימים, 'בשדה חמ"ד', הדגיש את הצורך להתייחס בחנוכה לגבורה הרוחנית והדתית, ולהמעיט בערכה של הגבורה בשדה הקרב.
המחנך מ' טרופר אף מחה במפורש על "הדעה הרווחת בדבר מהותו הלאומית גרידא של חג החנוכה", וציין כדוגמא את שיר הילדים הידוע: "מי ימלל גבורות ישראל...הן בכל דור יקום הגיבור, גואל העם"; תפיסה המייחסת את הישועה ל"כוחי ועוצם ידי", במקום לישועת השם.
לעומת זאת, גורם חינוכי בעל הטיה מובהקת לכיוון המיליטנטי מצא גרינבלום ב"הצופה לילדים", שלדבריו היה עוד יותר כוחני מן העיתון למבוגרים. כך למשל, עם נפילת "שיירת העשרה" לגוש עציון, כמה חודשים לפני נפילת הגוש כולו, כתב העיתון לקוראיו הצעירים: "כל טיפת דם שמרווה את אדמת המולדת מחזקת ומהדקת את הקשר שבינינו ובינה... אין מחיר יקר מדי בבניין המולדת".
בערב פורים של שנת תש"ח הסביר עורך העיתון את טעמה של מצוות מחיית עמלק: "כשם שאנו מצווים לאהוב את ישראל, כך אנו מצווים לשנוא את עמלק. מלחמה לנו בו, ברוחו הטמאה, במעשיו הטמאים, במזימותיו השפלות. כל אויבינו משורש עמלק הם. כל צוררינו – ממקורו הנשחת. שליחותנו היא להכחיד את הרע ולהשליט את הטוב".
הניסוחים האלה, ובמיוחד המשפט האחרון, מזכירים לגרינבלום את ניסוחיו של עופר וינטר, מח"ט גבעתי בימי מבצע צוק איתן. "זה גרם לי להבין שאילו היה מח"ט דתי בתקופת מלחמת השחרור, הוא היה מתבטא בדיוק כמו וינטר, ואולי אפילו חריף יותר. העניין הוא שלציונות הדתית פשוט לא היו מח"טים אז, ואם היה אחד שמתבטא כך, סביר להניח שבן-גוריון היה מסלק אותו".
מה באמת הוביל את הציונות הדתית לכיוון מיליטנטי כבר בשנים ההן?
"שני גורמים מרכזיים: קודם כול, ההשפעה הגדולה של הציונות החילונית, שבאותם ימים גם היא הייתה מאוד מיליטנטית. הנקודה השנייה היא תחושת השוליות של הציונות הדתית, והרצון להשתחרר ולברוח מהתחושה הזו. החיבור בין שני המרכיבים גרם לציונות הדתית לאמץ את האתוס המיליטנטי שכבר רווח כאן ממילא, ולנטוש את האתוס הרוחני יותר, שאפיין אותה בתקופות מוקדמות יותר.
"אגב, המחקר שלי גם מצא שהציונות הדתית של לפני 67' הייתה בפועל פחות שולית מכפי שמקובל לחשוב. אם הדימוי הרווח אומר שבעקבות מלחמת ששת הימים עברו הדתיים-לאומיים מתפקיד משגיח הכשרות בקרון המסעדה לתפקיד נהג הקטר, הרי למעשה גם לפני כן הם בהחלט היו מעורבים ביחידות הקרביות ובפעילות הביטחונית.
"צריך גם לומר שלהצדקת הפנייה המיליטנטית שלהם, אנשי הציונות הדתית נעזרו בפן שקיים בספרות היהודית המסורתית - הן בימי התלמוד והן בדורות האחרונים. אני מביא בספר כמה ביטויים כאלה, למשל של הרש"ר הירש שאומר שטוב שבעם ישראל התפזר גם יסוד של שמעון ולוי, האחים שנקמו באנשי שכם את נקמת דינה, כי היסוד הנוקם צריך ללוות אותנו גם בימי הגלות.
"או ה'משך חכמה' (הרב שמחה הכהן מדווינסק, ממפרשי התורה החשובים בדורות האחרונים), שאומר על דברי המרגלים 'כי חזק הוא ממנו' שאולי בני ארץ כנען חזקים מאיתנו, אבל לא מבנינו. כלומר, גם הוא מייחל לדור צעיר, סוג של 'יהודי חדש', שיקום ויהיה חזק לא פחות מיושבי הארץ".
את עבודת התואר השני שלו הקדיש גרינבלום לתפיסת הכוח בתנועת בני עקיבא בשנים שלפני מלחמת העצמאות. גם שם, ובכלל בציונות הדתית של אותן שנים, הוא מצא לדבריו את הניצנים הראשונים של התפיסות שיהיו מזוהות בעתיד עם המגזר הדתי-לאומי: "הרב מימון והרב מאיר בר-אילן, שני מנהיגי הציונות הדתית בתקופה שלפני מלחמת השחרור, היו אנשי ימין מובהקים, והתנגדו לעמדות המתונות יותר של תנועת העבודה.
"לא מעט צעירים דתיים הצטרפו אמנם להגנה ולפלמ"ח, אך היו רבים אחרים שהצטרפו לאצ"ל וללח"י. באותם ימים התקיים גם ארגון דתי בשם 'ברית החשמונאים', שתפיסת העולם שלו הייתה משותפת לזו של הלח"י. זה היה ארגון קטן, אבל משמעותי".
גרינבלום (58) נולד בקריית-אתא, "שהיא בכלל מעוז של הציונות הדתית, ובתוך הקריה המשפחה שלי מהווה חמולה מאוד גדולה ומוכרת. אני עצמי גדלתי בבית די מסורתי, לא ממש דתי, ועם נטייה למפא"יניקיות.
"יחד עם זה, כל החינוך שלי היה דתי-לאומי קלאסי: בית ספר ממלכתי-דתי, בני עקיבא, גרעין נח"ל. וכמו כולם, גם לי הייתה בשנות הנעורים תקופה של הזדהות עם הימין ועם גוש אמונים. אפילו הלכתי פעם אחת למסע בשומרון, למורת רוחו המופגנת של אבא שלי.
"השינוי אצלי התעצב בהדרגה, אבל קיבל ביטוי סופי בעקבות האינתיפאדה הראשונה. הייתי אז איש מילואים בחי"ר, עם הרבה מאוד ימי שירות בשטחים, ועוצמת השנאה שנתקלנו בה גרמה לי לחשוב שבאמת לא ברור לי מה אנחנו עושים במקומות האלה.
"מאוחר יותר התלוו לזה גם שאלות מוסריות קשות, על התהליך שבו האחיזה שלנו בשטח גורמת להפעלת דיכוי קשה מצדנו כלפי כלל האוכלוסייה שם". באותם ימים נוסדה התנועה הדתית המתונה "מימד", וגרינבלום הצטרף אליה ותקופה מסוימת אף כיהן כחבר המזכירות.
עוד קודם לכן, בתום שירותו הצבאי הסדיר, עבד גרינבלום במשך שנתיים בבית ספר שדה כפר-עציון. שם הכיר את אשתו שלומית, שנפטרה ממחלת הסרטן לפני כארבע שנים. אחרי כפר-עציון החל ברומן ארוך עם החברה למתנ"סים, שנמשך עד היום.
גרינבלום מילא במסגרתה תפקידים שונים, החל מניהול המתנ"ס בשכונת גבעת-שאול בירושלים ("הייתי נפגש אז עם הרב צבי טאו, כדי לקבל ממנו הכשר לפעילויות שלנו"), והמשך בניהול המתנ"ס במועצה האזורית מעלה-יוסף שבצפון, וניהול מחלקת ארץ, סביבה ומורשת של החברה. בשמונה השנים האחרונות הוא מנהל את רשת המתנ"סים בקריית-טבעון, שבה הוא מתגורר כיום.
באשר להגדרתו הדתית, הוא מספר כי תמיד החשיב את עצמו כ"דתי לייט", אחד שלא מאוד מקפיד על שמירת ההלכה. לפני כשלוש שנים הוריד לגמרי את הכיפה, אך כמו רבים מהדתל"שים הצעירים יותר, גם הוא נשאר קשור למגזר, ונמנע מלהגדיר את עצמו "חילוני": "כל ילדיי הלכו לחינוך דתי, והבת הצעירה לומדת היום בכיתה י' באולפנה בטבריה. גם כל החברים הטובים שלי באים מהמגזר. התואר דתל"ש לכאורה די מתאים לי, אבל בגיל כל כך מבוגר זה כבר לא נראה לי שייך".
אז מה בכל זאת השתנה?
"פעם היה חשוב לי לייצג דווקא תפיסה דתית מתונה, אבל בסוף תש כוחי, כי נעשה זיהוי די ברור בין כיפה לעמדות ימניות. מרגע שרואים עליך כיפה, לכאורה כבר ברור מה אתה חושב על עמונה, על אלאור אזריה, על טראמפ, על הכול. ברגע מסוים נמאס לי להסביר שאני בכל זאת מתון, אז ויתרתי על הסממן החיצוני של הכיפה, אבל הבית ממשיך להתנהל באותה רוח שבה התנהל קודם".
הדוקטורט שלך מסתיים עם מלחמת ששת הימים. 50 שנה אחריה, אתה מזהה תהליכים של העמקת ההקצנה, או דווקא של שינוי כיוון?
"גם וגם. יש היום בציונות הדתית מגמות ליברליות, במיוחד בהקשר ההלכתי, ובוודאי ביחס למעמדן של הנשים בעולם הדתי. מצד שני, בתחום המדיני-ביטחוני אני מרגיש שההקצנה גוברת. אתה רואה את זה למשל בתמיכה המאוד רחבה באלאור אזריה שקיימת בחוגי הציונות הדתית. בעיניי זו עמדה שלא הייתה עולה בכלל על הדעת עד לפני כמה עשורים - לא בציונות הדתית ולא בחברה הישראלית בכלל. אבל עובדה, עכשיו יש לה עוצמה גדולה מאוד".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם