ראשי » חדשות » צבא וביטחון

ששת הימים: "לא היו שיקולים צבאיים, רק פוליטיים"

לרגל ציון 50 שנה למלחמה נחשפת עדותו של ראש אמ"ן אהרן יריב: "דיברנו על זה שככל שנמשוך, יבוא עוד כוח שיתבצר". לטענתו, "הצבא צעק לא לדחות, הממשלה קיבלה החלטה לדחות"

"הצבא צעק לא לדחות, הממשלה קיבלה החלטה לדחות" - כך תיאר ראש אמ"ן במלחמת ששת הימים, אלוף אהרן יריב, את הדיון שהתנהל בין הצבא לממשלה סביב השאלה האם לדחות את מתקפת הפתע על המצרים.

עדותו של יריב נחשפת היום (ג') במסגרת פרויקט של ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, במלאת 50 שנה למלחמת ששת הימים. משרד הביטחון חושף גם את עדויותיהם של 19 קציני מודיעין שלקחו חלק במלחמה. הסיפורים, שכוללים עדויות על מחסור חמור במודיעין, הושמעו בכנס קציני מערך המודיעין הקרבי שהתקיים בבית החייל מיד לאחר תום המלחמה, ביולי 1967.

בעדות שמסר למחלקת ההיסטוריה של צה"ל סיפר בזמנו יריב כי המצרים נערכים ומתבצרים בחצי האי סיני, וכי אין טעם למשוך את הכניסה של צה"ל. "דיברנו על זה שככל שנמשוך, יבוא עוד כוח והם יתארגנו ויתבצרו. חזרתי ואמרתי: 'חבר'ה, תעשו הערכה איך תהיה תמונת אוויר בעוד שבועיים'", הסביר.

לדברי יריב, אגף המודיעין של צה"ל קיבל ידיעות שלפיהן הצבא המצרי נערך לנתק את הנגב. "אני זוכר שערכו סיורים ואמרו באילו ואדיות הם צריכים להיכנס כדי למצוא דרכי חדירה".

ראש אמ"ן לשעבר טען כי שר הביטחון משה דיין ניסה להכניס הערכות לפיו, אף על פי שלא היו כאלו. "משה (דיין- י"ע) כנראה הלך, לא נרדם, חשב וחשב, בא בבוקר וחיפש איזו סיבה לשנות את ההחלטה. מצא אותה ושינה אותה". בנוסף, ציין ראש אמ"ן כי דיין אמר שישנה ידיעה שלפיה המערך המצרי מתמוטט, על אף שכלל לא הייתה ידיעה כזו. "הוא אמר שיש ידיעות, ואני אומר לו 'לא יודע'", תיאר יריב. "צעקתי על החבר'ה, למה אני לא יודע? 'המפקד, אין ידיעות', אמרו לי.
  
"אחר כך אני שומע שהוא אומר בטלפון להגיד לראש הממשלה, 'קיבלנו ידיעות מאמ"ן שהמערך בסיני מתמוטט'. אמרתי: 'משה, אני לא אומר זאת, הוא לא מתמוטט'". למרות זאת, דיין התעקש ואף ביקש שיגידו שעל פי המודיעין, מסיקים כי המערך המצרי מתמוטט. 

לדברי יריב, אמ"ן העריך כי לא תהיה מלחמה לפני שנת 70', אולם הערכה זו השתנתה ברגע שהבינו כי צבא מצרים מציב כוחות. יחד עם זאת תיאר יריב כי הרקע להחלטה לפתוח במלחמה, שהתקבלה בדיון אצל ראש הממשלה, היה פוליטי. "לא היו שיקולים צבאיים, רק פוליטיים", טען יריב.

מתחת לפני השטח, סיפר יריב, הייתה פעילות עם המפלגות והעיתונאים כדי לשכנע אותם שצריך לצאת למלחמה. "אני לא זוכר כבר הכול, איך לקח אותי גלילי (שר ההסברה) לארוחת צהריים, כדי שאני אסביר מה צריך לעשות, ואני זוכר שגייסתי את הרב גורן (הרב הצבאי הראשי) שיעבוד על הדתיים. הייתה לי פה פגישה עם בן מאיר, והמפ"מניקים היו מודאגים איפה האמריקאים, אז לקחתי אותם למשרד והסברנו להם".

לדבריו, אחת הישיבות הכי חשובות שנערכה לפני המלחמה, ואשר לא ברור אם בכלל יש לה פרוטוקול, היא לא ישיבת ממשלה, אלא פורום מפלגתי. "שם למעשה התקבלה ההחלטה. שם חזרו על הדחייה", אמר.
  
יריב ציין כי הרמטכ"ל יצחק רבין לא היה שלם עם הערכות המודיעין, ולא הצליח להבין את התנהלותו ומעשיו של נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל נאצר. "ליצחק כל הזמן הפריע בהיגיון המתודי שלו, לא הסתדר לו המהלך של נאצר", הסביר יריב. "אף אחד לא נתן תשובה מה דחף את נאצר להחלטה. אני חושב שליצחק היה קשה להסתדר עם זה, כל הזמן 'מה רוצה נאצר?'".

יריב הוסיף כי הוא התריע מפני מתקפת פתע של חיל האוויר המצרי. "אמרנו לממשלה, לרמטכ"ל, לשר הביטחון, חזרתי על זה שלוש פעמים: 'אנחנו צריכים לקחת בחשבון אפשרות של מתקפת פתע עלינו'". באשר להודעת ההתפטרות של נאצר ביום האחרון של המלחמה, הוא ציין: "חשבתי רק לילה אחד שיש סיכוי לשלום. ביום שישי בלילה הוא התפטר. עצרנו את המכונית, שתינו לחיים, ואמרתי 'יש סיכוי'".

מעדויותיהם של קציני מודיעין נוספים מצטיירת תמונה מדאיגה של מחסור בתצלומי אוויר וסיורים אוויריים.  קמ"ן אוגדה 38 סא"ל שלמה חפר, שהיה אחראי על המבצעים "רוגל" ו"נחשונים", אמר כי "בנושאי השטח, התרכזנו במיוחד בלימוד השטח מתצלומי אוויר, בעיקר לתכנון התקפות נגד". חפר הדגיש כי ההסתמכות על תצלומי האוויר הייתה בעייתית, מכיוון שקנה המידה היה קטן מדי ובכלל היה מחסור בהם. כמו כן, על היחידה שחקרה שבויים אמר חפר כי לא היה בידה ידע צבאי מספק כדי לעשות זאת בצורה הנכונה ביותר.
 

גם קמ"ן חטיבה 14, רס"ן שלמה רון, ביקר את המחסור בתצלומי אוויר, בציוד, ואף את חוסר הניסון של חוליות ההאזנה. כמו כן, הוא ציין כי דרומית לג'בל חרים שבסיני, ב'מתחם הרוחות', התרחשה תקלה רצינית ולכוחות לא נמסר כל מידע מודיעיני על כך שהאזור מלא בכוחות אויב. "ראוי לציין שלא היו לנו ידיעות ברורות על המתרחש באזור נחל (נח'ל), כמעט עד לכניסה לקרב", אמר.

על המחסור בסיורים אוויריים אמר קמ"ן פיקוד דרום סא"ל יהושע שגיא, כי "לא נתנו להרים פייפר (מטוס קל) ביום וחצי הראשונים של המלחמה, למרות שנהרגו אנשים רבים בשדה הקרב באותו זמן. זה היה כישלון – צריך לסכן פייפר, ומראש לדעת זאת".

קמ"ן אוגדה 84 סא"ל נפתלי רבין, דיבר על חשיבות הצלחתה של אוגדה 84 ("אוגדת הפלדה"), שהבקיעה ראשונה את המערך המצרי בצפון סיני וכבשה חלקים נרחבים באזור זה. הלחץ על האוגדה נבע גם בגלל ההבנה שהצלחתה של המשך המלחמה היתה תלויה בהצלחותיה של האוגדה. "מפקד האוגדה החדיר בלב אנשיו את ההכרה כי 'הצלחתה של אוגדה 84 תלויה במידה רבה בתוצאת המלחמה כולה'".

רבין סיפר עוד על התנאים הקשים בשטח: "בגזרת האוגדה הונחו אלפי מוקשים שלא אותרו כולם, או לא אותרו בוודאות". הוא הוסיף כי לא היו מספיק מפות ליחידות, ועל אף שנתוני המודיעין היו טובים, ב"מתחם הג'ראדי" (צפון סיני) היו הכוחות של האויב רבים מהמשוער.

על סיורי האוויר אמר: "רק אחרי כיבוש אל עריש, כשהיו לנו שני מטוסי סיור, ניתן היה להשתמש בהם לסירוגין מאחר שאי אפשר היה להחזיקם יותר מ-6-5 שעות באוויר".

רס"ן שמואל שחם, קמ"ן חטיבה 35 שעסקה בפעילות מוצנחת בסיני ובכיבוש אל עריש, סיפר כי הם לא קיבלו חומרים מודיעיניים מהמטכ"ל. "תוך כדי לחימה כמעט לא התקבלו ידיעות מודיעין על המצב שהשתנה תוך כדי לחימה", אמר. לדברי שחם, הקרב לא היה קל, מכיוון שכוחות האויב היו ערוכים בצורה טובה. "כשנתפסו שטחים גבוהים, נזרעו מוקשים, הוצבו תותחי נ.ט. בפינות רחוב, הוצבו טנקים וצלפים", סיפר.

בנוסף, הוא אמר כי ביום הראשון של המלחמה פעלה החטיבה ללא חוליית חוקרי שבויים או חוליית האזנה, משום שהיא "נתקעה ביום הראשון של הלחימה".

ב-9 ביוני התחברה החטיבה של שחם לחטיבה 7, כדי לבצע את משימתם האחרונה לפני סיום המלחמה ולתפוס את גשר פירדאן שעל גדות תעלת סואץ. שחם מעיד כי במשימה הזו היו הרוגים ופצועים רבים. "בגשר פירדאן נפתחה אש על הכוח מעברה השני של התעלה. לאחר הנחת אש ארטילרית, אש טנקים וסיוע אווירי,  היא שותקה. בשעות הצהרים נערכה גיחה על ידי מטוסי מיג על הכוח, ואז נפגע ג'יפ תול"ר (תותח ללא רתע), נהרג קצין ונפצעו מספר אנשים", סיפר שחם והוסיף: "בגשר פירואן נגמרה למעשה פעילות החטיבה במלחמה".

שבועיים לפני המלחמה גויסה חטיבה 11, ומשימתה הייתה להשתלט על שטחי רצועת עזה ולהכינם למסירה לממשל, אחרי שחטיבה 60 תכבוש את אותה. ואולם, ברגע האחרון שונתה המשימה: "יום לפני המלחמה קיבלנו משימה חדשה לגמרי - לכבוש את הרצועה מקו ח'אן יונס עד צפון הרצועה", סיפר קמ"ן חטיבה 11, יהושע בר מסדה.
 

לדברי בר מסדה, המודיעין ידע על כוחות האויב ועל כמות גדולה של טילי נ"ט, אך לא הכיר את מיקומם של שדות המוקשים. "הייתה פה שורה ארוכה של מוצבונים קטנים וכוחות נסוגים שהטרידו אותנו רבות", סיפר. "בנוסף לשדות מוקשים שעלו עליהם בכל מיני הזדמנויות, היו לנו די הרבה נפגעים, כולל כמה טנקים שעלו על מוקשים וכ-6-5 זחל"מים".

הכוחות לא הצליחו להשתלט על ח'אן יונס, ומ"פ הפלוגה נהרג בקרב. "מסתבר שחטיבה 7 עברה דרך העיר, ורק לאחר מכן הם לקחו את הנשק בידיים, נכנסו למוצבים, ואז והתחילו פה קרבות. גם למחרת לא הצליח הגדוד להשתלט על ח'אן יונס", אמר.

הקרב במבואות עזה היה קשה וגבה קורבנות רבים. לדברי בר מסדה, "גדוד הטנקים שהיה צריך לחפות על העורף של ברזני (צבי בר, מפקד גדוד 202), יחד עם החפ"ק החטיבתי, נכנס לתוך המתחם הגדודי שלא ידענו עליו. גדוד הטנקים היה אז קטן מאוד וכלל כשמונה טנקים ושמונה זחל"מים שעמדו בתוך המוצב. מכל הצדדים ירו עלינו וחבר'ה נהרגו, ביניהם הסמג"ד. לא יכולנו להתקדם, כי על הכביש היו מחסומים ותול"רים.
 
"המח"ט שקל במהירות והחליט לשנות את הציר ולנוע בעקבות גדוד 202. הסתובבנו, וכשהגענו לציר שבו נע הגדוד, הסתבר שהפלוגה העורפית של 202 נכנסה למארב טנקים שנתן לכל הגדוד לעבור, תפס את הפלוגה העורפית והשמיד אותה לגמרי. מכל הפלוגה נשארו בסך הכול שישה אנשים שלמים. הכל עומד ומתפצח, ואנחנו לא יכולים לעבור כי כבר חושך. באותו שלב החליט המח"ט להכניס את העתודה לפתיחת ציר תחזוקה לטנקים, שהיו בשלב זה ללא דלק וללא תחמושת", סיפר עוד בר מסדה.

אחרי הקרבות הקשים הושלמה המשימה. "במשך הלילה ירו כמות ארטילריה גדולה מאוד על עזה: עשרת אלפים פגזים של 25 ליטראות, ו-2,500 פגזים של 120 מ"מ. בבוקר החלו להופיע דגלים לבנים על כל העיר". לדברי בר מסדה, מה שבעיקר פגע בתוצאות הלחימה זה המחסור בתצלומי אוויר וסיור אווירי. "אם היה לנו מטוס בשלב הלחימה, היינו יודעים ורואים הרבה דברים שהיו חוסכים רבות", אמר.

קמ"ן פיקוד מרכז, יצחק אשכנזי, תיאר כיצד בחמישה ביוני הפגיזו הירדנים את ירושלים, וכי המטרה המרכזית הייתה לשמור על השקט. למרות הניסיונות לשמור על מצב יציב, "עם התחממות הגזרה, קיבלה חטיבה 55 הוראה לעלות לגזרת ירושלים", סיפר אשכנזי. "משימתה, בשלב יותר מאוחר, הייתה התחברות להר הצופים, כיבוש מזרח ירושלים, כיבוש וטיהור העיר העתיקה, הכול בהתאם להתפתחות".
  

המסקנה העיקרית של אשכנזי היא שעל אף שהפיקוד חשב שהמלחמה לא תכלול את אזור פיקוד מרכז, המציאות הוכיחה אחרת. "אם בפיקוד דרום המלחמה הייתה יזומה ומתוכננת מראש, הרי שבגזרת פיקוד מרכז הייתה המלחמה, או ליתר דיוק כיבוש הגדה, תוצאה של התדרדרות", סיפר.

קמ"ן חטיבה 55 רס"ן אוריה אכמון דיווח כי לא הייתה כפיפות לחטיבות המוצנחות, ואף על פי שתצלומי האוויר לא היו מעודכנים, הם נאלצו להסתמך עליהם כיוון שלא הכירו את השטח. כמו כן תיאר אכמון כי המפות לא היו חיוניות, לא הייתה תצפית, לא נעשתה עבודה מודיעינית מספקת והתכנון היה כללי ביותר.

באשר לכיבוש אוגוסטה ויקטוריה וא-טור בידי גדודים 66 ו-71, וההתארגנות של הצבא הירדני להסתלקות, סיפר רס"ן אכמון: "הלכה פה אופרציה 'מפוארת' של כיבוש רכס א-טור. זה היה תרגיל חטיבתי יפה מאוד, כמעט ללא אויב. במשלב זה הלחימה הפכה ללחימה של חיילים בודדים, שהחליטו שלגביהם המלחמה עוד לא נגמרה, וזה נמשך".
 
לאחר כיבוש אוגוסטה ויקטוריה, התקבלה הפקודה ההיסטורית לעלות לעיר העתיקה בקולו הדרמטי של מוטה גור. "מכיוון שלא הייתה לחימה, היה זמן להיסטוריה, והוא העלה זאת בצורה מאוד דרמתית והודיע בקשר לכל הגדודים שעולים לעיר העתיקה", אמר.

בעוד הקרב המפורסם וההיסטורי התרחש על העיר העתיקה, הקרב הקשה במלחמה היה על גבעת התחמושת. אף כי הייתה מחלוקת על נכונות ההחלטה, אכמון סבור כי החלטת המג"דים להבקיע את הקו העירוני בחושך הייתה נכונה. "סיוע אוויר בטווחים של מאה מטר זה דבר מאוד מסוכן, ולא היה עוזר הרבה. לעומת זאת, ההבקעה של הקו העירוני באור יום הייתה עלולה להביא אותנו למצב עוד יותר חמור מבחינת נפגעים", הסביר.

אכמון ציין כי החיילים הישראלים התרשמו מהאופן שבו נלחמו הליגיונרים. "מה שהיה אופייני ללחימה שלהם - זו הייתה לחימה של החייל. כן מפקדים, לא מפקדים, עד שלא גמרו אותו הוא נלחם. הלחימה הזאת עשתה עלינו רושם רב. גם היחס לחיילים הירדנים אחר כך היה בהתאם ללחימה הזאת. לא היו, לא מקרי רצח ולא התעללות ולא נקמה. היה יחס של לוחמים לשבויים", סיפר.

בניגוד לצורת הלחימה של הירדנים, קמ"ן פיקוד צפון, סא"ל גנדלר זלמן, סיפר כי הסורים לא פעלו בצורת התקפה. "בעשר בבוקר שמענו את רדיו דמשק מודיע ש'היהודים בקוניטרה', ואז רוב הצבא הסורי התחיל לברוח", סיפר סא"ל זלמן. על גדודי הטנקים החטיבתיים בצבא הסורי אמר זלמן: "לא רק שהם לא עשו התקפות נגד, אלא הם רק נכנסו למערכים נגד חדירה והשתלבו עם חי"ר, ובזה גמרו את תפקידם. יותר מזה, הם היו הבורחים הראשונים".

כמו כן הוסיף סא"ל זלמן כי החיילים הסורים קיבלו פקודה לקשור ולירות במי שבורח, וציין כי מי שברחו ראשונים היו דווקא הקצינים. "קלטנו באלחוט את הרמ"ט (ראש מטה) הסורי אומר: 'מי שבורח - לקשור אותו'". על מספר הפצועים וההרוגים אמר זלמן כי "הכוח ספר 450 גוויות. אם הם (הסורים) דיברו על 168 או 190 גופות, ברור שזה לא היה נכון. לדעתנו יש אפילו להוסיף עוד די הרבה גוויות שהושמדו בידי חיל האוויר מעבר לקו שאנחנו כבשנו. יש כ-2,500 ו-537 שבויים, מהם 16 קצינים בדרגה הכי גבוהה - סרן".

אף על פי שהקרב היה חפוז, הלחימה בצד הישראלי הייתה מוצלחת. זלמן אמר כי החיילים לא הופתעו משדות המוקשים של הסורים, והטייסים עשו עבודה מצוינת. "הגזרה הסורית צולמה באופן שוטף כל שלושה או ארבעה חודשים. הגענו למצב שהיה לנו מחסן חירום של תצלומי אוויר. הפצנו קרוב ל-50 אלף תצלומי אוויר לכוחות.
 

"עשינו בדיקה עם מפות מיקוש של הסורים ועם מפות הערכות של הצבא הסורי. צריך להגיד שזה פרי מחקר של עבודת שנים. לא של השנה האחרונה, אלא של 15-10 השנים האחרונות. לא הייתה לנו אפילו הפתעה אחת מבחינת שדות מוקשים בגזרה הסורית, פרט לשדה אחד של מוקשים קופצים שהונחו כנראה בלילה האחרון. כל השאר היה מסומן במפות".

עם קבלת הפקודה לתקוף את רמת הגולן, חטיבה 1 התארגנה במהירות. התכנון היה לכבוש את המוצבים נעמוש וזעירה, בעוד שגדוד 12 היה צריך לנוע לעבר תל פאחר. המוצבים היו מוקפים במוקשים והקרב היה קשה, סיפר קמ"ן חטיבה 1 אורי שמחוני. "גדוד 12 נע ראשון כמתוכנן, חצה את דרך הפטרולים והגיע לתוואי ההטיה. הגדוד נע צפונה לאורך התוואי, וכאשר הגיע לנקודה שבה היה צריך לעזוב את התוואי ולבוא לכיוון 'ציר הנפט', המג"ד לא הצליח לאתר את המקום המדויק, כיוון שהיה נתון תחת הפגזה רצופה, וכל חיפוש תוואי ועצירת טור הזחלים והטנקים עלול היה לגרום לנפגעים.

"מתוך שיקול זה, שאין אפשרות כיום לבדוק את אמתותו, הוחלט לנוע ולתקוף את תל פאחר חזיתית", סיפר שמחוני. לאחר קרב קשה שכלל פגיעה בקצינים הבכירים, הושלמה המשימה ותל פאחר נכבש. "במהלך הקרב נהרג המג"ד, נפצע הסמג"ד ושני מ"פים נהרגו. לאחר קרב אכזרי ועקוב מדם שנמשך שלוש שעות והתנהל כולו ביום, ולאחר הגעת התגבורת המיוחדת הסיור אשר נעה בציר הנפט ונכנסה למוצב מאחור, נכבש תל פאחר", ציין שמחוני.

קמ"ן חטיבה 8, אביעזר יערי, סיפר על המשימה בפיקוד צפון, שזכתה לכינוי 'מקבת', ואמר כי כל הצרכים כמו הדבקת מפות ותצלומי אוויר, מולאו ובשפע. בנוסף, הועמד לרשותם קצין שדה שהכיר את השטח. עוד ציין יערי כי על אף שהיה שינוי במשימה, כולם עשו את תפקידיהם על הצד הטוב ביותר, מה שעזר מאד להרמת המורל.

בגזרה הדרומית התנהל קרב שאותו כינה יערי "קרב הרפאים עם הכוח המיוחד". המשימה הייתה בלימת כוחות שעשויים לחדור לנגב. הכוחות עברו את הקו הירוק בגבעת האם וחטפו אש רבה. היו הרוגים ופצועים ונשרפו שמונה טנקים. השאר, לדבריו נתקלו בעליות הקשות.
 

המסקנות המבצעיות שאליהן הגיע יערי הן שהגורם שהיה צריך להיות בקשר עם הטייסים, הוא פלוגות הסיור. "כמות די רצינית של שיירות נדפקה בידי מטוסינו", אמר. "כשהייתי בסיכום של פיקוד צפון שמעתי כל מיני נציגים של כוחות, בעיקר טנקיסטים, שאמרו שלפלוגות הטנקים צריך להיות אמצעי קשר עם מטוסים, מכיוון שקציני סיוע ארטילרי ופקחי אוויר לא מספיקים. אם יש גורם שחייב להיות קשור עם אוויר, אלה הן פלוגות הסיור. הן גם עיניים טובות לכיוון מטוסים וגם נפגעות הכי קל. תפקידם אמנם להיפגע, אבל לא בידי כוחותינו".

קמ"ן חטיבה 4 חיים שריד סיפר כי חיל האוויר הישראלי הפגיז את כוחותינו בקבטיה שבצפון השומרון, והותיר אותם בהלם. "באותו יום, ה-6 ביוני, הופיע חיל האוויר שלנו, ואת המנה הראשונה הוא הוריד על הכוחות שלנו. היו מספר נפגעים, אבל ההלם שחיל האוויר שלנו הנחית עלינו היה חמור מאוד. לחטיבה שלנו היו 51 הרוגים, 120 פצועים, ועשינו מרחק של 400 קילומטרים", תיאר.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg